שיעורי בית

פרק א 

בדידות

א. ״איש איננו עומד לצדי״

הרב יוסף דוב סולוביצ'יק היה איש אלוהים. אבל הוא מיעט לכתוב במישרין על אלוהיו - על תכונותיו ועל תאריו. הרב הסביר שהקב״ה הוא ״אל מסתתר בשפריר חביון״ - רם ונישא, מסתורי ונעלם. לכן קבע שעלינו למעט בתיאור האלוהים, ולהרבות בתיאור האדם המתמסר לעבודת האלוהים - על קשייו, מאבקיו והישגיו.2

הרב אכן הִרבה לדבר ולכתוב על אודות האדם. וכשעשה זאת, התמקד פעמים רבות בבדידותו של האדם. אינני מכיר הוגה במחשבת ישראל שכתב כל כך הרבה על הבדידות כמו הרב סולוביצ'יק. את עיוננו בנושא המשפחה נפתח בשאלת הבדידות, משום שזו הייתה בעיני הרב נקודת המוצא העיונית וגם הקיומית לחיי זוגיות ומשפחה.

בפתיחת מאמרו 'איש האמונה הבודד' ניסח כך הרב סולוביצ'יק את הנושא המרכזי של המאמר: ״אפשר לציין את אופיה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד״.3 אחרי הווידוי האישי הזה תיאר הרב סולוביצ'יק את הבדידות ואת השפעתה. הבדידות נתפסה בעיניו כחוויה קשה אך חיונית, ולעתים אף ממרקת ומזככת:

זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת... חוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'.4

אחד מידידיו הקרובים של הרב סולוביצ'יק סיפר: הוא היה האדם הבודד ביותר שהכרתי אי פעם.5 ייתכן שלבדידות הזו יש גם בסיס ביוגרפי בשנותיו המוקדמות של הרב סולוביצ'יק. בילדותו למד הרב ב״חדר״ המקומי בעיירת מגוריו, חסלביץ'. אך אמו גילתה שהמלמד החב״דניק מעדיף ללמד אותו תניא ולא גמרא, ופנתה בנושא זה לחותנה, סבו של הרב סולוביצ'יק, הלוא הוא ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק. הסבא הורה לבנו להוציא את הנכד מן ה״חדר״ המקומי, וללמד את הילד בעצמו. אותו ״חדר״ היה המוסד החינוכי היהודי האחרון שבו למד הרב סולוביצ'יק. מאז למד בביתו, שעות ארוכות בכל יום, לבדו עם אביו (ולאחר מכן גם עם אחיו).6 הרב סולוביצ'יק היה חוזר ומספר על אותו מלמד חב״דניק מן החדר בחסלביץ', ר' ברוך רייסברג. הרב התרגש מאוד כאשר תלמיד שלו נתקל במקרה באותו מלמד, במהלך טיול ברוסיה, שישים שנה לאחר המאורעות שתיארנו כאן.7

האִם שם נולדה תחושת הבדידות של הרב סולוביצ'יק - כשרכן לבד בביתו על דפי הגמרא, מרוחק משאר ילדי העיירה, בשעות הארוכות והחשוכות של החורף הביילורוסי? למעשה, הרב תיאר תודעה של בדידות כבר בנוגע לשנות ילדותו המוקדמות יותר, עוד הרבה לפני פרשת ה״חדר״ ועזיבתו, כאשר היה צעיר מאוד, ומשפחתו עדיין התגוררה בבית הסבים בעיירה פרוז'נא: ״זכורני, כד הוינא טליא [= כשהייתי ילד], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי...״.8 ייתכן שבדידותו של הרב סולוביצ'יק נבעה מאופיו המתבודד, ולאו דווקא מנסיבות חיצוניות כלשהן.

אך נדמה לי שלוּ שאלנו את הרב סולוביצ'יק עצמו לפשר בדידותו, הוא היה דוחה את כל ההשערות הללו. בעיניו, כפי שנלמד בהמשך הפרק, בדידות אינה רק מחסור בחברים, הנגזר מנסיבות או מתכונת אופי ייחודית, אלא היא ביטוי לעצם עמידתו של האדם המעמיק מול העולם. ״הבדידות איננה עובדה פיזית, גם לא מצב פסיכולוגי מכאיב עד מאוד. היא הרבה יותר מאלה; הבדידות היא מצב רוחני אנושי״.9 גם אם הביוגרפיה האישית שלו או נטייה להתבודדות העמיקו את תחושת הניכור והבדידות של הרב סולוביצ'יק, נדמה שהוא ראה את כל אלו כשולִיים לעומת מקורה העל-זמני של חוויית הבדידות. לדעתו, החוויה הזו היא נחלתו של כל אדם מעמיק (ובפרט: של כל אדם מאמין מעמיק).10 אדם עמוק במיוחד חש את הבדידות באינטנסיביות יתרה.

תיאור מרטיט של חוויה זו נמצא בספרו מן הסערה. הרב סולוביצ'יק תיאר שם אילו תהליכי התפתחות נפשיים חיוביים אפשר להצמיח מתוך חוויה של סבל וייסורים. גם אם חוויית הבדידות היא נתון ראשוני של טבע האדם, היא מתחזקת בזמנים של מצוקה וסבל. לבדידות הזו יש מחיר - אך יש בה גם עוצמה. כדוגמה לכך תיאר הרב את רגשותיו לאחר שנתבשר (בשנת תש״ך) שהוא חולה בסרטן:

כאשר הספדתי באודיטוריום של 'ישיבה אוניברסיטה' שבניו יורק את דודי, הגרי״ז סולוביצ'יק זצ״ל, ביודעי על מחלתי שלי, מחשבה טורדנית אחת תקפה את מחשבתי. כל אלפי האנשים האלה הם בריאים ומקווים לחיות חיים ארוכים וטובים, בעוד שאני אינני בטוח כלל כי אזכה ללוות את בתי אל חופת נישואיה. כאשר מחשבות אלו חולפות במוחו של אדם במהירות האור, הוא חש עזוב, אומלל ובודד. אני שונה; ייעוד מיוחד הוצב למולי; אין שום אדם שגורלו כגורלי...

בלילה שלפני הניתוח שעברתי, כאשר בני משפחתי נפרדו ממני, הבנתי את דברי המזמור: 'כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני' (תהילים כז, י). מעולם עד אותו רגע לא הבנתי את הפסוק הזה. האם זנח אי פעם ההורה את ילדו? מובן שלא! ועם זאת במצבים מסוימים, אדם מתנתק אפילו מהוריו או מאשתו ומילדיו האהובים... לפתע מגלה האדם כי אין שום עזרה אשר אהוביו מסוגלים להושיט לו. הם בבחינת צופים המתבוננים בדרמה הנחשפת בפניהם במהירות שאי אפשר לשנותה... אני ניצב בפני האלוהים; איש איננו עומד לצדי.11

ישנם מקומות שאיש אינו יכול ללוותנו אליהם. בנסיבות כאלו אנו מגלים את מלוא עוצמתה של בדידותנו. בעיני הרב סולוביצ'יק, התודעה הזו היא ״חוויה טראומטית, אך גם חוויה כבירה״ (שם). איזו ״חוויה כבירה״ יכולה לצמוח, לדעת הרב סולוביצ'יק, מתוך התחושה הקשה של הבדידות?

ב. היחיד והחברה

כדי להציע תשובה לשאלה זו, נעיין מעט בשאלה אחרת: היחס בין היחיד לציבור. זוהי שאלה נצחית בעולם הפילוסופיה המדינית, כמו גם בעולם המחשבה היהודית. כאשר נדרש הרב סולוביצ'יק לעסוק במישרין בשאלה מי קודם למי מבחינה מהותית, הפרט או הכלל, השיב על כך כמנהגו בתשובה דיאלקטית, מורכבת ורבת פנים:

בראייה כפולה זו הסתכלה היהדות תמיד על האדם. היא ראתה בו יחיד ביחידותו, וראתה בו חלק מציבור, אבר מגופה של כנסת ישראל. בנושא זה קיימת דיאלקטיקה רצופה במחשבת היהדות לדורותיה. שאלת השאלות היא, האם היחיד עומד מעל לציבור ועל הציבור לשרת את היחיד, או שהיחיד כפוף לציבור ובטל לגביו...

לעולם אין היחיד מתבטל כנגד הציבור, ואין הציבור מתקפח בגין היחיד או היחידים. לכל אחד מהם נתבצר לו מקומו שלו.12

על המענה הזה חזר הרב סולוביצ'יק במקומות שונים. במסה העוסקת בענייני חנוכה ופורים הקדיש הרב כמה עמודים לדיון בערכו של הקיום האינדיבידואלי, ולצדו - בערכה של הקהילה. ואף שם הוא הגיע למסקנה דומה בנוגע למתח בין שני היסודות הללו:

היהדות הבינה את חשיבותה הגדולה של חווייתו הקיומית של האדם הבודד. האדם הוא יצירתי משום שהוא יחיד, מיוחד ושונה... מאידך גיסא, היהדות אף הבינה את גדולתה של הקהילה, את החוויה הקיומית של חיים בצוותא. אליבא דיהדות, הן התזה והן האנטיתזה נכונות. היהודי חייב להיות מסוגל להיות לבדו, ובעת ובעונה אחת להימצא עם אחרים.13

ברם, הניסוח הזה אינו יכול לספק אותנו. הוא כללי וסתמי מדי. ברור שיש מקום גם ליחיד וגם לציבור; השאלה היא מי מהם קודם מבחינה ערכית. העובדה שהרב סולוביצ'יק צידד בתמונת עולם מורכבת ודיאלקטית אינה יכולה לפטור אותנו מהתייחסות מעמיקה לקונפליקטים המשתקפים בהגותו.

כדי להבהיר זאת, נביא דוגמה מתחום אחר. הרב סולוביצ'יק כתב הרבה על המתח שבין אהבת אלוהים ליראת אלוהים, ועל כך ששתיהן נחוצות לתודעתו של המאמין. עם זאת, ברור שאם נרצה לתאר באופן ממצה את יחסו של הרב לאהבה וליראה, לא נוכל להסתפק באמירה השטחית: ״שתיהן חשובות״. יש לתת את הדעת על אופן השילוב בין שתי התודעות הללו, על הַדגשים השונים בנסיבות שונות וכן הלאה. באופן דומה, אין די באמירה שגם היחיד וגם הציבור חשובים. עיון מוקפד בדברי הרב סולוביצ'יק בסוגיות אלו יגלה לנו עמדה שהיא אמנם מורכבת, אך לצד זאת היא חד-משמעית.

במקומות שונים בכתביו האדיר הרב סולוביצ'יק את ערכה של האינדיבידואליות. נדמה לי שהמקום הבולט ביותר מבין אלו הוא חלקו השני של המאמר 'איש ההלכה'. בחלק זה, המוקדש לתיאור דמותו היוצרת של איש ההלכה, הרחיב הרב סולוביצ'יק בתיאור דמותו של איש ההלכה - הלמדן הישיבתי - כאינדיבידואליסט, היוצר בעצמו את דרכו ואינו נסחף בזרם ההמוני. הלמדן, המסור ללימוד הגמרא, ניחן באישיות חזקה ועצמאית. במוטו למאמר 'איש ההלכה' קשר הרב סולוביצ'יק דמות זו באישיותו של אביו.14 רבים זיהו בתיאור זה גם את סבו הגדול, ר' חיים מבריסק, ואף את הרב סולוביצ'יק עצמו.

הרב קשר את התפיסה האינדיבידואליסטית הזו לשתי סוגיות במשנתו של הרמב״ם: הישארות הנפש והשגחה. לגבי שתי הסוגיות הללו ציין הרב סולוביצ'יק את המתח שבין תפיסת הפילוסופיה היוונית (וממשיכיה בעולם המוסלמי) לבין העמדה היהודית המקראית. בנוגע להישארות הנפש, הפילוסוף המשפיע אבן רושד סבר שהשכל הפרטי של האינדיבידואל, שהוא מהותו, אינו זוכה לחיי נצח לאחר מותו של האדם; עמדה זו מייצגת היטב את עולמה של הפילוסופיה היוונית. היהדות, לעומת זאת, מאמינה בהישארות הנפש הפרטית לאחר המוות. בנוגע להשגחה, אריסטו ותלמידיו שללו את התפיסה של השגחה פרטית, וסברו ש״הסיבה הראשונה״ - המקבילה בתמונת עולמם לאלוהים - אינה מעורבת במישרין בהתרחשויות הפרטניות של עולמנו. ביהדות, לעומת זאת, האמונה בהשגחה פרטית היא ״אבן פינה של היהדות״, כלשון הרב. אלוהים אינו עוסק רק בחוקי הטבע הכלליים, אלא מעורב גם בחייו של כל יחיד. המשותף לשתי הסוגיות הוא נטייתה של הפילוסופיה היוונית אל הכללי, בעוד היהדות מעדיפה את הפרטי.15

לדברי הרב סולוביצ'יק, פתרונו של הרמב״ם למתח שבין הגישה היהודית לגישה היוונית בנושאים אלו הוא פשוט. הרמב״ם אמר שאכן, באופן טבעי, האדם הוא חלק ממערכת הסיבתיות הטבעית, ובתור שכזה הוא פרט אנונימי, נעדר פרצוף, הכפוף לחוקיות כללית. אדם כזה חי לפי חוקי הטבע והנורמות החברתיות, נסחף עם הזרם, ואכן אינו ראוי להישארות נפשו הפרטית ולהשגחתו הפרטית של הקב״ה, שהרי אין הוא אדם פרטי, אלא אחד מההמון, תבנית כללית וחסרת זהות. אך האדם יכול להתעלות ולרומם את עצמו עד שיהיה ראוי להתייחסות פרטית-אינדיבידואלית. רק אדם שמגיע למעלה מיוחדת זוכה להשגחה פרטית. בעיני הרב סולוביצ'יק, המפתח להתפתחות זו הוא יצירה עצמית, התעלות מעל טבעו המוּלד של האדם ופיתוח האישיות מתוך כוונה ומודעות רוחנית.

יש מקום לדון עד כמה הרמב״ם אכן הכיר בערך ה״יצירה״, שהרב סולוביצ'יק ראה בו ערך יסוד בסיסי. אך כך פירש הרב סולוביצ'יק את הרמב״ם; ובכך גילה יותר מטפח מהגותו שלו. לא כל אדם הוא אינדיבידואל, אך כל אדם ראוי לשמו שואף להיחלץ מן הזהות הכללית הסתמית ולזכּות למעלה זו - מעלתו של היחיד, האינדיבידואל, שראוי להתייחסות אישית ופרטנית של ריבון העולם.

יש לשים לב לייחודיות שבטענתו של הרב סולוביצ'יק. הוא טען שהמפתח לזהות אינדיבידואלית הוא יצירה עצמית:

יסוד ההשגחה נהפך למצווה ממשית, לחובת האדם; הרי הוא חייב להרחיב את ההשגחה הפרטית החופפת עליו ולהגבירה. הכל תלוי בו ובידו. כשאדם יוצר את עצמו בתור איש האלוקים ומפסיק את קיומו בתור איש המין, הרי הוא מקיים את המצווה הצפונה בעיקר ההשגחה.1,16

1 אפשר לראות כאן גם יסוד נוסף המאפיין את הגותו של הרב סולוביצ'יק: ההתמקדות בממד הנורמטיבי, המחייב. השגחת האלוהים על האדם אינה רק עיקר אמונה פילוסופי, אלא ״מצווה״ המוטלת על האדם (המצווה להיות ראוי להשגחה זו). אמונות ודעות הוצגו לעתים קרובות אצל הרב סולוביצ'יק לא כרעיונות פילוסופיים מופשטים, אלא כתביעות מוסריות-הלכתיות מחייבות. ראו, למשל: שם, עמ' 83-84; ימי זיכרון, עמ' 85-86; הרב ליכטנשטיין תשנ״ח.

עמדות חינוכיות ופילוסופיות רבות מתארות את האינדיבידואליזם כמיצוי הכישרונות האישיים הייחודיים הגלומים בטבעו של אדם מסוים. על פי עמדה זו, כדי להפוך לאדם פרטי, לאינדיבידואל, עליי להעמיק ולחפש את הנטיות והכישרונות המיוחדים הגלומים בטבעי, ולנסות לממש אותם.

הרב סולוביצ'יק דחה את הגישה הזו. לדעתו, האדם החושף את כישרונותיו המולדים למעשה נכנע לטבעו ולתבניות הגלומות בו. כדי לחרוג מן התבניות הללו, האדם חייב ליצור את עצמו - לשנות את אישיותו, לחרוג מֵעבר לכוחות הטבעיים הנמצאים בו. מכל כוחות הנפש העריך הרב סולוביצ'יק בייחוד את כוח הרצון.17 האינדיבידואל אינו דווקא האדם הייחודי, שטבעו חריג ושונה מטבעם של אחרים, אלא האדם השולט בעצמו והמעצב את אישיותו. ייחודיות ועצמאות אין פירושן מיצוי כישרונות הקיימים מלידה, אלא כינון תכונות אופי חדשות. האדם צריך לחשוב באיזו דרך עליו לצעוד, ומהן תכונות האישיות שתעזורנה לו לצעוד בדרך הזו; ואז עליו לנסות להשתנות, לעצב באישיותו את התכונות הרצויות. רק אז הופך הוא מ״איש המין״ ל״איש האלוהים״.

לענייננו חשובה בהקשר הזה בעיקר נקודה מרכזית אחת. הנחת היסוד של הרב סולוביצ'יק היא שרק האדם הפרטי, האינדיבידואל, הוא ״איש האלוהים״. הקיום הכללי מוצג כאן כברירת מחדל, כהיסחפות פסיבית עם ההמון. ״היהדות״, כתב הרב סולוביצ'יק, ״מעורה בהאדרת הפרט והערצת היחיד״.18 במקום אחר כתב:

המקוריות והיצירתיות שבאדם נעוצות בהתנסותו בחוויית הבדידות, ולא בתודעתו החברתית... האדם החברתי שטחי הוא - מחקה, מעתיק. האדם הבודד עמוק הוא - יוצר, מקורי.19

ניסוח זה מציג באופן חד-משמעי את עדיפותו של הפרט על פני הכלל. באחד ממכתביו כתב הרב סולוביצ'יק דברים דומים:

עבודת האלוהים איננה עשייה חברתית או קולקטיבית, אלא זיקה אינדיבידואלית באמת, אישית ביותר, אינטימית ועדינה, אשר לא ניתן לחלוק אותה עם אחר.20

ושוב חזר הרב סולוביצ'יק על עיקרון זה בהקשר אחר:

עניינה של ההלכה באדם מתמקד בעיקר בפרט הבודד... ההלכה עומדת על כך ששום דבר, לא האידיאה ולא הקולקטיב, לא יתפוס את מקומו של הפרט היחיד, הארעי והשביר.21

כל המקורות הללו מעידים על נטייה ברורה להעדפת הפרט על פני הכלל, ולמעמד בכורה של היחיד על פני הקהילה. העמדה הדתית היסודית היא עמידתו של היחיד מול אלוהיו. ההשתייכות לקולקטיב היא משנית לעומת ההתנסות הראשונית של היחיד ביחידותו הפרטית.

ג. יחיד מול יחידו של עולם

לאחר שראינו שמוקד החיים הרוחניים, בעיני הרב סולוביצ'יק, הוא בקיום האינדיבידואלי, נוכל להבין מדוע הוא מצא בתודעת הבדידות עוצמה רוחנית. הרב סולוביצ'יק לא המליץ, כמובן, על התנתקות מן החברה ומן המשפחה. אך הוא טען שגם בתוך מסגרת החברה והמשפחה יש בקיומו של האדם ממד של בדידות, ואל לו להתכחש לעוצמת הבדידות, המעמידה אותו מול ליבת קיומו.

כך ניסח זאת הרב סולוביצ'יק במקום אחר:

מן המעמקים שבהם מוצא האדם את עצמו הוא קורא אל האלוהים, בודד ומסוגר. את חוויית הסבל הקיומית אין הוא חולק עם ה'אתה', קרוב ככל שיהיה אל ה'אני', וזאת משום שהיא חלק בלתי נפרד מן המודעות הקיומית, שהיא כה סגולית, ועל כן לא ניתן לבטאה במונחים האוניברסליים שבאמצעותם אנחנו מעבירים לאחר את חוויותינו הרגילות. איש פרט לסובל עצמו איננו מעורב בסבל ובמאבק האנושיים שהם כה חודרים.22

איך אפשר להבין אדם? הביהביוריזם הוא גישה פסיכולוגית המתעלמת מעולמו הפנימי של האדם, וגורסת שאפשר להכיר אדם בעזרת תצפית חיצונית על פעולותיו הממשיות. התנהגות האדם ניתנת למיצוי באמצעות תיאור חיצוני של גירויים ותגובות. הרב סולוביצ'יק שלל בתוקף גישות כאלו. בהקשר זה היה הרב קרוב יותר לגישתו של פרויד (על אף ההבדלים העצומים ביניהם בהקשרים אחרים), כאשר טען שיש רק דרך אחת להכיר באמת אדם: כאשר זה מחליט לגלות את צפונותיו בווידוי אישי.23

אמנם, גם היכולת הזו מוגבלת. גם אם אדם מתמסר ברצון לרעהו או לרעותו ומגלה להם כל מה שידוע לו על אודות עצמו, עדיין ישנם בנפש האדם מעמקים שאי אפשר לתרגם למילים. אני יכול לספר איך הרגשתי כאשר דימום חמור פרץ מגרוני לאחר ניתוח והובהלתי שוב לניתוח חירום. אני יכול להזכיר את החזרה הפתאומית מעולם הבריאים לעולם החולים, את חוסר הוודאות, את החרדה. אך האם יהיו אלו יותר מאשר מילים? את החוויה עצמה אי אפשר למסור. כאשר מראיין ברדיו שואל: ״איך הרגשת כאשר ראית את האוטובוס מתפוצץ?״, גם אם המרואיין מתמסר לו ככל יכולתו, הרי המילים (״שמענו בום גדול״) דלות כל כך לעומת ההתנסות עצמה. כך תיאר זאת הרב סולוביצ'יק:

האם אדם חולה הסובל ממחלה אנושה יכול לספר ל'אתה', שהוא במקרה ידיד יקר וקרוב, את סיפורו של אדם אחוז חרדה נוכח איום המוות? האם יכול אב לפרש לילדו המתמרד, והדוחה כל היקר לאביו, את אהבתו העמוקה אליו? עצב ואושר, חדווה ותסכול, אינם ניתנים למסירה במסגרת דו-שיח טבעי של מילים רגילות.24

יתר על כן: האדם אינו יודע הכול על עצמו, ולכן הוא אינו יכול לספר את עצמו עד תום. יש פער גדול בין מהותם האמיתית של אנשים לבין תדמיתם בעיני עצמם: ״ישנם דברים רבים הנסתרים גם מעיניו שלו עצמו״.25 לכן האדם אינו יכול להיחלץ כליל מבדידותו. רק אחד ויחיד מסוגל להקשיב גם לקולות השקטים הלוחשים בירכתי נפשנו, להתבונן בנו עד לפינות הנידחות של מרתפינו החשוכים: יחידו של עולם. הבדידות מעמידה את האדם היחיד אל מול אלוהיו, שרק הוא יכול להבינו. ראינו כיצד תיאר הרב סולוביצ'יק את חווייתו ערב ניתוח גורלי, במילות הפסוק: ״כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני״. במקום אחר למד מן המילים הללו כי ״התפילה, שבה מהדהד משבר העומק שבו נתונה הנפש התוהה, בוקעת מן הסגירות, מבדידותה של הנפש אשר פרט לאלוהים עזבוה כולם״.26

יש אנשים הנוטים להתמכר להמולה חברתית, כאילו זו יכולה לשכך את הכאב שבנפשם. חוויית הבדידות מאלצת את האדם להתייצב מול האמת הפנימית שלו, להכיר בייחודיותו, לדעת שהוא עומד - ראשית ואחרית - בפני ריבון העולם, בודד לפני בודד, יחיד מול יחידו של עולם.

ד. בודד בזרם המון חוגג

מהיכן נובעת חוויית הבדידות? מה פשר התודעה הייחודית והמשפיעה הזו? נבחן כמה משפטים שכתב הרב במאמרו 'ממעמקים':

האדם, בפגישתו עם עולם אובייקטיבי בתפקיד של האני השואל שאלות... מאבד את רגש השקט והשלווה שלו. לא עוד הוא מאושר, הוא מתחיל לבדוק את מקומו בעולם זה ומוצא את עצמו פתאום אחוז מבוכה ופחד, ובמיוחד בדידות... הוויית האני היא עזה, והאדם האמיתי נולד בתוך ייסודי העימות עם סביבה 'זועמת' שמקודם היה חלק בלתי נפרד ממנה.27

אם כן, הבדידות היא תוצאה הכרחית של גילוי הייחוד האנושי. ואולי המונח ״תוצאה״ אינו מדויק, באשר מתקבל הרושם שמדובר בשני צדדים של אותה תופעה עצמה. ככל שמכיר האדם בייחודו ובשונותו בתוך הטבע, בכך שהוא איננו חלק אינטגרלי מהקוסמוס, תודעה זו עצמה היא היא בדידותו.

במאמרו 'איש האמונה הבודד' תיאר הרב סולוביצ'יק כיצד ככל שמעמיק האדם בהבנת עצמו ובמודעותו הרוחנית, כך מתעצמת בדידותו:

ככל שהוא מתקדם לקראת הגאולה ובפיתוח אנושיותו, גוברת בו תודעת בדידותו ויחידותו, ומשום כך הוא גלמוד וחסר ביטחון... חייב הוא להתחיל בפעולה שתביא לגילוי חבר אשר יהיה אף הוא יחיד ומיוחד כמותו, אבל ישכיל לתת את אמנות התקשורת, ויחדיו יקימו קהילה.28

יש לשים לב לסדר הדברים: לדעת הרב סולוביצ'יק, הבדידות אינה נובעת מהעדר חברים. הבדידות קשורה בהתפתחות האישיות הפרטית. ככל שאדם מתפתח יותר מבחינה רוחנית, כך מתעצמת גם בדידותו. הבדידות היא במהותה תופעה נפשית פרטית. אלא שכדי להפיג את הבדידות ולשכּכהּ, יש צורך בחֶברה. ״תחושת הבדידות,״ כתב הרב, ״מזרזת את האדם לחפש לו חברה... והשאיפה לקשור את קיומו של ה'אני' עם זה של ה'אתה', אי אפשר לצמצמם בפשטות למישור סוציו-פסיכולוגי. לאמיתו של דבר הם נובעים ממודעותו האונטית של האדם״.29

כך תיאר זאת הרב סולוביצ'יק במקום אחר:

הבדידות איננה עובדה פיזית, גם לא מצב פסיכולוגי מכאיב עד מאוד. היא הרבה יותר מאלה; הבדידות היא מצב רוחני אנושי... הבדידות משקפת הן את גדולת האדם כישות מטפיזית מיוחדת, והן את חוסר ביטחונו האונטולוגי כישות בלתי מושלמת, המחפשת את היציאה ממבוך קיומה, כאותה חיה שנלכדה במלכודת... רק אדם-פרסונה2 המתבונן אל תוך תוכו, המהרהר והחווה את הניכור מן הטבע - רק הוא בודד; רק האדם המטפיזי מוצא עצמו אסור בכבלי הבדידות. אדם-נטורה,3 שקיומו הוא קיום בלתי מטפיזי, עדרי, מרוצה מעצמו ותוסס, אינו מכיר מצב כזה.30

2 האדם כאישיות, האדם המודע לקיומו, שנבדל מן הטבע האינסטינקטיבי.

3 האדם הטבעי, הפועל מתוך אינסטינקטים ונעדר מודעות עצמית.

הרב סולוביצ'יק תיאר כאן תהליך התפתחות אישיותי-רוחני. במצבו הטבעי הראשוני, האדם אינו מרגיש בודד אלא לכל היותר ״יחיד״ או ״לבד״. גם האדם הלא-רוחני מרגיש לעתים שהוא צריך סביבו אנשים. אך הצורך שלו בחברה נובע מטעמים מעשיים. גם אם אדם כזה לעתים נמצא ״לבד״, לעולם אין הוא ״בודד״.31 הוא לא באמת צריך חברים, אלא ״חבר'ה״. הוא אינו מתנסה בבדידות אמיתית, שהיא תחושה פנימית, הנובעת מרגישות רוחנית.

ככל שמעמיק האדם להבין את ייחודו מול העולם, הוא מתחיל לחוש בודד. הבדידות היא ביסודה תחושתו של אדם שקיומו מעורער מול העולם: ״הבדידות פירושה הטלת ספק במהותו הלגיטימית, בערכו ובהגיוניותו״;32 ״ה'אני' בודד, הוא חש כי במהותו הוא אינו שלם ומושלם״.33 האדם עומד לנוכח מציאות גדולה ועצומה, בעוד הוא אדם קצר ימים ושבע רוגז. התוצאה היא תחושת בדידות - חוסר ביטחון עצמי, ערעור הוודאות הפנימית, התנסות פנימית של קיום תלוש ומעורער. זו אינה תחושה גרידא, אלא ״מצב רוחני אנושי״; חלק מהגדרת מצבו הקיומי של האדם. אכן, אדם שטחי שאינו מעמיק לשכבות הפנימיות של נשמתו, אינו מודע למצב הזה, ולכן איננו חש בדידות.

לאדם המעמיק יש חלומות אין-סופיים, חזון ורוח ללא גבול. הוא מנסה להגשימם בעולם סופי, ונתקל שוב ושוב במכשולים מתסכלים.34 זה אינו מקרה, אלא חלק מטבעו של האדם ומטבעו של העולם. בניגוד אליו, האדם השטחי מגיב למציאות המידית, ואינו מודע לניגוד הקוטבי בינו לבין העולם. אם הוא רעב - הוא אוכל, אם הוא עייף - הוא ישן. ככל שאישיותו של האדם עמוקה יותר, כך הוא מודע יותר לייחודו האינדיבידואלי, וכך מתחדדת תחושתו שהוא ניצב מן העבר האחד, וכל העולם כולו מן העבר השני. ככל שתקוותיו וחלומותיו גדולים יותר, כך גם תחושת הצרימה בעומדו מול העולם מכאיבה יותר. האדם הוא אין-סופיות הכלואה בתוך גבולות סופיים. בדידות ביסודה אינה תחושה של מחסור בחברים. זו תחושה של תלישות וניכור כלפי העולם - תחושה שחבר של אמת יכול להציע לה מזור (חלקי).

הרב סולוביצ'יק הביע ביקורת על הוגי תקופת ההשכלה והנאורות. הם העריכו יתר על המידה את האדם, ומשום כך לא הכירו את עומק בדידותו, והמעיטו במידת הצורך שלו להשתייך לקהילה:

הם ראו את האדם בתהילתו ולא ראוהו במצבו הטראגי. הם סברו שהיחיד שלם במהותו ומספיק במציאותו.35

הוגי ההשכלה הסכימו שלאדם יש מגבלות מעשיות, המאלצות אותו להתאגד עם אחרים ולייסד קהילה (בהקשר הזה נכנה גם את הקשר הזוגי בשם ״קהילה״). אך הם לא הכירו בשבר המהותי שבאישיות האנושית. בעיני הרב סולוביצ'יק, לעומת זאת, האדם הוא יצור פרדוקסלי, שקיומו מעורער ומלא סתירות ומתחים. החיפוש של האדם אחרי רֵעים וידידים אינו ניזון רק מהצורך המעשי בשיתוף פעולה פרקטי, אלא נובע בעיקר מתחושת התלישות העמוקה, הנולדת מטבעו הרופף של הקיום האנושי.

הבדידות היא נקודת המעבר מעולמו של היחיד לעולם הזוגיות, המשפחה והקהילה. אף שתחושת הבדידות מביאה להקמת קהילה, ביסודה היא תחושה אינדיבידואלית, חוויה של היחיד, הקשורה במשבריו הפרטיים של היחיד. אין לומר שהבדידות היא תוצאת הניתוק מהקהילה, אלא להפך: הקמת הקהילה היא תולדת הבדידות. היחידים הבודדים מתאגדים יחד ומוצאים עוגן ונחמה זה בזה. אדם אינו יכול למשוך עצמו בציצית ראשו מן הבִּיצה הטובענית. אדם שיש לו חבר חש שיש לו עוגן בעולם החיצוני; יש מי שימשוך אותו מן הביצה. העולם החיצוני אינו כה מנוכר לו. לכן הידידות מקילה על הבדידות. נקודת המוצא של הרב סולוביצ'יק היא תמיד חווייתו הקיומית של היחיד, והתמיכה שמספקת הקהילה ליחידיה.

אין ספק שהרב סולוביצ'יק העריך מאוד את החשיבות והחיוניות של המשפחה, הקהילה והחברה. במאמר 'איש האמונה הבודד', למשל, תיאר הרב סולוביצ'יק את מצוקתו הקשה של האדם הרוחני, הזקוק לחברה ולקהילה שיקלו את קיומו. עד שהוא מוצא רֵעים ומכונן אתם קהילה, הוא סובל מ״בדידות מייסרת״:

מי יודע אם האסטרונאוט הראשון שינחת על הירח וייתקל בנוף מוזר, משונה ואיום, ירגיש בדידות גדולה יותר מאשר אדם הנסחף בזרם המון חוגג בכרך של מיליונים.36

כשאני לומד או מלמד את 'איש האמונה הבודד', אני מניח למשפט הקשה והמדויק הזה להדהד לפני שאני ממשיך הלאה. הצורך בחברה יכול להיות דוחק ומייסר. אך חשוב לשים לב לנקודה מרכזית בהקשר הזה. הרב סולוביצ'יק אכן מייחד מקום מרכזי לקהילה, לחברה ולציבור. אך זאת כמעט תמיד מתוך נקודת המבט של היחיד. אפשר לזהות מהלך קלאסי, החוזר ונשנה בחיבוריו של הרב סולוביצ'יק: ניתוח מעמדו המטאפיזי של היחיד, הדגשת חולשותיו וקשייו כשהוא לבדו, ומתוך זה - דיון בקהילה ובשיתוף החברתי, כאחד מצרכיו הראשוניים של היחיד. מהלך מעין זה פותח את הספרים 'איש האמונה הבודד' ואדם וביתו.

היחיד הוא הנתון הראשוני, ומתוכו נגזר הצורך בקהילה - ולא להפך. בעיני הרב סולוביצ'יק, לחברה יש חשיבות גדולה; אך חשיבות זו נובעת מן הצרכים החיוניים של היחיד. כפי שכתב הרב בתמציתיות במאמר 'וביקשתם משם': ״היהדות תפסה את חשיבותה והשפעתה של הסביבה; חבורה מובחרת מעלה את האדם לגובה נשגב״.37 ה״חבורה״ נשפטת מנקודת מבטו של ״האדם״ הבודד, של צרכיו ושל הפוטנציאל שלו. נקודת המוצא של הרב סולוביצ'יק היא כמעט תמיד היחיד, על רגשותיו וצרכיו. הקהילה נולדת מתוך יתרונותיו, חסרונותיו וערכיו של היחיד, ונשפטת לאורם.38

למעשה, הברית הקהילתית לעולם אינה יכולה להביא מזור שלם לבדידותו של האדם. הרב סולוביצ'יק הדגיש את חוסר היכולת של החברה ומוסדותיה להקיף את אישיות האדם, על כל ממדיה. בעיני הרב סולוביצ'יק, הקהילה הבסיסית ביותר, שהיא דגם לכל קהילה אחרת, היא קהילת הנישואין. כאשר הוא דן במוסד הנישואין, הדגיש הרב סולוביצ'יק שעוצמתו של מוסד אנושי בסיסי זה אינה חובקת את כל היבטי אישיותו של האדם. לאדם יש פן קריגמטי - חברתי ומְתקשר, אך גם פן נומינוזי - מרוחק ומנוכר:

כל המוסדות האנושיים, המקיפים בהכרח שני אנשים או יותר, צמחו מן הפעילות היצירתית של אדם הראשון הקריגמטי. הנומינוזי, האדם הבודד, איננו מעורב בשום מחויבות חברתית אשר אדם הראשון הקריגמטי נוטל על עצמו, והוא עומד תמיד מנגד, לעצמו, בודד וחופשי. אדם הראשון וחוה נעשו לזוג נשוי, אבל רק האישיות הקריגמטית נדרה את נדר האמונים והיציבות. אדם הראשון וחוה הנומינוזיים לא ערכו מעולם את טקס הנישואין, כיוון שמעולם לא נפגשו ומעולם לא נתוודעו זה לזה.39

חיי הקהילה והמוסדות החברתיים - אפילו האינטימי שבהם, מוסד הנישואין - אינם מקיפים לעולם את מכלול אישיותו של האדם. מעבר להם משתרעים מרחבי הנפש הפרטיים, הסודיים, שלאיש אין גישה אליהם - לעתים אפילו לא לבעל האישיות עצמו.

היומרה להקים קשר חברתי החובק את האדם כולו, יסודה באשליה פילוסופית: ״...ברעיון המסוכן והכוזב שישויות אנושיות הן גדלים מופשטים, הנתונים לתהליכים מתמטיים פשוטים״. יסודו של הקומוניזם באשליה מסוכנת מעין זו.40 למעשה, לכל יחיד תהומות לאין חקר, שגם הקשר החברתי העמוק ביותר אינו יכול לחדור אליהם עד תומם.

היחיד קודם לקהילה; גבולות היחיד הם ההצדקה לקיום הקהילה, והם המתווים גם את גבולותיה שלה. עם זאת, הקהילה לעולם אינה יכולה להוות פתרון מוחלט למצוקת בדידותו של היחיד. באופן פרדוקסלי - כך נראה בפרק הבא - דווקא המתח הזה, דווקא השארית האינדיבידואלית שאינה ניתנת לחשיפה ולחיבור, הם המעניקים לחיבור הזוגי את כוחו. הזוגיות המוצלחת ביותר, שהייתה מכחידה כליל את הבדידות של האיש והאישה, הייתה גם מכלה מיד את השותפות הזוגית עצמה. סוד הניכור הוא גם סוד החיבור.