הקדמה
דומניק לאפייר ולארי קולינס היטיבו לתאר את המעבר הקיצוני של מקום, שעם היותו בעל חשיבות גאוגרפית והיסטורית מסוימת, איננו חורג מתחנת דרכים גרידא, לסמל לאומי מוכר לכול:
[…] משני צדי הדרך התנשאו אורנים בתלול מעל לעמקי המישור, זקיפים כבדי שיבה, שציינו את כניסתו של הכביש לגיא הצר אשר בו יתרומם לגובה שש מאות מטר, אל מרומי הרי יהודה. היה זה מקום ירקרק ונעים, הקרוי בערבית באב אל-ואד, שער הגיא. בתוך חודשים ספורים יהיה אותו שם סמל בשביל דור של ארץ-ישראלים למחיר שיוצרכו לשלם בעד מדינה הקרויה ישראל.[1]
בדרך לאותו "סמל […] למחיר שיוצרכו לשלם", נגבה כמובן המחיר עצמו. קשה להעריך כמה אנשים – חיילים ואזרחים – שילמו במלחמת העצמאות בחייהם "בדרך אל העיר", בניסיון לפרוץ את מה שכינו אפרים ומנחם תלמי "שער האימים" או "שער הגיהינום",[2] יונה גולני – "שער הדמים",[3] הדסה אביגדורי, בניסוח פשוט, "המקום המקולל",[4] ויגאל לוסין – "מלכודת מוות".[5] במלוא הזהירות נטען כי לאו דווקא המחיר הוא זה שיצר את הסמל;[6] חברו ליצירת "גיא הצלמוות"[7] הזה לסמל כמה וכמה גורמים, ביניהם וללא ספק, היה גם המחיר ששולם שעשה את שלו, ואנו נחזור אל הגורמים האלה בדפים הבאים. מכל מקום, על עצם היותו של באב אל-ואד-שער הגיא סמל, אין עוררין; ועדיין נותר לברר מה טיבו של אותו סמל; האם רק הזיכרון ההיסטורי בטהרתו הוא העומד ביסוד הסמליות המקובלת של המקום? או שיש לו אחיזה במציאת הפיזית. התשובה ידועה לדורות של ישראלים; אין מדובר כאן ב"שער הגיא של מעלה", ישות מופשטת שנזכרת במחשבה; מדובר במהות קונקרטית, פיסת גאוגרפיה מוכרת ביותר; הנוסעים ירושלימה החולפים דרכה, חווים אותה כמראה ממשי; נוף ידוע שמֵאות, אלפי ואף עשרות-אלפי אנשים רואים אותו יום-יום. וכידוע, לא הנוף הטבעי לבדו הוא שעמד לנגד העיניים; זמן קצר אחרי המלחמה התברר שמעלה הכביש הנמתח אל שיא ההר מעוטר בשרידי מכוניות שנפגעו במלחמה, ומעמדן כחלק מאתוס מרכזי, חלק חשוב בזיכרון הלאומי, התבצר עד מהרה. כבר במהלך המלחמה התפרסם שירו של חיים גורי "באב אל-ואד", וגם הוא איננו מדבר על חוויית זיכרון מופשטת ומנותקת מרֵאליות, הוא מתייחס לאלמנטים הנופיים "סלעים וטרש", וגם ל"שלד הברזל השותק". הזיכרון נאחז אפוא במרחב ובטקסט גם יחד. ודומה שגם היום, כמעט 70 שנה אחרי… ולאחר מלחמות אין-ספור, כשה"עצב ותפארת" מקבלים משמעות מחודשת מדי מספר שנים, עדיין באב אל-ואד משדר דבר-מה.
האספקטים המיוחדים של ההנצחה הקשורה בשער הגיא נחקרו רבות; הגדיל לעשות מעוז עזריהו, שחקר את פרשת המשוריינים המוטלים בצדי הדרך ואת מעמדם בזיכרון הישראלי, ואת פרשת תכנון אנדרטת שער הגיא;[8] ורבים הוסיפו עוד כהנה וכהנה.[9] מטרתנו בחיבור זה היא לרכז את החומרים השונים הקשורים לתפיסת שער הגיא כ"מחוז זיכרון" (על המושג, להלן בפרק 9), ולעגן את מעמדו זה בתאוריה מסוימת על אודות מקומות וזיכרונות.
סדר הדברים בחיבור יהיה כדלהלן: נפתח בניסיון להגדרה גאוגרפית ותרבותית של שער הגיא, נתייחס לקורותיו בתש"ח, נעבור לדון בשִׁיוּם – שאלת השמות בשער הגיא ותפקידם בהנצחה, נתאר אתרי זיכרון ספציפיים בשער הגיא, מהם שנקבעו בשטח ומהם שתוכננו בלבד, נתאר את מהלכי הייעור בשער הגיא כפעולה מנציחה, נביא קטעי ספרות ושירה על שער הגיא ונדון במשמעותם בהנחלת הזיכרון, נדון בשער הגיא כ"מקום קדוש" במשמעות החילונית של המושג, נתאר את הסיור והטיול בשער הגיא ונעמוד על משמעותם, נסכם בהתייחסות להתפתחות ההנצחה בשער הגיא במהלך הזמן, ונדון באספקטים תאורטיים מסוימים של פרקי חיבור זה – תפיסת שער הגיא כ"מקום" וכחבל במובן הגאוגרפי והאנושי ותפיסתו כ"מחוז זיכרון".
אנו מבקשים להודות מקרב לב לידידינו היקרים שסייעו רבות במידע ובעצה: מעין אל-און פדר, פרופ' דורון בר, ד"ר דותן גורן, ד"ר אסף זלצר, אלדד חרובי, משה חרמץ, אריאל יהודאי, אילן סקלי, נעמה קידר, חנה קליין, איציק שווקי, דנה שילר, עידו אדמון; לאנשי בית ספר שדה "שער הגיא": יהודית בדש, אביעד דמביץ וגתית לרמן. בהוצאתו של חיבור זה תמכו מכללת אפרתה ובה התכנית לתואר שני, זיכרון, מורשת ישראל וחינוך, ובית ספר שדה שער הגיא.
חיבורנו מוקדש לכבודו של מורנו וידידנו זה שנים יהודה זיו, מלוחמי שער הגיא.
ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר
שנת השבעים לקרבות שער הגיא
