על הסף
שנה ישראלית אחת.
שנה מטלטלת כזו עוד לא הייתה.
שנה שבה היינו, כולנו, על הסף.
שנה של מלחמה עם אויב אכזר מבחוץ, ומאבק גדול מבפנים.
שנה של מאבק עלינו.
שנה שבה כבר לא היה לנו מושג אם אנחנו עדיין עם אחד.
שנה שגילינו בה שלא משנה מה - אנחנו עם אחד.
שנה שהיה בה ריכוז בלתי נתפס של שברים והתרסקויות, והיו בה אין־סוף מעשי גבורה וגדלות נפש.
שנה שבה הבנו שאנחנו נראים רגיל, אבל אנחנו עם של גיבורי־על. כי כשבאמת צריך - אנחנו מוצאים בתוכנו כוחות־על כדי להגן על הבית שלנו.
שנה שהיא מערבולת של רגשות, חוסר ודאות וסימני שאלה.
שנה של סימני קריאה.
קריאה להתנדבות, קריאה לעשייה, קריאה אל הדגל, קריאה להיות ביחד.
ישראליות שנמתחה בעוצמה אדירה לשני הקצוות - כעס ומחלוקת מצד אחד, ומן הצד השני - ערבות הדדית ותחושה עמוקה של שותפות.
הרבה מאוד זמן יעבור עד שנוכל, אם בכלל, להסביר ולהבין את השנה הזאת.
הספר הזה לא מתיימר לעשות זאת. הוא מבקש להשמיע קול אותנטי של דברים שנכתבו תוך כדי תנועה. קול דואג, אכפתי, שמתבונן על המתרחש מתוך המתרחש.
נקודת מבט לא אובייקטיבית בעליל. דואגת, אוהבת, גאה, חסרת אונים, משתאה, מעריכה, כועסת, עצובה, אבלה, מתגעגעת, מתפללת.
הספר הזה מבקש ליצור שיחה עם מעגל השנה העברי, שנמצא שם ביומן ופתאום פוגש אותנו בתוך מציאות משוגעת. הוא מנסה לשאוב השראה מעולם התרבות והיצירה העצום, ומהסיפור שלנו, עם ישראל. אני לא חושב שאפשר לעבור את הימים האלה ולשאוב תקווה ונחמה בלי לעלות קצת למעלה, ולנהל את השיחה הזאת בפרספקטיבה רחבה.
ההיסטוריה שלנו מלאת תהפוכות. רגעים קשים לצד רגעי התעלות. ולפעמים הכול מתערבב.
הספר הזה לא חוקר, ולא מנסה לתת סימנים, אלא דורש.
דורש אחדות, דורש סובלנות, דורש טוב לעמו ודובר שלום.
דורש בשנה ישראלית אחת.
הספר הזה, טוב שלא היה משהיה.
הלוואי שיום אחד נתעורר ונגלה שהכול בעצם חלום בלהות. ששבת בבוקר, שבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, הייתה פשוט יום יפה עם אימא ששותה המון קפה ואבא שקורא המון עיתון. והמון ישראלים ששמחו בשמחת התורה, והתבאסו מזה שהגיע הזמן הזה שדחינו בשבילו כל מה שרק היה אפשר - אחרי החגים.
יום שחשבנו שאחריו יתחדש הכול.
אבל במציאות קרה מה שקרה, וכך יצא הספר הזה, חבול ומבויש, לאוויר העולם.
לא התכוונתי לכתוב ספר.
כל מילה שנכתבה הייתה מה שחשבתי שנכון לומר באותו יום. לא ביקשתי לתעד, ולא לדווח או לספר את הסיפור המלא. רציתי, בצניעות של אדם מן היישוב שלא יודע שום דבר שאחרים לא יודעים, להציע מילים נכונות לרגע. בעין טובה. הכי טובה שאפשר.
כן, היו אירועים קשים ותופעות איומות, והיו המון כעס וביקורת. הרגשתי שכל אלו מקבלים מספיק מקום, ואין מה להוסיף עוד שמן לשריפת הענק המשתוללת הזאת. וחוץ מזה, כשמישהו שאוהבים חוטף מכה - צריך קודם כול לחבק, גם אם הוא לא היה בסדר. גם אם זו מדינה.
הספר מסודר כפי שנכתב במציאות. התאריכים מופיעים בראש הדף, ופה ושם גם ההקשר והרקע שבו הם נכתבו, כדי שאפשר יהיה לקרוא את הדברים באווירה הנכונה, ככל האפשר (ואי אפשר…).
בין לבין משובצים קטעים שנכתבו בעבר הלא רחוק בכלל, בימים שקדמו לשבעה באוקטובר, ימים שבהם נלחמנו בעצמנו, על דמותנו כחברה ישראלית, כפי שחשבנו שראוי או לא ראוי שתהיה.
מעין 'פלאשבקים', פתקים שכאילו תחובים בין דפי היומן, וצצים להם תוך כדי הדפדוף הכרונולוגי.
אני מבקש להקדיש את הספר הזה למדינת ישראל שאני כל כך אוהב. לבניה ובנותיה, לרגבי אדמתה.
מאחל לה, ולכולנו - בשורות טובות.
קשה לחתום ספר 'יומני' שכזה בתקופה הפכפכה ומתוחה כל כך, כאשר כל יום מביא עימו בשורות חדשות, והכול עשוי להתהפך בן רגע, לכאן או לכאן.
אין לדעת מה יהיה מחר. נותר רק להתפלל לרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש, ולחזרתם של אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה הביתה במהרה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה.
זיכרון ושכחה, שכחה וזיכרון
ובעוד כמה שנים ישבו צאצאינו, וצאצאי צאצאינו, על גדות איזה נהר. הם יגרדו בראש בגאווה או מבוכה, או גם וגם, וישאלו את עצמם מה קרה, לעזאזל, בשנה הזאת.
מה ייזכר מהשנה הזאת?
מה יישכח, וייזרק אל גל האשפה של כל הדורות?
כמה יפה יהיה אם יזכרו את ההתגייסות המופלאה, את הערבות ההדדית ורוח ההתנדבות. שיראו את הצד הכי מחמיא שלנו, יתרגשו, וישכחו את כל השאר.
ואולי דווקא טוב שישכחו את היופי והגבורה. יזכרו צאצאינו וצאצאי צאצאינו את ההתפרקות הגדולה, את עוצמת הכאב והכעס, ואת יצר ההרס העצמי שלא ידע שובע.
ראוי שיידלקו להם נורות אדומות, ולא ימצאו את עצמם נופלים שוב לאותו הבור.
מה נשכח מהשנה הזאת, מה נזכור?
עם שהוא אוהב ושונא,
שובר, מתקן, מחריב ובונה,
בוחן ובודק, מרחיק ומקרב,
כותב וחותם וסופר ומונה.
זיכרון ושכחה, שכחה וזיכרון -
מה ביניהם?
אי אפשר לנו בלעדי שניהם.
שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם (ברל כצנלסון, תרצ״ד).
דגל
הפעם הראשונה שבאמת הסתכלתי עליו הייתה בגן חובה.
אני זוכר את הגננת מעבירה אצבע לאורך שני הפסים הכחולים, שואלת מה זה מזכיר, וכולנו צועקים פה אחד - ים!
והיא חייכה, ואמרה נכון, לא סתם ים. זהו ים סוף שנבקע לשניים.
אחר כך הצביעה על המגן־דוד שמסמל אותנו, על הלבן באמצע, ביבשה שבתוך הים.
היא תיארה את הסערה, ואת בני ישראל הולכים בין הפסים הכחולים בזהירות, צעד צעד. והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
ממש מדרש דגל.
אני זוכר איך הקשבנו לגננת המופלאה, ופתאום הדגל הזה, 'דגל ישראל', קיבל חיים כמו בסרט. עם תנועה וקולות רקע.
ראינו בדגל מין צילום רחפן של כל הסצנה. האויב מאחור, הארץ המובטחת מלפנים, ומגן דוד בדיוק באמצע, מתקדם... והלב דפק מהתרגשות.
היא בטח נתנה גם את ההסבר הרשמי על הטלית, והפתיל־תכלת, אבל אני, נתקעתי על ים סוף.
עד היום.
כשהדגל מתנופף ברוח אני מדמיין את הגלים הגבוהים, את הפחד של העבדים העברים שיצאו הרגע לחופשי ועדיין לא בטוחים. שלא מבינים כלום, חוץ מזה שהסיפור שלהם כנראה רק מתחיל.
דגל ישראל.
ומדי פעם אנחנו נוחתים על איזה חוף. פוצחים בשירת הים, מכל הלב, רק כדי לגלות שהים הזה לא נגמר, ויש גלים חדשים לפלס ביניהם את הדרך.
כל הלילה בהיתי בדגל ישראל.
וראיתי ים, או אולי עם - קרוע לשניים.
פסים כחולים ומגן דוד אחד,
שמנסה לעבור בשלום.
על הסף
שנה ישראלית אחת.
שנה מטלטלת כזו עוד לא הייתה.
שנה שבה היינו, כולנו, על הסף.
שנה של מלחמה עם אויב אכזר מבחוץ, ומאבק גדול מבפנים.
שנה של מאבק עלינו.
שנה שבה כבר לא היה לנו מושג אם אנחנו עדיין עם אחד.
שנה שגילינו בה שלא משנה מה - אנחנו עם אחד.
שנה שהיה בה ריכוז בלתי נתפס של שברים והתרסקויות, והיו בה אין־סוף מעשי גבורה וגדלות נפש.
שנה שבה הבנו שאנחנו נראים רגיל, אבל אנחנו עם של גיבורי־על. כי כשבאמת צריך - אנחנו מוצאים בתוכנו כוחות־על כדי להגן על הבית שלנו.
שנה שהיא מערבולת של רגשות, חוסר ודאות וסימני שאלה.
שנה של סימני קריאה.
קריאה להתנדבות, קריאה לעשייה, קריאה אל הדגל, קריאה להיות ביחד.
ישראליות שנמתחה בעוצמה אדירה לשני הקצוות - כעס ומחלוקת מצד אחד, ומן הצד השני - ערבות הדדית ותחושה עמוקה של שותפות.
הרבה מאוד זמן יעבור עד שנוכל, אם בכלל, להסביר ולהבין את השנה הזאת.
הספר הזה לא מתיימר לעשות זאת. הוא מבקש להשמיע קול אותנטי של דברים שנכתבו תוך כדי תנועה. קול דואג, אכפתי, שמתבונן על המתרחש מתוך המתרחש.
נקודת מבט לא אובייקטיבית בעליל. דואגת, אוהבת, גאה, חסרת אונים, משתאה, מעריכה, כועסת, עצובה, אבלה, מתגעגעת, מתפללת.
הספר הזה מבקש ליצור שיחה עם מעגל השנה העברי, שנמצא שם ביומן ופתאום פוגש אותנו בתוך מציאות משוגעת. הוא מנסה לשאוב השראה מעולם התרבות והיצירה העצום, ומהסיפור שלנו, עם ישראל. אני לא חושב שאפשר לעבור את הימים האלה ולשאוב תקווה ונחמה בלי לעלות קצת למעלה, ולנהל את השיחה הזאת בפרספקטיבה רחבה.
ההיסטוריה שלנו מלאת תהפוכות. רגעים קשים לצד רגעי התעלות. ולפעמים הכול מתערבב.
הספר הזה לא חוקר, ולא מנסה לתת סימנים, אלא דורש.
דורש אחדות, דורש סובלנות, דורש טוב לעמו ודובר שלום.
דורש בשנה ישראלית אחת.
הספר הזה, טוב שלא היה משהיה.
הלוואי שיום אחד נתעורר ונגלה שהכול בעצם חלום בלהות. ששבת בבוקר, שבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, הייתה פשוט יום יפה עם אימא ששותה המון קפה ואבא שקורא המון עיתון. והמון ישראלים ששמחו בשמחת התורה, והתבאסו מזה שהגיע הזמן הזה שדחינו בשבילו כל מה שרק היה אפשר - אחרי החגים.
יום שחשבנו שאחריו יתחדש הכול.
אבל במציאות קרה מה שקרה, וכך יצא הספר הזה, חבול ומבויש, לאוויר העולם.
לא התכוונתי לכתוב ספר.
כל מילה שנכתבה הייתה מה שחשבתי שנכון לומר באותו יום. לא ביקשתי לתעד, ולא לדווח או לספר את הסיפור המלא. רציתי, בצניעות של אדם מן היישוב שלא יודע שום דבר שאחרים לא יודעים, להציע מילים נכונות לרגע. בעין טובה. הכי טובה שאפשר.
כן, היו אירועים קשים ותופעות איומות, והיו המון כעס וביקורת. הרגשתי שכל אלו מקבלים מספיק מקום, ואין מה להוסיף עוד שמן לשריפת הענק המשתוללת הזאת. וחוץ מזה, כשמישהו שאוהבים חוטף מכה - צריך קודם כול לחבק, גם אם הוא לא היה בסדר. גם אם זו מדינה.
הספר מסודר כפי שנכתב במציאות. התאריכים מופיעים בראש הדף, ופה ושם גם ההקשר והרקע שבו הם נכתבו, כדי שאפשר יהיה לקרוא את הדברים באווירה הנכונה, ככל האפשר (ואי אפשר…).
בין לבין משובצים קטעים שנכתבו בעבר הלא רחוק בכלל, בימים שקדמו לשבעה באוקטובר, ימים שבהם נלחמנו בעצמנו, על דמותנו כחברה ישראלית, כפי שחשבנו שראוי או לא ראוי שתהיה.
מעין 'פלאשבקים', פתקים שכאילו תחובים בין דפי היומן, וצצים להם תוך כדי הדפדוף הכרונולוגי.
אני מבקש להקדיש את הספר הזה למדינת ישראל שאני כל כך אוהב. לבניה ובנותיה, לרגבי אדמתה.
מאחל לה, ולכולנו - בשורות טובות.
קשה לחתום ספר 'יומני' שכזה בתקופה הפכפכה ומתוחה כל כך, כאשר כל יום מביא עימו בשורות חדשות, והכול עשוי להתהפך בן רגע, לכאן או לכאן.
אין לדעת מה יהיה מחר. נותר רק להתפלל לרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש, ולחזרתם של אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה הביתה במהרה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה.
זיכרון ושכחה, שכחה וזיכרון
ובעוד כמה שנים ישבו צאצאינו, וצאצאי צאצאינו, על גדות איזה נהר. הם יגרדו בראש בגאווה או מבוכה, או גם וגם, וישאלו את עצמם מה קרה, לעזאזל, בשנה הזאת.
מה ייזכר מהשנה הזאת?
מה יישכח, וייזרק אל גל האשפה של כל הדורות?
כמה יפה יהיה אם יזכרו את ההתגייסות המופלאה, את הערבות ההדדית ורוח ההתנדבות. שיראו את הצד הכי מחמיא שלנו, יתרגשו, וישכחו את כל השאר.
ואולי דווקא טוב שישכחו את היופי והגבורה. יזכרו צאצאינו וצאצאי צאצאינו את ההתפרקות הגדולה, את עוצמת הכאב והכעס, ואת יצר ההרס העצמי שלא ידע שובע.
ראוי שיידלקו להם נורות אדומות, ולא ימצאו את עצמם נופלים שוב לאותו הבור.
מה נשכח מהשנה הזאת, מה נזכור?
עם שהוא אוהב ושונא,
שובר, מתקן, מחריב ובונה,
בוחן ובודק, מרחיק ומקרב,
כותב וחותם וסופר ומונה.
זיכרון ושכחה, שכחה וזיכרון -
מה ביניהם?
אי אפשר לנו בלעדי שניהם.
שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם (ברל כצנלסון, תרצ״ד).
דגל
הפעם הראשונה שבאמת הסתכלתי עליו הייתה בגן חובה.
אני זוכר את הגננת מעבירה אצבע לאורך שני הפסים הכחולים, שואלת מה זה מזכיר, וכולנו צועקים פה אחד - ים!
והיא חייכה, ואמרה נכון, לא סתם ים. זהו ים סוף שנבקע לשניים.
אחר כך הצביעה על המגן־דוד שמסמל אותנו, על הלבן באמצע, ביבשה שבתוך הים.
היא תיארה את הסערה, ואת בני ישראל הולכים בין הפסים הכחולים בזהירות, צעד צעד. והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
ממש מדרש דגל.
אני זוכר איך הקשבנו לגננת המופלאה, ופתאום הדגל הזה, 'דגל ישראל', קיבל חיים כמו בסרט. עם תנועה וקולות רקע.
ראינו בדגל מין צילום רחפן של כל הסצנה. האויב מאחור, הארץ המובטחת מלפנים, ומגן דוד בדיוק באמצע, מתקדם... והלב דפק מהתרגשות.
היא בטח נתנה גם את ההסבר הרשמי על הטלית, והפתיל־תכלת, אבל אני, נתקעתי על ים סוף.
עד היום.
כשהדגל מתנופף ברוח אני מדמיין את הגלים הגבוהים, את הפחד של העבדים העברים שיצאו הרגע לחופשי ועדיין לא בטוחים. שלא מבינים כלום, חוץ מזה שהסיפור שלהם כנראה רק מתחיל.
דגל ישראל.
ומדי פעם אנחנו נוחתים על איזה חוף. פוצחים בשירת הים, מכל הלב, רק כדי לגלות שהים הזה לא נגמר, ויש גלים חדשים לפלס ביניהם את הדרך.
כל הלילה בהיתי בדגל ישראל.
וראיתי ים, או אולי עם - קרוע לשניים.
פסים כחולים ומגן דוד אחד,
שמנסה לעבור בשלום.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
