ב' קוד

1 באוקטובר 2022, שעה 00:01
הפתק הנעול

1 בפברואר 2024
זיקים. טקס סיום טירונים (מחזור אוג' 23)

את רחבת הטקס בבסיס זיקים היא זכרה היטב ממסע הכומתה של בנה, עומריק.

הלא רק אתמול הבחינה בו מבין כולם רץ כאן בריצת קילומטר אחרונה, אלונקה על גבו, כמה לא מפתיע. אז, בפברואר 2022, מסע הכומתה התקיים ללא הורים בשל הגבלות הקורונה. היא בכל זאת הגיעה. דבר לא עצר אותה, נהפוך הוא, הש"ג פתח את השער במאור פנים, מחכה לאורחת הכבוד. עומרי הבחין ברכב וידע. היא כאן. "אמא שלי הרי בלתי ניתנת לעצירה". גם מיכלי אמרה לה בשעה שהיא מחנה את הרכב על מגרש המסדרים "רק את מסוגלת..."

הבוקר היא נזכרה בערב הגיוס שלו. במילים שהקפידה לשתול לו בכיסים כל החיים, כל שנה, בכל יומולדת וכמובן בערב הגיוס. התיישבה וקראה בלחישה:

עומרי יקר שלי,

כשנולדים ילדים שום דבר לא מכין אותנו ההורים לרגע הזה בו צריך לשחרר ולהיפרד, נהפוך הוא, הכול כל כך אינטנסיבי ומקרב, שהרגע הזה, כשהוא מגיע, הופך להיות מטלטל.

אתה, שבגיל שנתיים היית מטאטא את קרני השמש מהרצפה, תחליף עכשיו את המטאטא בנשק.

אתה, שנמצא שם בשביל כל חבר שהסתבך או שתה יותר מדי, ועכשיו תהיה שם בשביל חבריך ליחידה.

אתה, שמגונן על החברים, שלא אומר לי שמות של חברים שעשו שטויות כדי שלא תהיה לי דעה לא טובה עליהם.

אתה, שפרחת מאוחר אבל מאז מפצה בגדול כל יום ובעיקר כל לילה... ועכשיו תחליף את זה בשמירות, בשיחות ליליות עם חברים לחדר, באחוות לוחמים...

אתה, שמגן על האחיות שלך ושומר עליהן מכל משמר, תגן עכשיו על המדינה ועל חבריך ליחידה.

אתה, שרגיל לראות אצלי דמעות מכל אירוע מרגש, תמשיך לראות אצלי דמעות, אבל הפעם מגעגועים, מדאגה ומגאווה! 

אתה, שכל כולך, גבר גבר, חזק וחסון, חכם וידען, דעתן ועקשן, אבל בפנים רגיש ומרגיש...

בשנה האחרונה לימדת אותי שיעור משמעותי. גרמת לי בעקשנות שלך להתמודד עם הפרידה מהשליטה בחייך, לא חושבת שהצטיינתי אי פעם בשיעור הזה, יש לי עוד דרך ארוכה לעשות, אבל אתה מתמיד, ואולי בזכות ההתמדה שלך אצליח להפנים דבר או שניים...

עומרי שלי, בדיוק כמו שגילית את החיים והבילויים בשנה האחרונה ונהנית מהם, תגלה עכשיו עולם חדש, מיוחד וייחודי, מאחלת לך ליהנות ממנו, ללמוד ממנו ולתת לו לעטוף אותך.

שמור על עצמך ילד שלי, אנחנו כאן לכל צורך, אהוב.

היא קראה במילותיה שוב, 'שיעור' שקיבלה בשחרור שליטה על חייו של בנה הרחיק לכת למחוזות שהתודעה עדיין לא תופסת. 

היא בכל זאת תלך לטקס, ובליבה ידעה שזה מעגל שדורש להיסגר, פרק חיים קצר, הצבא. 

בכל זאת, הפרק החותם של חייו.

המילים שכתבה לו בזמנו, ערב גיוסו, ליוו אותה לאורך היום ומילאו את גרונה במחנק. וכעת, כשהיא צופה בטקס במקום ששמור להורים שכולים, היא מדברת אליו בראשה "הנה, עומריק, הטירונים שלך שאהבת וטיפחת, סיימו את המסלול למרות הכול וחרף המלחמה".

כמה מהם היא כבר הכירה בשבעה. מהקרובים ביותר היא התרשמה כי היה בליבו של בנה מקום שמור לכל מי שקשה לו, לכל מי שנדמה לו שלא רואים אותו.

עומרי היה 'שובר דיסטנס' מול טירונים באופן תדיר. בהתחלה הם היו המומים ולאט לאט נפתחו והתיישבו אצלו, לכל שעת הט"ש שלהם, עם סיגריה. בדרך כלל זה התארך ל-5 סיגריות מגולגלות, אבל עומרי לא גלגל, הטירונים רק חיפשו תירוץ להמשיך להישאר לידו, והוא היה שם איתם. הם היו פורקים את הלב, מדברים על הקשיים והוא היה שולח אותם חזרה למחלקה שלהם עם זריקת מוטיבציה. עומריק לא פספס אף אחד. הרי בעולם שלו לא היו אנשים שקופים. הוא ראה את כולם, לא פלא שכולם הרגישו הקרובים ביותר אליו, גם הטירונים. הוא תמיד גונן עליהם, היה מחבק אותם, לא חשש מעולם לחבק. גם את השבריריים ביותר נהג להקיף באהבה, את חלקם עד כדי סדקים בצלעות, ואחרים גם היה מניף באוויר. האהבה הייתה פשוט גולשת ממנו. ומי שזכה לחיבוק מעומרי לא ישכח אותו לעולם.

טירונים נכנסים לרחבת הטקס, הוריהם מתגודדים ברחבה בארשת של הודיה וחרדה, מתקשים להסתיר את התרגשותם. ביניהם מתייפחים שלושת הוריו של עומרי: אור-לי, קובי ומיכלי, מחובקים בילדות מאיה ומיקה, מתקשים להאמין ולא מתנחמים.

שירים לנופלים נשמעים ברקע, הנאומים מרטיטים, טקס מרגש ובשיאו הקראת שמות הנופלים, ביניהם מתנוסס שמו של בנם הבכור, עומרי ניב פיירשטין. 

נכתב בחול. נמחק כחול, במחי יד.

דקה דומייה. איך שקט יודע לצרוח באוזניים.

אור-לי הורגלה לטקסים משירותה הצבאי בקבע, ומאז השתחררה משירות, היא התרגשה כפליים בכל טקס, אבל אף אחד לא הכין אותה לדקת הדומייה הראשונה. זו שזועקת באוזניים חזק - הוא איננו. איננו לעד.

הבכי שלה היה הפעם גדול, קורע לב. זה ההבדל הגדול בין להזיל דמעות לבין לבכות, היא חשבה לעצמה, וגל בכי גדול מקודמו טלטל את כל הגוף ואת כל מי שעמד קרוב. נדמה שגם השמים רעדו מעוצמת הבכי של באי הטקס והם נבקעו בצער, גשם שטף את כולם. את כל רחבת המסדר. 

ברגע זה התחדדה בהכרתה העובדה, שאם לא עומרי וחבריו הרי שמעמד כזה לא יכול היה להתקיים. אם לא היו מגינים בגופם הרי בסיס זיקים היה נכבש והייתה מתקיימת כאן טרגדיה רבת ממדים. זו סגירת מעגל כואבת כסגירת דלת פלדה על ליבה.

הטירונים של הבסיס וגם הסגל היו בליבו של עומרי תמיד. הוא שימש כרוח גבית עבורם. מהסיבה הזו מיכלי, אימו, שכיבדה כל מחווה ספורטיבית, צעדה עם הטירונים את הקילומטר האחרון. 

במקום דגלי היחידה הם אחזו דגלים עם מראה פניו הצעיר של עומרי מתנוסס מעליהם, כאילו נושף בעורפם. מותו מוחלט וחקוק כמו המצבה הצבאית שלראשונה בתולדות צה"ל חקוקה בשמות שלושת הוריו. אור-לי בוכה בכל יום, גלי האהבה לעומרי שוטפים אותה מכל עבר. האם ידע כמה אהוב היה? האם אפשר ללכוד את אדוות האהבה שלו ולשמור? בין ייאוש לגעגוע, היא אוחזת באפשרות להתבוסס באהבה שהותיר אחריו. אהבת האדם על כל תבניות הלב. ועומרי הכיר את כולן.

ציור בחול, סיום מסלול פלוגת תבור אוגוסט 23