סדריק

סדריק מת. לפני שמונה שנים הוא היה תלמיד שלי. אני מגלה זאת כשידיעה באתר האינטרנט של עיתון 'הארץ' צדה את מבטי, בשעה שאני עומד לשקוע באחת מאותן תנומות מתוקות של ימי שישי בצהריים. כנראה בגלל הכותרת, מפני שבדרך כלל איני קורא את סיפוריהם של החיילים המתים בעזה, המופיעים בעיתון כמעט מדי יום: כולם היו מסורים להוריהם ולצבא, וליבם, ללא יוצא מן הכלל, עמד רק בדוחק בנדיבות שעלתה על גדותיה. אבל אולי זה בגלל כותרת המשנה, המספרת שאביו של ההרוג הורשה להגיע להלוויה, עשרים ושתיים שנים לאחר שגורש מישראל, או בגלל התמונה — תצלום של אישה, למעשה בחורה צעירה, פיליפינית למראה, שקורסת מעל לקבר הטרי, ראשה מופנה אל השמיים בהבעת יגון שלא־תיאמן, המעלה על הדעת אחד מאותם דימויים של איקונוגרפיית האבל של ראשית הנצרות. שישה חיילים צעירים, שלושה מכל צד, ידיהם מתוחות לצד הגוף ואצבעות ידיהם קפוצות לאגרופים, ניצבים בשתי שורות מקבילות לפניה, אבל היא אינה רואה אותם, מכל מקום לא ברגע שבו צולמה התמונה, כי עיניה עצומות. בתמונה אחרת מאותה כתבה היא יושבת על ברכיה בצמוד לקבר, כפות ידיה מונחות על תלולית העפר, עיניה עדיין עצומות, שערה השחור סתור וקווצות שיער נופלות על לחייה. היא עטופה שכמייה ורודה עם עיטורים של ציפורים בשחור לבן.

אני גולל במהירות: סדריק גָרין, ללא ספק. אני מזהה את עור השוקולד החלק, את עצמות הלחיים הגבוהות ואת הבלורית השחורה; דבר לא השתנה, זולת חתימת זקן. הוא מצולם על רקע נוף מדברי, ניתן לזיהוי רק בקושי, מפני שבתמונה, ששוליה נחתכו על ידי לשכת הפרסום של הצבא, הוא מוקף חיילים, ודאי חברים ליחידה. לא רואים את פניהם, אבל מבעד לאיברים המקוטעים של הגוף — חלקי רגליים וזרועות — מבצבצת אדמה חולית, זהובה, וגם הילה אחרונה של שמש, ספק זריחה ספק שקיעה. סדריק עצמו יושב: ברכיו, מעל למכנסיים הרחבים, מכוסות במגיני פלסטיק בצבע טורקיז, והוא נושא על גבו מכשיר קשר. האנטנה מזדקרת מאחורי עורפו, ואילו הסליל משתלשל ברישול לאורך החזה. ידיו, עד לקצות האצבעות החשופות, עטויות כפפות רשת שחורות, ולמותניו חגורה, אולי למכשיר הקשר, אולי למחסניות, ומכל מקום הוא אינו נושא נשק. הוא יפה, יפה בדיוק כפי שזכרתי, שרירי ומוצק אף יותר מבעד למדים, עיניו השחורות מביטות היישר אל עבר המצלמה. הוא אינו מחייך, אך נדמה שרגע קודם חייך, כי שפתיו עדיין פסוקות לכדי סדק. אבל אפשר שאני טועה.

ובכן, סדריק מת. התחושה הראשונה משונה, יותר פליאה מעצב, ומייד אחריה: זה סיפור חזק. יהיה עליי לכתוב אותו. אני קורא את הכתבה, ולאחר מכן כמה כתבות נוספות. האב אכן הורשה לחזור לישראל, ומעל לקבר, מבעד לדמעות, הוא מודה לממשלת ישראל על רוחב־ליבה. בכתבה מובאים גם דברי החברים והאלמנה. גולן, שגם הוא היה תלמיד שלי, אומר שסדריק היה לו כאח מאם אחרת: "כשהיינו רעבים", הוא מספר, "היית קופץ מעל השער של בית ספר לגנוב בשבילנו חטיף מהמכולת, ואחרי הלימודים תמיד הלכנו יחד לעבודה". האלמנה מספרת שפינק אותה, שרצה הרבה ילדים, וכמה שיותר מהר, "אבל חשבתי שזה עדיין מוקדם", היא אומרת, "והחלטנו לחכות עוד קצת, ורק עכשיו אני מבינה שטעיתי, שלא יהיה לנו עוד זמן". ערב קודם כתב לה סדריק בוואטסאפ שהוא נכנס לפעולה אחרונה ותכף יחזור והכול ימשיך להיות כמו שהיה — היא לא מפרטת מה בדיוק היה, אבל היא כן אומרת ששניהם אנשים פשוטים. "יכולנו", היא אומרת, "לשבת יום שלם בשמש על שפת הים, זה היה הכי כיף בשבילנו, מה אעשה בלעדיך". אחד החברים מספר שבטירונות, לפני השינה, למדו יחד על שוק ההון. "רצית", הוא אומר, "להיות מומחה להשקעות". חברים אחרים משתמשים בדימוי של האח המשגיח מלמעלה, או של מלאך היושב כעת לצידו של אלוהים. האם מספרת שסדריק היה כל עולמה, ושמאז שבעה באוקטובר, היום שבו גויס למילואים, לא עצמה עין, ובלילות האזינה לשירי הודיה, מתפללת לשלומו.

ויש דבר נוסף. המורה לאזרחות, שלימד גם הוא בבית הספר שבו הכרתי את סדריק, מזכיר אותו בהספד, וגם אחד החברים — דבר המנוסח במשפטים עמומים, לא לגמרי ברורים, מבלי להיכנס לפרטים, ובכל־זאת אי־אפשר לטעות בו, כי הוא מופיע גם בכל הכתבות המתפרסמות בימים שלאחר מותו. בנעוריו, מתברר, סדריק הסתבך בפלילים. נעוריו, פירוש הדבר הוא כנראה, שבשנה שבה לימדתי אותו פילוסופיה פעמיים בשבוע, בימים שבהם ניסיתי, כמעט תמיד ללא הצלחה, לעניין את התלמידים בשאלות מוסריות, למשל פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי, ניסויים בבעלי חיים, כאלה דברים — שאלות שלי עצמי נראו הרות חשיבות ואילו עבורם, כפי שהבנתי כבר אז, היו משמימות וערטילאיות — במהלך אותה השנה שבה סדריק ישב בכיתה הוא היה, כמו שנהוג לומר, מסובך בפלילים. הוא כמעט אף פעם לא החסיר שיעור, ובניגוד לחבריו גם לא הפריע, להפך, הוא היה מנומס, אם כי גם לא אמר כמעט שום דבר, רק חייך מדי פעם, חיוך שהפך אותו ליפה עוד יותר — הוא באמת היה יפה מאוד, ואני נזכר כעת שגם היה עייף, לעיתים קרובות נשמט ראשו על השולחן ונותר בתנוחתו עד הצלצול, אבל גם זה לא היה יוצא דופן. תלמידים רבים היו מותשים, הנחתי שהם ממעטים לישון, ידעתי שחלקם עובדים כדי לעזור לאימהותיהם, שרבות מהן חיו בישראל בגפן.

סדריק, קרוב לוודאי, לא היה מעורב בפשעים רציניים אלא בעבירות קטנות. הלוואות בשוק האפור? פריצות לבתים? סחר בסמים? גנֵבת מכוניות? הדברים שנאמרים בהלוויה ולאחריה אינם מפזרים את הערפל. המורה לאזרחות מספר בהספדו שסדריק הסתבך עם האנשים הלא נכונים, שדיבר איתו על כך בבכי, ושברגע מסוים כבר לא ידע איך לצאת מהמלכודת. "הבנת", הוסיף, "שאם תשרת בבסיס סגור הרחק מהבית, האנשים הלא נכונים לא יוכלו למצוא אותך". והיה גם מעצר, אחד לפחות, מפני שבאחת הכתבות מצוטטים דברים שאמר סדריק בגלי צה״ל, אני מניח שבאחת התוכניות המיועדות לשיחות עם חיילים: ״לא רציתי שאימא תראה איך שׂמים עליי אזיקים, היא התחילה לבכות. אמרתי לעצמי שאני חייב להשתנות״.

והוא אכן השתנה, הוא נלחם כדי להתגייס לצבא, אימו מספרת שקרע את המכתב שבו נאמר לו שהצבא אינו מעוניין בשירותיו. כבר למחרת, סיפרה, הלך ללשכת הגיוס ודרש לפגוש את קצין המיון, ובסופו של דבר הצליח. לימים זכה לאות הצטיינות מאלוף הפיקוד, והפך, כפי שנאמר באחת הכתבות, ״ללוחם שאומר כן לכל משימה״. הכותרות, כפי שאני מבחין כעת, מתנודדות בחוסר החלטיות בין הסיפור על הנער שאביו גורש מהארץ, שהיה חסר־מעמד, שכמעט בדרך מקרה, ובזכות מאבק נחוש, התגייס לצבא כנגד כל הסיכויים, לבין רוממות עברו הצבאי. חלקן מקדישות מקום נרחב לילדותו ונעוריו ולדברים שמספרים החברים, אחרות מביאות בפירוט את הספדיהם של מפקדיו, ובכל מקרה ברור שהסיפור של סדריק מעורר עניין, יש בו משהו שאי־אפשר שלא לכתוב עליו, הוא מקפל בתוכו דברים רבים. בסוף ההלוויה מניחים ראש עיריית תל אביב ושרת המודיעין, ששבוע קודם המליצה על טרנספר של תושבי עזה לסיני בסוף המלחמה, זֵרים על גבי הקבר, והזמרת ואלרי חמאתי, פלסטינית־ישראלית ילידת יפו וזוכת המקום השני של ריאליטי המוזיקה 'הכוכב הבא' בעונת 2021, שרה את "הללויה" של לאונרד כהן. לא מצוין בכתבה אם ביצעה את השיר באנגלית או בעברית. בתום הטקס מושמעת מוזיקה פיליפינית מסורתית.

ברגע שבו אני מתיישב לכתוב על הביקור בבית משפחת גרין, מסך הטלפון שלי מרצד בכחול. פּוּש מעיתון 'הארץ': שר הפנים משה ארבל הורה לרשות האוכלוסין להעניק להוריו של החייל סדריק גרין שנהרג בעזה אזרחות ישראלית. שלוש שעות קודם, בין עמודי תמך מבטון לגדר ברזל ירוקה, החוצצת בין שורת בניינים דהויים לכביש דו־מסלולי, יריעות הברזנט הבהירות של אוהל האבלים מופשלות לאחור. בפנים יש שתי שורות של שולחנות פלסטיק מתקפלים מתוצרת כתר, מכוסים מפות אלבד חד־פעמיות, ותקרובת של בוטנים ופירות יבשים ובורקסים וירקות חתוכים ותותים באריזות פלסטיק וקופסאות עם כדורי שוקולד של פררו רושה ובקבוקי שתייה קלה. מחצלת קש בגוונים חומים מכסה את הרצפה. המחשבה הראשונה שעולה בדעתי: היכן הם כל אותם מאכלים פיליפיניים נפלאים, שהזדמן לי לטעום מהם בשנה שבה לימדתי את סדריק? הוּמְבָּה, בטן חזיר ברוטב סויה, עלי בננה ירוקים ושעועית שחורה, לוֹנְגָנִיסָה, נקניקייה קטנה ושמנמנה, אטריות פַּנְסִיט קנטון מחיטה, שאפשר להקפיץ כמעט עם כל דבר — ג'ושוע, שבסוף אותה שנה עזב את ישראל עם אימו, אולי שבו לפיליפינים, אולי נסעו לחפש את מזלם במקום אחר, הביא אותן בקערה ענקית בנובמבר שבו חגגנו בכיתה את יום כל הקדושים — והָאלוֹ הָאלוֹ, תערובת של גלידה, חלב מרוכז ומי קוקוס, שמעליהם מפוזרות חתיכות מנגו וליצ׳י. אבל לא רק שאין באוהל שום זכר למאכלים הנפלאים שהזדמן לי לאכול באותה שנה, אלא שאין בו נפש חיה; שר הביטחון הגיע לבקר וכולם עלו אל הדירה. במבואת הבניין, מול מראה רחבה, שני תאי מעלית מהסוג שכבר לא מייצרים יותר, שנכנסים אליהם ארבעה אנשים לכל היותר. אני תוהה אם זה קשור לרושם חיצוני של יוקרה, או לסטנדרטיזציה מאוחרת של תעשיית המעליות, פרי תהליכי האינדיווידואליזציה של התרבות העכשווית. מישהו הגיע אולי למסקנה שלא הולם לכפות על בני־אדם קִרבה מביכה כל הדרך למעלה או למטה. המעלית של הקומות הזוגיות תפוסה, וזו שאליה אני נכנס, לצד שתי ישישות שאוחזות ידיים, מטפסת לאט מאוד. מספרי הקומות מרצדים באדום על גבי הצג: אחד, שלוש, חמש, שבע, ואנחנו יורדים בחדר מדרגות אל הדירה שדלתה פתוחה.

שר הביטחון איננו, אולי הסתלק בינתיים, אבל בפנים מתגודדים עשרות אנשים. אי־אפשר להחמיץ את קצינת הנפגעים בכומתה ירוקה של חיל משאבי אנוש שנראית בת־בית, היא מתהלכת בין האנשים כמו קרובת משפחה, מחליפה מילים עם הנשים, אפילו מוציאה כיבוד מהמטבח; נמצאים בבית גם שלושה או ארבעה חיילים, וכמעט כל השאר הם אנשים מבוגרים, רק מעטים מהם פיליפינים, ואפילו לא שחור אחד; לרגע אני מתפלא, ואז מבין שאין שום סיבה שיהיו שם שחורים, העובדה שבני־אדם חולקים חיים של עקירה או של פליטוּת אינה הופכת אותם בהכרח קרובים זה לזה; ואכן, בין הקהילה הפיליפינית לזו של הפליטים מאריתראה וסודאן מפרידה תהום. שתי הקהילות אמנם מתגוררות בסמיכות בדרום מזרח העיר או ברחובות שסביב התחנה המרכזית, ושתיהן נאבקות על קיומן וסובלות מעוני ומנחת זרועה של משטרת ההגירה. אבל בעוד שהקהילה הראשונה מורכבת בעיקר מנשים שלרוב הגיעו לישראל בגפן וזכו, לפחות בשנים הראשונות, להיתרי עבודה שהעניקו להן את הזכות לטפל בזקנים הסיעודיים ותשושי הגוף והנפש, ולעבוד מבוקר עד ליל בעבודות ניקיון — כמה מאימהות הילדים שהכרתי עבדו בנמל התעופה וניקו את המטוסים בהפוגות הקצרות שבין המראה לנחיתה — הרי שקהילת השחורים מחבל דרפור ומדרום־סודאן מורכבת ברובה מגברים צעירים שחצו את מדבריות סיני ופסעו ברגליים יחפות על החול הלוהט. רבים מהם חמקו מכדורי הרובים של החיילים המצרים, גנבו את הגבול וכמעט תמיד נתפסו או הסגירו את עצמם לחיילים הישראלים מעברה השני של הגדר, מבוהלים עד מוות ועם זאת מאושרים שהמסע הגיע לקיצו. ואחרי שהחיילים העניקו להם מעט מזון ושתייה, ואולי גם בגד חם בחורף, הועלו אל כלי הרכב הצבאיים ונכלאו, לפעמים לכמה ימים, לפעמים לכמה שבועות, באוהלים או בקרוואנים של בית הסוהר סהרונים בחולות חלוצה בנגב, ואז הועלו בלי חפצים או רכוש לאוטובוס שהוריד אותם בתחנה המרכזית של תל אביב. ובנוסף, כפי שאני זוכר היטב, בין שתי הקהילות שררו טינה וחשדנות הדדית, שהרי סולידריות של מדוכאים אינה מתקיימת אלא במוחם שוחר הטוב של ליברלים פרוגרסיביים ופעילי זכויות אדם, בעוד שבפועל מתקיים ביניהם, כידוע, מאבק על מקום והייררכיה. בפועל, אנשים מטפסים ודורכים אלה על אלה כדי לזכות במעט יותר חמצן. אם כי גם זה אולי לא נכון, ומכל מקום לא לגמרי מדויק: חיים בסביבה עוינת מולידים גם רגעים של קִרבה ונדיבות אנושית, שלא פעם הייתי עֵד להן בעצמי: אריתראים שגייסו כסף כדי לשחרר בערבות שכן או חבר שנכלא, משפחות פיליפיניות שבישלו מזון לתלמידים מדרום־סודאן שאביהם גורש או אושפז, ועוד מחוות דומות שהרעידו את ליבי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*