השוליה מבוכנוואלד

הקדמה
ברוקלין, 2023

התייתמתי בגיל שלושה־עשר חודשים, כשהמטוס של אבי, טייס הקרב, שהיה בגיחת אימונים מתוכננת, התנגש באוויר עם מטוס סילון קרבי. אמא שלי, שהייתה בהיריון עם אחותי כשהתאונה קרתה, מעולם לא התאוששה.

סבי מצד אמי, אלכסנדר, ניצול מחנות הריכוז, נכנס לתפקיד של אבא ומחנך. כשהגעתי לגיל חמש הוא התחיל לשתף אותי בסיפורי ההישרדות שלו ממלחמת העולם השנייה. השנה הייתה 1980. בכל יום שישי אחרי הצוהריים, כשאנחנו שוכבים אחד ליד השני על המיטה הרחבה של סבי וסבתי, הוא היה מגלה לי עוד שכבה, חושף עוד עצב, מסיר את הלוט מזיכרון כואב נוסף. פרטים מחיי היומיום במחנה הריכוז בוכנוואלד, תיאורים שגרתיים של משמרת עובד כפייה בבית חרושת לכלי נשק, וסיפורים על דודים ודודות שמתו בתאי הגזים, נידונו בדרך כלל באותה מידה כמו הטבלאות של ליגת הכדורגל או האינפלציה הגואה של הכלכלה הישראלית.

כשגדלתי, חייתי ונשמתי את ההשמדה, החורבן והעינויים שסבלו משפחתי ועמי. כשגיליתי שרוב הילדים בגילי לא הכירו ניצולי שואה או לא היו קרובי משפחה של אדם כזה, הדבר בא לי כהפתעה. נשיאת מטען הזיכרון הפכה לשליחות. התחלתי לספר את סיפורי המשפחה שלי לחבריי, והם היו להוטים לשמוע עוד.

הסיפור של אלכסנדר אינו דומה לשום סיפור אחר. מפעל התיעוד שלו התחיל מוקדם, בתחילה בעל פה ואחר כך באמצעות מכשירי הקלטה. אמא שלו, אירֶנה — באותו זמן כבר בת יותר מ־100 אבל עדיין חדה כתער — הייתה הדמות היחידה האחרת בסיפור שסיפקה עדות מוקלטת.

אלכסנדר לא היה בטוח אם העולם רוצה לשמוע אותו, אבל לי לא היה ספק. הסיפור שלו ראוי שיספרו אותו מפני שהוא אוניברסלי ונצחי, ומתאר את הבדידות ואת האקראיות של מאבק היחיד בְּרוע בעל ממדים עצומים. בשבילי זה היה תמיד הסיפור המרגש על אדם שנותר לנפשו כנגד כל הסיכויים, ומצא את הכוח הפנימי להילחם, יותר מאשר דוגמה טרגית של משפחה יהודית נרדפת שהצליחה לשרוד תחת ענני התוהו ובוהו של המלחמה.

נגיף הקורונה 2019 הביא על עמי העולם טרגדיה, כאב והפסדים כלכליים ללא תקדים. גם משפחתנו סבלה מהמצב שנוצר. אבל הקורונה סיפקה לי הן את הפנאי והן את המרחב הרגשי לחזור ל־1980, לזיכרונות שלי ולסיפורים של סבא. לשחזר את האומץ שהיה לי כילד צעיר להתעמת עם המסורת שלנו. במקום להיצמד למסך הטלוויזיה, ישבתי לכתוב, חי מחדש כל רגע של המסע שלו. ביליתי חודשים במחקר, בשיחה עם דורות של בני משפחה שניצלו מכיוון שעברו לארצות הברית לפני המלחמה, והשתמשתי בקשרים האלה יחד עם מחקר שעשיתי באמצעות MyHeritage.com כדי להשלים פיסות משפחתיות של הסיפור. באותו זמן, ובמרחק חצי עולם, אלכסנדר נשם את נשימותיו האחרונות כשהוא בבידוד, ומופרד מכל אהוביו. הוא נפטר ממש כשעבודתי הושלמה. הבקשה האחרונה שלו ממני, בפעם האחרונה שנפגשנו ב־2019, הייתה לוודא שסיפורו יסופר.

אלכסנדר רוזיאק (Ružiak) (2020-1927) חי חיים מלאים ומספקים, והיה יזם חרוץ ומצליח, שופע אנרגיה, אופטימיות וקסם. אבל נשמתו הייתה מצולקת ומוכתמת באופן חסר תקנה בגלל חוויות ילדותו. לא יכולתי להפריד בין אלכסנדר האסיר במחנה ובין סבא אלכסנדר, ראש המשפחה, המתרוצץ ונוסע בעולם ובונה עסק משגשג, ותמיד ממריץ את עצמו להוכיח לעצמו את ערכו. הוא נשאר אסיר המחנה עד יומו האחרון.

אפשר למצוא צילומים, הקלטות וחומרים נוספים על אלכסנדר ומשפחתו באתר www.ApprenticeOfBuchenwald.com

לעולם אל תשכחו!

אורן

פרק א:
הכיכר הקטנה I
1944, בוכנוואלד, הרייך השלישי

השמש שקעה לאִטה על הגבעות המושלגות ועל מבני העץ הקודרים, שהיו מוקפים תיל דוקרני עבה. קולות רחוקים של יללות חיות בר הפריעו את השקט מפעם לפעם. השמיים היו בהירים, והרוח המקפיאה שרקה באוזניים.

שלושים ומשהו אסירים עזבו את מקומם בשורת המִפקד אחד אחרי השני ברגע ששמותיהם נקראו, ונכנסו למשרד בצריף העץ. אבא היה אחד מאותם אסירים. לפחות תריסר חיילים חמושים וכלבי רועה גרמני אחדים סיירו לאורך בניין המנהלה המרכזי במחנה הראשי. אני השתדלתי מאוד לא לנעוץ את מבטי בעיניהם.

ואז נותרנו רק שלושה בכיכר הקטנה: קצין אס־אס בעל עיני איילה, ושני אסירים כחושים.

אבל רק אסיר אחד היה אמור לעמוד שם עכשיו לפני קצין האס־אס.

אני הייתי האדם המיותר, לבוש מדים בלויים של מחנה הריכוז ונעליים קרועות בעלות סוליות עץ.

הפעם לא היה לי לאן לברוח. אפילו היה, רגליי העייפות לא היו נושאות אותי למרחק רב. החודשים האחרונים כפו על אבא ועליי מצבים קשים מאוד, שהצלחנו להימלט מהם בעור שינינו. הפעם לא היה לי מוצא, לפחות לא כזה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע. הייתי עייף מאוד.

אני זוכר היטב את המחשבות שעברו במוחי באותם רגעים. עלה בדעתי, בפעם הראשונה מאז שנתפסנו אחרי שנים של הסתתרות, שאינני רוצה למות בגיל שבע־עשרה, מפני שהייתי בן יחיד, ואמא — אם היא עדיין בחיים — לא תוכל לשאת זאת. ראיתי את פניה לנגד עיניי. לא ידעתי איפה היא. אם היא רעבה או פצועה. עברו שבועות מאז שאבא ואני ראינו אותה לאחרונה, כשהפרידו בינינו בכוח ברחבת הרכבת העמוסה בנובאקי (Nováki). לבסוף, עלה בדעתי שאבא, שנלקח אל מעבר לדלת המשרד ממש לפניי, לפני שלוש שעות, אולי כבר מת.

קצין האס־אס נעץ את מבטו בשתיקה ברשימות שבידו במשך דקות אחדות.

האסיר שעמד לימיני היה אולי בשנות ה־20 המוקדמות, אבל נראה הרבה יותר מבוגר. הוא דמה לשלד גבוה המשמש קולב לבגדים. התג שעליו העיד שהוא הומוסקסואל. לא פגשתי הומוסקסואלים לפני שהגעתי למחנה. העור שלו היה תלוי מעצם הצוואר, הכותונת שלו התנופפה ברוח כאילו היא חלולה לגמרי. הייתה לו עווית עצבנית בפנים והוא נענע את מותניו קדימה ואחורה, נלחם בקור או מחפש יציבות. אני בוודאי נראיתי חסר אונים וחולני כמו שנראה היצור הזה מן השאול. עיניו העצובות, מטורפות למראה, נעו מצד לצד, מנסות להבין את המצב שמתפתח. מדוע לא קוראים לו להיכנס למשרד אחרי יתר הקבוצה האומללה? מה קורה?

קצין האס־אס, בלונדיני וגבוה, בגופו המלא, במדיו המגוהצים, מבוגר ממני בשנים אחדות בלבד, דפדף ברשימותיו המודפסות. נראה שעכשיו הוא כבר הבין מהן הנסיבות שעליו להתמודד איתן, ואז הוא גירד בעיפרון את ראשו מאחור ובחן בקפדנות את שני האסירים שעמדו לפניו. הוא ידע שלפי הרשימות שלו, רק האסיר שעמד לימיני, שכולו עור ועצמות, היה אמור להיות שם. הוא התבונן במספר האסיר שלי שוב ושוב, ואז התמקד במספר של האסיר האחר.

נתפסתי.

"אתה, חזיר יהודי מלוכלך! אתה צריך להיות בחזרה במחנה הקטן!" הוא צעק עליי והתקרב. "מה אתה עושה כאן? מי אמר לך להצטרף לקבוצה הזאת? לא הכרזתי את השם שלך או את המספר שלך הבוקר! מה חשבת לעצמך?!"

תחשוב, אלכס, תחשוב. אף נורה לא נדלקה במוחי; אז ברירת המחדל שלי הייתה להתרפס.

"אני מצטער אדון קצין, אדוני, בבקשה... כנראה ששמעתי את השם הלא נכון כשקראו את השמות. בבקשה, סלח לי, אדוני. מאז הפציעה שלי השמיעה שלי לא טובה," פטפטתי וקשקשתי, התחננתי על חיי. אין סיכוי שהאיש הזה יקנה את השטויות שלי.

תחשוב, פשוט תחשוב. עצמתי את עיניי. אז עלה בדעתי עד כמה אני רעב.

התחלתי לחלום בהקיץ. ראיתי לפניי שינקן מעושן, מונח על פרוסה טרייה של לחם פומפרניקל ששומן מטפטף ממנה, ושמיר טרי מפוזר עליו, על הדלפק בחנות המעדנים של משפחתנו, ואמא, יושבת שם על ספת עור משובחת ומחייכת, לבושה במעיל הפרווה הפרסית החביב שלה, סיגריה בידה, נושפת עשן ומחייכת אל בנה.

לא שמתי לב שהקצין עמד עכשיו ממש לידי.

הבעיטה הראשונה שלו פגעה בכלוב הצלעות שלי, משמאל, ונפלתי ארצה, מתנשף באימה. בפרץ של זעם הוא התחיל לבעוט, בראשי, בפניי, בכתפיי, בגבי וברגליי. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לצרוח, בקול שלא הכרתי.

"אבא! עזור לי! עזור לי! הוא הורג אותי!"

"תמשיך לצעוק! אף אחד לא יכול לשמוע את הצרחות שלך! יהודי מלוכלך, טיפש, מכוער," צרח, תוך שהוא ממשיך לבעוט בי. גם הוא נשמע כאילו נעתקה נשימתו. "אתה תשלם על זה." הפה שלו התמלא קצף ושיניו היו קפוצות.

"עזרו לי! מישהו!" צרחתי בכל כוח ריאותיי.

אמא יקרה, איפה שלא תהיי, אני כל כך מצטער, אני לא אוכל לקיים את הבטחתי. אבא החלש יצטרך להישאר לנפשו.

עיניי נעצמו. כל מה שיכולתי לראות עכשיו היו שדות החיטה הזהובים שהקיפו את עיר מולדתי סצ'ובצה (Sečovce), את נהר טרנבקה (Trnavka) הרדוד, זורם לאטו כשנחיל דבורים מזמזם מעל השיחים הנמוכים. הרגשתי את הדם נוטף על פניי כשגופי ההלום סופג מתקפת בעיטות.

אני לא אצליח לחזור הביתה. הממזרים מנצחים.

שניות אחדות לפני שאיבדתי את ההכרה, עמדתי לעלות על הרכבת השלישית שלי בחודש הזה, והפעם לתחנה הסופית.