בשבילי התקווה

בפתח דברי

אלפי ספרים נכתבו על נושא השואה, ורובם שוכנים בארכיונים. רק אנשים בודדים מוצאים בהם עניין. מודע לעובדה זאת, וחרף השכחה הגוברת וטומנת בתוכה את הסבל של קורבנות השואה, גבר בי הדחף הנפשי להנציח עובדות הקשורות בימים ההם. הסיבה לכך אחת ויחידה - הבקשה שהושמעה ללא הרף על ידי יהודי הגטו: "אם תנצל, זכור ואל תשכח גם אותי."

כבר בימי חיי הולכת השואה ומוכחשת על ידי שונאי ישראל, ונשכחת לאיטה גם בין בני עמנו, ולכן: "זכור תזכרו!"

"בשבילי התקווה" מביא בפני הקורא מגזרת של שנה אחת מחיי במחבוא בתקופת ה"יודנפריי" בעיר מולדתי. את הפרק הראשון - "הדרך האחרונה" כתבתי בגוף ראשון בשנות ה-70 לספר הזיכרון של עיירתי. כניצול יחיד מעיד אני בו על קורות היממה האחרונה לקיום מחנה העבודה בעיירה הגליצאית שבדרום פולין - בז'ז'ני.

ביתר הפרקים בניתי את הסיפור על עובדות ועל דמויות אמיתיות, איתן חלקתי את שהותי ביער.

הסיפור מבוסס על עובדות ביוגרפיות שהתרחשו מחיסולה של יהדות גליציה המזרחית בשנת 1943 ועד לשחרור.

לאבי אליהו דוד רוט

הדרך האחרונה

בימי החורף של 1942/43 הסתובבו בבז'ז'ני כמה עשרות "יהודי חסות" של הצבא הגרמני. יהודים "נבחרים", שעסקו בעיקר בהגברת המאמץ המלחמתי של הצבא הגרמני, ה"וורמכט". עיקר עיסוקם היה ניקוי נשק, איסוף חומרי מלחמה ושלל יהודי (סמרטוטים ומתכות), סיווגם, שמירתם ומתן שירותים כלליים למספר אנשי המפקדה המקומית של ה"וורמכט". מעמדה של קבוצה זאת היה מיוחד במינו. נוסף על הסרט הלבן עם מגן דוד כחול, עונדים היו על החזה אות לטינית - W עם חותמת ה"וורמכט". סמל האות W הקנה זכות מיוחדת - תנועה חופשית מחוץ לגבולות הגטו בשעות היום. להיות חופשי, להסתובב בין יתר אזרחי הדרג השני של ארץ החסות "גנרל-גוברנמנט" זאת "זכות", זה סדק זעיר אל אירופה הנאצית, זה פירור של בטחון, זאת אשליה מודעת של תקווה להינצל.

להשיג סמל W הייתה שאיפה של כל נפש יהודית בעיירה. אות הקסם הוכיחה את עצמה. בעליה לא נתפסו למחנות העבודה בקמיונקה, בטרנופול ובדומיהם. אחדים שנתפסו שוחררו בהתערבות אנשי הצבא והוחזרו לעבודתם. עובדה יחידה זאת של שחרור מספר אנשים הגבירה את אשליית הביטחון. שמועות, לחישות, ניחושים והבטחות בין יהודי לרעהו הולידו אגדה. אגדת מעמד "יהודי W", שאינו ניתן להפרה ע"י אנשי הגסטאפו בגלל חיוניותו למאמץ המלחמתי. יהודים בעלי האות W לא יושמדו, הם נחוצים, הם חיוניים, הם יחיו.

לחיות, לחיות כנחות דרגה, לחיות בזמן שרוב העם הולך ומושמד מדי יום, לחיות ולחכות לסוף המלחמה, לגאולה, לתחיית המתים, דבר זה אין לתאר במילים. רצון זה להישאר בחיים יוצר כוחות על-אנושיים. כוחות, שאין שכלו של אדם נורמלי יכול לציירם או לדמיין אותם. בדחף כוחות אלה עושים הכל. מקריבים את הרכוש, את הכבוד, את השכל ואת ההיגיון. בכל מחיר משתדלים בעלי סיכויים קלושים, כגון בעלי מקצוע מיוחד או בעלי אמצעים, להשיג את אות הקסם, ואף לשלם סכומים עצומים עבור הסמל המיוחד.

הגסטאפו בכל ערמומיותו הרגיש, שסמל ה-W יכול לשמש אותו לביצוע מזימותיו השפלות. החל מחורף 1942/43 הוקם המחנה המיוחל מחוץ לגבולות הגטו.

ביתו של ד"ר פליק ז"ל, שנרצח עם כל משפחתו כנקמה על גאוותו הלאומית, בצרוף בתי שני שכניו, המהווים כעין מבצר סגור, נבחרו למחנה "יהודי ה"וורמכט".

המבנים יצרו בהיקפם חצר מבוצרת, הפתוחה לדרום לרחוב טרנופולסקה. צד צר זה היה מגודר בגדר ברזל גבוהה עם שער ברזל חזק. מצפון למחנה זרם נחל, במערב עבר רחוב ובמזרח - מגרש ריק של הריסות בית-הכנסת ע"ש רבי יודל. מקום זה לא נבחר במקרה. זאת הייתה תכנית מחושבת מתחילתה ועד סופה ליצירת מחנה הסגר נוח לשמירה. למראית עין היה זה מחנה מגורים בלבד, היות ופרט לשער הכניסה היחיד, שהיה שמור ע"י שומר יהודי של ה"אורדנונגסדינסט", לא נמצאו בו סימנים של השלטון הנאצי. במשך היום היה המחנה כמעט ריק, כי פרט למספר נשים, שהיו עסוקות בבישול, הסתובבו כל יתר תושביו מחוץ לגבולותיו. לפנות ערב, עם ירידת החשכה, היו מתכנסים בו דייריו, וגם זה היה תלוי בתקופה ובמצב הרוח, ששרר בגטו.

עם דרי המחנה נמנו בעלי מקצוע, שהיו חיוניים למפקדת ה"וורמכט" בעיר. אוספי חומרי מלחמה ואנשים, שהודות לקשריהם עם היודנרט, הצליחו, תמורת שלמונים, לקבל אישור לגור במחנה. שכיחים היו המקרים, בהם רק הגברים או יחיד ממשפחה נמנו עם דרי המחנה, ויתר בני המשפחה נשארו בגטו. זו גם הייתה סיבה לרבים לא ללון במחנה, כשאווירת הביטחון הייתה רגועה.

בתחילת קיץ 1943, בהתקרב חיסול יהודי בז'ז'ני, ניאותו קלגסי הגסטאפו, באמצעות אנשי ה"וורמכט", להסכים ולקבל למחנה "המאושרים" מספר קטן נוסף של יהודים, שהתדפקו על שערי המחנה. זו הייתה תחבולה. עוד מספר יהודים נלכדו בתוך הכלוב, ובבוא יום החיסול - "יודנפריי" - לא יהיה צורך לחפשם במחבואים ובבונקרים בתוך הגטו. כל אלה גרים במחנה החסות מרוכזים וסגורים, ותמיד אפשר יהיה להשיגם ללא מאמץ. וכך אכן היה.

כשבועיים לפני יום החיסול הצליח אבי, א.ד. רוט ז"ל, בתור ממומחה ליצירת משקאות, להשיג היתר ללון במחנה בלי זכות לענוד את האות W.

היה זה יום ששי לפנות ערב, שבת אחרי חג השבועות, 1943. האווירה בעיירה הייתה מחושמלת ומתוחה. שמועות על חיסול יהודי פשמישלני ופודהיצה היו מתאשרות ומוכחשות לסירוגין. אנשים התרוצצו בכדי לשמוע מה חדש. האם נכונה השמועה על הסוף המתקרב? היה ברור, שהימים ספורים, אבל בכל זאת חיפש כל אחד זיק אחרון של תקווה, של נס העשוי להתרחש. ייאוש ותקווה, אילוזיה ואמת מרה, מילת שקר לסיכוי כלשהו להינצל היו הנושאים היחידים ברגעים אחרונים אלה. כמו יצורים, שנלכדו בתוך כלוב סגור, שמסביבו אש, ואין מפלט מן הכלוב, התרוצצו אנשים לאורך קירות הרחובות. צלליות של יצורים כפופים ומבוהלים היו חומקות בשתיקה לאורך הסמטאות. כל אחד אץ למקום שנראה לו הבטוח ביותר. קבוצות של בודדים פה ושם היו נראות מתלחשות וממתיקות סוד, סוד שטיבו לא נודע.

גם אני עמדתי עם אבי, עם אמי ועם שניים משכני בכניסה לחצר, מטכסים עצה. משפט פה, עצה שם, מבט נוקב, שתיקה וחוזר חלילה - אך הזמן אינו עומד. קרניה האחרונות של השמש השוקעת מולידות צללים ארוכים, וככל שהצל ארוך יותר, הייאוש ארוך ממנו. השכנים עזבו, הזמן דחק, מה לעשות? המילים אחרונות בין שלושתנו: ללכת ללון במחנה או לא ללכת? זה הלילה השלישי שעלי ללון במחנה, האם להיפרד מאמי וללכת למחנה או ללכת לבונקר, שהיה לי מחוץ לגטו, ובו לנתי כל השנים? אבי נואש, אמי מייעצת ללכת למחנה. אבי מסכים, מהסס וחוזר בו. האור נחלש, שעת האפס מתקרבת, הפור נפל - מספר נשיקות חמות ואחרונות, ועוד מבט אחורנית לאמי, הנעלמת בצל הפרוזדור, ואנחנו שפופים וחסרי בטחון חומקים למחנה.

כאחד האחרונים נכנסתי דרך שער הברזל לחצר המחנה בביתו של ד"ר פליק. השער נסגר - אין יוצא ואין בא. ערב שבת אחרון זה לא נראה כלל כערב שבת. אין סימן של שבת, אין זכר לאווירת שבת, לא נשאר שריד של כל דבר אנושי - הכל תם. המחנה היה מלא אנשים, כ-350 נפש. אנשים, שכולם היו מוכרים זה לזה, שחיו ופעלו בצוותא שנים רבות. בערב זה נדמה היה, שאין אלה מכירים איש את רעהו. שפופים, שותקים ומסוגרים בתוכם, כאילו אילמים מלידה, כאילו אינם סובלים את מראה זולתם.

אי סובלנות לזולת, אי סובלנות לעצמך, הייאוש האין סופי המם את כל הרגשות. שתיקה - שתיקה חיצונית כלפי הסובב אותך, וזעקת הכאב הפנימי של כל אבריך המתחננים לרחמים, הקוראים למרד, לנקמה, המתפרצים בתוכך ללא הרף והופכים את סבלך הרוחני לכאב פיזי. אחוזי כאבים התהלכו הבריות, עברו מחדר לחדר ושאלו עצה, רקמו תכניות. תכניות של בריחה, תכניות של מחבוא, של התחמקות ברגע האחרון. לברוח - אבל איך? לאן? ליער? למכר גוי, שלא היה נאמן עליך? מה תעשה, במה תשלם ומנין תשיג אוכל בסביבה העוינת אותך. איך תוכל להתקיים בים של שונאים המחכים לך מחוץ לשער הברזל הסגור? ושוב מחשבה שבשתיקה, או ריצה לעבר ידיד שבדרגש המרוחק והתייעצות שבלחישה. בלחישה, כי הכל סוד, מפחד הזולת העלול לגנוב את תכניתך ולנצלה. לנצל מחשבתך איך לחיות, איך להימלט, איך לתפוס את פירור התקווה להישאר בחיים. סיבה נוספת ללחישה הייתה הפחד מפני בוגדים, שעלולים היו להודיע לאחדים מראשי היודנרט ולסכל את תכניתך.

בערב זה היו בודדים שהטיפו למרד. למרד שבפריצת שער הברזל והתפזרות דרך החלונות לכל כווני הרוח. היו שהטיפו לבריחה לכל עבר. לברוח ולהיות חפשי לפחות שעות מספר לפני הסוף המתקרב. זאת הייתה המשאלה. כולם דיברו, התלחשו, יעצו זה לזה ללא הרף והיו חוזרים לשאלות המעיקות: ומה עם המשפחה שבגטו? ומה עם אישתי המוסתרת? ומה עם הילדים השוהים אצל פלוני? ומה בכלל יהיה ביער, איך אוכל לעמוד בזה? ושוב שתיקה. שתיקת דיכאון וחוסר תקווה אפיינו את ערב המוות הזה. לא עמד להם, לאחי, הכוח, ברגעים אחרונים אלה, להגשים את המרד בערב זה, כפי שלא עמד להם במשך שנתיים של רדיפות עד לרגע זה.

חוסר מנהיגות אקטיבית, שיוליך להקמת גדודים רבים יותר של פרטיזנים, הייתה הסיבה לכישלון במלחמתנו נגד המכונה האדירה והמתוחכמת של המפלצת הנאצית.

למרות ששום דבר לא היה ידוע בברור, כי אף אחד לא היה מודיע מראש על אקציה, קיננה הרגשת הסוף המתקרב בכל אחד ואחד. אור עמום של עששיות נפט, חוסר אונים ועייפות רוחנית ופיזית גרמו לכך, שרוב האנשים התכרבלו בתוך לבושם על דרגשיהם ושכבו כבר בתחילת הערב. רובם לא ישנו, סתם שכבו בשתיקה, כל אחד עם מחשבותיו וכאבו שלו. מדי פעם הופרעה הדומיה על ידי קול אדיר, שלא היה אלא אנקה עמוקה קורעת את הלב, ואחריה הס אין סופי, ללא תגובה. לעתים ירד מישהו מדרגשו, ניגש למכר או לקרוב וניהל שיחה קצרה בלחש. התקרב לחלון, הציץ לתוך אפילת הלילה, כאילו מחפש ישועה, ושב במהרה למשכבו.

מספר פעמים במשך הלילה נפתח שער הברזל. אחדים מאנשי ה"אורדנונגסדינסט" חזרו מהגטו, ומי שלא נרדם ניסה לדובב מכר או רע, לשמוע חדשות. אבל חדשות אין. מוקדם, בסביבות השעה עשר, ירד הלילה האחרון על המחנה. חלק, מי שהיה מסוגל, נרדם וישן שנת ישרים, אחרים סבלו בשתיקה ליל גיהינום אחרון עלי אדמות. בטרם הפציע השחר החלו אנשים יורדים ממשכבם להסתובב בין שורות הדרגשים. כל אחד חיכה, ציפה, אולי יש חדשות, אולי התרחש משהו בשעות האפלה האחרונות. רק דומייה וקרני שמש חיוורות בישרו את בואו של יום השבת אחרי חג השבועות, 1943.

הכל ציפו לשעת פתיחת השער ולעזיבת המחנה אחרי ליל ייסורים ארוך. הפעם לא נפתח השער. בפקודת מפקד המחנה, פקודה שקבל בשעות הלילה מאנשי הגסטאפו, נשאר השער סגור. במהירות הבזק התפשטה השמועה על נעילת השער בין יושבי המחנה. עצבנות אחזה בכל. יום בהיר של שבת (12 ביוני 1943) ללא ענן, מלא ריח תפרחת הגנים. אור החיים והאביב הפורח מסביב, אפילו השירה עליזה של ציפורי הבקר, לא עזרה לפיזור האווירה הקודרת. הרחובות סביב המחנה היו עדיין שוממים. נפש חיה לא נראתה. "זה בגלל השעה המוקדמת," טענו האופטימיסטים, הריאליסטים - שתקו, והפסימיסטים הפטירו בקצרה: "זה הסוף."

חסרי מנוחה, לא רחוצים, לא מגולחים, כפי שקמו ממשכבם התהלכו הבריות בחדרים ובפרוזדור, שתקנים, בלי להביט איש בעיני רעהו, עוברים זה על פני זה במעברים הצרים שבין הדרגשים הדו-קומתיים. לעתים עובר מישהו בחיפזון בחצר המחנה וחומק לאגף השכן "לשאוף ידיעות", לשמוע האם עסקני היודנרט האומלל יודעים משהו. עדיין מוקדם. השקט והריקנות, העוטפים את הבית, את הרחובות ואת הגטו הסמוך, שאינו נראה, מגבירים את המתיחות.

והנה - בערך בשעה שמונה בבוקר מגיחה פתאום ברחוב טרנופולסקה, ברעש מחריד אוזניים, מכונית צבאית פתוחה, ובתוכה ארבעה אנשי גסטאפו במדים ירוקים. אחריה, בפרקי זמן קצרים ולא קבועים, מופיעות עוד מספר מכוניות מלאות חיילים במדים שונים ומשונים. מכונית עוברת ונעלמת, ודומיית מות נישאת אחריה כאילו לא היה דבר. עם הופעת כלי הרכב, שחלפו ועברו לכוון בית הגסטאפו ברחוב סונדובה, מובן היה לכולם, שהאקציה תתחיל בקרוב בהתאם לדייקנות הגרמנית. המתח במחנה עלה, וככל שגדול המתח, גדולה ממנו השתיקה וההסתגרות בתוך תוכך. אין יוצא ואין בא בשער המחנה, אבל אחדים מאנשי ה"אורדנונגסדינסט" עוזבים את החצר ועוברים "בתפקיד" לתוך הגטו. תפקידם העיקרי היה לשאוב ידיעות על הנעשה.

המשך הפרק זמין בספר המלא