ריקוד המציאות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריקוד המציאות
מכר
מאות
עותקים
ריקוד המציאות
מכר
מאות
עותקים

ריקוד המציאות

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אלחנדרו חודורובסקי

במאי תיאטרון וקולנוע, סופר ומשורר, שחקן פנטומימאי, אמן קומיקס, טארוטולוג, מטפל, מדריך רוחני וממציא הפסיכומאגיה- שיטת טיפול באמצעות אומנות מרפאת שצמחה מחקירותיו אודות סוריאליזם, חלומות צלולים, אלכימיה, זן בודהיזם ושמאניזם. נולד בצ'ילה ב 1929 וחי בצרפת

תקציר

״הספר הזה הוא תרגיל באוטוביוגרפיה דמיונית: לא דמיונית במובן של ׳בדיונית׳, כי כל הדמויות, המקומות והאירועים התרחשו במציאות, אלא בכך שההיסטוריה העמוקה של חיי היא מאמץ תמידי להעמיק את הדמיון ולהרחיב את גבולותיו, כדי להגשים את הפוטנציאל הטיפולי והטרנספורמטיבי שלו ... הדמיון פועל בכל תחומי החיים שלנו, גם אלה שאנחנו מחשיבים כ׳רציונליים׳. לכן לא ניתן לתפוס את המציאות מבלי לפתח את הדמיון מזוויות רבות. בדרך כלל אנו מדמים הכול בהתאם למגבלות הצרות של האמונות המותנות שלנו. מהמציאות המסתורית, כה רחבה וכה בלתי צפויה, איננו קולטים אלא את מה שמסתנן מבעד לנקודת המבט המצומצמת שלנו״.
אלחנדרו חודורובסקי
 
משורר, סופר, שחקן, מחזאי, קולנוען, מחבר ספרי קומיקס, משחזר קלפי הטארוט של מרסיי, מרפא, מורה רוחני. אלחנדרו חודורובסקי, שנולד בצ׳ילה ב-1929 למהגרים יהודים מרוסיה, נחשב כיום לאחד האמנים המגוונים של זמננו ולאגדה מהלכת.
בספרו האוטוביוגרפי ריקוד המציאות מותח חודורובסקי קו דק בין המציאות והדמיון, בין העובדתי והמיסטי. זהו סיפור על חיים מלאי תשוקה וקסם, שעובר בהם כחוט השני חיפוש קדחתני ובלתי מתפשר אחר משמעות החיים וכוחה המרפא של האמנות.
 
״החיים של חודורובסקי הם יצירת אמנות המשובצת במאורעות יוצאי דופן, חוויות סוראליסטיות, פלאי פלאים והישגים מרשימים של הדמיון והתודעה האנושית״. לה ואנגרדיה

פרק ראשון

ילדוּת
 
נולדתי בשנת 1929 בצפון צ'ילה, באיזור שנכבש מפרו ומבוליביה. כפר הולדתי נקרא טוֹקוֹפִּיָּה. עיירת נמל קטנה ששוכנת, אולי לא במקרה, על קו הרוחב 22°. באַרְקָנָה הגדולה של הטארוט יש עשרים ושניים קלפים. כל אחד מעשרים ושניים הקלפים של הארקנה הגדולה בטארוט של מרסיי מצויר בתוך מלבן המורכב משני ריבועים. את הריבוע העליון אפשר להבין כייצוג של השמים, של חיי הרוח, ואת התחתון - כייצוג של האדמה, של חיי החומר. במרכז המלבן יש ריבוע שלישי, המסמל את האדם - איחוד בין אור וחושך, המקבל מן השמים ופועל כלפי הארץ. הסימבוליקה שאנו מוצאים במיתוסים הסיניים או המצריים - האל שׁוּ, "ישות ריקה" שמפרידה את אבא־אדמה, גֶבּ, מאִמא־שמים, נוּת - מופיעה גם במיתולוגיה של בני המָפּוּצֶ'ה: בראשית היו השמים והארץ כה צמודים זה לזה, שלא היה ביניהם כל מרווח, עד שהגיעה הישות המודעת, הרימה מעלה את השמים וכך שחררה את האדם. במילים אחרות, היא הבדילה בין חייתיות ואנושיות.

במאי תיאטרון וקולנוע, סופר ומשורר, שחקן פנטומימאי, אמן קומיקס, טארוטולוג, מטפל, מדריך רוחני וממציא הפסיכומאגיה- שיטת טיפול באמצעות אומנות מרפאת שצמחה מחקירותיו אודות סוריאליזם, חלומות צלולים, אלכימיה, זן בודהיזם ושמאניזם. נולד בצ'ילה ב 1929 וחי בצרפת

סקירות וביקורות

רפואה משלימה 'ריקוד המציאות' של אלחנדרו חודורובסקי הוא ביוגרפיה, אגדה פרועה וספר עזרה רוחנית בכריכה אחת

בתמונה: חודורובסקי. מתוך הספר

אלחנדרו חודורובסקי: יהודי צ'יליאני, במאי קולנוע, משורר, כותב ספרי קומיקס ושאמאן, חתיך אנרגטי הנושק ל-‭,90‬ שהשפיע על גדולים ומטורללים מג'ון לנון ועד קניה ווסט. על פני למעלה מ-‭500‬ עמודים, בגילוי לב, שפה בהירה ותרגום נהדר, מתפרש 'ריקוד המציאות' שלו, שהוא ביוגרפיה, אגדה פרועה וספר עזרה רוחנית בכריכה אחת. "לקחת מן המציאות רק את הרובד הגלוי והמיידי פירושו לבגוד בה", קובע חודורובסקי, ואכן אף ש'ריקוד המציאות' משובץ תמונות המעידות על אמיתות המאורעות, הוא מדורג ברמת וואט-דה-פאק גבוהה פלוס, גם בתוך מסורת הריאליזם הפנטסטי.

אם תצליחו לשחרר את הפרדס-חני שבכם, צפויה לכם הנאה לא מבוטלת. על הדרך תצטרכו להשיל את ההתנגדות לקביעות אלכימיות כמו, "הלב הוא השמש, הגוף הוא הירח. החיובי נמצא במרכז. השלילי סביב המרכז. שניהם יחד יוצרים אחדות". גם כשהוא מחליט לבתק את בתוליה של לסבית צעירה וגם כשהוא מעניק בבגרותו עיסוי לשק אשכים של חולה שנפרש "כמו מניפה" - הטבעיות המקודשת שבה חודורובסקי מתייחס למין, לצד כוח החיים האימתני שלו, הם בלתי נתפסים. ונראה ששניהם נובעים מנכונותו הרוחנית לשהות בתוך הפיזיות, בתוך הגוף האנושי.

במפתיע מתחיל חודורובסקי את סיפורו בהתחלה - ילדותו הלא-קלה בצילו של אב אלים ומסרס בצ'ילה בשנות ה-‭30‬ וה-‭.40‬ ממרותו של אביו הוא משתחרר כשהוא מגלה שהבולבול של אבא הגדול הוא בעצם די קטן. חלקו השני של הספר - והמעניין ביותר, במובן הקונבנציונלי של המילה - עוסק בשנות אונותו של חודורובסקי כמשורר, בובנאי, פנטומימאי, שחקן, מחזאי, במאי ואמן מיצג, שבהן שיתף פעולה והחליף נוזלי גוף עם עשרות דמויות צבעוניות: מסטלה, משוררת גסת רוח ("להשתין ולהתפלל הן שתי פעולות קדושות באותה מידה"), הליצן פיו פיו ("כל כתבי הקודש הומוריסטיים ברמה הבסיסית שלהם. אחר כך הכהנים, שאין להם שמץ של חוש הומור, מוחקים את צחוקו של האל") או שחקן התיאטרון הנערץ אלחנדרו פלורס שהחזיק מושב אסלה פרטי ("אמן צריך לכבד את התחת שלו כמו שהוא מכבד את שמו"). בשיתוף ידידו המשורר אנריקה לין מבצע חודורובסקי "פעולות שיריות": התרחשויות סוריאליסטיות כמו תליית סטייקים על חוט במסעדה או ריקוד בעירום מול שגרירות ארצות-הברית לצלילי טורבינות חשמל. "הבנתי שאפשר לרקוד כל דבר. שההישג האמנותי הוא תוצאה של בחירות מלאות תשוקה".

את הבנותיו על הקשר בין תשוקותיו ובחירותיו של אדם על חייו ויצירתו, ועל חשיבותה של הפעולה הפיזית והסימבולית באמנות, מחיל חודורובסקי גם על הכיוון ההפוך. הוא מוצא שנפשו של אדם יוצרת גם את מחלות הגוף, שגם הן פעולה פיזית וסימבולית שמפעיל אדם על עצמו, ולכן יכולות להיות מתוקנות על ידי פעולה הפוכה, שכן "הלא מודע מקבל עובדות מטאפוריות כאילו היו אמת".

כאן, בחלקו השלישי של הספר, חוקר חודורובסקי את עולם ה"קורנדרוס" - מכשפים ומרפאים עממיים, שחלקם אף מבצעים "ניתוחים" מדממים, כורתים איברים ומשתילים חדשים בהינף סכין חלוד. עמדתו מולם כמספר אינה ברורה; הוא מקפיד להישמע, ולמעשה גם להיות, מאמין ולא מאמין בו-זמנית. כלומר, מאמין בכוחו של הפלסבו, ואפילו בכוחה של השרלטנות. הוא מפתח את ה"פסיכומאגיה", שעיקרה הפעלת פעולה סימבולית, מגוחכת וסוריאליסטית שנרשמת לחולה במיוחד ו"פוטרת" אותו מהדיבוק או הבעיה. לאורך למעלה ממאה עמודים מגולל חודורובסקי את המקרים השונים שלהם ייעץ, בטכניקה שהיא שילוב של קריאה בטארוט והוראה מדוקדקת: לאישה שדיברה בתוקפנות הוא מייעץ ללעוס חלות דבש. מגושי השעווה שיישארו לפסל לב, ואז לצבוע אותו באדום בעזרת לשונה בלבד. "לבסוף עליה לתלות אותו בשירותים, מול האסלה... הלא-מודע שלה יקלוט את המסר שדיבור הוא פעולה של אהבה ולא הפרשת צואה". לאישה ששונאת גברים עקב התנכרותו של אביה, הוא מייעץ לטמון לצד קברו של האב המת צמר גפן טבול בדם הווסת שלה וחבילה של קוביות סוכר. גם כשהוא שאמאן במשרה מלאה, חודורובסקי הוא עדיין אמן, וליתר דיוק, משורר הפועל תחת המניפסט הסוריאליסטי. פני היצירה שלו השתנו, אך לא הבסיס.

מכלול יצירתו של חודורובסקי מעלה את מה שיש לכנות "הבעיה של ההתרסה", שאופיינית לחלק הארי של אמנות המיצג. עולם הדימויים של המרד, של האמנות החתרנית, עשוי ברובו מאיזה פיפי קקי אלוהים כושים נאצים, ובעיות הנפש גם הן רקוחות בעיקר מהפרשות ומהורים מתנכרים. העניין הזה מאכזב כמו לגלות שהזיות של טריפ עשויות בעיקר מנחשים, צורות גיאומטריות וצבעי אולטרה. אם המנגנון המנטלי והתרבותי הוא כה סכמטי וילדותי, אולי כדאי לנו לחזור, בראש מערבי גאה, לחיקם של המדעים המדויקים: לחקר החלל, לביולוגיה של התא. שם ודאי יימצאו לנו מסתורין של ממש. חודורובסקי אולי יקרא להם ניסים.

עוד 3 יצירות צ'יליאניות:
כוכב רחוק > רוברטו בולניו
עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש > פבלו נרודה
המאהב החשאי > איזבל איינדה

שרון קנטור
בתמונה: חודורובסקי.

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 13/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דיוקן האמן כישות אלמותית דוד זאבי הארץ 10/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

רפואה משלימה 'ריקוד המציאות' של אלחנדרו חודורובסקי הוא ביוגרפיה, אגדה פרועה וספר עזרה רוחנית בכריכה אחת

בתמונה: חודורובסקי. מתוך הספר

אלחנדרו חודורובסקי: יהודי צ'יליאני, במאי קולנוע, משורר, כותב ספרי קומיקס ושאמאן, חתיך אנרגטי הנושק ל-‭,90‬ שהשפיע על גדולים ומטורללים מג'ון לנון ועד קניה ווסט. על פני למעלה מ-‭500‬ עמודים, בגילוי לב, שפה בהירה ותרגום נהדר, מתפרש 'ריקוד המציאות' שלו, שהוא ביוגרפיה, אגדה פרועה וספר עזרה רוחנית בכריכה אחת. "לקחת מן המציאות רק את הרובד הגלוי והמיידי פירושו לבגוד בה", קובע חודורובסקי, ואכן אף ש'ריקוד המציאות' משובץ תמונות המעידות על אמיתות המאורעות, הוא מדורג ברמת וואט-דה-פאק גבוהה פלוס, גם בתוך מסורת הריאליזם הפנטסטי.

אם תצליחו לשחרר את הפרדס-חני שבכם, צפויה לכם הנאה לא מבוטלת. על הדרך תצטרכו להשיל את ההתנגדות לקביעות אלכימיות כמו, "הלב הוא השמש, הגוף הוא הירח. החיובי נמצא במרכז. השלילי סביב המרכז. שניהם יחד יוצרים אחדות". גם כשהוא מחליט לבתק את בתוליה של לסבית צעירה וגם כשהוא מעניק בבגרותו עיסוי לשק אשכים של חולה שנפרש "כמו מניפה" - הטבעיות המקודשת שבה חודורובסקי מתייחס למין, לצד כוח החיים האימתני שלו, הם בלתי נתפסים. ונראה ששניהם נובעים מנכונותו הרוחנית לשהות בתוך הפיזיות, בתוך הגוף האנושי.

במפתיע מתחיל חודורובסקי את סיפורו בהתחלה - ילדותו הלא-קלה בצילו של אב אלים ומסרס בצ'ילה בשנות ה-‭30‬ וה-‭.40‬ ממרותו של אביו הוא משתחרר כשהוא מגלה שהבולבול של אבא הגדול הוא בעצם די קטן. חלקו השני של הספר - והמעניין ביותר, במובן הקונבנציונלי של המילה - עוסק בשנות אונותו של חודורובסקי כמשורר, בובנאי, פנטומימאי, שחקן, מחזאי, במאי ואמן מיצג, שבהן שיתף פעולה והחליף נוזלי גוף עם עשרות דמויות צבעוניות: מסטלה, משוררת גסת רוח ("להשתין ולהתפלל הן שתי פעולות קדושות באותה מידה"), הליצן פיו פיו ("כל כתבי הקודש הומוריסטיים ברמה הבסיסית שלהם. אחר כך הכהנים, שאין להם שמץ של חוש הומור, מוחקים את צחוקו של האל") או שחקן התיאטרון הנערץ אלחנדרו פלורס שהחזיק מושב אסלה פרטי ("אמן צריך לכבד את התחת שלו כמו שהוא מכבד את שמו"). בשיתוף ידידו המשורר אנריקה לין מבצע חודורובסקי "פעולות שיריות": התרחשויות סוריאליסטיות כמו תליית סטייקים על חוט במסעדה או ריקוד בעירום מול שגרירות ארצות-הברית לצלילי טורבינות חשמל. "הבנתי שאפשר לרקוד כל דבר. שההישג האמנותי הוא תוצאה של בחירות מלאות תשוקה".

את הבנותיו על הקשר בין תשוקותיו ובחירותיו של אדם על חייו ויצירתו, ועל חשיבותה של הפעולה הפיזית והסימבולית באמנות, מחיל חודורובסקי גם על הכיוון ההפוך. הוא מוצא שנפשו של אדם יוצרת גם את מחלות הגוף, שגם הן פעולה פיזית וסימבולית שמפעיל אדם על עצמו, ולכן יכולות להיות מתוקנות על ידי פעולה הפוכה, שכן "הלא מודע מקבל עובדות מטאפוריות כאילו היו אמת".

כאן, בחלקו השלישי של הספר, חוקר חודורובסקי את עולם ה"קורנדרוס" - מכשפים ומרפאים עממיים, שחלקם אף מבצעים "ניתוחים" מדממים, כורתים איברים ומשתילים חדשים בהינף סכין חלוד. עמדתו מולם כמספר אינה ברורה; הוא מקפיד להישמע, ולמעשה גם להיות, מאמין ולא מאמין בו-זמנית. כלומר, מאמין בכוחו של הפלסבו, ואפילו בכוחה של השרלטנות. הוא מפתח את ה"פסיכומאגיה", שעיקרה הפעלת פעולה סימבולית, מגוחכת וסוריאליסטית שנרשמת לחולה במיוחד ו"פוטרת" אותו מהדיבוק או הבעיה. לאורך למעלה ממאה עמודים מגולל חודורובסקי את המקרים השונים שלהם ייעץ, בטכניקה שהיא שילוב של קריאה בטארוט והוראה מדוקדקת: לאישה שדיברה בתוקפנות הוא מייעץ ללעוס חלות דבש. מגושי השעווה שיישארו לפסל לב, ואז לצבוע אותו באדום בעזרת לשונה בלבד. "לבסוף עליה לתלות אותו בשירותים, מול האסלה... הלא-מודע שלה יקלוט את המסר שדיבור הוא פעולה של אהבה ולא הפרשת צואה". לאישה ששונאת גברים עקב התנכרותו של אביה, הוא מייעץ לטמון לצד קברו של האב המת צמר גפן טבול בדם הווסת שלה וחבילה של קוביות סוכר. גם כשהוא שאמאן במשרה מלאה, חודורובסקי הוא עדיין אמן, וליתר דיוק, משורר הפועל תחת המניפסט הסוריאליסטי. פני היצירה שלו השתנו, אך לא הבסיס.

מכלול יצירתו של חודורובסקי מעלה את מה שיש לכנות "הבעיה של ההתרסה", שאופיינית לחלק הארי של אמנות המיצג. עולם הדימויים של המרד, של האמנות החתרנית, עשוי ברובו מאיזה פיפי קקי אלוהים כושים נאצים, ובעיות הנפש גם הן רקוחות בעיקר מהפרשות ומהורים מתנכרים. העניין הזה מאכזב כמו לגלות שהזיות של טריפ עשויות בעיקר מנחשים, צורות גיאומטריות וצבעי אולטרה. אם המנגנון המנטלי והתרבותי הוא כה סכמטי וילדותי, אולי כדאי לנו לחזור, בראש מערבי גאה, לחיקם של המדעים המדויקים: לחקר החלל, לביולוגיה של התא. שם ודאי יימצאו לנו מסתורין של ממש. חודורובסקי אולי יקרא להם ניסים.

עוד 3 יצירות צ'יליאניות:
כוכב רחוק > רוברטו בולניו
עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש > פבלו נרודה
המאהב החשאי > איזבל איינדה

שרון קנטור
בתמונה: חודורובסקי.

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 13/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דיוקן האמן כישות אלמותית דוד זאבי הארץ 10/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
ריקוד המציאות אלחנדרו חודורובסקי
ילדוּת
 
נולדתי בשנת 1929 בצפון צ'ילה, באיזור שנכבש מפרו ומבוליביה. כפר הולדתי נקרא טוֹקוֹפִּיָּה. עיירת נמל קטנה ששוכנת, אולי לא במקרה, על קו הרוחב 22°. באַרְקָנָה הגדולה של הטארוט יש עשרים ושניים קלפים. כל אחד מעשרים ושניים הקלפים של הארקנה הגדולה בטארוט של מרסיי מצויר בתוך מלבן המורכב משני ריבועים. את הריבוע העליון אפשר להבין כייצוג של השמים, של חיי הרוח, ואת התחתון - כייצוג של האדמה, של חיי החומר. במרכז המלבן יש ריבוע שלישי, המסמל את האדם - איחוד בין אור וחושך, המקבל מן השמים ופועל כלפי הארץ. הסימבוליקה שאנו מוצאים במיתוסים הסיניים או המצריים - האל שׁוּ, "ישות ריקה" שמפרידה את אבא־אדמה, גֶבּ, מאִמא־שמים, נוּת - מופיעה גם במיתולוגיה של בני המָפּוּצֶ'ה: בראשית היו השמים והארץ כה צמודים זה לזה, שלא היה ביניהם כל מרווח, עד שהגיעה הישות המודעת, הרימה מעלה את השמים וכך שחררה את האדם. במילים אחרות, היא הבדילה בין חייתיות ואנושיות.