7,250
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
7,250
מכר
אלפי
עותקים
7,250
מכר
אלפי
עותקים
4.4 כוכבים (54 דירוגים)

עוד על הספר

אילן הייטנר

אילן הייטנר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע. ב-1998 נתקל בקשיים רבים בפרסום ספרו הראשון, "חוכמת הבייגלה", כאשר לא מצא הוצאת ספרים שתהיה מוכנה להדפיסו. לבסוף השקיע כספים והדפיס את הספר עצמאית. 
 
בשנת 2000 כתב ספר ילדים בשם "אמא היפו, איפה את?", וב-2004 יצא לאור ספרו השני למבוגרים, "מלך החומוס ומלכת האמבטיה". ב-2008, יצא ספרו השלישי למבוגרים "קציצות", ב-2011 יצא ספרו "האידיוט המושלם" וב-2015 "האיש שלא רצה להיות קטן". ב-2020, יצא ספרו "מתניקה", אוסף ציטוטים ותובנות מספריו ומחייו.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5bpzn3xz

תקציר

"לפצח קוקוס זה שלב. שלב של שקט נפשי, של פנאי בראש. לפצח קוקוס זה בשביל ההוא עם הידיים של הנגר, ההוא שקודח ארונות, שתולה ערסלים, שיודע לשתוק. לפצח קוקוס זה בשביל ההוא שנהיה כבר חצי מקומי, שיש לו את כל הזמן שבעולם, שחי את הרגע. מבלי לשים לב, הפכתי לכזה."
 
הכול התחיל אחרי אותו ריב. היא חזרה הביתה וסיפרה לי: "שלי ודני חזרו עכשיו משנה טיול בעולם וזה הציל להם את הזוגיות, בוא ניסע גם."
 
"בחיים לא, מה אני משוגע?" עניתי לה. "מי נוסע לטיול של שנה בעולם?"
 
"זה או שנוסעים, או שנפרדים, להמשיך ככה אני לא יכולה!"
 
עניתי לה שאין סיכוי, אני בחיים לא נוסע. אבל אז התקשר אליי בעל הבית והעלה לנו את שכר הדירה.
 
מייד התקשרתי אליה ואמרתי לה: "יאללה, בואי ניסע, אני רוצה לעבוד על הזוגיות."
 
אילן הייטנר, מחבר רבי המכר 'חוכמת הבייגלה', 'קציצות', 'האיש שלא רצה להיות קטן' ועוד, חוזר בספר מרגש, מצחיק וכואב על גדילה ושינוי, על מאבק לאהוב באמת ועל רצון לחיות ולהרגיש את החיים במלואם, תוך ניסיון לפצח מה אומרות כל הקלישאות האלו.

פרק ראשון

פרדס חנה, ישראל
 
היא התיישבה לידי על כיסא הנדנדה שבסלון, כיסא הנדנדה שעליו ישבה כשפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני עשר שנים בבית של ריקי ואיסר. היא הייתה יפהפייה וזקופה ובעיקר נראתה רגועה ושמחה.
"את תהרגי אותי," אמרתי תוך בהייה בגינה.
"אתה כבר הרגת אותי מזמן."
"טוב, נו, מה עכשיו, מה את רוצה ממני?"
הקטנה עוד שנייה עמדה לחטוף את הנדנדה בראש, וההוא שעף מהנדנדה בוכה כמו מטורף. עוד שנייה הוא יעמוד, ירביץ שאגה, ירדוף אחרי הגדול וייתן לו איזה בוקס.
"חזרתי עכשיו משלי," היא אמרה ועצרה, רוצה את תשומת ליבי. הקטן התחיל לרדוף אחרי הגדול בצרחות, הגדול ברח וצחק.
"הם חזרו משנה של טיול בעולם. הם יצאו לשם מפורקים לגמרי, ועכשיו היא אומרת שהם ממש בטוב."
"אוקיי," עניתי.
היה צריך לעשות שם סדר עם הילדים אבל היא לא ראתה את זה בכלל, למה היא לא רואה את זה? במקום לבהות סתם בקיר שמולה, לא יכלה לבהות בגינה? האמת, גם כשהיא ישבה על אותו כיסא נדנדה לפני עשר שנים, כבר אז היא הביטה ישר מדי. משהו בגמישות הצוואר כבר אז נראה לי די בעייתי, בגלל היופי והמתיקות שלה הנושא כנראה הודחק.
"בוא ניסע לשנה לטיול במזרח."
"הצחקת אותי!" יצאו לי המילים במהירות האור. חיוך נמרח לי על הפנים, אולי אפילו גיחוך. "שנה טיול במזרח? כבר השתגעת לגמרי???"
"זה הצ'אנס האחרון שלנו, מה אתה לא מבין? אנחנו הולכים ודועכים, הולכים וקמלים, ממילא הכול תקוע לנו בכל הגזרות."
היא מתחילה בדיבור המלחמה שלה. גזרות, חזיתות, צריך, חייבים, השכמות, אני משתגע מהדיבור הזה.
"מאיפה הבאת שנה בעולם, רק משוגעים עושים דבר כזה, לא שמעתי על אדם אחד נורמלי שעושה את זה."
"זה שאתה חושב שאתה נורמלי זה מעניין מאוד, אולי אתה שפוי, גם על זה אפשר לנהל דיון, אבל בטח לא נורמלי. אבל נעזוב את זה, חשבנו הרי שאולי בחופש הגדול ניסע לחודש או יותר לתאילנד, נכון? אז אני אומרת בוא נאריך לשנה, בוא נציל את הקשר שלנו, את הנישואין שלנו, בוא נחתוך הכול וניסע, בוא ניסע לפני שאלוהים יודע לאן נגיע בקצב הזה."
"אני מעולם לא שמעתי על נסיעה לתאילנד, אולי דיברת על זה עם עצמך או איתי כשישנתי, ודבר שני, למה תמיד ליצור לחץ? 'אלוהים יודע לאן נגיע בקצב הזה...' קצת קשה, אז מה, מי הכין אותך לחיים, מי? הכול אמור להיות טוב כל הזמן? די עם הפינוק הזה שלך!"
"אידיוט אחד, אני באה ומנסה משהו שיציל אותנו, שיציל את הבית הזה, את הילדים שאתה כל כך אוהב, ואתה מזלזל בי ככה!"
הם השלימו שם בחוץ. עכשיו שלושתם ישבו על הנדנדה והבכור נדנד אותם לכזה גובה שהקטנה עוד רגע עפה על הגג.
"ואיך בדיוק נממן את הנסיעה הזאת, אה? מאיפה הכסף בכלל?"
"זה הדבר היחיד שחשוב לך, הכסף!"
״אולי אם היית עובדת אז זה היה פחות חשוב לי, אם היית מכניסה משהו, אבל את לא עובדת מהיום שפגשתי אותך!״
״אני לא עובדת? אני??? בחיי, איך אתה חי בסרט! מי היה שמונה שנים רצוף בהריונות וחופשות לידה? מי מגדל את ארבעת הילדים שלך? מי ניהל לך את העסק חמש שנים? יש לך מושג איך להוציא חשבונית??? מי מחזיק את הבית הזה והמשפחה הזו כל השנים? אתה יודע באיזו קומה מכונת הכביסה? איפה הבגדים שלהם? החיתולים? הפאקינג לגו??? נמאס לי!!!״
התחיל הבכי. הנשימה התקצרה, התחילו השתנקויות. אולי אני לא בסדר? אולי היא צודקת? למה תמיד אני חושב שאני צודק ושהיא טועה? עכשיו האף שלה נהיה אדום ועל השערות שבתוכו נתלו אדי טל והן נראו עבות כמו עצי סקויה.
"מה, מה עשיתי רע, מה?" היא התייפחה לעצמה, ואני חושב איך רמי היה מגיב, איך רמי היה חותך את העניין הזה.
"מה אני עשיתי רע?" יצאה לי צעקה, "אה? מה אני עשיתי רע? מה את רוצה מחיי, מה, מה? מה?"
היא התקרבה אליי, האישונים בגודל של כדור פינג פונג, עוד שנייה אני נרצח, אבל במקום לצרוח היא איכשהו לחשה, וזה אפילו היה יותר מפחיד:
"יש לך הזדמנות אחרונה, אני מוכנה לתת לך שנה כדי להציל את הנישואין האלה, שנה שבה לא יהיה לך את התירוץ של הלחץ של הפרנסה והכתיבה ושכר הדירה וכל הבלגן. אתה רוצה לנסוע לשנה לטיול במזרח להציל את הנישואין האלה, או שאני עוזבת אותך, תחליט!"
את ה"תחליט" היא כבר צרחה. כל מאמצי ההשקטה של כל הטקסט יצאו בצרחה של "תחליט".
לפני כמה ימים הכרתי את רמי. יש לו מקום כזה עם סכך שמתקינים בו מערכות סטריאו למכוניות. מהרגע הראשון ראיתי אדם שלם. אדם שמה שהוא יודע הוא יודע, ומה שהוא לא יודע - לא קיים. לרמי אף אחד לא קופץ על הראש, אין לו ספקות ולא נקיפות מצפון, ואפילו כשהוא מתכופף להתקין את המערכת לא יוצא לו שום חריץ, עד כדי כך נחרץ הוא. איך רמי היה מגיב לזה, איך?
"את עושה לי תנאים? לי לא עושים יותר תנאים, שיהיה לך ברור, אין תנאים יותר בבית הזה, אני לא נוסע לטיול של המשוגעים הזה ולא נוסע לשום מקום, ברור?"
היא הלכה, וטרקה בעוצמה את הדלת מאחוריה. הילדים בדיוק נכנסו פנימה, אולי שמעו את ה"מטומטם אחד" שהוסיפה ביציאה, אולי לא.
"יאללה, בואו נלך לשחק בגינה, אהובים שלי, אימא תחזור עוד מעט. אל תדאגו, זו רק הצגה, בואו נעשה גם אנחנו הצגה. אני צב עם שריון גדול, ואתם, מה תהיו אתם?"

אילן הייטנר

אילן הייטנר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע. ב-1998 נתקל בקשיים רבים בפרסום ספרו הראשון, "חוכמת הבייגלה", כאשר לא מצא הוצאת ספרים שתהיה מוכנה להדפיסו. לבסוף השקיע כספים והדפיס את הספר עצמאית. 
 
בשנת 2000 כתב ספר ילדים בשם "אמא היפו, איפה את?", וב-2004 יצא לאור ספרו השני למבוגרים, "מלך החומוס ומלכת האמבטיה". ב-2008, יצא ספרו השלישי למבוגרים "קציצות", ב-2011 יצא ספרו "האידיוט המושלם" וב-2015 "האיש שלא רצה להיות קטן". ב-2020, יצא ספרו "מתניקה", אוסף ציטוטים ותובנות מספריו ומחייו.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5bpzn3xz

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
54 דירוגים
33 דירוגים
11 דירוגים
7 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
12/4/2025

כתיבה קולחת, סיפור מקסים שבא בול בחופשה משפחתית ארוכה. בעיקר אהבתי את ההתייחסות ל״צל״, למקומות הפחות יפים או נעימים בכותב ובאישתו. אהבתי והתחברתי מאוד מאוד. תודה

4/1/2025

🔥🔥🔥

3/11/2023

כרגיל - הכתיבה של אילן הייטנר סוחפת, מעניינת ומעוררת מחשבות והזדהות. אהבתי מאוד!!! מומלץ

27/10/2023

אין מילים אילן פשוט מדהים גם בתוך סיפור כל-כך עמוס יש הרבה מוסר השכל והבנה ועומק בצחוקים מדהים

19/10/2023

אילן הייטנר אתה אלוף

20/9/2023

ספר מעולה! כמו כל הספרים של אילן הייטנר! היה כיף, מצחיק ומרגש.

13/8/2023

ספר שהצליח לגרום לי לחוש את מה שהדמות מרגישה - כעס, עצב, תסכול, בלבול. ספר מאוד אנושי, עם כתיבה משוחררת וזורמת. נהנתי מאוד

12/5/2023

הרמה של הספר נשמרת על אותה הרמה של הקודמים ! נהנתי מכל רגע. ממליץ למי שמחפש קריאה קלה אבל עם הרבה חוכמות ובדיחות ועניין. ספר שאפשר לקרוא בנשימה ובמקטעים.

8/3/2023

תענוג, כיף לקרוא ולהיות שותף לחויה

19/2/2023

כיףףףףףף

23/12/2022

מדהים

30/5/2022

ספר מקסים , מרגש ומצחיק קראתי אותו בסופש אחד ונהנתי מכל רגע

8/3/2022

ספר נהדר מרגישה שחזרתי איתם מטיול של שנה במזרח, כאבתי את כאביהם ושמחתי בשמחתם, יש לאילן ובאופן לא מפתיע גם לאשתו, כשרון לתאר את החוויות שעברו בכל כך הרבה דרכים ומה שנשאר לי, כקורא, זה להתמסר לתיאורים ולחוות את הרגשות השמחים ואלה שקצת פחות, הכתיבה אותנטית, לא מתנחמדת, חשופה ולכן גם מאד כובשת.

2/3/2021

נהניתי מכל רגע. שמחתי, נעצבתי, טיילתי. תודה שלקחת אותי לטייל איתך.

13/10/2020

מרתק ומעניין כמו תמיד!

30/9/2020

התחלתי את הספר עם מעט ציפיות. בסוף ממש נהנתי. ספר נהדר

7/9/2020

ספר נהדר! זורם וכיפי לקריאה

31/8/2020

תענוג, קולח לקריאה, מצחיק ומעורר מחשבה

29/11/2018

ספר מעניין עם הרבה הומור וכנות,נותן המון חומר למחשבה ותובנות
אהבתי

3/10/2018

עושה את העבודה, מרגש ומשפחתי, קליל ונקרא בשלוש שעות כיפיות.

12/9/2018

כמו כל הספרים של אילן הייטנר גם זה נקרא בשקיקה רבה תוך כמה שעות.
ספר קליל, זורם ומרגיש מאוד אוטנטי ואמיתי.
פשוט כיף לקרוא.
מחכה לספר הבא!

30/1/2025

אהבתי, כיפי וזורם

18/12/2024

ספר שהצליח לעצבן אותי בחלקים רבים,על כמות התלונות וחוסר ההערכה של בני הזוג,אך לא הצלחתי להפסיק לקרוא. בבופו של דבר - החזרה לראיית זה את זו,מרתקת!! מלא צחוקים, כעסים והזדהות! עושה חשק להרפתקאות!!

11/11/2021

חמוד מאוד. קצת נמרח לפעמים. הרעיון של שתי נקודות מבט על מערכת היחסים הוא טוב, אבל הביצוע לוקה בחסר. רוב הסיפור מנקודת מבטו של הגבר. היה יכול להתרומם גבוהה יותר.

19/7/2019

ממש. חמוד

27/12/2018

כתוב קליל וכיפי. יש כמה פנינות חכמה אדירות במהלך הספר. מאמינה שלא כולם יתחברו אבל אני מאוד נהינתי ממנו:)

18/1/2023

קליל, קצת חסר מעוף.

19/7/2021

בנאלי למהדרין ויחד עם זה מספר סיפור של דור שלם, שהוא הדור שלי לצערי... היה לי קשה לקרוא עד הסוף. נמתח ונמתח כמו מסטיק...

8/10/2020

חמוד וקליל אבל ללא ספק הכי פחות מוצלח מבין ספריו של הייטנר.

9/10/2018

מוטיבים חוזרים יש בכל הספרים של הייטנר. מה גם שקיימים איזכורים לספרים ודמויות מספרים אחרים. זה מקסים העיני. אם קוראים כמה ספרים של הייטנרהכל היתר כבר די נראים אותו הדבר. חשבתי שבנקודות מסוימות יבוא השינוי ולא הגיע אבל עדיין ספר קריא וזורם.

26/9/2018

ספר קליל ונחמד, להעביר את הזמן. משעשע ברגעים

21/7/2018

קצת יותר מדי דת,
עדיין למי שרגיל לכתיבה שלו והתבגר עם השנים והספרים המוקדמים יותר ככל הנראה יהנה מהקריאה
ובכל זאת הבן אדם השקיע בטיול שנה עם 4 ילדים במזרח בשביל ספר
יש קטעים טובים ויש קטעים שפחות... הדת וכל זה ממש מוריד...

24/10/2018

לא בטוחה מה קורה פה- האם תמיד הטקסטים שלו היו רדודים ושטחים או שאני התבגרתי? לא ברור.
כך או כך, הספר הזה רווי באנרגיות שליליות, אווירה מבאסת, אפס מודעות עצמית ואפס אכפתיות למה שקורה סביב המספר (הסופר?)..המספר יוצא לטיול של שנה במזרח עם אשתו, שהוא לא סובל (ממש שונא, בחלק מהמקומות) וארבעה ילדים. היה ניסיון להעביר אותנו תהליך בדומה למה שעברו הוא ומשפחתו רק שלא קורה כלום. הוא עדיין אגואיסט שמרוכז בעצמו, היא עדיין סוחבת את כל המשפחה על כתפיה, הילדים ממש זניחים במסע המטורף הזה (נו באמת.. גם מסע אישי ונפשי עובר דרך ארבעה ילדים), ובעיקר הרבה חיפוש עצמי נטול אחריות. אולי אם הייתי בתיכון הייתי מוצאת.את הספר מצחיק או משהו, אבל.. ממרומי גיל 30 פלוס חושבת שהוא פשוט.. פשוט🤷‍♀️.

13/7/2018

רעיון לעלילה יפה. הביצוע פחות

9/6/2019

פה ושם יש ניצוצות שגורמות להמשיך לקרוא, אבל רוב הספר רדוד, קלישאתי ונראה שהסופר תקוע עמוק בתוך עצמו. אם הוא יקרא הביקורת הזאת הוא בטח יקלל...יותר מדי סיסמאות של קאוצרים ודמגוגיה נמוכה בעיני.
דווקא הקטעים שאישתו כתבה מאזנים מעט ויותר אנושיים.

7,250 אילן הייטנר
פרדס חנה, ישראל
 
היא התיישבה לידי על כיסא הנדנדה שבסלון, כיסא הנדנדה שעליו ישבה כשפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני עשר שנים בבית של ריקי ואיסר. היא הייתה יפהפייה וזקופה ובעיקר נראתה רגועה ושמחה.
"את תהרגי אותי," אמרתי תוך בהייה בגינה.
"אתה כבר הרגת אותי מזמן."
"טוב, נו, מה עכשיו, מה את רוצה ממני?"
הקטנה עוד שנייה עמדה לחטוף את הנדנדה בראש, וההוא שעף מהנדנדה בוכה כמו מטורף. עוד שנייה הוא יעמוד, ירביץ שאגה, ירדוף אחרי הגדול וייתן לו איזה בוקס.
"חזרתי עכשיו משלי," היא אמרה ועצרה, רוצה את תשומת ליבי. הקטן התחיל לרדוף אחרי הגדול בצרחות, הגדול ברח וצחק.
"הם חזרו משנה של טיול בעולם. הם יצאו לשם מפורקים לגמרי, ועכשיו היא אומרת שהם ממש בטוב."
"אוקיי," עניתי.
היה צריך לעשות שם סדר עם הילדים אבל היא לא ראתה את זה בכלל, למה היא לא רואה את זה? במקום לבהות סתם בקיר שמולה, לא יכלה לבהות בגינה? האמת, גם כשהיא ישבה על אותו כיסא נדנדה לפני עשר שנים, כבר אז היא הביטה ישר מדי. משהו בגמישות הצוואר כבר אז נראה לי די בעייתי, בגלל היופי והמתיקות שלה הנושא כנראה הודחק.
"בוא ניסע לשנה לטיול במזרח."
"הצחקת אותי!" יצאו לי המילים במהירות האור. חיוך נמרח לי על הפנים, אולי אפילו גיחוך. "שנה טיול במזרח? כבר השתגעת לגמרי???"
"זה הצ'אנס האחרון שלנו, מה אתה לא מבין? אנחנו הולכים ודועכים, הולכים וקמלים, ממילא הכול תקוע לנו בכל הגזרות."
היא מתחילה בדיבור המלחמה שלה. גזרות, חזיתות, צריך, חייבים, השכמות, אני משתגע מהדיבור הזה.
"מאיפה הבאת שנה בעולם, רק משוגעים עושים דבר כזה, לא שמעתי על אדם אחד נורמלי שעושה את זה."
"זה שאתה חושב שאתה נורמלי זה מעניין מאוד, אולי אתה שפוי, גם על זה אפשר לנהל דיון, אבל בטח לא נורמלי. אבל נעזוב את זה, חשבנו הרי שאולי בחופש הגדול ניסע לחודש או יותר לתאילנד, נכון? אז אני אומרת בוא נאריך לשנה, בוא נציל את הקשר שלנו, את הנישואין שלנו, בוא נחתוך הכול וניסע, בוא ניסע לפני שאלוהים יודע לאן נגיע בקצב הזה."
"אני מעולם לא שמעתי על נסיעה לתאילנד, אולי דיברת על זה עם עצמך או איתי כשישנתי, ודבר שני, למה תמיד ליצור לחץ? 'אלוהים יודע לאן נגיע בקצב הזה...' קצת קשה, אז מה, מי הכין אותך לחיים, מי? הכול אמור להיות טוב כל הזמן? די עם הפינוק הזה שלך!"
"אידיוט אחד, אני באה ומנסה משהו שיציל אותנו, שיציל את הבית הזה, את הילדים שאתה כל כך אוהב, ואתה מזלזל בי ככה!"
הם השלימו שם בחוץ. עכשיו שלושתם ישבו על הנדנדה והבכור נדנד אותם לכזה גובה שהקטנה עוד רגע עפה על הגג.
"ואיך בדיוק נממן את הנסיעה הזאת, אה? מאיפה הכסף בכלל?"
"זה הדבר היחיד שחשוב לך, הכסף!"
״אולי אם היית עובדת אז זה היה פחות חשוב לי, אם היית מכניסה משהו, אבל את לא עובדת מהיום שפגשתי אותך!״
״אני לא עובדת? אני??? בחיי, איך אתה חי בסרט! מי היה שמונה שנים רצוף בהריונות וחופשות לידה? מי מגדל את ארבעת הילדים שלך? מי ניהל לך את העסק חמש שנים? יש לך מושג איך להוציא חשבונית??? מי מחזיק את הבית הזה והמשפחה הזו כל השנים? אתה יודע באיזו קומה מכונת הכביסה? איפה הבגדים שלהם? החיתולים? הפאקינג לגו??? נמאס לי!!!״
התחיל הבכי. הנשימה התקצרה, התחילו השתנקויות. אולי אני לא בסדר? אולי היא צודקת? למה תמיד אני חושב שאני צודק ושהיא טועה? עכשיו האף שלה נהיה אדום ועל השערות שבתוכו נתלו אדי טל והן נראו עבות כמו עצי סקויה.
"מה, מה עשיתי רע, מה?" היא התייפחה לעצמה, ואני חושב איך רמי היה מגיב, איך רמי היה חותך את העניין הזה.
"מה אני עשיתי רע?" יצאה לי צעקה, "אה? מה אני עשיתי רע? מה את רוצה מחיי, מה, מה? מה?"
היא התקרבה אליי, האישונים בגודל של כדור פינג פונג, עוד שנייה אני נרצח, אבל במקום לצרוח היא איכשהו לחשה, וזה אפילו היה יותר מפחיד:
"יש לך הזדמנות אחרונה, אני מוכנה לתת לך שנה כדי להציל את הנישואין האלה, שנה שבה לא יהיה לך את התירוץ של הלחץ של הפרנסה והכתיבה ושכר הדירה וכל הבלגן. אתה רוצה לנסוע לשנה לטיול במזרח להציל את הנישואין האלה, או שאני עוזבת אותך, תחליט!"
את ה"תחליט" היא כבר צרחה. כל מאמצי ההשקטה של כל הטקסט יצאו בצרחה של "תחליט".
לפני כמה ימים הכרתי את רמי. יש לו מקום כזה עם סכך שמתקינים בו מערכות סטריאו למכוניות. מהרגע הראשון ראיתי אדם שלם. אדם שמה שהוא יודע הוא יודע, ומה שהוא לא יודע - לא קיים. לרמי אף אחד לא קופץ על הראש, אין לו ספקות ולא נקיפות מצפון, ואפילו כשהוא מתכופף להתקין את המערכת לא יוצא לו שום חריץ, עד כדי כך נחרץ הוא. איך רמי היה מגיב לזה, איך?
"את עושה לי תנאים? לי לא עושים יותר תנאים, שיהיה לך ברור, אין תנאים יותר בבית הזה, אני לא נוסע לטיול של המשוגעים הזה ולא נוסע לשום מקום, ברור?"
היא הלכה, וטרקה בעוצמה את הדלת מאחוריה. הילדים בדיוק נכנסו פנימה, אולי שמעו את ה"מטומטם אחד" שהוסיפה ביציאה, אולי לא.
"יאללה, בואו נלך לשחק בגינה, אהובים שלי, אימא תחזור עוד מעט. אל תדאגו, זו רק הצגה, בואו נעשה גם אנחנו הצגה. אני צב עם שריון גדול, ואתם, מה תהיו אתם?"