זבובים

פצעי אוהב

בן שישים ואחת אני היום, וזה שתים-עשרה שנה הנני בעליה של חנות ספרים זו, יד שנייה, שהוריש לי בעליה הקודם, אשר זלדקין ז"ל. איש יקר, שהיה חשוך בנים וערירי, שלצדו עבדתי, כעוזר, כשוליה, כתלמיד, אפשר לומר, מאז גורשתי מדירתי הקודמת ברחוב העבודה. "קדם" היה שמה של חנות זו, ואני שיניתי אותו ל"שפן הסופר". שם מגוחך לכאורה, אך מפתה יותר, לטעמי. "שפן הסופר?" צחק לוינשטיין, בעל המספרה הסמוכה, כשנשא עיניו אל השלט שקבעתי מעל לחלון הראווה, "זה מהתנ"ך?" "כן," אמרתי, "סופר המלך." "ואתה השפן?" "אני הסופר." "סופר משתפן!" צחק ופנה לחזור למספרה שלו, שעומדת ריקה מלקוחות רוב שעות היום. לפעמים יוצא מתוכה טיפוס מהוגן, מסופר למשעי ומדיף בושם גילוח, נכנס לחנותי, סוקר במבטו את המדפים סביב-סביב כמי שמתבונן בדיוקנאות שאינו מכיר אף אחד מהם, לא אומר מילה ויוצא.
יום אחד, כשנכנסתי למספרה של לוינשטיין וישבתי על הכיסא מול הראי כדי שיגזוז את שערי המתקלש, התחיל לחקור אותי, תוך כדי ספסוף המספריים מעל לראשי, מי אני, היכן נולדתי, מאין באו הורי, האם אני נשוי? לא, אינני נשוי. גרוש? אלמן? ילדים? "שנים-עשר," אמרתי, "כמספר שבטי ישראל." לוינשטיין הצטחק, עבר אל עורפי, לכסח במגזזה חשמלית את ספיח שערותי, ואמר שהוא מכיר אישה בגילי, בתו של סלוצקי, אני יודע בוודאי מיהו סלוצקי זה, בעל סוכנות פיאט ביצחק שדה. סלוצקי מסתפר אצלו בקביעות כבר עשר שנים, אז בתו, אלמנה כבר שבע שנים, היא אישה יפה ופיקחית, שני ילדים נשואים, וגם קוראת ספרים. אולי אני מעוניין להיפגש איתה? לא, אמרתי, לא מעוניין. "מדוע לא? תכיר אותה, מה אכפת לך, אישה עם הרבה כסף." אמרתי שאני לא מעוניין להכיר אישה עם הרבה כסף. בכלל לא מעוניין להכיר אישה עם כסף. "בכלל לא מעוניין להכיר אישה עם כסף?" צחק לוינשטיין והשבית את המגזזה שלו לכמה רגעים. "מה רע בכסף?" "אני לא צריך כסף," אמרתי. לוינשטיין בחן את פרצופי שבראי, וכשהוא מכסח את פאת שערי, אמר: "ואהבה אתה גם כן לא צריך?"
"אהבה? מה זאת אהבה? אני פצוע אהבה..." צחקתי. הספר נשא רגע את עיניו אל הראי כתוהה עלי. רצה, כפי הנראה, להוסיף משהו, אך מיד המשיך במלאכתו.
הספרים האלה, העומדים צפופים על גבי מדפים בשני חדרים, קדמי ואחורי, מהם נדירים ביותר - כמו התנ"ך הפוליגלוטי משנת 1754, ובו תרגומים סימולטניים לחמש שפות, בצד העברית - הם עכשיו כל עולמי, הם נשמת אפי, פשוטו כמשמעו, כי את ריח דפיהם אני נושם, ואותיותיהם רוחשות בראשי בלילות. אני מנסה להעיף אותן מעלי, והן כאילו מזמזמות השבעות באוזני.
העובר ברחוב ומתעכב לכמה רגעים לפני חלון הראווה הקטן של חנות זו, כי לוכדים את מבטו כותרים של ספרים שמעירים בו נימה של זיכרון מימים רחוקים, כמו "כעשב השדה" של מרדכי טביב, או "הריאליזם בספרות" של גיאורג לוקאץ', או "אהבת ציון" של אברהם מאפו, או "ז'אן כריסטוף" של רומן רולן, ומבעד לשמשה הוא רואה את בעל החנות, היושב מאחורי המכתבה שלו, העמוסה בספרים ישנים, זה על גבי זה, והוא רכון על מחברתו ורושם בה משהו - שואל הוא בלבו: האיש הזה, שאניצי שיבה זרוקים בשערו, ומשהו מוזר משוך על פניו, כאילו הוא תמֵה על עצמו, האיש הזה, מה יש לו לעשות כל היום? רוב הזמן הוא יושב בטל בוודאי, בוהה לפניו או מעלעל הנה והנה בספרים שעל מדפי חנותו. ואם יש מי מן הסקרנים האלה שמכיר אותי מתקופת הזבובים שלי, כשהייתי מכור לעולמם הנסתר - מה לך ולזבובים, תמה עלי המורה עמירם כשנפגשנו באזכרה להורי, ולא אשכח את הבעת הרחמים שעל פניו - ודאי הוא משתאה: האם זה האיש שיצא לו שם של אהבַּל השוגה ברעיונות הבל? ואני עצמי, לפעמים מתחשק לי לצלצל אל דודתי החסודה הלנה, מי שהיתה מנהלת סניף בנק לאומי לישראל, ואחר כך בכירה בבנק מרכנתיל-דיסקונט, ולהזמין אותה לבוא הנה, עם ארנקה הנחשי ועם מחרוזת הבהט התולעית שלצווארה, בת למעלה משמונים היום, ולראות במו עיניה את "סרבן העבודה" שגרם לה בושות בשנים שהיתה אפוטרופסית שלו, והנה, מי היה מאמין... כי למעשה, משעה עשר בבוקר, שבה אני פותח את דלת החנות, ועד השעה שמונה בערב, שבה אני נועל אותה על מנעול ובריח, ידי מלאות עבודה. אני רושם את הספרים שמביאים לי ואת אלה שקונים ממני, כמה אני משלם וכמה מקבל, ומעתיק את המספרים, לרבות המע"מ, לספר תקבולים ותשלומים, לצורך הדוח השנתי למס הכנסה, מלאכה המאוסה עלי אך היא הכרח לא יגונה, כמו שמסביר לי רואה החשבון הוותיק של זלדקין ז"ל; ועיקר עיסוקי הוא בטיפול באנשים הבאים לשאול על ספר כלשהו, שלעתים קרובות משתהים בחנות חצי שעה ויותר, כי מחפשים ומחפשים ויש מהם שאינם יודעים מה הם מחפשים, או שאפילו אינם זוכרים את שם הספר שהם מחפשים ורק סימנים מטושטשים שלו בזיכרונם, ועלי לצאת בעקבות זיכרונם זה כדי לדעת מה הם מחפשים. לכאורה יש בזה הטרדה שעשויה להוציא אדם שפוי מן הכלים, אך לאמיתו של דבר, אני נהנה מעיסוק זה, כי רבים מן הבאים לחנות הם אנשים יודעי ספר ושוחרי דעת, ואני שמח לעמוד ולשוחח איתם, כמו זלדקין המנוח בשעתו, על התיאולוגיה של שפינוזה, למשל, או אם היה יוספוס פלביוס בוגד בעמו או דורש טובתו; או אם יוסף חיים ברנר היה ציוני או רק "אובד עצות" כפי שהוא מכנה את המספר ב"מכאן ומכאן"; והאם יש הוכחה מדעית לתיאוריה של "אפקט החממה"...
אתמול בבוקר, כששמעתי ברדיו את הידיעה על ההפשרה המואצת של כיפת הקרח בגרינלנד, ואיך התושבים המעטים של אזור הקוטב הזה נמלטים על נפשם, כי מפלס המים עולה ללא הפסק ומאיים להטביע את האיגלואים שלהם ואת כלביהם ואותם עצמם, רציתי לצלצל אל אלדד, ידידי מאז התיכון, ולומר לו: אתה זוכר את השיחה שהיתה לנו במסעדה הצרפתית לפני כשלושים וחמש שנה, כשהתרעתי על ההתחממות המהירה של כדור הארץ, והזהרתי שהכרחי להשמיד את כל מפיקי האנרגיה מזהמי האטמוספרה, ואמרתי וחזרתי ואמרתי שהעניין דחוף ביותר, כי עומדת להתחולל שואה עולמית, ושאלתי מדוע איננו עושים דבר, וכמו בימים ההם, ערב השואה של עמנו, אנחנו עומדים מנגד וחובקים ידיים מול העיירה הבוערת... אתה התייחסת בזלזול לדברי, שאלת מה הפאניקה הזו שתקפה אותי כאילו אנחנו צפויים להשמדה עוד הלילה. עכשיו אתה נוכח כמה צדקתי, ואיך הנבואה השחורה שלי מתגשמת בעצם הימים האלה?
אבל אין טעם שאצלצל אליו. לאחר מות אביו לפני כעשר שנים, בא הוא במקומו כמנכ"ל חברת הביטוח גמלא, בנה לו ארמון רב תפארת בקיסריה, ומאז ברית המילה של בנו, זה הראשון בין השלושה, אריאל שמו, אם אינני טועה, לא הזמין אותי אף פעם אחת לביתו, גם לא טילפן אף פעם לשאול לשלומי.
בשבוע שעבר נכנס הנה צעיר רוסי יפה תואר, בלוריתו השחורה שמוטה באלכסון על מצחו ועיניו נוצצות בסקרנות, בחור אינטליגנטי על פי נימוסיו והעברית הנכונה שבפיו, ושאל בהיסוס רב, אם יש אצלי, "במקרה, אולי במקרה," הרומן של לורנס סטרן "טריסטרַם שֶנדי", הנחוץ לו ללימודי הספרות האנגלית באוניברסיטת תל אביב. "'טריסטרם שנדי'!" קראתי בשמחה, "חייו ודעותיו של הג'נטלמן טריסטרם שנדי! איזה יופי של ספר!" כי היה זה אחד הרומנים שנהניתי מהם הנאה רבה, כמעט כמו מ"דון קישוט" בשעתו, כשמצאתי אותו בספרייה הלאומית בירושלים אגב חיפושי אחר חומר ספרותי על בעל זבוב, אותו אל-שד מיתולוגי, לצורך מחקרי על הזבובים. ישבתי שם שמונה שעות מבלי יכולת להפסיק מקריאת הספר הזה, כשאני צוחק בקול בכל דף ודף, משועשע מגחמותיו והתפתלויותיו של טריסטרם זה, ומן ההומור העממי, הצ'וסרי, שלו, כשכבר בפתיחת הרומן מטיל הגיבור ספק אם יכול הוא לדעת משהו על עצמו, אם הוריו שאלו את עצמם למה הולידו אותו ואם הביאו בחשבון מה עלול לצאת ממנו כשיגדל... ובהמשך הספר, כשהוא שם ללעג את הרעיונות הפילוסופיים של ג'ון לוק על התבונה האנושית ומתפלפל על הסאטירות של פופ ושל סוויפט...
"ספר נפלא," אמרתי בהתפעלות, אך מיד הוספתי בשפל קול, "אבל לדאבוני הרב הוא לא מצוי אצלי. קשה למצוא אותו באנגלית בפרובינציה שלנו, את הרומן הזה מ-1759, ואני חושש שתוכל לקבל אותו לקריאה רק בספרייה הלאומית בירושלים." הצעיר הודה לי בנימוס רב, ונכזב יצא מן החנות.
לאחר צאתו, חשבתי: הלוואי שיכולתי אני לכתוב על עצמי באירוניה כזאת כמו שכתב לורנס סטרן על גיבורו.
ומדוע, בכלל, אני כותב עכשיו על עצמי? איך הגעתי לכתיבה זו, שאינני רואה את סופה, ואפילו המשכה אינו נהיר לי - אני, שהדפים היחידים שכתבתי, לפני יותר משלושים שנה, היו שרטוטים חובבניים על תכונות הזבובים? בהיפוך למה שכתבה המשוררת רחל בשעתה, יכול אני לומר: רק על עצמי לספר לא ידעתי. ולהוסיף, כלשונה: צר עולמי כעולמו של זבוב.
ובכן, כך הגעתי לכתיבה זו:
אתמול, בחמש אחר הצהריים, בעודי עומד ומסדר את הספרים על המדפים לפי נושאיהם ומחבריהם, לאחר שאיזה סטודנט גס רוח וחסר תרבות פישפש בהם ועירבבם זה בזה, ובסופו של דבר יצא בידיים ריקות, נכנסה לחנות אישה גבוהה ודקת גוף, שער ראשה המשיי כסוף כולו, לעיניה משקפיים חסרי מסגרת ושרוך שחור משתלשל מהם, ולבושה - חליפת ג'ינס צמודה וצעיף צבעוני רחב השמוט על כתפה - משווה לה מראה צעיר. כשהתקרבה אלי ומבטינו נפגשו, קראה בתימהון, אך גם בשמחה: "חזי?! אתה?!" ברגע הראשון לא זיהיתי אותה, פנים מוכרות מאי-פעם, מוכרות עד כאב, ועם זאת לא מוכרות. היא הסירה את משקפיה ואמרה, בחיוך עגום כלשהו, "לא זוכר אותי? הכרתי אותך מיד..." ובעוד אני עומד אילם לפניה: "השתנית מאז, היית ילד שמן ועכשיו אתה גבר רזה, ובכל זאת הכרתי אותך... אותן הפנים, הגדולות, העגולות, עם השפתיים המהודקות... חזי, יחזקאל חזיז! אתה מזהה אותי?"
הנה, נדמה לו לאדם כי קבר את העבר ולא נשאר לו שריד, ולפתע קם העבר מעפרו, והוא כמו ציץ נובל שהחיה אותו טל של זיכרון והצמיח ניצן.
"דליה, נכון?" פלטתי, סומק של כלימה מכסה את פני, איך לא הכרתי אותה: עיניה האירו אלי. כן, היו אלה אותן העיניים, הכחולות-אפורות, עם הפזילה הקלה, החיננית, שלכדו אותי בילדותי. "אלוהים, כמה זמן עבר!" אמרה, "ארבעים שנה? ארבעים וחמש? אבל ברגע שראיתי אותך..." וכעבור רגע, בנעימה של צער: "אני זוכרת את הלוויה של הוריך לאחר האסון הנורא... אבל זמן לא רב אחרי זה אתה נעלמת, אמרו שעברת לבית דודתך בתל אביב... לא שמעתי ממך מאז... אז מה אתה עושה פה?" הקיפה במבטה את הקירות עם מדפי הספרים.
ורגשות סוערים וסותרים הציפו את לבי: שלהבת של אהבת הנעורים שלי, אהבה לוהטת, "עזה כמוות", בקעה מתוך הרמץ הכבוי זה שנים, וחזרה לרגע לחרוך את נפשי; ובה בשעה צף והתאבך בי משקע המרירות והעלבון הקשה מאז: למה היא עשתה לי את זה? למה הסגירה אותי? למה ביישה אותי לעיני כל תלמידי הכיתה שלי, וכיתתה שלה, עד שרציתי לטמון את ראשי בעפר ולא לשאתו עוד...
אך כאן עלי לומר משהו על הימים ההם, ימי ילדותי במושב עלומה.
מאז היותי בן שש סבלתי מזמזומים בראשי שלא נתנו לי מנוח והדירו שינה מעיני. הורי, חנה ויעקב, לקחו אותי למרפאת קופת חולים של המושב, ולאחר שהרופא, דוקטור בן-עטר, בדק אותי שעה ארוכה פנים ואחור, מעלה ומטה, הגיע למסקנה שהבעיה היא, למיטב שיקוליו, הפרעה מסוימת במערכת העצבים, והפנה אותנו אל פרופסור פלמור, מומחה בעל שם עולמי למחלות עצבים, בבית החולים בילינסון בפתח תקוה.
ביום החופשה הראשון שהיה לאמי המורה מבית הספר של המושב, נסענו שלושתנו לפתח תקוה, בטנדר שלנו, שבו היה אבי מוביל את תוצרת משקנו לשוק של רחובות. לאחר שעתיים בחדר ההמתנה, כשחמישה מטופלים מחכים לפנינו בתור - ביניהם אישה נכה ישובה בכיסא גלגלים וראשה שחוח עד ברכיה, וגבר גבוה, שראשו קירח לחלוטין, פניו דהומות - נכנסנו לחדרו של פרופסור פלמור. הנוירולוג בעל השם העולמי בדק ביסודיות ובמכשירים חשמליים שונים את ראשי ואת חזי, ולאחר שסיים, הרצה לפני הורי הרצאה מלומדת על מערכת העצבים הסימפתטית, על היחס הלוגריתמי בין עוצמת הגירוי לעוצמת התחושה, ואמר שהפרעות במערכת העצבים גורמות לעתים קרובות רעד, עווית, נימול בעור, וכן זמזומים באוזניים. הסימפטומים האלה עלולים גם לעורר נטיות להתרגזות, לפיגור בזיכרון ולהתרשלות בעבודה. אמי הצהירה שלא הבחינה בשום פיגור בזיכרוני, להפך, ניחנתי בזיכרון בלתי רגיל, ואני מסוגל לחזור בו ברגע על מספרים בני שמונה-עשרה ספרות, ללא טעות אחת, ואני זוכר בעל פה לא רק פרקים מירמיהו ומתהילים, אלא גם את הפרק הראשון מוויקרא.
"מוויקרא דווקא?" צחק פרופסור פלמור בהשתוממות גדולה, "מה, אתה רוצה להיות כוהן בבית המקדש ולהקריב קורבנות?"
"אני אוהב את הביטויים היפים בפרק הזה," אמרתי, "כמו 'מלק את ראשו', 'מיצה את דמו', 'שיסע את כנפיו'."
הפרופסור השתתק לרגע, ואמי הוסיפה לשבח אותי ואמרה שקנתה בשבילי את האנציקלופדיה "מכלל" לבני הנעורים, ובתוך שבוע ידעתי את כולה בעל פה. "שאל אותו מי היה אריסטופנס, או יהודה אלחריזי, או מרטין לותר, ויגיד לך מיד."
"מי חיבר את שבועת הרופא אתה יודע?" בחן אותי הפרופסור. מיד עניתי: "היפוקרטס, שחי בשנים שבין ארבע מאות שישים לשלוש מאות שבעים לפני הספירה."
"יפה, יפה," החמיא לי הפרופסור, ואבי אמר: "בכל זאת, עלי להודות שלעתים קרובות הוא מתרשל בעבודה, למשל, כשאני מבקש ממנו שיעזור לי בגריפת הזבל מן הרפת..."
"זה בגלל הזבובים," העזתי ואמרתי, "הם רודפים אחרי, מציקים לי, ולא שובקים אותי גם כשאני בורח מהם..."
"שובקים?" תמה הפרופסור, "מה זה שובקים?" אמרתי שזה בארמית עוזבים. האיש הנכבד שתק רגע, נזכר משום מה בפסוק מן הברית החדשה, ומילמל: "כן, אלי אלי למה שבקתני," ועיין שוב בטופס הרישום שלפניו, וחיוך רחב התפשט על פניו. "אני רואה פה," אמר, "שבשמו של בנכם מזדקרים שלושה זי"נים, אחד ביחזקאל ושניים בחזיז! מה פלא ששלושה זקופי ראש נועזים אלה מזזדמזזמים בראשו עד להרגיזזז! אולי תסתפקו בשם משפחה עם זי"ן אחד? מה דעתכם? הנה, שר החינוך והתרבות שלנו, זלמן שזר, יש לו זי"ן אחד בשמו הפרטי ואחד בשם משפחתו, והוא איש מכובד מאוד, מלומד גדול - למה לכם שלושה?" אבי ואמי צחקו, ואמי אמרה: "יעקב לעולם לא יחליף את שם משפחתו, הוא קיבל אותו מאבות אבותיו שהיו רבנים בג'רבה שבתוניס, ואם כי הוא עצמו לא דתי, הוא מכבד מאוד את זכרם."
"יפה!" אמר פרופסור פלמור כשהוא מושך דף מתוך צרור שעל שולחנו, רושם עליו כמה מילים בתנופת עט לוליינית, חותם, ומוסרו לידי אמי. "תראי, גברת חזיז," אמר, "בדרך כלל אין תרופה לטיניטוס, זה המונח הרפואי לזמזום. זו תופעה שחולפת במשך הזמן וצריך ללמוד לחיות איתה. לפעמים היא גורמת למיגרנות או להתקפים של מצבי רוח. אבל מה לעשות, עדיין אין לנו תרופה בדוקה נגד מיגרנות או מצבי רוח. בינתיים אני נותן לך כאן כדורים טנטטיביים להקלת הזמזומים. על יחזקאל לבלוע שני כדורים ביום, אחד עם ארוחת הבוקר ושני לפני השינה. אני מקווה שהם ישככו את הרעש בראשו - מבלי שידלדלו את מאגר ידיעותיו המופלא, כמובן!" חייך כלפי, "וייתכן שבתוך כמה שבועות ישתיקו את הזמזומים לגמרי. תקבעו במזכירות תור לעוד חודש, ואז נראה מה התוצאות."
בצאתנו מחדרו, הניח ידו על שכמי ואמר בחיבה: "אתה חייב להוריד קצת ממשקלך, בחור, זבובים נטפלים לילדים שמנים ומתוקים, ואתה בטח גם לקקן גדול, נכון?..."
כעבור חודש נסעתי עם אמי לבילינסון, ולאחר המתנה ממושכת במסדרון, נכנסנו אל לשכתו של פרופסור פלמור. כששאל אותי מה מצב הזמזומים בראשי, האם עודם חזקים כבתחילה, אמרתי שהזמזומים הזבוביים פסקו כמעט לגמרי, אבל אני סובל מזה שמילים וניבים ארמיים רוחשים בראשי בלי הרף ואין לי מנוחה מהם. "ניבים ארמיים?" השתומם הפרופסור, "איזה ניבים?" מניתי לפניו כמה ניבים, כמו היינו הך, מחד גיסא ומאידך גיסא, על דא ועל הא, איפכא מסתברא, בוקי סריקי... ראיתי שפניו זורחות מהנאה ומפליאה למשמע המילים, והוספתי עוד ועוד: בכל אתר ואתר, שקלא וטריא, אדרבא, מיניה וביה, דא עקא. "מאין לך הבקיאות הזאת בארמית?" שאל בהתפעלות. אמרתי, "מתוך עיון בתרגום אונקלוס לתורה ושינון בבא מציעא המצוי בביתנו." ואמי הוסיפה בצחוק: "בבית הוא מדבר אלי חצי עברית חצי ארמית. במקום לומר אני מבקש ממך, הוא אומר במטותא ממך. אתמול הוא אמר לי, 'אני רוצה לדבר איתך.' על מה אתה רוצה לדבר איתי? 'על דא ועל הא,' טוב, אמרתי, אתה תדבר על דא ואני על הא. הוא משגע אותי עם המילים התלמודיות שלו..." הפרופסור הסתכל בי בחיוך רחב, ומילמל כלפי אמי: "יש לך וונדרקינד, ילד פלא..." ולאחר שתיקה פנה אלי: "הבט, איש צעיר, הבעיה שלך, עם הרחשים בראש, היא לא נוירוטית, ואני לא אוכל לעזור לך בזה. היא קוג-ני-טי-בית, הבנת אותי?"
יצאתי ממנו ודעתי נוחה מזה שיש לי בעיה קוג-ני-טי-בית.
הייתי ילד פלא לדעת רבים, אבל המורה יפה כינתה אותי "ילד פרא", כי הייתי מרבה לשוטט בשדות כחמור פרא; ולמרות גופי המגושם, הייתי מתנפל בפראות על כל ילד שהיה מתגרה בי או מעליב אותי, וחובט בו באגרופים, לפעמים עד זוב דם. ובאשר להיעדרויות התכופות שלי מבית הספר, אמרתי לעצמי שכל מה שהמורים מלמדים אותי אני כבר יודע, וכל מה שאני באמת רוצה לדעת, הם לא ילמדו אותי. על משקל אמרתו של נפוליאון "בין הנשגב למגוחך מבדיל רק צעד אחד", יכולתי אני לומר על עצמי כי "בין פלא לפרא מבדיל רק עיצור אחד".
אבל ה"תלמודית" שלי, כלשונה של אמי, הכשילה אותי עד כדי כך שגרמה לשבר הקשה ביותר בנעורי.
בהיותי בן שלוש-עשרה התאהבתי בילדה גדולה ממני בשנה, התאהבות טרופת חושים. דליה עומר היתה ילדה רזה וגבוהה, מרבה לצחוק צחוק שובבי, עם פזילה קלה בעיניה התכולות, שהיתה בהן גאווה מסותרת. היא היתה התלמידה המצטיינת בכיתתה, ולשונה היתה שנונה, לגלגנית, ואמרו עליה שבביטוי עוקצני אחד היא מסוגלת לקטול את כל מי שאינו לרוחה, אם תלמיד ואם מורה. אני הייתי ילד שמן, כבד גוף אך קל תנועה, והילדות היו מתייחסות אלי כאל דוב שעשועים, שמוטב להישמר ממנו. הייתי הוגה בה יומם ולילה, עוקב אחריה בהפסקות בבית הספר, בדרכה הביתה ברחוב, אורב לה בערב כשהיתה נכנסת לצל החורש שלפני פתח ביתה. כשראיתי אותה משוחחת עם אחד הבנים וצחוק על שפתיה, היו ייסורי הקנאה שורפים את לבי. בלילות הייתי מתהפך על משכבי, חורש מזימות איך להטות את לבה אלי, או איך לשים קץ לחיי. אבל היא התעלמה ממני. היתה עוברת על פני ללא שים לב אלי. מרוב ייאוש החלטתי יום אחד להתוודות בפניה על אהבתי, אולי ייכנסו דברי אל לבה.
כתבתי כמאה מילים בנוסח "ייסורי ורתר הצעיר" של גיתה, שקראתי אז, הכנסתי את הדף הוורוד למעטפה שרשמתי עליה את המילים "פרטי בהחלט", ובאחת ההפסקות נכנסתי לכיתתה הריקה ותחבתי את המעטפה למחברתה.
ואז אירע הביזיון הגדול. ברוב סכלותי, ואולי משום יהירות שבי, אותה תכונה מגונה, אחד משבעת חטאי השאול לפי הדוקטרינה הנוצרית, "היבריס" ביוונית, נעצתי את הביטוי התלמודי "קל וחומר" באחת משורות המכתב הנרגש והנמלץ הזה, כמו דרדר בערוגות הבושם. כתבתי: "שמך צורב את לבי כל שעות היום, קל וחומר בלילות"...
למחרת, בשעת ההפסקה הגדולה, התגרו בי תלמידי כיתתי: "מה העניינים, קל או חומר?" ואף פיזמו, "חזיז ועומר, קל וחומר".
ועם זאת הפציעה בי הידיעה האכזרית: אהובתי הבוגדנית הראתה את מכתבי לחברה שלה, זו סיפרה על האיוולת המתרברבת שלי לחברותיה, הקול עבר בין תלמידי שתי הכיתות הגבוהות, וגורלי נחרץ, להיות נלעג ומבוזה בעיני כול מעתה ועד -
אם לשאול הגדרה קולעת לאופייה של דליה משם שירו הידוע של המשורר האנגלי קיטס, יכולתי לומר עליה, למרות היותה רק נערה, שהיתה La belle dame sans merci .
ועכשיו, כשעמדה מולי בחנות הספרים, שער ראשה כסוף כולו, אך יופייה לא התבלה, ואותו ניצוץ של פיקחות אירונית בעיניה, כמו אז - חזרה וצפה בי המרירות הישנה, ובקושי התאפקתי מלשאול אותה: למה עשית לי את זה? למה הכלמת אותי כל כך בעיני כל חברי ומכרי? וכשהזכירה את הלוויה של אבי ואמי, יומיים לאחר שעלה רכבם על מוקש בדרך לקיבוץ זיקים וריסק את גופותיהם - עלתה לעיני כל תמונת הלוויה ההיא.
יום קיץ מחניק היה, ואני בן ארבע-עשרה אז, ושתי הגופות, עטופות בתכריכים, היו מונחות על שולחן רחב באולם בית הספר של המושב, ואנשים רבים נאספו שם, לרבות כל תלמידיה של אמי, וסבתי לוטה אחזה בידי, והטבעת העבה שעל אצבעה חיככה את כף ידי, וזבוב צלל באפרכסת אוזני, אבל לא העזתי להוציא את ידי מידה, ולאחר רגע ניגשה אלי דודתי הלנה, משכה אותי בזרועי ואמרה שעלי לעמוד קרוב יותר לגופות. בעלה, הוגו, משכמו ומעלה מכל העומדים סביבו, עמד מרחוק, פניו קפואות, שפתיו חשוקות, כנועל עצמו בפני האבל. וכשקרא הרב עזרא טביב, בנגינה משוממת ומונוטונית, צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, החל כל הקהל לצאת החוצה, ויד ביד עם דודתי פסעתי אחר נושאי האלונקות, כשקולו של הרב מלווה אותנו, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה, ובהתקרבנו אל בית העלמין, פוסעים בדרך העפר, ששדות בור, זרועי שיבולת שועל, מנומרים בחרציות צהובות, משני צדיה, והפניתי ראשי לשמאלי, הלם לבי בחוזקה כשנפגש מבטי במבטה של דליה, שהיה מאיר אלי, רב חסד ורחמים, ואמרתי בלבי שמאור הפנים הזה בא לכפר על העוול שעשתה לי.
אשליה היתה זו. גם בימים הבאים, בבית הספר ובשבילי המושב, היא התעלמה ממני, פנתה עורף, התחמקה, כיוונה את מהלכיה כך שלא תפגוש בי.
"אני עובד פה," השבתי על שאלתה מה אני עושה פה, ומיד הוספתי: "את החנות הזאת הוריש לי זקן אחד, אשר זלדקין, ידידי משנים רבות, שהיה חשוך בנים." דליה העבירה מבטה שוב על פני המדפים הגדושים בספרים, ואמרה: "כבר זמן רב אני מחפשת את 'מקרה הכסיל' של אהרן מגד ולא מוצאת. אמרו לי שאזל. מישהו הציע לי שאנסה בחנות יד שנייה 'קדם', חיפשתי את החנות לפי הכתובת שניתנה לי, ברחוב המלך ג'ורג', ובמקום 'קדם' מצאתי 'שפן הסופר'. שם נחמד, מתאים לך, אתה נתת אותו?"
תהיתי על כוונתה, והודיתי שאכן אני נתתי את השם. והוספתי ואמרתי ששפן הסופר קרא את ספר התורה באוזני המלך יאשיהו, אחרי שהתגלה במקדש.
"אתה תמיד הצטיינת בתנ"ך, אני זוכרת... כמו ביתר המקצועות, כמובן..." חייכה אלי חיוך של חיבה, שלא זכיתי בו בימי אהבתי המיוסרת.
"וכך הגעתי הנה... ואתה, מלבד זה שרזית, לא השתנית הרבה..."
יופייה לא נָמר. אותן השפתיים המתעגלות בחן בקצותיהן, אותו המצח הרחב, הבהיר. רק הזריחה בעיניים הפוזלות בחן, שקמטים דקים לצדיהן, התעמעמה מעט.
"'מקרה הכסיל' יש לנו," אמרתי, "חכי לי פה שני רגעים, מיד אביא לך אותו."
"איזה יופי!" קראה.
עברתי לחדר האחורי, ובנקל מצאתי את הספר בין ספרי המקור משנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה שעברה.
"הוא במצב די טוב," מסרתי את הספר לידה.
היא אחזה בספר כמו נערה רגשנית, שנקרה לידה ספר שירים אהוב שאבד לה. ליטפה באצבעה את רישום האיש הארוך שעל כריכתו, הפכה אותו מצד אל צד, דיפדפה בו.
"קראתי אותו כשהייתי בת שבע-עשרה. הטרידה אותי אז מאוד שאלת הטוב והרע, וגם היום היא מעסיקה אותי," אמרה כמתנצלת, "אבל בהקשרים אחרים... השאלתי את הספר לחברה, ומאז נעלם כלא היה. איזה מזל שמצאת לי אותו."
"במה את עוסקת?" שאלתי.
"אני לבורנטית, במחלקה המיקרוביולוגית במכון ויצמן, כבר עשרים וחמש שנה. לפני זה היינו, אני ובעלי ושני ילדינו, באוסטרליה, בעלי עובד כסורק מערכות אלקטרוניות של מכשירים מגנטיים. אז אתה..." העיפה שוב מבט על מרחב החנות, "כל השנים כאן? בחנות הזאת?"
"לא כל השנים. רק חצי משנותי," חייכתי.
"ולפני זה?"
"לפני זה התעסקתי בזבובים."
"בזבובים?" קראה, ופערה עלי עיניים משתוממות, "מה... התעסקת בהדברת זבובי הים התיכון?"
"לא. רק בעיקוב אחרי זבובי הבית."
"בעיקוב אחרי זבובים?" הצטחקה, ובהסתכלה בי, כאילו תמֵהה אם דעתי צלולה, אמרה: "חשבנו שתהיה מדען... דיברו עליך כעל גאון במתמטיקה... עיקוב אחרי זבובים?"
"את במיקרובים ואני בזבובים," גיחכתי, "שנינו עוקבים אחרי יצורים זעירים," והוספתי: "שעשויים להזיק, אבל גם להועיל..."
הסתכלה בי כמהרהרת, ולאחר רגע: "מה דעתך שניפגש פעם ונחליף זיכרונות מן הימים ההם? אני מגיעה לפעמים העירה, אז ניפגש אולי בבית קפה... אגב, אתה נשוי? היית נשוי?"
"לא. לא הסתייע לי."
היא הביטה בי בעצב, מבלי לדעת מה לומר.
"טוב, אז תצלצל פעם ונקבע משהו."
ועם זאת רשמה לי על פיסת נייר שמשכה משולחני את מספר הטלפון שלה, ואני הבטחתי להתקשר. לפני צאתה נעצרה: "רגע, כמה עלי לשלם לך בעד הספר הנדיר הזה?"
אמרתי שזו מתנה ממני. לזכר הימים ההם.
"תודה, באמת תודה, ואני מחכה לטלפון ממך," ניפנפה לי בידה.
"היה יופי להיפגש איתך!" הספיקה עוד להעיף אלי משפט על סף הדלת, אך כעבור רגע חצתה את הסף, ואמרה: "אגב, עכשיו אני נזכרת פתאום, שכשהיית ילד פחדת מזבובים... פעם, בטיול של כיתות ו'-ז' לסחנה, כולם נכנסו לברכה, ואני ישבתי לבדי בצל האקליפטוסים. אתה ניגשת אלי ושאלת למה אני לא נכנסת למים. אמרתי לך שיש לי פחד ממים עמוקים, תמיד פחדתי מטביעה, אז אתה הודית שגם לך היה פחד כשהיית קטן. מזבובים. מפני שלזבובים יש מזימות, אמרת, וסיפרת לי שקראת איזה סיפור על מלך הזבובים, שהוא נוקם בכל מי שפוגע באחד מעבדיו, ואתה הרגת שבעה זבובים במחבט..."
"כך אמרתי?" וזכרתי את פעימות לבי המהירות כשישבנו לבדנו בצל האקליפטוסים, וזרועי התחככה בזרועה.
"שכחת," צחקה, "אין פלא, עברו הרבה שנים, היית אז נער גדול ושמן, והיה לך מבט אבוד כזה בעיניים..."
"באמת?"
"כן, כך אני זוכרת אותך... שנים יפות היו אלה במושב, אתה לא חושב?"
"כן, כן," אמרתי בלב ולב.
"אני זוכרת שהיה לך חמור נחמד, זרח היה שמו, נכון?"
"יש לך זיכרון נפלא..."
"והיית דוהר עליו, ופעם נפלת ממנו וכולנו צחקנו..."
"כן, אני זוכר היטב את המקרה ההוא."
"ואני זוכרת אותך קורא חיבור שלך על הטוב והרע. אני אפילו זוכרת ששאלת שם אם הטוב הוא טוב מפני שהרע הוא רע, או ש... תזכיר לי..."
"הו, איך אני יכול לזכור," אמרתי.
"אה, כן, אלמלא היה רע, כתבת, לא היינו יודעים מה זה טוב, נכון? או שאני מבלבלת..." הצטחקה.
"יש לך זיכרון פנטסטי," חייכתי אליה.
"על כל פנים, אני זוכרת שהתרשמתי מאוד. כתבת חיבורים 'חשובים'," צחקה, "המורה תמיד הילל אותך עליהם. אתה כותב גם היום?"
"לא, כבר שנים לא כתבתי דבר. שכחתי לכתוב..."
"אז אולי תיזכר אם תכתוב על השנים ההן במושב. חבל שהן ילכו לאיבוד..."
"אני אכתוב על הזבובים," אמרתי, ושנינו צחקנו.
אחר כך אמרה שוב: "אז תצלצל פעם, יהיה יופי להיפגש שוב ולהחליף זיכרונות." ועל סף הדלת, בהרמת יד: "להתראות, לפי שעה," ויצאה.

בבואי הביתה, נרעש מן הפגישה הבלתי צפויה הזאת שעוררה מהומה בלבי, החלטתי שלא אטלפן אליה ולא אפגש איתה.
נשכבתי על המיטה והרהורי הלכו אל הימים ההם במושב, בעוד הורי חיים, כאשר חשבו אותי לילד פלא, וזכרתי את החיבור ההוא לכל פרטיו, על מהות הטוב והרע ועל תלותם זה בזה, ואיך בסוף השיעור ניגשה אלי דליה ושאלה אותי בהיסוס אם אני חושב שזה נכון מה שכתוב בספר בראשית, שיצר לב האדם רע מנעוריו. אמרתי, נרגש ונבוך מפנייתה אלי, שבשאלה הזאת אני ממש אובד דרך. היא התעכבה על ידי עוד רגע או שניים, הסתכלה בי במבט חומל, ואמרה: "בגלל זה יש לך מבט אבוד כזה?" באותו רגע, אני זוכר, חלף מעל ראשינו ציוץ של חוחית שהתעופפה מענפי הברוש אל גג בית הספר, ואני, כה מאושר הייתי שדיברה איתי והתעניינה בי, שלאחר לכתה נשארתי עוד במגרש, ליקטתי אבנים קטנות, וצלפתי אותן אל הגזע העבה של הפיקוס שבירכתי החצר.
וחשבתי על הימים שלאחר מות הורי, כשהתגוררתי בבית דודתי בעיר, ובבית סבתי לוטה, ואיך לאחר תקופת שירותי הקצרה בצבא, שבה הוצבתי כאפסנאי של הפלוגה, כי הייתי כבד גוף מכדי לשרת כרובאי או כשריונר, אך גם מהתפקיד הזה פטרו אותי כי מצאו שאינני "מאופס"...
דודה הלנה, שלא יכלה לסלוח לי על כי ביישתי אותה כש"גורשתי" מן הצבא, כלשונה, דרשה מהמפקד שלי, רוז'א, הונגרי שחבש כיפה שחורה, שיסביר לה מה פירוש שאינני "מאופס". "הוא מפוזר," אמר לה בנימוס, מתוך התחשבות במעמדה, "שקוע במחשבות במקום למלא את תפקידו. כשאומרים לו להביא שכפ"ץ הוא מביא חותלות, ובכל רגע פנוי הוא מתיישב על כיסא, שוקע בהרהורים ושוכח איפה הוא נמצא..."
והורידו לי את הפרופיל ל-21.
ולאחר זאת החליטה דודה הלנה לקנות לי את הדירה הקטנה ברחוב העבודה, מכספי העיזבון, ואז, מחמת מצוקה וחסרון כיס, שולח רזון בגופי, והזבובים שבו לנקר בראשי.