הקדמה
הספר הקולנוע מטפל בנו נולד מהכרתי בחשיבותו הרבה של הקולנוע כתחליף לספרות ולמיתוסים הקדומים. במשך הזמן גם נהייתי מודעת לריבוי סרטים שעוסקים בטיפול הנפשי. התברר לי שעניינם של סרטים אלה בעיקר ביחסים בין המטפל למטופל, יחסים שהם לב לבו של הטיפול הנפשי.
המטפל הוא הפסיכולוג, הפסיכיאטר, הרופא, המטפל באמנות, העובד הסוציאלי, או לחילופין המטפלים האלטרנטיביים, מטפלי התקשור, ההילינג, השיאצו וטיפולי הגוף למיניהם. בכל אלה מתקיימת מערכת יחסים ייחודית, היררכית והדדית כאחת, שמאפשרת תהליכי שינוי ומרפא, אף כי יחסים אלה עלולים להיות גם יחסי כוח וניצול.
בעולם הפסיכותרפיה יש עיסוק רב בנושא זה והקולנוע משקף את חשיבות המודעות ליחסים אלה. יתירה מזו, הקולנוע אף משקף את הטיפול הנפשי כמבוסס על ההיבטים הרגשיים של היחסים הטיפוליים, ולא על הפרשנות והתובנה של עולמו הפנימי של המטופל.
התשתית התיאורטית להתמקדות של הקולנוע ביחסי מטפל מטופל היא תיאוריית יחסי האובייקט הפסיכואנליטית, שמבססת את הפסיכותרפיה על תובנות של יחסי המטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו ועל יחסיו הנרקמים עם המטפל בעת השחזור והניסיון לתיקון של יחסים אלה כשהמטפל הוא זולתעצמי,1 שמשאיל את עצמו למטופל. עניינם של הסרטים בעיקר במרחב המעברי בין המטפל למטופל כשדה הטיפולי שבו, כמו בדרמה, מתרחשים הקונפליקט והפתרון. הספר עצמו מתבונן ביחסים אלה במבט של סימבוליקה יונגיאנית בתוך הקשר מיתי.
הספר עוסק בהיבטים הבסיסיים, הארכיטיפיים, שמרכיבים יחסי מטפל־מטופל, ונושאים עמם את ההיבטים החיוביים כמו גם את הקשיים שבהם; את כוח המרפא שבהם כמו גם את כוח ההרס.
יחסי מטפל־מטופל מתוארים כבר במיתוסים כיחסי האדם עם מורה הדרך שהוא האל, הכהן, הרב או הצדיק. מנקודת המבט של יונג כלל המיתוסים הקיימים עוסקים במסע הגבור המתגבר על מכשוליו ובמסע החיפוש של כינון העצמי, והם למעשה גם המיתוסים של מסע הפסיכותרפיה. המיתוסים האלה משמשים כהוראות של ספר מסע למטפל ולמטופל כאחת. הם מביאים ידע על שלבי הדרך האפשריים, הקשיים הצפויים בדרך והדרכים להתמודד אתם. מיתוסים אלה מראים לנו שתהליכי הריפוי, ההשתנות המצמיחה, הדיאלוג בין האדם לעצמו ולמעמקיו ובין אדם למורה הדרך שמאפשר לו את התהליך - כל אלה קיימים מקדמת דנא, כפי שגם טקסי ריפוי היו מאז ומעולם.
אחרי עידן המיתוסים עבר המסע האנושי והטיפולי אל האגדות והספרות. רולו מיי (בעקבות יונג) רואה ביצירה הגדולה הקומדיה האלוהית (דנטה 1956) את מיתוס האינדבידואציה שהצליין־עולה הרגל ומורה הדרך שלו שותפים לו והוא דגם ליחסי מטפל־מטופל (2001: 131). כיום עוסק בכך גם הקולנוע. התובנה הבסיסית של הספר היא שהקולנוע מעניק ביטוי, תובנה ומרפא לנפש, וכך הוא מטפל בנו. היחסים בין הקולנוע והצופה הם ביטוי ליחסי מטפל־מטופל. מעבר לכך, כמו שכל מטופל הוא מראָה עבור המטפל, כך הקולנוע שעוסק ביחסי מטפל־מטופל מהווה מראָה למטפלים שבה הם רואים כיצד הם נתפסים והוא משקף להם את ההיבטים הבעייתיים שלהם, כמו גם את ההיבטים החיוביים־האידיאליים שלהם.
הקולנוע נוטה לתאר מערכות יחסים קיצוניות, לשבור את גבולות הטיפול המקובלים, ואף לתאר לעתים את המטפל כבעייתי, ולעתים כבעייתי ביותר וחולה. הקולנוע גם מבטא את הפנטזיה לקשר אינטימי בין מטפל־מטופל קשר עמוק וקרוב כיחסי אהבה מלאים, שאינו אפשרי במסגרת הטיפול הנפשי. בכל אלה הקולנוע הוא כמו חלום קולקטיבי וכמו מורה דרך שנועד ללמד אותנו איך להיות מטפלים טובים.
אסיים את ההקדמה בתודות: תודות ליוצרי הקולנוע שלימדוני רבות על היחסים הטיפוליים, תודות למטופלי מהם למדתי על נפשי ובשרי מה הם יחסים טיפוליים, וכן תודות לתלמידי והערותיהם בסדנאות על יחסי טיפול בקולנוע.
