פסיכואנליזה מדוברת

מבוא

הפסיכואנליזה, לצד שלטון וחינוך, היא אחד המקצועות הבלתי אפשריים "שבהם כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות", כתב פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית".^[1]

בלתי אפשרי באיזה מובן? אין הכוונה לקבלת האנושיות של בעלי מלאכה, זו שטמונה במושג "טעות אנוש", אלא בעמדה אתית־מקצועית הכרחית של "לא הכל". אי אפשר להעביר ולמסור איווי, תשוקה שמניעה, אבל ניתן לעורר אותה לעוד סיבוב, מציע לאקאן (סמינר 17, ההופכי של הפסיכואנליזה).^[2] לא תהא זאת תשוקת המחנך, השליט, וגם לא של הפסיכואנליטיקאי שתתעורר, אלא זו של היחיד. תשוקה שתתגלה (או לא) נוכח המפגש עם הבלתי אפשרי, תתחולל (או לא) בחלל שב"לא הכל".

אנחנו מתחילים מהאהבה לאמת, טוען פרויד, עם תשוקה לגלות ולדעת. אכן, כך כל האנליזות מתחילות, אומר לאקאן, אך בסופן אנחנו כבר לא כל כך מאוהבים באמת. הפנים הראשונות של האמת הן רק צד אחד שלה, וכשתופסים אותו, צד אחר חומק (שם). הכוח נמצא בקבלה של הבלתי אפשרי של האמת שלא ניתן לדעת אותה ולומר את כולה, שהרי האמת לא יודעת הרבה על ההתענגות, על הממשי, ממשי שעובד, אך אין לו משמעות. כשפרויד מדבר על הכשרת האנליטיקאי ועל אנליזה בכלל הוא כותב: "לא נציב לנו למטרה לעצב את כל התכונות האנושיות והמיוחדות לפי מתכונת של נורמליות סכמטית, וגם לא נדרוש ממי ש'עבר אנליזה יסודית' שלא יחוש כל תשוקות ולא יורשה לפתח שום קונפליקטים פנימיים".^[3]

אפשר לומר שכשמוותרים לַמשמעות לטובת מה שהמחברת מכנה בפרק הראשון בספר משמע־אוֹת, מְקיצים ממה שלאקאן מכנה "חלב האמת" שמרדים אותנו, מההסברים היודעים. אפשר לנסות לגעת־לדעת משהו, לא הכל - אי אפשר לדבר על זה כ"האמת". במפגש עם הבלתי אפשרי, הלא־מודע ממשי שלא ניתן לידיעה, ישנו סיכוי לזהות אוֹת, תו אוּנרי שתמיד יהיה סינגולרי, וישנה אפשרות שתתהווה ד־עת עשות (savoir fair) של היחיד עם המסמן החרוט בבשרו, לעשות בעולמו, כחלק מהשיחים החברתיים.

"כל אחד עושה לעצמו חיים ששווה לחיות אותם מכיוון שהוא מנכס לעצמו את ה'ג'ין' שלו.^[4] מעז לגלות את האמת שלו ואת האמת של עולמו, שהיא מעבר להסברים שהוא מקבל בשיח 'המתקבל על הדעת'", כותבת המחברת במאמר המסיים את הספר "ההוויה המדברת בין עץ החיים והדעת". וכאן באה לעזרתנו הפסיכואנליזה. השיח האנליטי לא מקבל עובדות, אלא שואל וחוקר ללא אדון. פירוש הדבר הוא התמקמות ביחס לשיח האדון, כל אחד ושיח האדון שלו. זו עמדה חתרנית בעולם של שאיפה למצוינות, לדיוק, לאמת טכנו־מדעית מוחלטת ומחליטה, מרדימה. עמדה של חקר ששומרת גם על האנליזה מלהפוך לשיח אדון, אדון האמת, עמדה מעוררת־מתעוררת, ומניעה את החיפוש.

זו העמדה בספר זה.

***

הבאים בשערי הספר יפגשו את החיפוש, מנֵי אפשרויות הטמונות ברעיונות מרכזיים בפרטיטורה של הפסיכואנליזה הלאקאניינית כפי שהם מנוגנים על ידי המחברת בקליניקה, בתאוריה ובחיים. הנגינה היא פרשנית וסינגולרית ויוצרת בשני צירים שלובים שמזינים זה את זה. האחד הוא עבודה פסיכואנליטית, תאורטית וקלינית עם סובייקטים, והשני פונה אל העולם: אל הפוליטי, החברתי, התרבותי. לא בכדי הספר נפתח במאמר שנכתב במהלך הסגר הראשון של מגפת הקורונה, ופותח את שיח האדון הביו־פוליטי ששלט אז באמצעות שיח פסיכואנליטי שמגולם בתחדיש שבשם המאמר: "משמע־אוֹת החיים". זה בזכות השיח הפסיכואנליטי שהופכי (לא מנוגד) לשיחים האחרים, שאנחנו כולנו חלק מהם, שיש לנו מרחב לזהות את אותיות ה־DNA שלנו כסובייקטים ואולי גם כחברה, כתרבות. זיהוי שמאפשר לכתוב או לנגן את היצירה שלנו, ולא רק לצטט, לחקות אוטומטית, ולהישאר כבולים בחבלי הגורל של שיח האדון.

ניכר שהתשוקה שמגולמת בשיח פסיכואנליטי שתמיד מערער על שיח האדון, אפשרה ואף תבעה התמודדות של המחברת עם רעיונות ותיקים, כביכול מוכרים מצד אחד כמו נרקיסיזם, חזרתיות, סירוס או פמיניזם, ומהצד האחר מפגש עם מושגים חדשים או פחות מובנים בשיח הלאקאניאני כגון סינטום, לא־מודע ממשי, אובייקט a קטנה ופנטזמה. זו התשוקה לחקור ולמסור את מה שהתגלה והומצא במהלך שנות העבודה עם ילדים והורים, נשים וגברים - סובייקטים, כשפעמים רבות זה מטלטל, מפתיע ובה בעת מבהיר ופותח אפשרויות חדשות. לשם כך אנו זקוקים לפסיכואנליזה מדוּבֶּרת, כזו שחיה ונושמת בקליניקה וברחובות העיר והכיכרות גם יחד. כדי שהתווים שבפרטיטורה יקבלו חיים נדרש לדבר וצריך להקשיב, לשמוע את המילים הישנות והחדשות ולהקשיב לניגון.

לשון חיה היא לשון בהתפתחות, אומרת קולט סולר.^[5] הלשון נסמכת על המילון, שם כתוב המובן שהתקבע מתוך השימוש, כלומר הגיע מתוך השיח, כלומר בתוך הסדר והקשר החברתי וההיסטורי. הלשון חיה ובהתפתחות מכיוון שקשרים חברתיים משתנים, מילים יוצאות וחדשות נכנסות עם המובן שכל פעם נוצר. לאקאן מדבר על ממד בשפה שהוא מכנה "ללשון", ממד לא מודע של סגנון ומחוות, אם תרצו, הניגון של הדיבור. "הללשון נושמת בתוך השיח, 'על יד' המסמנים, על יד ניסוח המשפט [...] האוֹת של הללשון עובר, מועבר ומעביר מסר דרך אותות־סיגנלים [...] הסיגנלים עוברים מדור לדור, במשפחה, בתרבות ובקהילה. זוהי גנטיקה נפשית" ("ילדים בתוך להקה - מחוסר ישע לאחריות ונפרדות", ספר זה). הללשון של הספר הזה, של המחברת, היא חלק בלתי נפרד ביצירה, ואולי גם בשל כך ישנה אפשרות שתמצא ותמצאי שהספר מדבר אִתך. ההרצאות, השיחות, המאמרים, תיאורי המקרה והעבודה הקלינית עם ההמשגות התאורטיות, כולם מדברים לא רק על אלא בעיקר אל ילד, הורה, מורה, אישה, גבר, ובה בעת אל החברה והתרבות. דומה שכך הדבר עם יצירה שהיא סינגולרית, של האחת, היא יכולה להישמע על ידי יחידים, כל אחד ואחת עם השמיעה הסינגולרית שלו ושלה. ייתכן ומתגלה כאן משהו מסוד השפעתה של התשוקה שבלתי ניתנת להעברה ולמסירה: "הללשון היא ידע בלתי ניתן ללכידה [...] אולם היא משפיעה על ההתענגות החיה של ההוויה שמדברת" (ק. סולר, שם).

בהקדמה לתרגום ספרה של קולט סולר, כותבת אנה גלמן:

הלא־מודע הוא ממשי. הוא מצמיד מסמן להתענגות, מסמן של ידע שאינו ניתן להכרה והוא סיבת ההוויה, אשר עם זאת מהווה סיבה שלא ניתנת למסירה. זהו אתגר לאנליטיקאי, שכמו אמן ומשורר אמור לגעת בלי להכביר עם פירושים של מובן, ולדעת על ה־parlêtre (הוויהמדברת) - שהוא אירוע של הגוף, מסמן המגולף בגוף - אבל לא זקוק לברברת מיותרת, רק לאקט אנליטי שחותר לכתיבה מחודשת.

כדאי לגשת אל הקריאה בספר זה עם ההמלצה הכתובה בשורות הללו, במובן מסוים כפי שניגשים לשירה. הדבר נכון הן בקריאת כל פרק בפני עצמו והן ביחס למכלול, לאנסמבל ההרצאות, המאמרים והשיחות שכונסו כאן יחדיו. ניתן לקרוא בכל פרק לחוד או בקבוצת מאמרים העוסקת בנושא הקרוב ללב הקורא, כמו למשל עבודה עם ילדים והורים או בטקסטים על מיניות. אפשר גם לחצות את הספר מתחילתו עד סופו, לפתוח את כפליו, לצעוד בעקבות חוטי הפקעת ולהיפגש במושגים או מסמנים בכל פעם מזווית קצת שונה או בהקשר אחר, ולדעת מעט יותר מכיוון חדש ומפתיע.

לבסוף, ניתן לחשוב הן על מלאכת הכתיבה והן מלאכת הקריאה בספר כעבודע, תחדיש מבית מדרשה של אורית יושינסקי, עורכת מדעית בספר זה וחברה לדרך ולתשוקה. עבודע כמענה לשאלת המקצועות הבלתי אפשריים, עבודע עם דעת שאינה הכל, ושיש בה מהלשון ומהללשון, מהאמת החלקית ומהממשי הבלתי אפשרי. אולי במובן הזה יש כאן מענה לחלל ואף למתח המובנה וההכרחי שבין ידע ל ד־עת, זה שמתוכו מחולל הסובייקט עם התענגותו בתוך השיח.

רונית שי

משמע־אות החיים

לנווט זה הכרחי

"למלחים בעת העתיקה היה משפט מפואר:

לנווט זה הכרחי, לחיות לא

אני רוצה לאמץ לעצמי את רוח המשפט הזה

עם שינוי צורה

להתאים אותו למי שאני:

"לחיות לא הכרחי, ליצור כן..."^[6]

זיגמונד פרויד, במאמרו "מחשבות לעת מלחמה ומוות" משנת 1915,^[7] כותב "מהדהדת אמרתו של הנסה (Hansa): 'האדם חייב להפליג, לחיות אינו חייב'." במקום אחר ובזמן אחר, פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי, שיחק עם משפט זה בשירו.

נזכרתי במילים אלו עם תחילת תקופת הקורונה, כאשר איום המחלה וההודעה על מספר המתים בחדשות שעה אחרי שעה הצליחו להחדיר פחד מוות. הרי מתו, באמת מתו, והנכחת המוות בהחלט שכנעה להיזהר, אבל גם נוצרה פאניקה. חרדה מאי־ידיעה, מחוסר הוודאות. הרי הכרחי "לחיות", העיקר לא לחלות, ולמען מטרה זו מתגייסים. "זאת מלחמה, וננצח בה", אומרים לנו. אבל מכיוון שהאויב שקוף, משרד הביטחון, כן, לא משרד הבריאות, הוא שהתגייס להציל את ההורים המבוגרים שבלית ברירה נכנעו, התחשבו בחרדה של הילדים והסכימו לבידוד שהחדיר בתוכם גם מועקה, גם חרדה וגם בדידות.

כ"ישות־לקראת־המוות" ברור שלא קל להשלים עם הסופיות ועם המושג "בת־תמותה". אנחנו לא רוצים למות למרות שהאדם יודע שהוא סופי. זה נכון בייחוד אצל בני ה־80 וה־90 שהם "ישות־מול־המוות". ברגע שיוצאים למלחמה כדי לנצח את המוות, כל אמצעי מוצדק. אין יוצא מהכלל והסובייקט שוכח איך לנווט בעצמו. סגר־עוצר־מרחק־ניתוק־בידוד - כל אלו התקבלו בכניעה שאין מנוס מול הכוח העליון של הנגיף, ובעצם, מול הכוח העליון של שיח ממסדי על הנגיף. האזרח המבוהל מאבד את עצמו כסובייקט עם שיקול דעת, נופל לסוגסטיה, להשאה, וגם מְפחד להפוך לחשוד ברצח אם יצא מעבר לגבולות חצרו כדי להטיב עם עצמו. לסובייקט שוויתר על הניווט לא נותר אלא להיכנע ולהיכלא.

"איפה את חיה?" שאל אותי הירקן כשלא הבנתי למה כולם קונים כמויות של אוכל וביצים ונייר טואלט. ומכיוון שלא הבנתי את ההיסטריה הוא חידד לי את המידע כי נראיתי לו בורה: "עוד מעט יתחילו למות אנשים פה ואז תביני". מהר מאוד התחילה תופעת המסיפיקציה תחת הסיסמה: "להציל חיים!", וכתוצאת מזריעת הפאניקה הפכנו למספרים בתוך המון האוכלוסייה, ולמען מניעת הידבקות במחלה הנחיתו הימנעויות. הסובייקט שעדיין הצליח "להרגיש סובייקט במועקה" חיפש את הדרך ליצור פתרון משלו, לאשר לעצמו לנווט. אבל אם הוא נאלם ונדם, הוא נעשה משותק וחרד מול כל האיסורים. כך נעלמו הסובייקטים שלוקחים אחריות אקטיבית לנווט עם תושייה.

בסמינר עוד^[8] לאקאן מתייחס לשלוש תאוות: אהבה, שנאה ובורות (ignorance). אהבה ושנאה שזורות זו בזו, מתחלפות ביניהן כמו שני צדדים של אותו המטבע. הבורות גם היא תאווה שנמצאת בתנודה מתמדת, מטוטלת שנעה בין הצד של האימה לדעת לצד של התשוקה לדעת. כתוצאה מהאימה לדעת, הסובייקט שאינו רוצה לדעת נוטה להאמין לנאמר, להאמין בידע שמייחסים למי שמתמקם במקום של בעל הידע ובעל הכוח, "הנקראים מומחים". המדע של המספרים (מתים־חולים־מונשמים), והדוברים בעלי התארים הופכים לכוח השולט בגוף - ובגופים. תחת מראית עין של ידע משליטים סדר חדש, סדר של הימנעות. זה לא סדר של שמירה מיטיבה עם הגוף, כמו למשל המלצות על איך להשתמש בו נכון, איך ומה לשתות, כמה ללכת בטיולים תחת השמש. לא, ההוראה סוגרת את הגוף, שומרת אותו נעול, שלא יהיו גופים מסתובבים חופשיים. סדר כללי שבו כולנו אחד, והטוב הוא טוב לכולם. מחיקת האישי הסובייקטיבי תחת שלטון של רפואה מניעתית כללית.

האימה לדעת שלא יודעים

לאקאן לימד אותנו שכשהאמת מכוונת אל הממשי, וכשאנחנו רוצים לדעת ולהסביר באמצעות הכלים של השפה והחשיבה את המכות הממשיות שנחתו עלינו, תמיד נוכל לומר רק חצי אמת, והאמת הזאת רק יכולה לשקר. על הממשי לא ניתן לדעת את הכול וגם לא ניתן לומר את הכול. אנחנו מדברים, והדיבור מעלה פירושים, שמועות ואמונות. האימה מלדעת את מה שעדיין לא ניתן לדעת היא שמובילה לאמונות. אחת הדרכים להתמודד עם האימה לדעת היא דרך ההכחשה. בהכחשה, התודעה נמנעת מלקלוט את המובן של המתרחש ואף את המתרחש עצמו. לא רואים ולא שומעים. ההכחשה מסוכנת כי הסובייקט לא יכול להתכונן בעיניים פקוחות לסכנה והיא גם מבודדת אותו מהחברה והקהילה. שונה הדבר בשלילה שהיא בשיח. בשביל לשלול צריך לשלול משהו, לדעת משהו ואז לשלול אותו. בגלל זה פרויד לימד אותנו במאמר שלו על השלילה שיש הרבה ידע בשלילה, שה"לא" חושף חלק מהאמת: "לא מבקרים את סבא וסבתא בשביל להציל אותם". כלומר "משענים"^[9] אותם בבדידות. השלילה מעוררת אי־נחת כי היא חושפת את האין־אונים של הדובר מול המוות, שלא יודע באמת להגן, אבל ככה חושב לנצח את המוות.

"לא יוצאים ליותר ממאה מטר מהבית". כשהמגמה היא לשלול, הסובייקט שמרשה לעצמו להיות בור, שמרשה לעצמו מועקה ורוצה לדעת מה נכון לו כסובייקט, מבין שכדאי להקשיב מעבר למה שנאמר, עם האוזן השלישית.

שלילת החופש של הגוף הפרטי־פרטני חושפת את השבר. אם כולנו מסוכנים ומסכנים, אז "עדיין לא יודעים", ומי שנותן את ההוראות לא יודע. אם כולנו תחת מצב חירום בשלילה: לא־אסור־אין, אם כולנו תחת דיכוי, העיקר הבריאות, אז כנראה שהשיח הרפואי לא בהכרה. כשפוחדים למות הנטייה היא להזדהות עם כל האמיתות שנותנות אשליה של הבנה והסבר. האימה מלדעת, והמועקה מול מה שלא ניתן לדעת, מוסרת כוח מהפנט ל"יודע", וכולם נתקפים שיתוק, קיפאון, חרדה אובססיבית וציות, ומאבדים את כושר הניווט.

ומהצד השני של האימה לדעת ישנה התשוקה לדעת.

התשוקה לדעת היא המניעה את התהליך הפסיכואנליטי של מי שרוצה לדעת על ידע שמונח לו (ידע לא מודע שיתגלה לו), היא זו שמניעה כל תהליך של חקירה, והיא צריכה את כל הזמן שנחוץ. התגלית מגיעה אל הסובייקט, לא הסובייקט מגיע אליה. לאקאן מזמין אותנו להיות בורים. ב־1974 הוא העביר את הסמינר Les non-dupes errent (הלא־פתאים טועים־משוטטים). זה בעצם משחק הומופוני בין הרצאה של לאקאן משנת 1963, בשם על שמות האב, Les noms du père,^[10] לבין הלא פתאים טועים־משוטטים, Les non-dupes errent.

שתי הכותרות הללו נמצאות ביניהן במתח דיאלקטי.

האב שמייצג את האחר הגדול הכוחני ששומר על הסדר, השפה והחוק, חי במתח דיאלקטי עם הבורות של המשוטט, של התוהה, של התם ששואל שאלות ועדיין לא יודע, לא מבין ולא קונה את מה שמסבירים לו. לאקאן מלמד אותנו להיות סובייקטים שתוהים ומשוטטים על מנת לגלות את הידע שקיים מעבר למה שיודעים, ולא להבין יותר מדי מהר. הלא־ידוע הוא ידע שמתגלה. מתגלה כבשורה למי שמסוגל לשאת את המועקה של האניגמה. למרות המומחים והידע הממסדי, הסובייקט רוצה לדעת עוד. לשם כך נחוצים אורך רוח ואומץ להתעורר מהסוגסטיה.

הפסיכואנליטיקאי מזמין לאסוציאציות חופשיות בשביל לגלות, אם מעיזים לדבר בלי להבין מה שאומרים. כל מטופל שמוכן להיות באנליזה, האנליזנט, יודע שיש מידה של מועקה לקראת כל פגישה, "כי לא יודעים מה ידבר", אניגמה. זה הכרחי "להיות שוטה" כדי שהידע שמונח אצל הסובייקט יתגלה. לשם כך כדאי להמתין לרגע של האינטואיציה, לתגלית, לחכות לטעות, לחלום, להקשיב לפליטת פה של מי שמדבר, של מי שנואם ומסביר לנו עם מספרים ועקומות כדי להישמע מדויק.

הנגיף הממשי מגיע כסטירת לחי משפילה ומאיימת, ובעצם שופך עלינו רעל שמגיע דרך מגע אנושי. המכה מאיימת על ה"ביוס" (החיים הטבעיים, הביולוגיים, שבין להיוולד ולמות), וה"פוליס" מגיבה והופכת את האירוע למלחמה עם אויב שחייבים לנצח, "להיות בסדר או בסגר...". ישנה אי־נחת... בתרבות... אבל מכיוון ש"אין לדעת עדיין", חשוב שנשמור לנו את הזכות לבורות, להיות תוהים. ואז פונים למדע, פונים למנהיג, לפילוסוף התורן, לפרשן, לחכם, למי שיודע ושמוכן להיות שליט או נביא של ידע. אך אלו אינם יותר ממראית עין. אלו שמשליטים משמעת של סדר חדש עם איסורים, קנסות, איומים ודיכוי להמון המבוהל, פוגשים המון שרוצה להאמין. כפי שהיה כשהיינו ילדים ורצינו להאמין שלהורים שלנו ישנו ידע על איך מנצחים את הרעים, ושאם הם מענישים אותנו הם בטח צודקים. ההמון מחפש את הידע אצל האחר, והאחר לא מאכזב, הוא עושה מראית עין של יודע, וכך סותם את החור של מי שחרד למות.

ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" הסביר לנו פרויד איך ברגעים של מצוקה כל יחיד מחפש להזדהות עם מי שיודע, עם האידאל של האני, עם המנהיג (צבא, דת, משרד הבריאות). נראה שקל יותר להיות המון בשביל לא להרגיש לבד, גם אם מדובר בהמון בבידוד, עדיין הוא המון שמאמין ביחד. ההמון כבר לא שומע לתחושות שלו, גם לא לגוף שלו. אין לו גוף. הוא מקשיב להנחיות, הוא מתחנן לקבל הנחיות, להיות בסדר, להיות "ילד טוב" לפי הדמיוני, הפנטזמה והאמונה של הכלל, אמונה בפיקציה השולטת. וכשיש אני אידאל ידען ומומחה, באותו הרגע נשמט הסובייקט. בדיאלקטיקה של האדון והעבד, הגל (Hegel) ידע שהעבד פוחד למות. וכשהעבד פוחד למות אפשר לשעבד אותו, לנהל אותו, לסגור אותו, לדכא אותו בשביל להציל אותו. מצילים אותו ממוות, ומוציאים אותו מהחיים.

הערות:

[1] זיגמונד פרויד, "אנליזה סופית ואינסופית", הטיפול הפסיכואנליטי, תרגום: ערן רולניק, תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 223. 
[2] Jacques Lacan, The Other Side of Psychoanalysis: Book XVII, trans Russell Grigg, New York: W. W. Norton, 2007 
[3] פרויד, "אנליזה סופית ואינסופית", עמ' 224. 
[4] לפי אגמבן ,(Agamben) כל אחד מקבל בזמן הלידה את "הג'ין־ג'יניוס שלו" ביחד עם הגֵנים (מתוך "ההוויה המדברת בין עץ החיים לעץ הדעת", ספר זה). 
[5] קולט סולר, לאקאן, הלא־מודע מומצא מחדש, תרגום: עלמה יצחקי, תל אביב: רסלינג, 2015. 
[6] פרננדו פסואה (תרגום חופשי). 
[7] זיגמונד פרויד, תרבות, דת ויהדות, תל אביב: רסלינג, עמ' 66. 
[8] ז'אק לאקאן, הסמינר ה־20 (1972–1973):עוד, תרגום: יורם מירון, ליאור לב, פרלה מיגלין ומבל רוזן, תל אביב: רסלינג, 2005. 
[9] משען - רשת דיור מוגן 
[10] ז'אק לאקאן, על שמותהאב, תרגום: נועם ברוך, תל אביב: רסלינג, 2021.