מבוא
תהליכי הנפש לפי הגישה היונגיאנית והשתקפותם בחקר הספרות
כאילו הדבר שנלחמים להשיגו
היה כבר פעם, והוא קרוב ונאמן
יותר וחיבורו ענוג בלי די. כאן
הכול רחוק, ואילו שם היה כול
נשימה. אחרי אותה מולדת ראשונה,
נראית לה השניה פרוצה לרוח, בית כלאים
ריינר מריה רילקה1
האחד/ הרי עשוי מחלקיו, השלם מהשברים.
נתן וסרמן2
שתי אמיתות קרבות זו לזו. אחת מבפנים, האחרת מבחוץ
ובמקום פגישתן יש סיכוי לראות את עצמנו.
תומס טראנסטרומר3
המיתוס, הארכיטיפים והלא־מודע הקולקטיבי
בראשית האנושות היה המיתוס והוא היה הכול: הוא היה השירה, הספרות, התאולוגיה, הפילוסופיה, ההיסטוריה, והאתיקה. הוא היה העיקרון המכונן שבבסיס כל תרבות, והוא היה גם תיאור חיי הנפש המספרת על עצמה, בסיפור המיתי החוזר על עצמו מדור לדור, כאמת החיים. במילים אחרות, המיתוס היה גם הפסיכולוגיה. לימים, השלם הראשוני נשבר והמיתוס התפצל למדורים השונים של הידע האנושי. הדתות המונותאיסטיות שללו את המיתוסים הקדומים הפגניים, שמאנישים את כוחות הטבע, אבל יצרו מיתוסים חדשים שבמרכזם האדם. התודעה הרציונלית של האדם המערבי מגלה מחדש את המיתוס הקדום ושואפת לשוב אל המיתוס שהוא השלם הראשוני.
בראשית חיי כל יחיד היה השלם הגדול של אחדות אם־ילד, אחדות אדם־טבע, אדם־אלוהים. אחדות מודע־לא־מודע, אחדות פנים וחוץ, גוף־נפש, אדמה־שמיים, וכן הלאה. לימים, נשבר השלם הגן־עדני הזה והעולם הנפשי נשבר־התפצל לחלקיו המנוגדים. ועדיין החלקים כולם נעוצים בשלם ומשתוקקים לשוב אליו. התשוקה לשוב אל הכוליות השלמה היא הבסיס של הדת והמיסטיקה והיא גם הבסיס לדחף ההתפתחותי של הנפש ששואפת להגשמת כוליותה בשלמותה. כך לפי יונג. התהליך הזה עצמו הוא המתואר במיתוסים.
תהליך ההתפתחות לקראת הגשמה עצמית, שיונג מכנה אותו תהליך האינדיבידואציה, מתרחש במהלך הפרידה מהשלם, שהוא הסימביוזה ההורית, לקראת נפרדות אינדיבידואלית שמכירה בייחודו הסגולי של כל יחיד. היחיד מחפש מחדש את שלמותו במימוש השלמות העצמית של נפשו. וכל יצירת ספרות היא ניסיון להגשים ישות בעלת שלמות פנימית, שתאחה את שברי העולם־נפש; היא השלם ושברו. השלם ושברו הם השלם המכיל את שבריו וגם השלם ופשרו.
המיתוסים אשר משקפים את תהליכי הנפש, הם עצמם מספרים לנו על התהליך הזה, של שלמות־שבירה־שלמות, ועל הפשר והתכלית של התהליך הדיאלקטי הזה שהוא גורלו וייעודו של היחיד.
הנפש הכלל־אנושית הטרום־מודעת מבטאת וחיה את עצמה מאז ומעולם במיתוס, באגדה, בספרות, בשירה ובאמנות בכלל. הנפש האנושית היא רחם כל האמנויות והיא גם רחם המדעים והתאוריות למיניהן.
עניינה של הפסיכולוגיה, הן בפסיכותרפיה והן בחקר היצירה, הוא לתרגם את החומרים הבלתי־מודעים והסמליים לניסוח מודע, למפות ולהסביר. באופן כזה אפשר שהמודעות המצטברת של יחידים רבים, והמודעות המצטברת המופקת מהבנת יצירות האמנות, יצטרפו למודעות קולקטיבית שתסייע לנו להבין את עצמנו.
המודעות הקולקטיבית היא כוח נגדי המאזן את כוחו של הלא־מודע הקולקטיבי הרובץ בתשתית נפש כל יחיד.
כשאנו מדברים על הלא־מודע הקולקטיבי, כוונתנו למאגר הנפש המוּלד שאיתו באנו לעולם ושהיה קיים עוד לפני שבאנו לעולם. לעומת זאת, כשאנו מדברים על הלא־מודע האישי של היחיד (מה שפרויד כינה הלא־מודע) כוונתנו למאגר נפש בלתי־מודע של היחיד אשר התהווה במשך חייו, ובו טמונים רגשות, חוויות, זיכרונות, שהיחיד הדחיק ושכח בשל טבעם הכאוב, הקשה או השלילי עבורו. אבל הלא־מודע האישי אינו רק פח אשפה של הדחוי בנפש, אלא יש בו גם דברים חיוביים או נייטרליים בטבעם שהודחקו ונשכחו בשל עומס יתר על יכולת הזיכרון של התודעה.
לפי תפיסתו של יונג, הלא־מודע אינו רק מאגר אינפורמטיבי של זיכרונות, אלא גם מאגר של ידע, תבונה, כשרונות, ואינטואיציות. מאגר זה הוא תרכובת של הלא־מודע האישי ושל הלא־מודע האל־אישי, דהיינו, הלא־מודע הקולקטיבי. הלא־מודע הוא האוקיינוס הענקי והתודעה היא אי קטן בתוכו. הלא־מודע הקולקטיבי הינו מאגר של סמלים, תבניות תפיסה, חשיבה, רגש וחוויה שמשותפים לכול יציר אנוש. מדובר במאגר מולד של פוטנציות נפשיות, שיונג כינה בשם ארכיטיפים, שהם המכנה הנפשי המשותף לבני־אדם שונים בארצות שונות ובדורות שונים, והם המפעילים אותנו. הארכיטיפים הם האפשרויות המוּרשות של הדמיון האנושי מאז ומעולם והם אבני־הבניין של הנפש. תורשה זו מסבירה את התופעה המדהימה של מוטיבים ממיתוסים ואגדות, דתות ופולחנים, חלומות והזיות, שמופיעים בכל התרבויות והזמנים.
מושג הארכיטיפ של יונג הוא המשך האידאות האפלטוניות. הוא גם מושפע מהקטגוריות הקיימות א־פריורי, לפי קאנט, שהן סכמות א־פריורי שמארגנות את החוויות החושיות, וגם מה"פרוטוטיפים" של שופנהאואר, שהן הצורות המקוריות של כל הדברים. הארכיטיפ קרוב לטענה של עיבוד החוויה באמצעות מבנים טבועים מראש, של ג'יקובסון ודה־סוסיר בתחום הבלשנות, לוי שטראוס בתחום האנתרופולוגיה ופיאז'ה בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. וכן "מבנה העומק" הלשוני, שמאפשר את רכישת השפה, עליו מדבר נועם חומסקי. מלני קליין מדברת על פנטזיות לא־מודעות, שהן "מורשת פילוגנטית", ו"ידע מולד הטבוע ביצרי הגוף", ו"נטייה מוקדמת לארגן את החוויה ולהבינה על־פי קווים מסוימים", ובּיוֹן מדבר על "פרה־קונספציה", שהוא פוטנציאל של רעיון וחוויה עוד בטרם מימושם.4 הארכיטיפ של יונג אינו רק קטגוריה של הבנה וקוגניציה, אלא של חיוניות האינסטינקטים. בעקבות הביולוג פורטמן, שמתייחס להטבעה אינסטינקטואלית בבעלי־חיים, יונג גורס שהארכיטיפ הוא אינסטינקט נפשי. הארכיטיפים מבוטאים בשפת הסמל. עניינו של הסמל, המבטא עצמו בחלום, בפנטזיה וביצירה, לבטא את הבלתי־ניתן לבטא, את חיי הנפש הנסתרים הטמונים במעמקים הבלתי־מודעים.
לפי יונג, הלא־מודע שואף לבטא עצמו באופן הברור ביותר, באמצעות הסמל, שהוא המגשר בין התוכן הפנימי לבין ביטויו החיצוני, בין הלא־מודע לבין המודע. יש סמלים שנובעים מהלא־מודע האישי ויש מהלא־מודע הקולקטיבי ויש משניהם. מגמתו של הסמל לגלות ולא לכסות, אף־על־פי שהכיסוי הוא חלק ממהותו. אולם הסמל אינו בעל פרשנות חד־ממדית, שהרי אינו אלגוריה ואינו סימן. הסמל הוא ישות חיה, מורכבת, הרת־משמעויות. הבנת פשר הסמל היא הבנה רגשית ולא רציונלית גרידא. הסמל הוא ביטוי לתת־מודע של היחיד, אבל סמלי האמנות והספרות מבטאים גם את התת־מודע של הציבור, שהאמן הוא חלק ממנו.
המיתוסים הם סיפורים ארכיטיפיים קדומים, המתארים בשפה סמלית את דגמי הגורל האפשריים הטמונים בנו מלכתחילה. אלו דגמים לא־מודעים שמפעילים אותנו במיוחד כשאין אנו מודעים לפעולתם בתוכנו. זו המשמעות של התפיסה היוונית את הגורל הבלתי־ניתן לשינוי. המיתוסים שפועלים בקרבנו מעניקים לנו את האפשרויות השונות של ההתמודדות עם החיים וכך הם מסייעים לנו.
תורת הנפש של יונג מבוססת על המחויבות של האדם למודעות, שתאפשר לו להיעזר בכוחות הנפש החיוביים ולהיחלץ מהכוחות השליליים שמפעילים אותו; להכיר את הארכיטיפים והמיתוסים המפעילים אותו, את משמעותם הסמלית, להיעזר בהם וגם להיאבק בהם באותם מקרים שהם פועלים להכשלתו. זה הבסיס להתפתחות.
'מסע הגיבור' הינו שם כולל למיתוסים רבים בהם הגיבור נפגש ומתמודד עם כוחות גדולים לא־מודעים שמסייעים ומאיימים בנפש. התמודדות זו היא המאפשרת את ההתהוות וההתפתחות של תודעת האני. תהליך זה מתואר במיתוס של מסע הגיבור שנאבק בדרכים שונות במפלצת ובדרקון, שמסמלים את כוחות הנפש האדירים, הכאוטיים והבלתי־מודעים. הגיבור פורץ מתוך שליטת הכוחות הגדולים המסמלים גם את הכוחות ההוריים הלא־מודעים שבנפש ובמציאות ויוצא למסע חניכה אל החיים.
מסע הגיבור מאפשר להיבנות, להתפתח ולעצב את הגורל. מיתוס חשוב אחר הוא המיתוס האלכימי, שעניינו שינויי חומרי הנפש בתהליכים של מוות ותחייה, הרס ובנייה, כאוס ואינטגרציה. תהליכים אלכימיים אלה הם מדרגות לקראת מודעות גבוהה יותר, אשר חותרת לקראת שלמות וכוליות הנפש, ולאחדות ניגודים. המיתוס האלכימי אוצר בתוכו את המיתוס של האל היווני־רומי הרמס־מרקורי,5 האל שמסמל את דחף ההתפתחות, שמתווך בין המודע והלא־מודע, ומאפשר את היצירתיות האינדיבידואלית וההוצאה לפועל של הפוטנציות הנפשיות והגשמת העצמי. המיתוס האלכימי־הטרנספורמטיבי אוצר בתוכו עמדה רליגיוזית (שגובלת לעתים בחוויה מיסטית) של אמונה בצלם אלוהים שבגרעין העצמי, של אמונה בתכלית ובמשמעות של מימוש כוליות העצמי ובמחויבות למימוש ה'קריאה' האישית.
מיתוס מסע הגיבור (כמאבק), ומיתוס ההתפתחות האלכימי (כשינוי מתמיד ושאיפה לכוליות הנפש) הם שני המיתוסים המתארים יחד את תהליך האינדיבידואציה לאורך מעגל החיים כולו. הם מתארים את התפתחות תודעת האני בעיקר במחצית הראשונה של החיים (מסע הגיבור) ואת הגשמת העצמי, בעיקר במחצית השנייה של החיים (האלכימיה). מיתוסים אלה פועלים בנפש הגבר והאשה כאחד.
בנוסף לכך, מתקיימת בנפש כל יחיד הדרמה הארכיטיפית־מיתולוגית של יחסי גבר־אשה. דרמה זו מתחילה בסימביוזה עם האם והאב, ובמאבק ההיחלצות ממנה. המשכה הוא בבניית הדיאלוג הנכון עם הארכיטיפים של האם והאב וביחס הנכון בנפש כל יחיד בין חלקי הנפש הגבריים והנשיים. הנשיות שבנפש הגבר (אנימה) מאפשרת לו להתקשר עם האשה בעולם, וכן הגבריות בנפש האשה (אנימוס) מאפשרת לאשה להתקשר עם הגבר. הגברי והנשי הם איכויות של "לוגוס" ו"ארוס", היבטים פוטנציאליים בנפש שקיימים הן אצל הגבר והן אצל האשה. המיתוס של הנישואים הקדושים, שהוא ארכיטיפ האנדרוגיניות, מסמל את חיבור ניגודי הגברי־נשי בנפש היחיד, ואת המאוויים לשלמות ולאחדות הניגודים בנפש היחיד ובקשר הזוגי.
במקביל, מתקיימת בנפש היחיד הדרמה המיתולוגית של מאבקי הטוב והרע. הרע הוא תכונות הצל (התכונות הנחותות והנחשבות כשליליות) וכן הרוע כשלעצמו. אבל הרע הוא גם הפן השלילי של כל ארכיטיפ, כשהוא משתלט על נפש היחיד (למעשה, כל ארכיטיפ הופך לרע כשכוחו משתלט וללא מודעות. למשל, האם הטובה, המשתלטת מרוב טוב, היא אם שבולעת את ההתפתחות), וכן הכוחות הרגרסיביים בנפש.
חקר יצירות הספרות המובאות בספר זה, נשען בעיקר על זיהוי תבניות מיתיות אלה המשוקעות בקרקעית יצירות ספרות רבות: מסע הגיבור, הטרנספורמציה האלכימית, המאבק והאינטגרציה של כוחות הצל, השאיפה לכוליות שלמה לאיחוד הניגודים, לנישואים הקדושים של הנפש עם עצמה, ולהכללת היצירתיות והרליגיוזיות המיסטית.
למעשה, כל אלה מהווים יחד את תהליך האינדיבידואציה במעגל החיים. זיהוי התבניות המיתיות מאפשר להבין יצירות אלה מתוך ההמחשה של שליטת המיתוסים בחיי הגיבורים – לטוב ולרע. הכישלון או ההצלחה של תהליך האינדיבידואציה מוארים בפרקי הספר לאור המיתוסים המשוקעים בתשתיתם.
יונג ופרויד
ההבדלים בין פרויד ויונג תלמידו הם הבסיס להבדלים בין אופני המבט ומתודות הניתוח של יצירות ספרות ואמנות לפי שיטתם. הבסיס לתורת פרויד הוא ראיית חלקי הנפש בקונפליקט מתמיד, בעוד יונג רואה את הנפש הקונפליקטואלית כמיועדת להשלים ניגודים אלה, ולחולל אינטגרציה ביניהם. פרויד רואה את המקור לאנרגיית החיים, הליבידו, ביצר המיני, כשהיחס המשובש אל המיניות הוא הגורם המרכזי להפרעות הנפש. ואילו יונג מתייחס למונח הליבידו כאנרגיית חיים יצרית, יצירתית, רגשית ורוחנית כאחת שמקורה בלא־מודע.
פרויד מבסס את תורתו על מיתוס אחד, הוא המיתוס האדיפלי, שמצוי בתשתית הנפש כתסביך סירוס ומאבק אדיפלי. יונג משתית את תורתו על סך כל המיתוסים כאפשרויות גורל שמתוות לאדם את הכיוון והיעד של תהליכי האינדיבידואציה. יונג מדגיש את המאבק לספרציה מהכוחות הגדולים של שני ההורים ומכוחם הארכיטיפי המעכב בנפש, אבל גם את השיבה מחדש אל כוחם המפרה. למעשה, הפרידה־שיבה מההורים הן גם הפרידה־שיבה מהמיתוסים הורי הנפש.
פרויד מדבר על לא־מודע אישי ויונג מוסיף את הלא־מודע הקולקטיבי והארכיטיפים שמרכיבים אותו. פרויד מדבר על תסביכים ויונג מדבר על קומפלקסים (שמורכבים לא רק מתסביך של הלא־מודע האישי, אלא גם מהרקע הארכיטיפי). פרויד מדבר על המודע והלא־מודע, על האיד והאני העליון. יונג מוסיף את מושג הצל (שחופף בחלקו את האיד), האנימה, האנימוס, והפרסונה.
פרויד מבקש להפוך את הלא־מודע למודע ואילו יונג, שמושפע מהמיתוס האלכימי, מכיר במגבלות התודעה, ובכוחו העודף תמיד של הלא־מודע, והוא מדבר על תנועה מתמדת בין המודע ללא־מודע, כתהליך דיאלקטי של התקדמות ורגרסיה פרוגרסיבית, מוות ותחייה, כשהשיבה ללא־מודע נועדה לטבילה מחדש בכוחות החיים הראשוניים ולהתחדשות וצמיחה. פרויד רואה את הבסיס הביולוגי־יצרי של הנפש והמבט שלו רדוקטיבי, סיבתי ופסימי, ומכוון אל הסימפטום הבעייתי שראוי לרפא, ואילו יונג רואה את הבסיס הרוחני של הנפש והמבט שלו תכליתי ואופטימי, ורואה בסימפטום קריאת מצוקה של הנפש שמבקשת תיקון והתפתחות.
ככלל, נראה לי שהגישה הפסיכואנליטית מדגישה את ההיבטים השליליים של הלא־מודע והמודע; את החסר, את ההרסנות, את הפתולוגי, את המיניות והתוקפנות, ואת הסירוס שמקיימת התרבות בנפש (התרבות כ"שם האב"). ואילו הגישה היונגיאנית מרחיבה את תשתית הנפש בהכירה בקיומו של הלא־מודע הקולקטיבי, בקיומה של תנועת נפש יצירתית בלא־מודע, בהכרה באינסטינקט הרליגיוזי, ובעיקר, בהכרה שהנפש אינה רק חלקים שמתגוששים אלו באלו, אלא היא גם השלם הגדול מחלקיו. שלם זה הינו ישות־על, שהיא כוליות העצמי, ככוח ויסות עצמי מארגן־מלכד־מרפא־מתקן, שמקורו טרנסצנדנטי.
מושגים רבים מהתפיסה היונגיאנית חלחלו אל הפסיכואנליזה ואפשרו לה להרחיב את אופקיה:6 הכרה במבנים מולדים־ארכיטיפיים, ההיבט החיובי של הרגרסיה, העברת המבט מסיבתיות אל משמעות, יצירתיות ותכליתיות בנפש, העמקת ההבנה הסמלית של משמעות הסימפטומים והפנטזיות הבריאות והחולות כאחת. הכרת המשמעות הסימבולית של פנטזיית האינצסט, הדגשת ההיבט האינטגרטיבי של העצמי בנפש במקום ההיבטים המפורקים. הכרת העצמי וחשיבותו ככוח מרכזי בנפש. מעבר ממבט פטריארכלי פלוצנטרי גברי אל חשיבות הנשי, הרחבת התרפיה למחצית השנייה של החיים, והכרת השינוי ההדדי האינטר־סובייקטיבי בין מטפל־מטופל.
המשך הפרק בספר המלא
הערות:
1. רילקה ריינר מריה. 1999. אלגיות דואינו. תרגום שמעון זנדבנק. אלגיה 8. הקבוץ המאוחד. עמ' 37.
2. וסרמן נתן, שנתיים. סדרת כבר. כרמל 2006. עמ' 49.
3. טראנסטרומר תומאס. 2003. נוסחאות החורף. תרגום גלית חזן־רוקם. קשב. עמ' 30.
4. אוגדן תומס. 2003. מצע הנפש – יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי. פרק 2. תרגום איריס גיל־רילוב. תולעת ספרים.
5. נצר רות. 2004. מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. מודן. 2004. פרק י"א. הקורא ימצא בספר את הרקע התאורטי של תפיסת הפסיכולוגיה היונגיאנית, את ההתפתחות הנפשית־רוחנית לקראת אינדיבידואציה, וכן את הביאור של סמלי האלכימיה. מונחים אלכימיים ופסיכולוגיים מובאים גם בספרי זה.
6. Samuels Andrew. 1997. Jung and Post-Jungians. New York. Routledge. p. 10
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
