המוקסמים והמוטרדים

מבוא
יש יותר מדי דברים חדשים מדהימים ומעט מדי סימוכין

(פרויד לפליס, 14 בדצמבר, 1899; Masson, 1985)

הפסיכואנליזה לא הייתה אמורה להתקיים היום.[1] עד לפני שנים לא רבות הצביעו סימנים רבים על כך שהיא עתידה לעבור מן העולם. ככלות הכול, היא ספגה מהלומה אחר מהלומה: היא זכתה לתגובות של בוז ועוינות מצד הפסיכולוגיה האקדמית מאחר שכמעט אף אחת מהמשגותיה לא זכתה לתיקוף אמפירי משמעותי; מאמרים פסיכואנליטיים אינם מתפרסמים יותר בכתבי העת המרכזיים בפסיכולוגיה; קיימת ירידה במספר המטפלים הפונים להכשרה פסיכואנליטית; לצדה פועלות כיום שיטות טיפול רבות, קצרות וממוקדות יותר שרבות מהן הוכחו כיעילות; היא לא הייתה חלק מהמהפכה הקוגניטיבית, ששינתה ללא הכר את חקר הפסיכולוגיה, ולא הייתה שותפה לתגליות המרעישות של חקר המוח. היא הוספדה פעמים רבות הן על ידי מבקריה מבחוץ והן על ידי חלק מחסידיה, שניבאו לה עתיד קודר.

אבל התחזיות התבדו ובאורח דרמטי. כמה עשרות שנים בלבד לאחר שניצבה בפני חיסול, יודעת היום התאוריה הפסיכואנליטית תחייה מחודשת. בעשורים האחרונים היא נעשתה עשירה ומגוונת ונהנית מתקופה מלהיבה במיוחד של התחדשות אינטלקטואלית וקלינית באמצעות פיתוח של תאוריות שונות ומגוונות על נפש האדם. קהילות רבות ברחבי העולם ממשיכות להאמין בה, לפתח את המשגותיה ולאמצה כשיטת טיפול.

הפסיכואנליזה היא למעשה אחד המפעלים האינטלקטואליים המוצלחים ביותר בתולדות החשיבה המערבית בכל הנוגע להתפתחות גוף של ידע, וליכולת לשרוד ולשגשג לאורך שנים כה רבות. הנה רשימה חלקית של הישגיה העכשוויים:

1. הפסיכואנליזה שינתה את תפיסת הנפש האנושית בתרבות העכשווית – מעטות התאוריות ששינו את תפיסת הנפש האנושית וחלחלו לתוך חייהם של בני אדם כמו הפסיכואנליזה. המושגים הפסיכואנליטיים שגורים גם היום בפי כול וחדרו לכל תחומי האמנות והשיח. פרויד התיימר ליצור לא פחות מפילוסופיה שלמה של ההיסטוריה ושל התרבות האנושית, כתב אלפרד טאובר (Tauber, 2010). הוא אמנם ספג ביקורת נוקבת, אך למעשה הצליח ליצור מערכת מקיפה עד מאוד, שתופסת ומתארת היטב אמיתות אוניברסליות לא מעטות על אודות הטבע האנושי. מבקר הספרות הרולד בלום כתב בניו יורק טיימס כי פרויד הוא המבטא המובהק ביותר של הדמיון האנושי במאה העשרים, אפילו יותר מכותבים כמו פרוסט, ג'ויס או קפקא. רעיונותיו של פרויד, טען בלום, "החלו להתמזג עם תרבותנו, ואכן כיום הם מייצגים את המיתולוגיה המערבית היחידה המשותפת לאינטלקטואלים בני־זמננו" (מצוטט אצל Coltrat, 1992: 165). ברוח דומה ציין הפילוסוף החשוב ריצ'ארד רורטי (Rorty) כי רעיונותיו של פרויד זכו, תוך זמן קצר להפליא, ל"אותו סוג של התקבלות כמו הרעיונות של אפלטון וישוע" וכי פרויד הפך בימינו ל"אחד ממורי המוסר שלנו" – והשיח שהציע מכוון את תשומת־לבנו אף יותר מזה של אפלטון או ישוע (1993: 25).

2. במדינות רבות בעולם מכונים פסיכואנליטיים ממשיכים לפרוח ולשגשג – בעשר השנים האחרונות נפסקה הירידה הדרמטית במספר המועמדים להכשרה במכונים הפסיכואנליטיים בארצות הברית (Ascherman and Brett, 2014). פריחה מורגשת במדינות אחרות כמו ישראל, צרפת (Aisenstein, 2010), גרמניה וארגנטינה (De Salvarezza, 2001). בישראל, למשל, נפתח בשנת 2000 "מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו" וכיום חברים בו מעל מאה וחמישים אנליטיקאים ומועמדים להכשרה. במכון הפסיכואנליטי הוותיק בירושלים יש מאות חברים פעילים. כל שנה מתדפקים מטפלים רבים על דלתותיהם של שני המכונים ומבקשים לעבור הכשרה פסיכואנליטית. יש גם מכון לאקאניאני ומכון יונגיאני פעילים. בשנת 2007 הוקם מרכז וִיניקוט כדי להכשיר מטפלים לפי משנתו של וִיניקוט. רוח האדם תכנית הכשרה פסיכואנליטית בודהיסטית ברוח פסיכולוגיית העצמי נפתחה בשנת 2015 בעיר לוד. בתי ספר לפסיכותרפיה בתוך האוניברסיטאות משתמשים על פי רוב בגישה פסיכודינמית. בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב נפתח בשנת 2014 מסלול לגישה הקלייניאנית ובשנת 2016 מסלול הזרם העצמאי. אלה יצטרפו למסלול פסיכולוגיית העצמי, למסלול מצבים מנטליים ראשוניים (בגישה ביוניאנית) ולמסלול של גישה התייחסותית.

בשנת 2007 נוסד באוניברסיטת בר אילן במסגרת המחלקה לפרשנות ותרבות מסלול דוקטורט "פסיכואנליזה ופרשנות" המיועד למטפלים ממקצועות בריאות הנפש בעלי תואר שני. התכנית הזמינה מטפלים לחקור את החיבור המתקיים בין הפסיכואנליזה לבין גופי ידע אחרים כמו פילוסופיה, הרמנויטיקה, בלשנות וספרות. התכנית הצליחה כל כך עד שהפכה לתכנית הדוקטורט הגדולה ביותר באוניברסיטה.

3. הפסיכואנליזה התרחבה למדינות חדשות – במדינות כמו סין וארצות מזרח אירופה (Fonda, 2011) התפתחה בעשר השנים האחרונות תרבות פסיכואנליטית ענפה. עשרות אנליטיקאים ממדינות המערב מגיעים בכל שנה למדינות האלה כדי להכשיר את עמיתיהם. כך למשל, פעמיים בשנה באים מאתיים פסיכיאטרים סינים לשנחאי, לפעמים ממקומות הרחוקים ממנה אלפי קילומטרים, במטרה להשתתף בקורס שעלותו כהכנסה חצי חודשית. בסיום ההכשרה מקבלים המטפלים הסינים הסמכה לטיפול פסיכודינמי. הסמכה כזו מעלה את סיכוייהם להתמנות למנהלים של מחלקות בבתי חולים פסיכיאטריים (Schlösser, 2009).

4. חוקרי הפסיכואנליזה מצליחים להיות יותר עדכנים ורלוונטים מבחינה מדעית – בשנים האחרונות גילו כמה חוקרים (de Maat et al., 2013; 2012; Levy, Albon and Kächele, 2012; Shedler, 2010; Barber, 2010) דרך מחקרים אמפיריים את יעילות הטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי. מחקרים אלה מצביעים על כך שהטיפול הפסיכודינמי יעיל כמו שיטות טיפול אחרות מבוססות־על־ראיות. זאת ועוד, ההשפעה הטיפולית החיובית בקרב מטופלים שקיבלו תרפיה פסיכודינמית נמשכת זמן רב לאחר סיום הטיפול. שדלר טוען בביטחון כי הטענה שהגישה הפסיכודינמית אינה מגובה על ידי מחקרי יעילות היא בבחינת "שקר גדול" (2010).

 קהילות אחרות עוסקות בשינוי הפסיכואנליזה דרך הטמעתם של מחקרים רלוונטיים בשני תחומים מדעיים מרכזיים: מחקרי אינטראקציה אם־תינוק ומחקרי מוח, תחום הנקרא נוירופסיכואנליזה.

5. מטפלים מכל הזרמים ממשיכים להשתמש בתאוריה הפסיכואנליטית – חרף ההתנכרות של הפסיכולוגיה האקדמית, והעליונות הבולטת של שיטות קוגניטיביות התנהגותיות, הפסיכואנליזה ממשיכה להיות רלוונטית למטפלים רבים. הממצא המרכזי של סקר שנעשה ב־2010 על למעלה מ־2,000 מטפלים בצפון אמריקה (Cook et al., 2010) גילה כי שליש מהמטפלים משתמשים בטכניקות פסיכודינמיות (מייחסים בעיות עכשוויות לילדוּת ולחוויות משפחתיות; עוזרים למטופלים לחקור אספקטים לא־ מודעים בחייהם) עם מרבית המטופלים או עם כל המטופלים שלהם, ושליש מהמטפלים משתמשים בטכניקות פסיכודינמיות באופן חלקי. לפי הסקר, מרבית המטפלים משלבים בין שיטות טיפול שונות (פסיכותרפיה אינטגרטיבית), והטכניקות הדומיננטיות הן קוגניטיביות־ביהביוריסטיות. אך העובדה כי אחוז כה גבוה של מטפלים עושה שימוש בטכניקות פסיכודינמיות (גם אם לא אנליטיות) מוכיחה כי ההמשגות הפסיכואנליטיות, לפחות בחלקן, עדיין רווחות ובעלות ערך בלתי מבוטל למטפלים רבים.

קהילות מוקסמות ומוטרדות

נוכח הישרדותה המתמדת של הקהילה הפסיכואנליטית, שאינה מראה שום סימני דעיכה, אי אפשר שלא לתהות אלו כוחות מאפשרים לקהילה זו, שכבר הוספדה פעמים כה רבות, לעמוד איתנה לנוכח הביקורת והעוינות כלפיה. האם אפשר לתלות את שגשוגה של הקהילה ביכולתה לגייס מסה קריטית של קהל מאמינים גדול, המסתגר בגטאות של אסכולות פסיכואנליטיות ותו לא, או שמא הפסיכואנליזה טומנת בחובה מנגנוני התפתחות וצמיחה בריאים, המאפשרים לה לאורך שנים רבות להתאים עצמה לעולם משתנה ולתת מענה לבעיות עכשוויות?

בספר זה אראה כי מנגנונים של נאמנות מצד אחד וביקורת וספקנות מצד אחר, ויחסי הגומלין ביניהם, הם ששמרו על חיוניותה של הפסיכואנליזה.

אטען כי לאורך כל דרכה של הפסיכואנליזה התקיים בה שילוב מוצלח בין, מה שאכנה, קהילות מוקסמות וקהילות מוטרדות. שילוב זה הוא שאחראי ליכולתה לשרוד לאורך שנים כה רבות, מול ביקורת ועולם אקדמי עוין, להתפתחותה העשירה והמגוונת וליכולתה להוות מקור משיכה למטפלים בתקופות שונות.

תהליכים מסוג זה אופייניים גם לתאוריות מדעיות אחרות. כדי שתאוריה תשרוד היא צריכה קהל נאמנים, הדבק בה, תופס אותה כאמתית ומפתח אותה בהתלהבות. בשלב הבא, מותקף הרעיון ומעומת עם חסרים, פרדוקסים וכשלים. לפעמים, כתוצאה מכך, הרעיון נופל ומוחלף באחר. במקרים אחרים הרעיון מתפתח ומתרחב לכיוונים רבים ונעשה עשיר ומגוון יותר.

המתח בין הרעיון לביקורת, בין הנאמנים לספקנים, מאלץ את הנאמנים לשנות את התאוריה, לפתח אותה ולהעמיק בה. מתח זה הוא מקור החיות ויכולת ההישרדות. בזכות המתח הרעיון לא ננטש, ויחד עם זאת, הקהילות המתקבצות סביבו אינן נחות על זרי הדפנה, אלא מעדכנות אותו ומונעות אותו מלהתיישן, או להפוך לבלתי רלבנטי. מתח זה מביא עמו רעננות, כוחות התחדשות אבל גם ביקורת, איבה וזלזול.

ספר זה מציע פרספקטיבה חדשה המתארת את התפתחותה של הפסיכואנליזה דרך הדינמיקה של יחסי הגומלין המתוחים בין קהילות מוקסמות ומוטרדות. כפי שהמקרה של הביהביוריזם הסקינריאני הוכיח, תקופת פריחה של אסכולה והפופולריות הרבה שהיא צוברת בציבור הרחב (אפילו אם היא משתרעת על פני כמה עשרות שנים) אינן בהכרח ערובה לעתיד טוב ומבטיח. ההפך הוא הנכון. מבחנו של גוף ידע הוא ביכולתו להתמודד עם תקופת התפכחות מכאיבה, שבה "רוח הזמן" האופנתית וההפכפכה מפנה לו עורף ומבקריו חוגגים את ניצחונם עליו בהצביעם שוב ושוב על חולשותיו. מרכזיותן של הקהילות המוטרדות באה לידי ביטוי ברגע כואב זה. תפקידן הוא, בין השאר, לקלוט את המגמות שהשתנו בתרבות, בחברה ובמדע ולהתאים בצורה זו או אחרת את גוף הידע הנתון למתקפה להלכי הרוח החדשים ובכך למנוע את התאבנותו.

הניסיון להבין את קו החשיבה של הקהילות המוקסמות תופס חלק מרכזי בפרקי הספר. מדוע? משום שקהילות מוטרדות אינן זקוקות שידברו בשבחן. קהילות מוטרדות (לפני שהן הופכות למוקסמות בעצמן) מתחילות מספקנות בריאה, חשיבה ביקורתית ורצון לפרוץ את גבולות הידע הקיים בשל שלל בעיות שהן מאתרות והפתרונות היצירתיים שהן מספקות. תכונות אלה מזוהות עם ידע מדעי ומוערכות במיוחד בחשיבה המערבית. לא כך הוא מצבן של קהילות מוקסמות, הנתפסות כקהילות המבססות את המשגותיהן על אמונה סובייקטיבית בלתי מדעית וחסרת חוש ביקורת. חברי הקהילה מושווים בטעות לחברים בכת דתית בגלל נאמנותם לתאוריה, בגלל התבודדותם וסגירותם וכן בגלל סירובם לקבל כל הצעה "מבחוץ" לשינוי מהותי בהמשגות המקוריות. אך הדמיון בין קהילות מוקסמות בפסיכואנליזה לבין מאפיינים של קהילה דתית אינו מצביע על זהות בין השתיים. הדמיון, בסך הכול, מעיד על נטייתו של המוח האנושי לגלות נאמנות והתמסרות לכל מה שהוא תופס כאמתי, ולסרב להכיר בכל ביקורת או התנגדות כלפי אמת זו באופן המזכיר קהילת מאמינים.

אף על פי שקהילות מוקסמות נפוצות מאוד במדע, אלה השייכות לפסיכואנליזה עוררו ביקורת קשה ביותר. בדרך כלל ההתבססות של מדענים על כלי מחקר אובייקטיביים ממתנת את הדחייה מהיקסמותם. העוינות שקהילות מוקסמות מעוררות בפסיכואנליזה ובדיסציפלינות אחרות היא נושא למחקר בפני עצמו המעיד על הפסיכולוגיה של המבקרים לא פחות מכפי שהוא מעיד על הקהילות המוקסמות עצמן.

מכל מקום, טעותה הגדולה של הביקורת כלפי הפסיכואנליזה נובעת מכך שהמבקרים מזהים אותה תמיד עם קהילות מוקסמות ומתעלמים הן מתרומת ההיקסמות למדע והן מההישגים העצומים של הקהילות המוטרדות הפועלות לצדן.

הביקורת הידועה ביותר כלפי קהילות מוקסמות בפסיכואנליזה ובמרקסיזם הייתה של קארל פופר שתיאר אותן כך:

אך פקחת את עיניך, וכבר ראית אישושים מכל עבר: העולם היה מלא סימוכין לתאוריה. כל דבר שקרה אישש אותה. האמת שבה נראתה אפוא מובנת מאליה; והכופרים בה לא היו אלא אנשים המסרבים לראות את האמת המובנת מאליה; המסרבים להכיר באמת עשו זאת אם מפני שהייתה מנוגדת לאינטרס המעמדי שלהם או בגלל ההַדחקות שלהם שלעת עתה היו "בלתי מטופלות" ושיוועו לטיפול. עובדה זו – שהתאוריות התאימו לכל מצב, ושכל מצב אישש אותן – היא שהייתה, בעיני חסידיהן, ההוכחה החזקה ביותר לנכונותן. בהדרגה נוכחתי לדעת שהעוצמה הזו היא דווקא חולשתן (Popper, 1963: 219).

בורנשטיין, מבקר אחר של קהילות אלה, מתאר במאמרו "מותה המתקרב של הפסיכואנליזה" (Bornstein, 2011) את מה שהוא מכנה שבעת החטאים של הפסיכואנליזה: צרות אופקים (משתפים פעולה כמעט אך ורק עם פסיכואנליטיקאים אחרים); אי דיוק (אינם מתחשבים במחקרים שהפריכו מושגים רבים בתאוריה של פרויד וממשיכים לראות בהם מושגים תקפים); אדישות לממצאים חיצוניים; חוסר רלוונטיות לשיח הפסיכולוגי העכשווי; חוסר יעילות של שיטות פסיכואנליטיות ותיקות; שימוש במושגים עמומים ומעורפלים; ויוהרה.

כותב בורנשטיין:

מכיוון שהם משתפים פעולה בעיקר זה עם זה, הם נעשים יותר ויותר בטוחים באמיתותם של רעיונותיהם. כתוצאה מכך, כל קריאת תיגר מכיוונה של דיסציפלינה אחרת רק מעמיקה את התבצרותם בבדלנות ובהכחשה. בשל עזות המצח של הקהילה הפסיכואנליטית נעשתה הפסיכואנליזה דומה יותר לדת מאשר למדע, וכך הרחיקה מעליה חוקרים רבים שהיו יכולים להתייחס לתאוריה ברצינות (10).

בורנשטיין סיכם היטב את הדעה המקובלת של חוגים רחבים בקהילה האקדמית על הפסיכואנליזה, אך התיאור שלו חוטא בכך שהוא מתייחס אל הפסיכואנליזה כאילו היא מערכת מושגים הומוגנית אחת ויחידה.

טיעונו של בורנשטיין, לאור סגנונו הדרמטי, ודאי ישכנע את התמימים. מערכות שונות וסותרות קובצו להן יחד תחת כותרת אחת, כאילו יש להן עמדה משותפת. הפסיכואנליזה, בשל הגדרתה המעורפלת, נחשבת לא פעם לאסכולה שכולה מקשה אחת, כבעלת מסורת לינארית. אולם המונח "פסיכואנליזה/ פסיכודינמי" מתאר כמה עמדות מנוגדות. השימוש הבלתי מובחן בו מתעלם מהמורכבות ההיסטורית של הפסיכואנליזה וממידת הגיוון של מגמותיה השונות.

יתר על כן, ההתייחסות לפסיכואנליזה כאל גוף ידע הומוגני יוצרת הטיה בניתוחה של התאוריה הפסיכואנליטית. ההגדרה המעורפלת של הפסיכואנליזה מאפשרת לייחס לכל מערכת את המאפיינים של עמדות אחרות ובכך לסלפה.

אין זו בעיה אקדמית בלבד. ההטיה כנגד הקהילות המוקסמות בפסיכואנליזה משקפת תפיסות שקנו להן אחיזה בעמדותיו של הציבור, ועל כן יש לתת עליה את הדעת ולספק תמונה רחבה, מורכבת ומדויקת הרבה יותר.

ספר זה יציג את המרכיבים הנסתרים בדינמיקה של פיתוח החשיבה הפסיכואנליטית על ידי קהילות מוקסמות ומוטרדות, וכן את השיקולים החברתיים, הממסדיים והפסיכולוגיים המעורבים בכינונה.

במקום לצְפות את מותה הקרב של הפסיכואנליזה הוא מסביר את שרידותה הגבוהה, במקום לראות בה סיפור של כישלון הוא מתאר את שגשוגה ופריחתה הנוכחיים, במקום לראות בה בלתי רלוונטית הוא מצביע על יכולתה להתחדש ולהתעדכן בכל תקופה ותקופה.

בחוקרו את השאלות הללו, ספר זה הוא קודם כול מסע המתחקה אחר התפתחות הידע הפסיכואנליטי של קהילות מוקסמות ומוטרדות. המטרה היא לבחון את הקהילות הפסיכואנליטיות, להיכנס לראש שלהן, להבין את מניעיהן ושיקוליהן, לתאר את התופעות המתקיימות בתוכן, להצביע על ההיגיון שבהשקפת עולמן. אפשר לדמות מסע זה למעין מחקר אנתרופולוגי שמנסה להתחקות אחר מנהגיו של שבט שנראים מבחוץ משונים ובלתי מוסברים (בעיקר בעיניה של הפסיכולוגיה האקדמית). שוודר (Shweder) מתאר את העמדה הנדרשת במסע מעין זה:

השתאות ומכלול הרגשות הנלווים אליה – הפתעה, סקרנות, התרגשות, התלהבות, אהדה – הן ככל הנראה התחושות המייחדות את התגובה האנתרופולוגית לשונותם ולמוזרותם של "אחרים". אנתרופולוגים נתקלים בציד מכשפות, במנהגי אבלות כגון הסאטי, במתקפות של רוחות קדמוניות, בהליכה על גחלים, בהטלת מומים בגוף ובזמן החלום, וכיצד הם מגיבים? בהשתאות. אנשים אחרים אמנם מזדעזעים, מתרגזים, מתנשאים או מאבדים עניין, אולם אנתרופולוגים נכנסים מיד למצב "למידת עולם" (Shweder, 1991: 1).

מעמדה זו אנסה לפגוש ולתאר סדרים שונים, שהליבה המכוננת שלהם היא שונה מסדר לסדר. מזווית זו, סדר מדעי, אמוני, וסוציולוגי, ניצבים כתף אל כתף ביכולתם ליצור קוהרנטיות והבנייה, ואין לאחד מהם עדיפות אינהרנטית על חבריו. המטרה היא לצפות ולאתר, לתאר, ומתוך כך להבין.

אנליטיקאי מוקסם ומוטרד: מבט אישי

כשאני מתבונן לאחור על הקריירה שלי אני מוצא בה את שתי העמדות – מוקסמוּת ומוטרדוּת.

כל אנליטיקאי ודאי זוכר את התקופה המכוננת שבה החל להתבונן בנפש האנושית מבעד לפריזמה הפסיכואנליטית. עבורי היו אלה השנים המעצבות של ההכשרה הקלינית בתחילת שנות התשעים בלימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב ובפרקטיקום במרפאה לבריאות הנפש באחד מפרברי תל אביב. באותם ימים שבהם שלטה הגישה הפסיכודינמית בשרותי הפסיכולוגיה הציבוריים.

למרות שהייתי מטופל כנער אצל מטפל פרוידיאני, דבר לא הכין אותי לחוויה הסוחפת שעתיד הייתי לעבור באותן שנים בעת שנחשפתי לתיאורי הנפש המגוונים והעשירים של התאוריות המרכזיות שנלמדו באותם זמנים: פרויד, קליין, ביון, ויניקוט, קרנברג, מאהלר, קוהוט. מדריכינו במרפאה לבריאות הנפש היו מלאי התפעלות מהתאורטיקנים הפסיכואנליטיים שבהמשגותיהם האמינו, נלהבים להפיץ רעיונות חדשים ודוחקים בנו לקרוא ספרות פסיכואנליטית עדכנית ביותר. רבים מהם היו מזוהים עם תאוריות יחסי אובייקט, חלקם היו במהלך הכשרתם האנליטית. התפתחה בי יראת כבוד למורינו, הערכה עמוקה לרוחב ידיעותיהם וניסיונם הממושך.

ההתלהבות של מדריכינו דבקה בנו, ונהגנו לצפות בדריכות לתובנותיהם ביחס למטופלים שלנו. לחוויות הטיפול וההדרכה הצטרפו חוויות הקריאה בכתביהם של פרויד, קליין, ביון, ויניקוט, מאהלר, קוהוט וקרנברג. כתבים אלה היו אוצרות בלומים, שפרשו בפנינו את המופעים המרהיבים, המטורפים לעתים של הלא־מודע. מצאנו בהם את מתווי המחשבה שעזרו לנו לעכל ולהבין את התופעות המורכבות והחידתיות ביותר שפגשנו בקליניקה. אמירתו של אייגן יפה להקשר זה: "טקסטים יכולים להיות צורות חיים, ולפרקים אמתיים אף יותר מהחיים עצמם" (Eigen, 2012: 5).

הנה דוגמה למקרה כזה: במצבו של אחד המטופלים שלי, רווק בסוף שנות השלושים לחייו, חל שיפור ניכר. לאחר שנים של יחסי עוינות עם סביבתו, בדידות קשה והיעדר קשרים חברתיים ותעסוקתיים (זו הייתה התלונה המרכזית שלו) דומה שנעשה פחות חשדן וקשריו בעבודה השתפרו ולראשונה זכה להערכה מצד מנהליו. במקביל החל לפתח קשר של ידידות עם אישה ולצאת עמה. אבל ככל שחל שיפור במצבו כך שנא אותי יותר ונעשה עוין לטיפול. בפגישות נטה למתוח עליי ביקורת על חוסר ניסיוני, על התערבויותיי המעצבנות ועל חוסר יכולתי לעזור לו. כשלא היה עסוק בניסיונות להתקיף אותי, ביטא ייאוש מהסיכוי להיעזר בי. על התקדמותו בחייו האישיים סיפר לי כבדרך אגב, מבלי שקישר בין הישגיו לטיפול. הבלבול, החרדה והתסכול שחשתי כמטפל בתחילת הדרך היו קשים מנשוא, מה גם שהתופעה הייתה משונה ביותר: אדם שללא ספק חייו השתנו בעקבות הטיפול אינו מכיר בכך ועושה הכול כדי להרסו.

לעזרי באה מדריכה מסורה ואמפתית, קלייניאנית בהכשרתה, שהסבירה לי כיצד הגישה הקלייניאנית מבינה את התופעה של תגובה תרפויטית שלילית (negative therapeutic reaction). תגובה זו מתרחשת כאשר קיימת באופן מוסווה ושקט קנאה עזה והרסנית בטוב של האובייקט וביכולתו להיות מיטיב ביחד עם שנאה עצמית לצורכי התלות של המטופל. המדריכה גם הדגישה שהמטופל מחבר בינינו באמצעות הסבל ויכול להישאר בקשר אִתי כל זמן ששנינו סובלים.

בהדרכה קראנו תיאורי מקרים נוספים שהתייחסו לתופעה זו (כמו למשל איש הזאבים של פרויד). כל זה הותיר עליי רושם רב במספר דרכים. ראשית, ההדרכה וההמשגה הקלייניאנית הראתה את כוחה של המשגה פסיכואנליטית להפוך משהו המנוגד להיגיון לתופעה שניתן להבינה ולהסבירה: ככל שהמטופל נעזר יותר בטיפול כך גוברת קנאתו והתקפותיו נעשות יותר ויותר קשות. ההתקפות נועדו להפחית מערכי ולהקל את המשא המכביד של הקנאה, שכן מטפל הראוי לבוז אינו יכול להיות מושא לקנאה. שנית, ההמשגה עזרה "לתפוס מרחק" מההתקפות הקשות של המטופל ולהבין אותן כאופן תקשורת שנועד דווקא לחבר בינינו ושיש לעבוד עליו באמצעות ההדרכה. שלישית, הקשיים עם המטופל נתפסו עתה כתופעה עם מסורת, שורשים והיסטוריה: היא עניינה את פרויד, ומטפלים רבים אחרים ולמעשה היא חלק מההיסטוריה של הרעיונות בפסיכואנליזה. הדיאדה הטיפולית הפרטית שבה הייתי מעורב אינה אלא חוליה בשרשרת של טיפולים שבהם מתגלה תופעה זו.

בתוך ההדרכה לא הייתה לנו שום סיבה לפקפק בנכונותה של המשגה זו להבנת המטופל. היא פשוט נראתה נכונה ומתאימה ומכאן נבעה אמיתותה. עד היום אני מאמין באמיתותה. לא מצאתי שום תאוריה אחרת, מלבד זו של קליין, שיכולה להסביר תופעות רגרסיביות כאלה, תופעות משונות המנוגדות לכאורה לשכל הישר.

בהדרכה זו, כמו בהדרכות אחרות, בגישה פרוידיאנית או ויניקוטיאנית, הפרשנויות ניתנו על ידי מדריכינו בביטחון רב. אמנם מדריכינו הקפידו לומר "ניתן להבין זאת באמצעות הרעיון של אובייקט מעבר..." או "ייתכן שהיא מתנהגת כך בגלל אירוע כלשהו שחוותה בילדותה", אבל לא היה ספק שהם מרגישים שהם נגעו באזור אמתי בנפש של המטופל, שהם בוטחים בפרשנותם. דומני כי הרגשנו שאמנם נגענו בסוג מסוים של אמת.

העולם החדש שנפתח בפנינו – עולם הידע הפסיכואנליטי – לא הצטמצם רק לשימוש הקליני שעשינו בו בהבנת מטופלים. העולם כולו – משפחותינו, חברינו, אנו עצמנו – התגלה באור אחר. בחיי היום יום התחלנו לדבר בז'רגון פסיכואנליטי, ולהשתמש לעתים תכופות במילים כמו "הגנה" "פיצול" "גרנדיוזי" "מרחב מעבר" "טיפוס אנאלי" "השלכה". הפסיכואנליזה נעשתה חלק מחיינו, משפתנו, מהאופן שבו אנו מבינים סיטואציות חברתיות ואנושיות רבות. ראינו בה דרך חדשה להבין את עצמנו וסביבתנו, שהחלה לעצב אותנו בדמותה.

את פתיחותנו לרעיונות אלה ניתן לייחס גם לרצוננו להשתייך בביטחון לקהילה איתנה, שתעגן בתוכה את זהותנו המקצועית; קהילה בינלאומית בעלת שורשים ומסורת עשירה, שחבריה חולקים ידע בעל איכות מיוחדת, ידע שאינו נחלתו של הציבור הרחב. ידע, המבוסס על הקשבה קפדנית ויסודית למצוקות ולסבל של מטופלים, לחלקים הלא־מודעים והנסתרים של הנפש, בתוך מארג מורכב ועדין של קשר טיפולי.

דומני כי את התהליך האישי שעברתי עברו אלפי אנליטיקאים בישראל ובעולם, במשך כל שנות קיומה של הפסיכואנליזה. אנליטיקאים ומטפלים פסיכודינמיים מוקסמים מתאוריות שונות, לעתים כאלה המחזיקות בהשקפות טיפוליות סותרות, אך כולם חולקים דבר אחד משותף: אמונה חזקה כי התאוריה הפסיכואנליטית, שבה הם מאמינים, מספקת את ההסברים הנכונים ביותר למגוון מהמם של תופעות קליניות מורכבות ובלתי רציונליות. יתר על כן, התאוריה מספקת כלים לטיפול בבעיות אלה ומציעה לאיש המקצוע המאמין בתאוריה הפסיכודינמית מגוון גדול של אפשרויות טיפוליות. יחד עם זאת, לא הייתי רק אנליטיקאי נלהב. דברים רבים הטרידו אותי וגרמו לי להתלבט לפני שהחלטתי לעבור הכשרה פסיכואנליטית. מצד אחד, הכשרה פסיכואנליטית הפכה למשאת נפש עבורי וסימנה את ההכשרה המעמיקה ביותר בפסיכותרפיה. האנליזה האישית שעברתי והשפעתה העצומה והמיטיבה על חיי יצרו אצלי סקרנות לבדוק את הפסיכואנליזה כשיטה המתאימה לי בעבודתי כמטפל. אחרי הכול, מדוע שאפקפק בתאוריה שאני עצמי נעזרתי בה?

בכל זאת, במשך זמן רב תחושתי לגבי ההכשרה הפסיכואנליטית הייתה מסויגת למדי. בשלב כלשהו, במהלך התפתחותי כמטפל, התחלתי לחשוב יותר ויותר על כך, שכל הקהילה מסביבי מאופיינת בהיקסמות מהפסיכואנליזה. היקסמות כזאת הולידה התמסרות אמונית לתאוריה הפסיכואנליטית, שהמאפיינים שלה היו היעדר חשיבה ביקורתית כלפי המשגות פסיכואנליטיות, חוסר עניין בגופי ידע חוץ־אנליטיים ושימוש בז'רגון פסיכואנליטי מקובע. חששתי שהמשמעות של הכשרה פסיכואנליטית היא התמסרות לדבר אחד, ואולי גם התקבעות ואבדן החופש לחשוב. חששתי להיות מזוהה עם דעה אחת, השקפת עולם אחת, שיטת טיפול אחת, שפה אחת שתכלא אותי ותפגע בחירותי לטייל כרצוני בעולמות תוכן שונים כולל עולמות חוץ־אנליטיים. בסופו של דבר, הסקרנות הכריעה את הכף לטובת הכשרה. המכון שבו בחרתי לעבור את ההכשרה, מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, הוא מכון שחרת על דגלו פתיחות ובינתחומיות. בין חברי המכון גם פילוסופים, אנשי ספרות ותרבות שחקרו את הפסיכואנליזה במשך שנים רבות במחלקות למדעי הרוח.

כדי לשמור על תחושת החופש ולמנוע התקבעות מצאתי עניין גדול לא בתאוריה הקלינית כמבודדת ועומדת בפני עצמה אלא במטא־תאוריה כלומר, בכל אותן השפעות תרבותיות, פילוסופיות, חברתיות, שחלחלו לתוך הפסיכואנליזה ועיצבו אותה לעתים באופן מודע ולא־מודע. כיוון מחקרי זה שמר עליי מפני סחף, והישאבות, מפני התמסרות טוטלית לעמדות גורפות ומכלילות, והרחיב את הבנתי האנליטית. התמקדותי במטא־תאוריה ביחד עם חיים בתוך קהילה מקצועית של אנליטיקאים אִפשרו לי בו בזמן לתפוס ולהבין את עמדתם של עמיתיי האנליטיקאים, אך גם לראות אותם מבחוץ באופן המאפשר גם חשיבה ביקורתית.

לאנליטיקאי המוקסם שבי התווסף גם איש מקצוע מוטרד.

כמי שקיבל הכשרה פסיכואנליטית וגם חוקר במקביל באוניברסיטה את ההיסטוריה של הרעיונות, אני מקווה שהיכרותי עם שתי נקודות המבט הללו תאפשר לי להציע זווית חדשה על ההיסטוריה הרעיונית של הפסיכואנליזה, ואולי אף להראות מה עשוי המדע ללמוד מכושר העמידה המרשים של הקהילה הפסיכואנליטית, ומיכולתה לשמר דפוסי חשיבה ייחודיים לה, בתוך עולם טכנולוגי, רפואי ומדעי.

הספר מחולק לתשעה פרקים.

כל אחד מהפרקים מוקדש לשאלה מרכזית אחרת הקשורה להבנת הדינמיקה המיוחדת הנוצרת בין קהילות מוקסמות ומוטרדות בפסיכואנליזה.

הפרק הראשון – מאפיינים של קהילות מוקסמות ומוטרדות – חוקר לעומק את שני סוגי הקהילות ומאפייניהם, מסביר מה גורם לאנליטיקאים להיות מוקסמים מהתאוריות המקובלות עליהם ומי הן הקהילות המוקסמות היום. עוד אציג בפרק הבחנה בין סוגים שונים של קהילות מוטרדות.

פרק שני – דימויי הידע של קהילות מוקסמות ומוטרדות – עוסק בשאלה מה הם דימויי הידע של קהילות מוקסמות ומוטרדות באמצעות התאוריה של פילוסוף המדע יהודה אלקנה. בפרק זה אראה כיצד התאוריה של אלקנה מאפשרת לנו להבין תופעות רבות הקשורות לקהילות מוקסמות כמו תפיסת האמת שלהן, אדישותן למחקרים אמפיריים, הסתמכותן הבלעדית על הסיטואציה הקלינית וחוסר סובלנותן לתאוריות אלטרנטיביות. דימויי הידע יעזרו לנו גם לאפיין את סוגי הקהילות המוקסמות והמוטרדות, להבין מה מעסיק כל אחת מהן וכן לערוך השוואה מקיפה של אופן ההתייחסות של קהילות פסיכואנליטיות אלה לידע הפסיכואנליטי.

פרק שלישי – קהילות מוטרדות ומחלוקות פסיכואנליטיות – מתאר שתי מחלוקות מרכזיות בין קהילות מוקסמות וקהילות מוטרדות: תפיסה חדשה של הנפש האנושית שהוצגה על ידי מלאני קליין לתומכי אנה פרויד ב"דיוני המחלוקת" וסוגיית הרלוונטיות של מחקרי תצפית אם־תינוק לידע הפסיכואנליטי כפי שבא לידי ביטוי במחלוקת בין אנדרה גרין ודניאל סטרן.

פרק רביעי – הגישה ההתייחסותית – חוקר את רעיון ההדדיות בין מטפל ומטופל כפי שבא לידי ביטוי בגישה ההתייחסותית. הוא מציג את תרומתו של מייסד השיטה, סטיבן מיטשל לדה־מיסטיפקציה ולהיחלשות של קהילות מוקסמות ומראה דרך תיאורי מקרים כיצד שינוי בדימויי הידע מביא לשינוי רדיקלי בתפיסת הטיפול.

פרק חמישי – דיאלקטיקה בין היקסמות ומוטרדות בתוך אסכולות – מתאר את התנועה הדיאלקטית בתוך האסכולות הפסיכואנליטיות בין אנליטיקאים מוקסמים הנשארים נאמנים לתאוריה המקורית לבין אנליטיקאים מוטרדים השואפים לשנות את התאוריה ולהרחיבה. התנועה הדיאלקטית תודגם באמצעות תיאורי מקרים של אנליטיקאים מרכזיים בתוך האסכולות הפסיכואנליטיות המרכזיות הקיימות היום: רוברט סטולורו בתאוריה של קוהוט, בטי ג'וזף בתאוריה של קליין, אנטונינו פרו ומייקל אייגן בתאוריה של ביון.

פרק שישי ושביעי מנסים לאתגר את אחת הביקורות הנפוצות על קהילות פסיכואנליטיות מוקסמות: היותן מבודדות, סגורות בתוך עצמן ובלתי ניתנות להשפעה על ידי העולם החוץ־אנליטי. בניגוד לתפיסה זו, אציג תפיסה מורכבת יותר המראה כיצד אנליטיקאים מוקסמים מטמיעים רעיונות חוץ־אנליטיים, בעיקר בשלב הראשוני של התפתחות התאוריה.

פרק שישי – השפעות תועלתניות בכתביו המוקדמים של פרויד – עוסק בפרויד ותאוריית התועלתנות. פרויד מתואר בפרק זה כאנליטיקאי מוקסם ומוטרד כאחד, שהושפע ממקורות חוץ־אנליטיים יותר מכל הוגה אחר שבא אחריו. הוא השתמש במגוון אדיר של מקורות חוץ־אנליטיים לביסוס תורתו מתחומים מגוונים כמו: נוירולוגיה, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, חקר המיניות, פסיכולוגיה אמפירית, פיסיולוגיה, תאוריית האבולוציה של דרווין, וכמובן – פילוסופיה. אף על פי שהשפעות אלה ניכרו בעבודתו, פרויד נמנע לא פעם מציון מפורש שלהן. הוא לקח את המרכיבים ה"זרים" ושינה אותם כך שישתבצו היטב במארג התאורטי שבנה. הפרק השישי מציג מקור חשוב להמשגותיו של פרויד, שטרם נחקר במלואו: תאוריית התועלתנות של בנתם ומיל שממנה שאל את המושג "עיקרון העונג".

הפרק השביעי – האב, הבן ורוח השינוי: השפעתן של שיטות לא אנליטיות על הקהילה הפסיכואנליטית – מראה כי תאוריות מוקסמות אחרות חיקו את הדגם של פרויד באופן ההטמעה של רעיונות חוץ־אנליטיים "זרים" לתוך המשגותיהן. תופעה זו תודגם באמצעות שתי התפתחויות חשובות בפסיכואנליזה בשנות השבעים: רעיון האמפתיה של היינץ קוהוט והטיפול הדינמי קצר המועד. כמו במקרה של פרויד והתועלתנות, גם כאן המקור החיצוני לא זכה להכרה והרעיון ה"זר" שונה באופן קיצוני כדי להתאימו לפסיכואנליזה.

הפרקים השמיני והתשיעי מעלים על נס את תרומתן של קהילות מוקסמות ומראה מה הדברים שרק קהילות מוקסמות מסוגלות לעשות.

הפרק השמיני – הדילמה של הפסיכואנליזה העכשווית: לקראת פוסט־ פוסטמודרניזם "מודע" – עוסק בתרומתן של קהילות מוקסמות ליצירה ולהתפתחות התאורטית של הפסיכואנליזה ומסביר את המחיר הכבד שהפסיכואנליזה תשלם אם לא יצמחו מתוכה קהילות מוקסמות חדשות. טענתו המרכזית היא שאם לא יהיו די אנליטיקאים מוקסמים, שבטוחים שהם "יודעים את האמת", יקשה מאוד על הפסיכואנליזה לייסד אסכולות חדשות וליצור תיאורים חדשים ומעניינים של נפש האדם. קהילות של אנליטיקאים מוטרדים מדעית או תרבותית אינן יכולות להתאים למשימה זו משום שהן אינן שואפות לפתח תיאורים חדשים של הנפש האנושית באותו היקף ורוחב שעושות זאת קהילות מוקסמות.

הפרק התשיעי – מידותיה הטובות והמגונות של החשיבה המונוליתית בהתפתחות הפסיכותרפיה – מראה כי קהילות מוקסמות ומוטרדות אינן תופעה ייחודית לפסיכואנליזה אלא מאפיינות את כל עולם הפסיכותרפיה. הפרק מראה את יחסי הגומלין בין הקהילות המוקסמות, קהילות של גישה אחת (כמו הטיפול הקוגניטיבי, ההומניסטי, או המשפחתי) לבין הקהילות המוטרדות בטיפול האינטגרטיבי. הפרק מראה כיצד תנועת האינטגרציה (הנוטה לבקר אסכולות של גישה אחת) תלויה בפעילותן החיונית והתוססת של קהילות מוקסמות. בגלל הדלדלותן של קהילות מוקסמות בעולם קיימת סכנה שעולם הפסיכותרפיה יפסיק להיבנות מההמשגות היצירתיות שמספקות לו קהילות אלה. הפרק מסיים בהצעת פתרון ממסדי לבעיית יצירתיות זו באופן שיגדיר את מכוני ההכשרה בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה כמוסדות מחקר פלורליסטים המעודדים את חוקריהם לחשיבה מונוליטית.

אחרית דבר – מסכם את ההשלכות של הספר: מבקרי הפסיכואנליזה מתקשים להכיר באופייה הכפול של הפסיכואנליזה כמקצוע התופס שתי "נישות" בעת ובעונה אחת: נישה רפואית־פסיכיאטרית־קלינית ונישה פרשנית־לשונית־משחקית החורגת ממה שמדע יכול להציע ולבסס. קבלת אופייה הכפול של הפסיכואנליזה מחייבת ויתור על כך שהפסיכואנליזה תחזור לימי הזוהר שלה ותהפוך שוב למרכזית בעולם המדעי, ויחד עם זאת, יש בה את המשאלה שהפסיכואנליזה לא תוותר על צד זה כליל ובאמצעות קהילות מוטרדות־מדעית תמשיך לחפש ללא הרף את החיבור עם התגליות החשובות בתחומים אחרים.

[1] אני כולל ב'פסיכואנליזה' גם פסיכותרפיה פסיכודינמית, ועל ההבחנה ביניהם אדון בהמשך. פסיכואנליזה מוגדרת כפרקטיקה טיפולית המתבצעת לפי המשגות פסיכואנליטיות והיכולה להיעשות במערכי טיפול שונים הן בטיפול פסיכואנליטי מסורתי והן בפסיכותרפיה באוריינטציה דינמית (על ההיגיון שבהגדרה זו ראו Thomä and Kächele, 1987).