תרגום בטיפול פסיכואנליטי

פתיח לסדרה

ענר גוברין

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זו, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. ניתן אף לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח בעל תובנות פסיכואנליטיות. את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים, לפחות באופן חלקי, תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהן הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי.

דומה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט הפסיכואנליטי. כדי לפתח את התיאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה.

הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. דומה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות ששבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.

הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה לָעולם מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על, שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האמנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.

סדרת נרקיסוס: סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים בין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אמנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.

ספרה של זהורית אסולין תרגום בטיפול פסיכואנליטי: נתיבים אל העצמי מראה כיצד תרגום הוא מנגנון לשוני אקטיבי בעיצוב העצמי בפסיכותרפיה. העניין העצום של הפסיכואנליזה בתרגום החל עוד בימי מייסדה. פרויד השתמש במונח תרגום על מנת להגדיר את הטרנספורמציה של תופעה לא־מודעת לתופעה מודעת. לדוגמה, את ההדחקה ראה פרויד ככישלון בתרגום, שקוטע את ההסדרה של תרגומים ותכנים נפשיים לצורות בוגרות יותר. פרויד הדגיש שוב ושוב את ההבדל האינהרנטי שמתקיים תמיד בין המקור הלא־מודע לבין האופנוּת המודעת שהיא אופנוּת היעד. התרגום לעולם אינו זהה למקור. הוא תמיד נושא בתוכו שינוי משמעותי. לפלאנש וגרין המשיכו לפתח את המשמעות החשובה של תרגום לפסיכואנליזה: לפלאנש - סביב המיניות והזיכרונות המדומיינים, וגרין - סביב האפקט והתנסויות חושיות דחפיות.

הספר שלפנינו שואף לעשות יותר מכך: הוא מראה כיצד המטופל משתמש בפעולת התרגום כדי לעצב את עצמיותו בתהליך הטיפולי. רעיון פענוח מנגנון התרגום בשעת הטיפול מנסה לחשוף את הזיקה בין הפסיכואנליזה לחיים הסובבים אותה. בספר נעשה ניסיון מעמיק לברר את מנגנון התרגום, הפועל גם במרחבים של שונות תרבותית ובאדפטציה של הפסיכואנליזה מתקופה תרבותית אחת לאחרת.

חשיבותו של הספר בכך שהוא משנה את מושג התרגום מכלי תיאורטי מופשט לכלי מעשי שמטפלים יכולים להיעזר בו על מנת להתקרב להתנסות של המטופל ולנסות להבין את משמעויותיה הרגשיות של חוויית הטיפול. הספר מראה כיצד ניתן להיעזר בתרגום ככלי להבנת מצבים ותופעות בפסיכואנליזה ומפרט כיצד זיהוי של כשלים בתרגום עשוי לעזור למטפל לצאת מתקיעות ולקבל את אחרותו של המטופל.

פתח דבר

"נשחק כעת דוראק".

"מה נשחק?".

"דוראק".

"מה זה?"

"משחק קלפים... את יודעת מה זה דוראק ברוסית? טיפש... אם את נשארת עם הקלפים ביד... את הטיפשה".

כך מסבירה לי, בחיוך שובב, יוליה, נערה בת 14 שפגשתי בעבודתי כפסיכולוגית קלינית באחת הפנימיות במרכז הארץ של החינוך למינהל התיישבותי במשרד החינוך. באותם רגעים תהיתי מה היא מנסה לומר לי על חווייתה כמהגרת בחברה, על היפוך התפקידים שמתאפשר לרגע ביחסים בינינו בתוך המשחק, ועל המשמעויות המרובות המגולמות במילה דוראק ובמשחק דוראק.

ספר זה הוא פרי עבודה לקבלת תואר דוקטור שצמחה בניסיון לתת מענה לרגעים מעין אלו. ניסיתי לבחון את דרכי פעולת התרגום במפגש טיפולי בגישה פסיכואנליטית. טענתי היא שתרגום הוא מנגנון לשוני אקטיבי בעיצוב העצמי בפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, וששאלות מעשיות בטיפול מסוג זה נוגעות במישרין לתרגום. מהם המפתחות שיש בידי המטפל או המטופל להתייחסות לתהליכים מנטליים בכלל, ולתהליכים לא־מודעים בפרט, המתרחשים בנפש? מה מאפשר תִרגום אפקט או התמרה של ייצוג דחפי לשפה ולמערכת סימבולית? מה מאפשר למטפל להבין את תודעתו של המטופל, בהנחה שאין בהכרח זהות בין תודעות אלו? האם מעורבת בכך פעולה של תִרגום? כיצד מתגברת הפסיכואנליזה על שונות תרבותית בין המטפל למטופל? אילו מודלים של תרגום מובלעים בכל הגות פסיכואנליטית העוסקת בהבנת נפש הסובייקט ובפיתוח הטכניקה הפסיכואנליטית? אלו כמה מהשאלות שעמדו בבסיס הספר הזה, בשאיפה להרחיב את יריעת הדיון האקדמי שעוסק בעיצוב העצמיות באמצעות חקר השפה.

אופיו המתודולוגי של המחקר בספר הזה הוא בלשני־פרשני. הטקסטים הפסיכואנליטיים משמשים מושא להתבוננות ולחקירה, ודרך קריאה פרשנית בהם חילצתי מנגנוני תרגום הפעילים בתהליכי הטיפול. התמקדתי בשלושה מישורים המשפיעים על עיצוב העצמיות של סובייקט בעולם: במישור תוך־נפשי בין אדם לעצמו; במישור בין־אישי בין אדם לזולתו; ובמישור הבין־תרבותי בהצטלבות בין תרבויות שונות. המישור הראשון, בין אדם לעצמו, יכונה מרחב תוך־נפשי. מרחב זה מאופיין בניסיון להבין כיצד אדם מתרגם לעצמו את עצמו, את חלומותיו, רשמיו החושיים והרגשיים וחוויותיו הפרטיות. המישור השני, בין אדם לזולתו, יכונה מרחב בין־אישי. מישור זה נובע מא־סימטריה בין נגישות הסובייקט לתהליכים מנטליים המתרחשים בתודעתו, לבין נגישותו של האחר הצופה בו. המישור השלישי יכונה מרחב בין־תרבותי. מישור זה מתייחס לפער אפשרי אך לא הכרחי המתעורר בעקבות הבדלים בהשקפות עולם, ערכים, רוח הזמן ועוד.

מבנה הספר

בספר שישה פרקים. הפרק הראשון משמש כמבוא תיאורטי ובו מוצגת סקירה של הזיקות בין תרגום לפסיכואנליזה והבהרה של המושג "עיצוב עצמי" בהקשרים אלו. לאחר מכן מתוארים המישורים השונים שבהם תיבחן פעולת עיצוב העצמי, מאפייניהם והפערים המתקיימים בהם ומצדיקים שימוש במודל תרגומי זה או אחר.

הפרק השני משמש כפרק מתודולוגי בתחום חקר התרגום. בפרק נפרשים הצירים השונים ששילובם יחד מהווה את המצע שבו מתרחשת פעולת התרגום. לדוגמה, ישנה התייחסות לתנועה המתקיימת בין פעילות בלשנית לפעילות הרמנויטית בשדה התרגום. כמו כן מתואר המתח התמידי בין מוכרות לבין זרות ובין הסמיוטי לבין הפרגמטיסטי. הפעולה הפסיכואנליטית כוללת היבט סמיוטי והיבט פרגמטיסטי. היבטים אלו מתבטאים בעיצוב המהלך הטיפולי, לאור מטרותיו. לכן אך טבעי לפנות לתיאוריות אלו כדי להעמיק את ההבנה בסוגיה שעומדת לפתחנו. כמו כן מוצגים בפרק מושגי מפתח משדה חקר התרגום, המשמשים לפענוח פעולת התרגום בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. תיאוריות אלו בוחנות תהליכי מעבר בין לשונות ומערכות סימנים. מהלכים טיפוליים רבים מערבים בתוכם חילופי סימנים ומשמעויות בין מישורים שונים ובין המטפל למטופל, ולכן נדרשת העמקה בפעילות מנגנון התרגום. מחקר זה נשען על תחומי דעת שונים מחוץ למסגרת הפסיכואנליטית, כדוגמת חקר התרגום וסמיוטיקה, כשכל אחד בפני עצמו וכן שילובם יחד מאפשרים להתבונן על אופן עיצוב המשמעות של הסובייקט בפסיכותרפיה הפסיכואנליטית.

הפרק השלישי מתמקד בתרגום במרחב התוך־נפשי, ובו מנותחים טקסטים של הוגים מרכזיים בפסיכואנליזה של היחיד, המתייחסים לתהליך עיצוב העצמיות כתהליך תוך־נפשי המתרחש בין היחיד לבין עצמו. ייחודם של טקסטים אלו הוא בהתייחסותם לפעילות התרגום בתוך המהלך התוך־נפשי. כל טקסט משמש כבסיס לחילוץ מודל של תרגום. הצגת המודלים השונים מספקת נקודת מבט רחבה על הצורך במודלים שונים לפעולות שונות המתרחשות במפגש הטיפולי. לשם העשרת המודל והעמקתו מעבר לגבולות ההגות הפסיכואנליטית, נעשה שימוש במושגים מהגותו של צ'ארלס סנדרס פרס (Peirce), לוגיקן שפיתח הגות עשירה ומעמיקה בנוגע לפעילות הסמיוטית. ממצאי פרק זה ממחישים עד כמה חשובה היציאה מעבר לפסיכואנליזה על מנת לבחון היבטים לשוניים וסמיוטיים המעורבים בטיפול. המודל הדינמי המשולש של פרס ביחס לתהליכי סימון יכול להוות בסיס להסברת תהליכים נפשיים והאופן שבו נוצר סימפטום על גלגוליו השונים. מודל זה מסייע לנו גם להרחיב את הבנתנו את הממדים השונים שדרכם אנו יכולים להסביר מגוון תופעות נפשיות.

בפרק הרביעי אתמקד במרחב הבין־אישי במפגש הטיפולי. שתי שאלות מרכזיות מנסות לקבל מענה בפרק זה. הראשונה - מה יכולתו של המטפל להכיר ולהתוודע לעולמו הפנימי ולתודעתו של המטופל? השנייה - כיצד עצמיותו של המטפל משפיעה על עיצוב עצמיותו של המטופל? על השאלה הראשונה ניתן מענה דרך ניתוח טקסטים שעוסקים בטכניקות טיפול מרכזיות בפסיכואנליזה, המהוות נתיב להבנת עולמו הפנימי של האחר, תוך כדי חילוץ אופרציות תרגום שנעשה בהן שימוש בטכניקות אלו. על השאלה השנייה ניתן מענה דרך ניתוח טקסטים פסיכואנליטיים בגישה האינטר־סובייקטיבית, שהלכה והתפתחה בשנים האחרונות בפסיכואנליזה, ונבחנת מרכזיותם של השפה בכלל ושל תרגום בפרט, כפי שהיא משתקפת בטקסטים בגישה זו.

בפרק החמישי נבחנות שאלות הנובעות מהמרחב הבין־תרבותי. השאלה הראשונה נוגעת לאפשרות לתרגם את הפסיכואנליזה לתקופות זמן אחרות ובתרבויות שונות מזו שהתהוותה בהן. השאלה השנייה עוסקת באפשרות של הבנה במפגש טיפולי שבו ניכרת שונות תרבותית בין המטפל למטופל. שאלת התרגום נבחנת דרך שני מקרי מבחן: עדשת הפמיניזם והמעבר מתרבות המערב לתרבות המזרח. בחלק זה מומחשת גמישותה של הפסיכואנליזה והאופן שבו נעזרה במנגנוני תרגום על מנת להשתנות הן בהטמעתה בתרבות המזרח הרחוק והן בהתאמתה למהפכה הפמיניסטית. על השאלה השנייה בדבר אפשריות ההבנה בין מטפל למטופל הבאים מתרבויות שונות אנסה לתת מענה דרך שימוש בתיאורי מקרה מחדר הטיפול, שימחישו את התנועה בין עמדות תרגום שונות אצל המטפל.

בפרק השישי מוצעות השלכות מחקריות וקליניות הנגזרות ממחקר זה. מתוארים התפקידים התרפויטיים של תרגום במפגש טיפולי בעל אופי פסיכואנליטי ונבחנות תופעות נפשיות שונות דרך עדשת התרגום. ההישענות על חקר התרגום מאפשרת מיפוי לכשלי תרגום אפשריים במפגש הטיפולי. בהקשר זה מתואר טיב הכשל וכיצד ניתן להתגבר עליו, ונבחנות משמעויות שונות אפשריות לתחושת אחרוּת המתעוררת בחדר הטיפול, אצל המטפל או המטופל או אצל שניהם. האחרוּת היא תחושה שיש בה כדי ליצור את הצורך בתרגום.

הספר שלפניכם מאפשר הבהרה של נתיבים בשפה המסייעים לתהליך של עיצוב העצמי במפגש טיפולי בגישה פסיכואנליטית. נעשה ניסיון להעמיק בהבנת אופן פעולת התרגום בפסיכואנליזה, המאפשרת לזהות מצבי תקיעות בתהליך הפסיכואנליטי שנובעים מקשיים וכשלים בתרגום. בחינת מנגנונים לשוניים בתהליך הפסיכואנליטי עשויה לשמש כעוגן אובייקטיבי במדיום ניטרלי - השדה הלשוני - בתהליך הפסיכואנליטי, ולשמש מדד לבחינת פעולת התקשורת בטיפול. תרומה נוספת של עבודה זו היא בהרחבת השימוש בשפה בכלל ובמנגנון התרגום בפרט כבעלי יכולת תרפויטית. מושא ההתבוננות של הפסיכואנליזה הוא הסובייקט, והכלי שעומד לרשות הפסיכואנליזה הוא השפה. לפיכך, אך טבעי לבחון בשדה זה את התהליכים שתוארו עד כה.

בנימה אישית, אמנם הספר הזה הוא פרי עבודה ממושכת, אך עדיין נותר פתוח באין־סופיות הגלומה בנושא שבו הוא עוסק. כמו בתהליך התרגום, גם כאן יש צורך במוען ונמען. מקצת הרעיונות יתגלו כפתוחים וככאלה הזקוקים למבטו של הקורא על מנת שיתגלו משמעויות נוספות המגולמות בהם. אשמח להמשיך את הדיאלוג בנושא זה עימכם, קוראים יקרים.

1
פסיכואנליזה ותרגום

עיצוב העצמי בפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, ראה בפעילות הלא מודעת של התודעה גורם מרכזי מכריע בעיצוב עצמיותו של האדם. לדבריו, עולמנו הפנימי אינו גלוי ונגיש לנו. רוב עצמיותנו נקבעת על ידי תכנים לא מודעים, שאינם נגישים להתבוננות עצמית מיידית. מודעות היא רק קצה הקרחון. לפי הגותו של פרויד, הסובייקט האנושי לוקה בדטרמיניזם ביולוגי, היסטורי, חברתי ותרבותי. בדטרמיניזם ביולוגי התכוון פרויד לדחפי המיניות והתוקפנות הקיימים בנו, שבבסיסם הם ביולוגיים; בדטרמיניזם ההיסטורי התכוון פרויד לנסיבות החיים ההיסטוריות האישיות המעצבות את הנפש, בייחוד בשנים הראשונות לחיים, ובדטרמיניזם החברתי והתרבותי הוא התכוון לתרבות כמכתיבה מערך שלם של התנהגות, ערכים וציפיות, שמשפיע על הבנייתו של מבנה העל־אני. מטרת הפסיכואנליזה היא לסייע לסובייקט להיחלץ מהכרחיות דטרמיניסטית זו שבה הוא נטוע לעבר חופש בחירה רחב יותר. לפי פרויד, תפקיד הפסיכואנליזה הוא לסייע לסובייקט לחתור ולהתוודע לגורמים הלא מודעים המשפיעים על חייו (פרויד, 1968 [1912]). בפיתוחיו התיאורטיים מניח פרויד הנחות בעלות אופי ריאליסטי־דטרמיניסטי. הוא בוחר למקם את העוגן האובייקטיבי לתהליך הפסיכואנליטי במבנים נפשיים אוניברסליים.

התיאוריות הפסיכואנליטיות עברו גלגולים שונים באופן תיאוריהן את עיצוב הנפש. נראה כי פוחת כוחה של עמדה ריאליסטית דטרמיניסטית בתפיסת הסובייקט, ובמקומה מתחזקות גישות הרמנויטיות להבנת נפש האדם. גישות אלו מניחות שכל סובייקט הוא תוצר של הבניה ועיצוב משמעות שאינה נקבעת מראש אלא נוצרת ומתהווה (Schafer, 1976; Strenger, 1991; Orange, (2011. לאור השינויים הללו נדרש מערך אפיסטמולוגי נוסף שיתקף את הפסיכואנליזה למעט ההישענות על תשתית פוזיטיביסטית ועל ההנחה בדבר האוניברסליות של מנגנוני הנפש. עיקר הדגש בגישות התיאורטיות והטיפוליות החדשות הוא התמקדות במה שמייחד את הסובייקט, ולא במשותף לו עם כלל האנושות. מכיוון שהפסיכואנליזה מתיימרת לבסס את עצמה כשיטת טיפול יעילה לאנשים באשר הם, עליה ליצור עוגן אובייקטיבי־אוניברסלי חדש, שיעניק לה תוקף אפיסטמולוגי.

מעמדה של השפה כזירה ניטרלית התחזק מאז המפנה הלשוני.^[1] לאור תפקידה המרכזי של השפה בתהליך הפסיכואנליטי, חקר אופני פעולת השפה ומעורבותם בתהליך עיצוב הנפש עשוי לסייע בהבניית תשתית אפיסטמולוגית עבור הפסיכואנליזה. בלשון מוחזקים כל העת היסוד האוניברסלי־המשותף, הלוגי, התקשורתי אך גם היסוד הייחודי, הפרטי. השפה מתפקדת בפסיכואנליזה כמערכת מייצגת וכמערכת תקשורת; שני תפקידים אלו חיוניים להצלחת הטיפול.

פרויד מציין שהפסיכואנליזה אינה דבר זולת חליפת מילים בין המטפל למטופל (פרויד 17: [1916] 1966) בטענה זו הוא מתייחס לשתי דרכים מרכזיות שבאמצעותן מופעלת השפה בתהליך הפסיכואנליטי: כארגז כלים של תקשורת בין המטפל למטופל, אך גם כבעלת תפקיד בפרשנות ובהבניה המחודשת של עולמו של המטופל. היגדים אלו ואחרים של פרויד על חשיבות השפה בפסיכואנליזה מהווים הזמנה להרחבת החקירה על דרך תפקודם של מנגנוני השפה בתהליכים המתרחשים במפגש הטיפולי.

הוגים פסיכואנליטיים אחרים התייחסו לשפה כגורם מרכזי בתהליכי התפתחות מנטליים ורגשיים של התינוק (Loewald, 1980). באמצעות השפה ניתנים לתינוק הכרה ותקפוּת של חוויותיו הפרטיות. הדמויות המטפלות מנסות לשיים את חוויותיו של התינוק באמצעות תקשורן בשפה הכללית המשותפת. גם לאקאן התייחס בהגותו לשפה: לאקאן רואה בשפה מבנה הקודם לסובייקט, ולדידו השפה מעצבת את הסובייקט דרך הבניות לשוניות־חברתיות. בעיני לאקאן, תפקיד הפסיכואנליזה הוא לחלץ מבעד לשפה זו את קולו האינדיווידואלי של הסובייקט (Lacan, 1977: 63-64).

חקר החוויה האנושית של הסובייקט נמצא בליבת המחקר הפסיכואנליטי (מיטשל ובלאק, 2006 [1995]:45). מאז פרויד ועד היום מתרחבת ומועשרת מניפת התיאוריות הפסיכואנליטיות. תיאוריות אלו נבדלות ביניהן בדגשים שהן מעניקות להיבטים של ההוויה האנושית. כל אחת מהתיאוריות הפסיכואנליטיות מציעה מבט ייחודי על הדרכים שבהן מתעצבת נפשו של היחיד. מטרותיה של הפסיכואנליזה הלכו והתרחבו עם השנים, והיא עוסקת, למשל, בהרחבת יכולת המשחק, פיתוח תחושת לכידות עצמית, העמקת תחושת חיות וחיוניות, קיום חיים אותנטיים, יצירתיים ועוד. אך למרות ההבדלים בגישות, המשותף לכולן הוא הניסיון להבין כיצד מתעצבת עצמיותו של היחיד. ארצה לפתוח אשנב לשאלה כיצד תרגום מסייע לעיצוב עצמיותו של היחיד במפגש הטיפולי הפסיכואנליטי.

המשך הפרק בספר המלא

הערות:

[1] ריצ'ארד רורטי הוא ממַמְשיגֵי מפנה זה. בספרו The Linguistic Turn התייחס רורטי לשינוי במוקד החשיבה בחקר השפה ותפקידה. השפה בעלת מעמד שמעצב ומכונן את השיח, ותפיסת המציאות מתכוננת בהתאמה לשפה המתארת אותה. השפה אינה רק כלי להעברת משמעות אלא היא עצמה מַבְנָה משמעות (Rorty, 1967).