האחים וויילדר 4 - חוזר למענך

פרולוג

מאדי

הייתי צריכה לנקות את הראש. לצאת להליכה, או רק לנשום. שום דבר לא נראה נכון כבר שבועות ולא הייתי בטוחה שזה אי פעם ישתפר. למה הכול כאב לי?

ידעתי למה הכול כואב. כי בהיעדר כל דבר אחר, אשמה, בושה, צער ותקווה התפתלו בתוך ליבי כמו פקעת קוצים סבוכה.

"יופי, את פה," אמרה אלכסיס והרימה את הטאבלט שלה. "את מוכנה להסתכל על זה בשבילי?"

זקפתי את סנטרי וחייכתי. "תמיד. מה זה?"

"זה חוזה שלי עם כלה פוטנציאלית, אבל רציתי שתעיפי בו מבט."

כיווצתי את המצח. "למה את צריכה שאני אעשה את זה? זה תחום המומחיות שלך וגם של אליוט, למען האמת."

"כי היא הייתה כאן בקבוצה של סיור יין לפני שבועיים והייתה מאוד אנינה."

הדרך שבה היא אמרה את המילה 'אנינה' הזכירה לי בדיוק על מי היא מדברת. נגרם לי כאב ראש רק מלחשוב על הסיור ההוא.

עיוויתי את פניי. "אוי. אז היא בכל זאת התארסה," אמרתי אחרי רגע.

"כן. והיא מאושרת. אבל החתונה הזו תהיה יותר גדולה מכל מה שעשינו, כולל חתונות של סלבריטאים ומכיוון שעבדתם איתם בעבר על חוזים לגבי הסיור והיקב, חשבתי שתוכלי לעבור עליו איתי כדי לוודא שאני לא מפספסת שום דבר. אני לא חושבת שפספסתי וגם לא אף אחד מהוויילדרים, אבל, אני לא יודעת, אני עצבנית."

אלכסיס התנודדה על רגליה, משהו שהיא עשתה רק לעיתים רחוקות. אלכסיס הייתה בדרך כלל רגועה, שקולה וידעה מה היא רוצה. זכרתי את הסיור ההוא וכמה ביקורתיים הם היו.

ואת העובדה שהמשפחות שלהם היו קשורות לכמה מאילי הנפט, ההון והנדל"ן הגדולים ביותר במדינה.

אם נצטיין, זה יוכל להיות דבר גדול עבור הוויילדרים. אם ניכשל, לא תהיה דרך חזרה, לפחות לא דרך קלה.

"אני בהחלט אסתכל על זה. את רוצה את זה ברגע זה? התכוונתי לצאת להליכה." שפשפתי את הרקה בלי לשים לב, אבל היא קלטה את התנועה.

"יש לנו כמה ימים. רק רציתי לשאול, אבל קחי את הזמן. את צריכה משהו נגד כאב ראש?" היא הביטה בי בדאגה.

נענעתי בראשי. "אני בסדר גמור. זה סתם כאב ראש רגיל."

לא בדיוק, אבל לא חשבתי שיעזור אם אספר לה שליבי שבור בגלל משהו שאני לא יכולה לשנות. היא ידעה מה הרגשתי. היא ראתה את זה על הפנים שלי בפעם הראשונה שנפגשנו.

עכשיו היא הרגישה משהו דומה כי כולנו התגעגענו אל ג'וי.

עדיין לא האמנתי שהיא איננה. שאחרי כל מה שהוויילדרים והחברים שלהם עברו, זה יהיה מה שעלול לשבור אותנו.

לא היה טעם לחשוב על הגורל, אבל היה קשה להימנע מכך כי הלב שלי נשבר כשחשבתי על החברה שאיבדנו.

לא משנה שבשלב מסוים חשבתי שאני מאוהבת בחבר של ג'וי. הם עוד לא היו יחד כשהתאהבתי בו, והדחקתי את רגשותיי במהירות והתעלמתי מהם וכשהבנתי שהקשר ביניהם רציני, הם למעשה כבר לא היו קיימים.

לג'וי לא היה מושג מה רציתי לפני שהיא הגיעה אלינו. לעולם לא הייתי רודפת אחרי האיש שהיא אהבה ולא הייתי רוצה בזה גם עכשיו, אבל תחושת האשמה על כך שפעם חשקתי בחבר שלה, גם אם היא לא ידעה וזה קרה לפני שהם נפגשו, כרסמה בי.

הייתי צריכה לצאת להליכה כדי לנקות את הראש.

היה לי קשה לעבוד עם הוויילדרים, להיות כאן כל יום, להיות ליד המשפחה אחרי הטרגדיה שסבלו ממנה, החברים שלי. להיות לידו.

אלכסיס חיבקה אותי בלי להגיד מילה והשאירה אותי לבד במשרדי. הצליל שנשמע מהטאבלט שלי יידע אותי שהיא שלחה לי את החוזה.

ידעתי שאלכסיס רצתה שאעבור עליו, אבל ידעתי גם שזו לא הייתה הסיבה שבגללה היא באה לכאן. היא רצתה לבדוק מה שלומי, משהו שעשינו זו למען זו.

כי חברה שלנו מתה. פשוט ככה, הפסיקה לחיות ונראה שאף אחד לא ידע מה לעשות בעניין.

איש לא ידע איך לסייע באבל, שלא לדבר על איך לעזור לאלייג'ה.

חשתי טעם מריר בפי כשחשבתי עליו, אבל הדחקתי את המחשבות מתוך ראשי. הן לא יעזרו לאף אחד. הן רק יקשו. הכנסתי את הטלפון לכיס בנוסף למכשיר קשר, למקרה שאגיע למקום שבו לא תהיה קליטה ויצאתי החוצה.

אהבתי את אזור הכרמים של וויילדר. הכרמים היו במזרח, אבל יכולתי ללכת בגבעות הקטנות שכונו ההרים של סן אנטוניו. הן לא דמו להרי הרוקי, האפלצ'ים או הקסקיידס, אבל הן עדיין היו יפות.

זה היה יופי מסוג אחר, כזה שמשך אותי כל חיי, אבל הגבעות הכאיבו לי כי כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הייתה העובדה שג'וי לעולם לא תראה אותן שוב.

היא נעלמה בהרף עין.

והכול כאב.

שמחתי שהבאתי איתי את בקבוק המים ולגמתי ממנו לגימה גדולה. שוטטתי בין העצים על הגבעות הקטנות בשטח.

השמש לא הייתה ישירות מעליי, אבל בכל זאת היה חם. ניגבתי את המצח ותהיתי למה החלטתי לצאת להליכה הזו עכשיו. יכולתי לעשות את זה בכל זמן אחר, אבל הייתי זקוקה לרגע לעצמי. הייתי צריכה לנשום. עקפתי חורשה קטנה ואימצתי את רגליי בטיפוס במעלה הגבעה. לא הייתי קוראת לה הר, אבל ככה הירכיים שלי הרגישו.

השמש זרחה, בכל פעם שהרמתי את ראשי לשמיים ראיתי צמרות עצי ארז ואלון, והאלרגיה שלי יצאה משליטה. התעלמתי ממנה, בידיעה שאשלם על זה מחיר מאוחר יותר.

הייתי זקוקה לרגע הזה.

כשפניתי סביב סלע, כמעט מעדתי. הלב שלי הלם בחזי ובקושי נשמתי. לא ידעתי למה לא צפיתי את זה.

מובן שהוא יהיה כאן.

בכוכב הצפון שלי, המקום שאליו הלכתי כדי למצוא מרחב. מובן שהוא יהיה זה שאימשך אליו, גם אם אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני. הוא לא היה שלי בעבר והוא לא יהיה שלי עכשיו.

אלייג'ה עמד על קצה הצוק, ליד הירידה התלולה. זה לא היה המקום הכי טוב לעמוד בו, והוא עבר את החבלים, מחוץ לשביל הבטוח. היינו עדיין בשטח של וויילדר, אבל איש מעולם לא בא לכאן. היו כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בשטח של וויילדר ורוב האנשים לא הגיעו לכאן, אבל אלייג'ה היה כאן.

בנקודת העוגן שלי.

הייתי ידידה שלו, לא יותר. כי ראיתי את אהבתו לג'וי ואף פעם לא היה לי משהו כזה. לא איתו, לא עם אף אחד. ידעתי עם מי היה לו אושר אמיתי וזו לא הייתי אני.

למדתי להשלים עם זה לפני הרבה זמן. אבל כשראיתי אותו, הוא נראה מתייסר, עמד ובהה בתהום, תהיתי מה הוא עשה כאן.

"הייתי צריך לדעת שתהיי פה," הוא אמר אחרי רגע. קולו היה מחוספס ונוקשה. ידעתי שהוא לא התכוון לתקוף אותי. ידעתי שהוא היה שבור בתוכו, רסיסים חדים של הגבר שהיה פעם.

אלייג'ה נראה טוב בחליפה, גבר שיכול היה לקבל את מה שרצה, בחיוך. הוא היה שמח והייתה לו מטרה בכל מה שעשה. התפקיד שלו בצבא לא הוביל אותו למקומות מסוכנים בעולם כמו את אחיו. הוא שירת בחיל האוויר בתפקיד בטוח יותר, לפחות לדעתי. אבל הוא ראה את אחיו חוזרים הביתה שבורים.

ועכשיו הוא היה זה שנשבר ולא יכולתי לעשות שום דבר.

"באתי לכאן לרגע של שקט. לא ידעתי שתהיה כאן. לא התכוונתי להפריע לפרטיות שלך. אני מצטערת. אני יכולה ללכת." דיברתי במהירות, ניסיתי לחשוב מה להגיד. הוא ענה לי בצחוק נוקשה.

"מה אני אמור לעשות עכשיו, מאדי?"

נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי לא לבכות. הוא היה זקוק למישהי חזקה יותר. לא יכולתי להיות זו שבוכה ראשונה.

עמדתי לידו אבל השארתי לו מרחב, כדי שלא יחשוב שאני מנסה להידחף אל הרגע האישי שלו.

"אני לא יודעת, אלייג'ה. המשפחה שלך כאן. אתה לא חייב לעשות את זה לבד."

באותו רגע ידעתי שאמרתי את הדבר הלא נכון, כי להיות מוקף באנשים לא אמר שלא היית בודד.

הוא פלט צחוק חלול והוציא קופסת קטיפה שחורה מכיסו. נשמתי עמוק, דמעות צרבו את עיניי ובלעתי את הרוק. הוא פתח את המכסה וראיתי טבעת עם ספיר בודד על רקע הקטיפה השחורה, מהממת, מיוחדת וכל כך ג'וי.

"חשבתי שמצאתי סוף־סוף שלווה, שמצאתי את הדרך שלי. חשבתי שהיא תהיה זו שאליה אבוא הביתה. טעיתי." הוא הביט ישירות לתוך עיניי. הרגשתי כאילו הוא חדר אל עמקי נשמתי, ידע בדיוק מי הייתי וכל מחשבה שחלפה בראשי אי פעם. הרגשתי בודדה, חשופה. "אני לא אעשה את הטעות הזו שוב, מאדי." הוא אמר בנוקשות.

לפני שיכולתי להגיד משהו, הוא התמוטט. לא הייתה מילה אחרת לתאר את זה. הוא התמוטט ונפל על ברכיו ויבבות שוברות לב נפלטו ממנו. כאילו הפניקס, עוף החול, נשבר ועלה באש בעודו זעק את כאבו.

אלייג'ה בכה. משהו שמעולם לא ראיתי אותו עושה.

התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. חמימותו צרבה את עורי הקר כקרח.

כשהבטתי בו ידעתי את האמת. האהבה שברה אותו.

איש מאיתנו לא יחזור להיות אותו דבר וזה גם לא צריך לקרות.

הוא לעולם לא יהיה שלי. ידעתי את זה גם קודם. כשהתבוננתי בו נשבר, ידעתי שלעולם לא ארצה שיהיה שלי.

לעולם לא ארצה את הכאב הזה, לא ארצה שאלייג'ה ירגיש את הכאב הזה שוב.

חיבקתי אותו בידיעה שזה הסוף.

סוף.

ללא התחלה.

פרק 1

מאדי

אחרי שנתיים

כשהטלפון התחיל לצפצף בהתראות מהירות ומקוטעות, ידעתי שהבוקר שלי ייגמר רע. עצרתי את אפליקציית היוגה בלפטופ, נחלצתי בצורה מגושמת מתנוחת ה'כלב מביט מטה' והרמתי את הטלפון. הוא המשיך לצפצף וקיללתי את עצמי על כך שהגברתי את עוצמת הקול של ההודעות, ועוד הוספתי רטט והבהוב בזה אחר זה.

לפני שהתחלתי לעבוד עם הוויילדרים, התעלמתי מכל ההודעות במדיה החברתית ובמיילים. יכולתי להחליט אם לפתוח את ההודעות בטלפון או לא, אבל עכשיו — כשניהלתי את מועדון היין והייתי אחראית על חדר הטעימות של יינות וויילדר — הייתי חייבת להיות מעודכנת ולהתעדכן מייד אם קרה משהו באתר. אנשים היו חייבים לדעת איפה אני נמצאת והייתי צריכה להיות עם היד על הדופק.

אבל כשהטלפון שלי ביצע את הריקוד הקטן שלו על רצפת העץ, התכווצתי.

לא, היום לא עומד להיות יום טוב.

ישבתי על הרצפה ברגליים שלובות, הנעתי את הכתפיים לאחור והחלטתי שחצי אימון זה גם בסדר.

הסתכלתי על הצג וחשכו עיניי.

שבעים וארבע הודעות חדשות.

בדקתי את המייל שלי מוקדם יותר לפני האימון, בזמן שאכלתי דייסת שיבולת שועל ושתיתי קפה. תייגתי, מחקתי וסידרתי הכול בתיקיות הנכונות. לא הייתי מהאנשים האלה שהיו מסוגלים להתעורר ולעשות דברים בלי לפתוח את היום עם ארוחת בוקר. לא, גם כשהייתי בקושי ערה, עם עין אחת פקוחה וקורי שינה בשנייה, הייתי חייבת אוכל.

הייתי ההפך הגמור מכל החברות שלי, אבל זה לא שינה לי כלום. הכרתי את השגרה שלי ולכן בדקתי מיילים תוך כדי אכילה ואחריה הייתי אמורה ליהנות מאימון מרגיע, אבל זה לא עמד לקרות.

פתחתי את המייל הראשון וקיללתי.

מישהו עבד עליי? ברצינות? לא. לא יכול להיות שהוא היה כזה טיפש.

אבל הוא היה.

בעל עסק מקומי שלח מייל לשלוש מאות איש בערך, הודעה שעסקה בפסטיבל יין שניסינו להתקבל אליו והייתה אמורה להישלח כחסויה.

אלוהים אדירים.

הוא לא שלח את המייל כעותק נסתר וכולנו ראינו את כתובות המייל של כולם, ראינו מי היה מספיק נחשב כדי שיופיע ברשימה ומי לא.

המייל הבא היה התנצלות, כמובן, הפעם בעותק נסתר, שלא שינה את העובדה שהוא כבר הרס את היום לרבים מאיתנו — כולל לו עצמו.

כי עכשיו קרה הגרוע מכול.

לא רק שהמייל הכיל מידע שהיה אמור להיות אישי וחסוי.

לא, זו לא הייתה הבעיה, אפילו לא העובדה שעכשיו לכל העסקים יהיו את כל כתובות המייל ושלא הייתה דרך חזרה.

לא, זה היה גרוע בהרבה.

המייל הראשון שקיבלנו היה מהסוג הנורא מכול — השב לכולם.

לא היה מדובר רק במענה לשולח ליידע אותו שהוא שלח את המייל בטעות לכולם, או הודעה כן, קיבלתי לאישור.

כל התשובות, המקצועיות או הקלילות, היו שם.

וכולן נשלחו עם השב לכולם.

נאנחתי כשהטלפון שלי המשיך לרטוט, הודעה אחרי הודעה.

תודה, קיבלתי!

מעולה. להתראות בקרוב.

וואו, לא זכרתי שזה התאריך.

שלחת את הקובץ הנכון? תודה!

אני על זה.

מאשר.

אוקיי.

תפסיקו להשתמש בהשב לכולם. כולנו מקבלים את התגובות שלכם.

למרבה האירוניה, אותו אדם השתמש בהשב לכולם כדי להגיד לכולם להפסיק לשלוח לכולם וחמישה־עשר אחרים שלחו לו הסבר על זה.

זה עמד להיות יום ארוך, כי בכל פעם שמישהו השיב לכולם, אנשים אחרים ענו לו והסבירו לו שוב ושלחו שוב לכולם.

ידעתי שאזדקק למשקה לפני שהיום הזה ייגמר. איזה מזל שעבדתי ביקב, אבל נראה לי שלא יהיה מספיק יין בעולם לדבר הזה.

קמתי והתמתחתי. ידעתי שלא משנה כמה יוגה אעשה, זה לא יתקן את המצב.

במקום זה, לקחתי את הטלפון הרוטט שלי יחד איתי לחדר הרחצה והתקלחתי במהירות. הוא המשיך לזמזם ממקומו על מדף המקלחת ואני הצצתי מבעד לסבון שהיה על פניי כדי לראות אם מדובר במשהו חשוב. ידעתי שהטיפול במייל שלי היום יהיה סיוט, אצטרך לעבור על כל מייל ומייל ולהוציא מתוכם את ההודעות החשובות, כי אנשים שינו בטיפשותם את שורת הנושא ובמקום שכל המיילים ישורשרו בשורה אחת, הם נפרשו על שטח גדול שהלך והתרחב.

וזה נמשך ונמשך. נראה שזה לעולם לא יסתיים.

סיימתי להתקלח, כרכתי את המגבת סביב שערי, מרחתי קרם לחות וסידרתי את הגבות. התכוננתי ליום העמוס שלי. הלוואי שיכולתי להיות אחת מאותן נשים שלבשו ג'ינס וחולצת טי לעבודה. הרבה מהחברים שלי, שעבדו בגפנים ובתוך החברה, היו יכולים לעשות את זה. אחת החברות הכי טובות שלי, קנדל, פשוט לבשה ז'קט שפים מעל הבגד וזה היה מקובל.

אבל הייתי חלק מהפנים של אתר הנופש וויילדר.

הייתי בין הבודדות מבין חברותיי שלא הייתה נשואה לבן משפחת וויילדר וזה היה קצת משונה.

כשהוויילדרים השתחררו מהצבא, כל אחד מסיבותיו שלו, שעדיין לא ידעתי מהן וזה לא היה עסקי, הם קנו את אתר הנופש ואת היקב.

מבחוץ נראה היה שהם יצאו מדעתם. אף אחד מהם לא ידע דבר על גני אירועים, על אתרי נופש מהסוג הזה ובהחלט לא על יין. התברר שאלייג'ה ואוון ידעו מעט בגלל קשרים משפחתיים, אבל כשפגשתי אותם בפעם הראשונה, חששתי שאני עומדת לאבד את מקום העבודה ואת ההכנסה שלי, או שאצטרך לבלות את זמני בהקשבה להסברים מתנשאים מפי גברים וגם אצטרך ללמד אותם הכול.

למרבה המזל, זה לא קרה ובשנים שעבדנו יחד הפכנו למשפחה ולגורם משמעותי בתחום אירועי החתונות והיקבים בסביבת סן אנטוניו, טקסס.

ידעתי שהם יכולים לעשות כל דבר ולהצליח. כל מה שהוויילדרים רצו, הם השיגו, כי הם עבדו קשה למענו.

טוב, הם השיגו לפחות את רוב הדברים, אם לא חושבים על הכאב המוכר.

עברו שנתיים מאז שהוויילדרים איבדו אחת משלהם ואני איבדתי אחת מהחברות הכי טובות שלי. אישה שבהתחלה לא חשבתי שאחבב בגלל האיש שאהבה ושאהב אותה. אבל ג'וי הייתה חברה שלי ועדיין כאב לי לחשוב עליה, כי היא הייתה אחת החברות הקרובות שלי ועכשיו היא מתה. איננה. והאיש שהיא אהבה היה סוג של הבוס שלי.

וזה כל מה שהוא היה. לפחות מה שנשאר ממנו.

הנדתי בראשי מהמחשבות העצובות האלו וייבשתי את השיער במהירות, הייתי אסירת תודה על מייבש השיער החדש שלי, שעשה את העבודה ברבע זמן ושחרר אותי מהצורך להתעורר לפני הזריחה כדי לטפל בו.

השיער שלי הגיע פעם כמעט עד הישבן, גלי מעט עם גווני קרמל, אבל לאחרונה קיצרתי אותו עד לכתפיים ואהבתי את התוצאה. זה היה שונה, אבל עשה את העבודה, או לפחות כך קיוויתי. החבר שלי אהב את זה ולכן התייחסתי לתספורת כאל הצלחה. לא שראיתי את החבר שלי לעיתים קרובות בשבועות האחרונים. לוחות הזמנים העמוסים שלנו גרמו לנו להיות כמו שתי ספינות שחלפו זו על פני זו בלילה, אבל אולי כל זה ישתנה בקרוב.

סיימתי להתאפר ולהתארגן ועברתי על רשימת המטלות שלי להיום כדי לוודא שאהיה מוכנה. היו לי שני סיורי יין ופגישה במועדון.

מועדוני היין קנו את היינות שלנו ועזרו לנו למכור אותם. יחד איתם ועם הפסטיבל המתקרב ולמרות האופן שבו היום שלי התחיל עם סאגת המיילים, יש לקוות שנצליח להציב את וויילדר על המפה. יינות וויילדר הפכו למותג ולא נחשבו רק לתחביב של ששת האחים.

הייתי טובה מאוד בעבודה שלי, בפגישות עם אנשים ובדאגה לכך שהם ייהנו. מכרתי יין יותר טוב מכל אחד אחר. אלייג'ה ואוון ייצרו אותו ביחד עם הייננים שלהם, אבל אני הייתי זו שמכרה אותו.

הטלפון שלי שוב זמזם ונאנחתי, אבל הלב שלי ביצע קפיצה קטנה כשראיתי את שמו של אלייג'ה בראש המייל. קיללתי את הדילוג הקטן הזה, כי הוא כבר לא היה אמור לקרות, לעזאזל.

כבר לא אהבתי אותו. לא שאהבתי אותו באמת, אבל תמיד הייתה לי את ההתכווצות ההיא בלב, כשאתה יודע שהאדם הזה היה יכול להיות האחד בשבילך. כשכל חיבור וכל נשימה היו פשוט הגיוניים, אבל הוא אף פעם לא ראה אותי בצורה הזו. ידעתי שהוא אף פעם לא היה מודע לכך שראיתי בו משהו פרט לחבר ועמית לעבודה.

כשהבנתי שהוא היה מאוהב באישה אחרת ושהעדיף שנהיה חברים, יכולתי סוף־סוף להמשיך הלאה. כבר לא אהבתי אותו ככה ועל אף שהוא היה מושך מאוד, כבר לא נמשכתי אליו בצורה כזו. כבר לא היה ניצוץ.

אפילו היו לי שתי מערכות יחסים כושלות בשנתיים שחלפו. בזמן שאלייג'ה התאבל והיגון השתלט על כל מה שהוא עשה, עשיתי כמיטב יכולתי למצוא אהבה. עוד לא ממש הצלחתי, אבל נתניאל, החבר שלי, גרם לי התרגשות מסוימת. היה לנו נוח ביחד והייתי מאושרת.

אולי הייתי קצת חסרת מנוחה, אבל לא היה לזה קשר לוויילדרים, לנתניאל או לאהבה, אלא הרבה קשר אליי.

עבדתי עם הוויילדרים מאז שהם פתחו את האתר לפני יותר מארבע שנים. לא ידעתי אם זו תהיה התחנה האחרונה שלי או רק אבן דרך, אבל ידעתי שזה משהו שאצטרך לברר בכוחות עצמי.

ידעתי שלא היה לזה קשר לאלייג'ה, על אף שמדי פעם, כשלא ציפיתי לזה, לראות את שמו על מייל או אפילו על הודעת טקסט, עשה לי משהו, אבל זה היה מתוך הרגל, רפלקס ולא יותר.

המשך הפרק בספר המלא