סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״
האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.
סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.
* * *
התיאוריה הביבליותרפית כיום נסמכת על מסגרת הטיפול הפסיכודינמי, אך אינה נותנת מענה מספק לתרומתה הייחודית של הספרות לשדה הטיפולי ולמקומו של המטפל בתהליך. מענה רחב יותר לכוחה של הספרות מצוי אצל הוגים מהפסיכואנליזה, מהפילוסופיה, מביקורת הספרות והתרבות. רעיונותיהם של ההוגים הללו מאירים את התהליך שהספרות יכולה לתרום למטופל בתהליכי ההתהוות והכינון העצמי.
הספרות לוכדת את מה שאינו ניתן להמשגה בשפה; את הטראומטי, את הריבוי, את המגוון ואת המורכבות האנושיים. בכך היא מתייצבת ככוח נגדי מול מה שנתפס כטבעי והכרחי, וחושפת אופק קיומי חדש. בתיאוריות המוצגות בספר שלפנינו נבחנת החתרנות הפואטית, האימננטית לספרות. יסוד זה מסומן בתור נוגדן פואטי. הטיעון שהספר מעלה נוגע לפעולת נוגדן זה. הספר מתמקד בתיאוריות שמצביעות על הדיאלקטיקה הקיימת בספרות בין משמוע לבין ערעור ופרימת המשמעות, שהופכת בתהליך הקריאה ל"רחם לשוני", המאפשר למטופל מגע עם הממשי, המדומיין והאפשרי, ובכך מכניס אותו לתהליכי התהוות בלשון.
הנוגדן פואטי, המשולב בפרקטיקה הביבליותרפית, מאפשר התמודדות עם מצבים מאתגרים שבהם מגיעים למבוי סתום בטיפול, כשהשפה נעדרת, דלה, מחוּררת, מוגבלת או אסורה. הנוגדן הפואטי מסייע לנו בטיפול בטראומה, שכן בכוחו לאפשר מגע עם הטראומטי באופן שאינו טראומטי. הוא מסייע בטיפול בין־תרבותי, כאשר קודים תרבותיים מתנגשים, בטיפול במטופלים שהפונקציות הנפשיות שלהם לא הבשילו, ובמצבים של חריגוּת חברתית שמעוררת בושה וגורמת לסבל רב. השימוש בנוגדן הפואטי חותר תחת שתיקת המטופל, התנגדותו, הסיפור המקובע או החסר שלו, כפיית החזרה והקיום הנפשי המצומצם. במצבים אלה השימוש בנוגדן הפואטי מאפשר כינון מרחב של דמיון, שימוש באסוציאציות חופשיות, "חלימה", משחקיות, חילוץ "הממד השָׁר", מעבר מעמדה פרנואידית־סכיזואידית לעמדה דיכאונית, והתמקמות חדשה. הנוגדן הפואטי גם מאפשר למטופל להפוך לסוכן (agent) של חייו, שיש לו בחירה, חירות, אפשרות ליצור משמעות ולפעול בעולם.
זאת ועוד, לנוגדן הפואטי יש השפעה גם על המטפל, המשלב טקסטים ספרותיים בחדר הטיפול. הנוגדן מאפשר לו לסגת מריבונות הידע שלו, ובכך לתת לנוכחות אחרת של המטופל להופיע. השימוש האקטיבי בנוגדן הפואטי נובע לא רק מתוך הרמנויטיקה של חשד, אלא גם מתוך הרמנויטיקה של אמון, שרואה בטקסט הספרותי מקור השראה עבור המטופל והתהליך הטיפולי כולו. וחשוב לא פחות — גם כמקור תמיכה למטפל במצבים שבהם אין לו עוגן לשוני בטיפול, ובשעה שהאתגר הגדול הוא בצורך ליצור מגע עם אזורי נפש חסרי המשגה.
אבי שגיא
עורך
פתח דבר
סיפורים מרפדים את עולמנו מקדמת דנא. עבורי היה זה המפגש הקסום עם סיפורים שאבי המציא כל יום לפני השינה, סיפורי עם ואגדות שסיפר, ועם עולמות בדויים אחרים בכלל. לימים, כשכבר רכשתי את יכולת הקריאה, סיפורים וספרים המשיכו ללוות אותי והפכו לי למקצוע. אחד הסיפורים הזכורים לי מראשית הקריאה, ושחזר אלי ברגעים קשים עוד שנים רבות מאוחר יותר, הוא סיפור קצר שהותיר בי חותם בל יימחה. בסיפור זה תמיד מופיעים שניים, שיחלצו אותך מכל צרה. את המשמעות של שניים אלו, כאובייקט פנימי מעורר השראה, הבנתי רק במהלך המפגש שלי עם הפסיכואנליזה, אך הוא חי בתוכי הרבה לפני שיכולתי להמשיגו. לימים הפסיכואנליזה נתנה לי כלים להבין בדיעבד את ההתנסות של המפגש עם הסיפור. כך גם בספר זה ננוע בין חוויית המפגש לבין המשגתה בכלים העומדים לרשותנו באמצעות הפרקטיקה הביבליותרפית, הפסיכואנליזה, הספרות, תורת הספרות והפילוסופיה. נראה שהשניים, מאותו סיפור ילדות בלתי נשכח, הניחו את התשתית למה שמובא בספר זה, שאינו אלא ניסיון להמשיג את מקומה של הספרות במפגש שבין קורא/מטופל לטקסט הספרותי.1
אבקש להציע מבט על כוחה ועל תרומתה הייחודית של הספרות לפרקטיקה הביבליותרפית. פרקטיקה טיפולית העושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה2 בחדר הטיפול ומחוצה לו, כנתיב לעולמו הפנימי של המטופל.3 בספר זה תופנה תשומת ליבנו לשילובו בפועל של טקסט ספרותי בחדר הטיפול. התאוריה של הביבליותרפיה נסמכת על המשגות מתוך הטיפול הפסיכודינמי ומתוך התאוריות הפסיכואנליטיות, והיא הומשגה כהתרחשות שה״מנוע התרפויטי״ שלה הוא יחסי העברה המתרחשים בין מטפל, מטופל וטקסט כ"קול שלישי".4 תאוריה זו הניחה את התשתית הטיפולית של פרקטיקה זו בתוך רחם החשיבה הפסיכואנליטית. הספר ״מטפל״ באפקט הייחודי שיש לטקסט, המכיל את המילולי והלא־מילולי והמסרב למשמעות אחת, על המטופל ועל המטפל, ובמשמעויות שיש לכך על הדיאדה הטיפולית.
הטיעון שאני מציעה בספר נוגע לתפיסת שילובה של הספרות בשדה הטיפול כנוגדן. כוחו של הנוגדן בכך שהוא מאפשר מגע עם הכואב והטראומטי וכך נוצרת אפשרות לאיחוי. כלומר, הנוגדן מאפשר מגע וחיבור למה שמודר ואין לו שִׁיּוּם בשפה. בכוחו להוות כוח נגדי לתפיסות שנדמות לנו טבעיות והכרחיות, ובכך הוא מאפשר לנו לחוות, לחשוב חשיבה ביקורתית ולהתבונן על חיינו. הוא מציע לנו פרספקטיבה מדומיינת של האחר, כדרך להתקרב ולהבין את האחר שבחוץ ואת האחרוּת שבתוכנו. הטקסט הפואטי מנכיח את הריבוי, את המורכבות ואת המגוון האנושיים הקיימים, שהם מעבר לתפיסות קיימות, וחושף בפנינו אופק חדש לאפשרויות קיומיות אחרות. בדרך זו יוצר הטקסט הפואטי מגע וחיבור, עיבוד, שינוי, צמיחה וכינון עצמי לשוני בשפה.
לספר שני שערים שמכניסים את הקורא לתאוריות ולאפשרויות יישומן בשדה הטיפולי. השער הראשון הוא תאורטי והשני יישומי. השער התאורטי כולל שלושה פרקים וחושף את הקורא לדיון העוסק בשאלת הטקסט, מעמדו וכוחו הפוטנציאלי. בפרק הראשון מוצגת בעיית הייצוג בשפה ובשדה הטיפולי, והצעה לראות את הפרקטיקה הביבליותרפית כמי שיכולה לתת לכך מענה בשדה הטיפולי. בהמשך, בפרק השני, נידון מעמדו של הטקסט הספרותי ועמדתו של המטפל, המשלב את הטקסט בחדר הטיפול. בפרק תודגם הפרובלמטיות של השפה, כפי שסמואל בקט נותן לה ביטוי. לבסוף, בפרק השלישי, מוצג כוחו הפוטנציאלי של הטקסט הספרותי ליצור מגע עם האמת הנפשית, לחולל תנועה ושינוי אצל הקורא ולעיתים אף שינוי תרבותי. בפרק זה מוצגים תאורטיקנים שפנו אל הספרות מתחומים שונים, כמו הפסיכואנליזה, ביקורת הספרות והפילוסופיה, שהצליחו, לטעמי, לחתור תחת לשפה השגורה ואל מעבר לה. בתאוריות שיוצגו ניתן יהיה לראות כיצד הספרות חורגת מההיבט המימטי שלה והופכת למעבדה לשונית, שבה מתרחשים פירוק של זהויות, תפיסות, הנחות, אשליות ונרטיבים, שהופכים בעצמם לכלא עבור המטופלים. פירוק זה לרוב אינו ניהיליסטי, אלא, בדומה לחריש שהופך את האדמה, מכין את המצע שעליו יוכל לצמוח הממד הסובייקטיבי הנפשי. ההוגים המוצגים בפרק הם: ז‘וליה קריסטבה, לודוויג ויטגנשטיין (ביישומו של יואב אשכנזי לספרות), ז‘יל דלז ופליקס גואטרי, גבריאלה שוואב, מרטין היידגר ווילפריד ביון (לפי הרחבתה של חגית אהרוני).
בשער השני מיושמים רעיונות תאורטיים אלו בתהליכי קריאה וטיפול, לשם הפיכת המשגת הנוגדן הספרותי לידע שימושי. השער כולל שלושה פרקים. בפרק הרביעי תוצג המשגת הנוגדן והסטטוס שלו מגובים בוינייטות מחדר הטיפול הפסיכואנליטי של ז‘וליה קריסטבה, שמדגימה את כוחה של הספרות בחדר הטיפול שלה, ומחדר הטיפול הביבליותרפי. כמו כן, תורחב ההבנה לגבי עמדת המטפל, ששילובו של הטקסט הספרותי מאפשר לו לחרוג מריבונות הידע שלו. הבנה זו נמצאת בהלימה עם הניסיון של ביון להגיע אל מעבר לשפה ולאפשר לנוכחות אחרת של המטופל להופיע. שני הפרקים האחרונים (החמישי והשישי) מציגים שני קוראים. בפרק החמישי מופיע הקורא הראשון, ניצול שואה, שבכתיבת האוטוביוגרפיה שלו תיאר את כוחה של הספרות לגעת, להניע מהלך וליצור אינטגרציה.5 בפרק השישי מופיע הקורא השני, מטופל, שתהליך ההקראה בשנה הראשונה לטיפול היווה את הנדבך המרכזי ליצירת הקשר, להתערבות הטיפולית, לאפשרות לגעת במה שאינו מנוסח ולכינון עצמי בשפה.
השאלות המרכזיות שיידונו בספר נוגעות לעצם הכנסת הטקסט הספרותי לשדה הטיפולי, שהתאוריה הקיימת אינה מספקת להם מענה: מה מאפשר את יצירת המרחב המשחקי כשהמטופל נעדר יכולת כזו? באיזה אופן הטקסט הספרותי מניע שינוי? כיצד הטקסט ״פועל״ על הקורא? האם בכלל יש הצדקה להפרת כלל היסוד הטיפולי, שלפי התאוריה הפסיכודינמית המטופל הוא שאמור להביא את חומרי הטיפול בעוד שהמטפל מגיב, משקף ומפרש. הגם שכלל זה כבר אינו מחייב, הרי שהפך להנחה שעדיין יוצרת אי־נוחות רבה בקרב הביבליותרפיסטים ולעיתים אף חוסמת בפניהם אפשרות זו. שאלה אחרונה וחשובה במיוחד היא — מהי עמדת המטפל המכניס טקסט למרחב הטיפול, שהרי גם עליו הטקסט משפיע באופן החורג מהתפיסה הנהוגה בביבליותרפיה, שבה המטפל נתפס כ״מתווך״ בין הטקסט למטופל. הטקסט הספרותי משולב בחדר הטיפול בתוך קשר טיפולי, כאשר לשניהם יש השפעה על התהליך הטיפולי.
כיום, בעולם הפוסט־מודרני, אנו נוכחים בפריצתן של הקטגוריות והדיכוטומיות הבינריות שבתוכן אנו חיים. כך, למשל, התחולל השינוי בתפיסה המגדרית, למול ההבחנה שהייתה קיימת ושנתפסה בעבר כהבחנה מהותנית בין גבר לאשה. יתכן ובניגוד לאמירה שנכתבה על הלוח באוניברסיטת סורבון בתקופת מרד הסטודנטים בפריז ש"הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב",6 הרי שהיום הן דווקא "יורדות לרחוב ונפרצות". בספרות, חשוב לומר, שערעור המבנים, ההנחות, הקטגוריות והזהויות, גם אם הוא מכאיב ואלים, הוא מוכל בתבנית הספרותית ואינו דומה לאלימות שעלולה להתפרץ ברחוב. בקריאת ספרות נמצאת האפשרות להתנסות באופן חווייתי ולהתבונן באופן רפלקטיבי בשינוי בתוך מְכל ספרותי מגן. כך שבספרות ניתן לפגוש את הממשי הבלתי נסבל, את המדומיין שמושך אל מעבר לגבולות המציאות, מבלי להתפרק, ואת האפשרי.
הניסיון שנעשה כאן להסביר ולהמשיג את החוויה הספרותית והשפעותיה אינו נמצא רק ביכולת הסימבולית שהיא האבן הראשה של הספרות המאפשרת תיקוף ואישור לקולו של המטופל, אלא דווקא במקום שהוא סוג של התנסות בפיזור, במה שחומק מאחדותי, שאינו מובן, מוסכם, חסר חוק, בלתי נתפס ובלתי סדיר;7 חוויה שאקשור לתו החתרני של הספרות. מיפוי המרחב שהספרות פותחת בפנינו, לאזורי נפש חסרי ייצוג, לטריטוריות חסרות שם ולאזורי גבול שבין חיים למוות, הוא זה שיכול להכניס אותנו ליבשת אפלה, דחוסה, ולמקם אותנו בתוכה חסרי אוריינטציה. אותו חוסר אוריינטציה מאפשר בקליניקה למעוד, ולשוב ולמצוא אחיזה, והוא גם עשוי להיות מצע להחלמה. לכן מתבקשת כאן "אזהרת מסע" לקורא הנכנס בשעריו של ספר זה. הניסיון להמשיג את מה שמבקש לחרוג מההמשגה נתקל אף הוא בקושי.
הקושי נובע מכך שהפואטי וההמשגתי — שספר זה הינו התוצר שלו, נטוע על קרקע פרדוקסלית, שכן זהו ניסיון להמשיג ולתאר את מה שחומק מן ההמשגה וההסמלה. הכוונה לפונקציה המפרקת של השפה הפואטית — שזו האפשרות שלה לקחת את הקורא יד ביד אל מעבר לקטגוריות הידועות, אל פיתולים, מעקשים והתנגשויות בין המימטי, המומשג, הסיפורי והסדור לבין הנגיעה בכאוטי, במפורק וברעוע. קרקע טובענית זו, שעליה פוסעים בזהירות המטפל והמטופל, תאפשר טעימה, ולו קטנה, מהמסע שהספרות מעבירה את המטופל והמטפל תחת הפרקטיקה הביבליותרפית.
חשוב לומר שהספרות מעבירה לנו את העולם כפי שאנו מכירים אותו על הסדרים החברתיים המוטבעים בו, הנתפסים כסדרי עולם והמועברים באופן לא־מודע באמצעות מה שאני קוראת לו "חלב האם" התרבותי. לכן יהיה מי שיראה את הספרות כמשמרת תפיסות עולם ודכאנית.8 בו־זמנית הספרות גם מטלטלת, מערערת, סרבנית ואפילו מהפכנית (על אף ההסתייגות מרעיון המהפכנות שמבשר פתרון אוטופי או משיחי). זוהי הספרות שמציעה לנו מלוא הטנא מהפוטנציאל האנושי, אליו כל אחד מוזמן להושיט את ידו, להתכבד ולהתמקם באופן הייחודי לו.
שילובו של הטקסט הספרותי בשדה הטיפול הביבליותרפי מסייע במיוחד במצבי טיפול מאתגרים: בטיפול בטראומות — כשהשפה נעדרת וחסרה, בהגירה — כשקודים תרבותיים מתנגשים, או כשיש צורך לגשר בין תפיסות עולם שונות. במצבים בהם מתעוררת תחושת חריגות חברתית — כזו המעוררת בושה וסבל רב ואין מילים לנסח את המצוקה, וכאשר פונקציות נפשיות לא התפתחו. במצבים אלו אנו מתמודדים עם מוגבלותה של השפה. אראה כיצד שילובו של הטקסט הספרותי מכניס לשדה הטיפולי את הנוגדן הפואטי שמסייע למגע וחיבור עם הכאב ועם הטראומטי באופן שאינו טראומטי, עם שיגעון, מוות, מיניות, דיסאוריינטציה וזהות נזילה. מגע שיכול להוביל לשינוי, לתנועה ולאינטגרציה. שילובו של הטקסט הספרותי חותר תחת שתיקת המטופל, התנגדותו, הסיפור המקובע שאיתו הוא מגיע או הסיפור החסר, ומאפשר לו להיכנס לתהליכי התהוות. התהוות זו אינה אלא האפשרות להיכנס לתהליכי הסימון של השפה, לדמיין, לנוע במשחקיות במרחב נפשי שהיה חסום קודם, ולעבור תהליך טרנספורמטיבי כזה שיוביל ליצירת משמעות סובייקטיבית מותאמת יותר. בתנועה זו נמצאת החתרנות הפואטית כסימן לתקווה.9 הנוגדן הפואטי מאפשר לקורא/מטופל להפוך לסוכן (agent) של חייו, שיש לו בחירה, חירות ליצור משמעות ולפעול בעולם.
הנוגדן ״פועל״ ברמה המטפורית והחומרית בפירוק המנגנונים הלשוניים עצמם. בפרימה והתרה של הנחות אישיות, כמו, למשל, פנטזיות נרקיסיסטיות שמרפדות את חיינו והנחות תרבותיות. אלה יכולים להוביל לאפשרות בחירה, לתפיסה מורכבת יותר של העולם ולראיית האחר — כאשר לאפשרות האחרונה יש גם היבט אתי בעל ערך רב. התהליך מאפשר לחתור תחת קיבוע מחשבתי, כפיית החזרה, קיום נפשי מצומצם וחריגה אל מעבר להם. תהליך זה תומך ביצירת ממד סובייקטיבי נפשי שקרס או שנעדר, והמשמעות היא — חיזוק ״המערכת החיסונית הנפשית״, המאפשרת לאדם להתמודד עם אתגרי החיים המזומנים לו.
הנוגדן הפואטי מתפקד דרך הכנסת מרקמי התנסות רגשיים א־סימבוליים וטרום־סימבוליים הייחודיים לטקסט הספרותי, המוכנסים באמצעים לשוניים המקודדים במנגנונים לשוניים הייחודיים לטקסט הספרותי. קידוד המאפשר מגע והפנמה זעירה שיוצרת תשתית נפשית המאתחלת אפשרות של חיבור ותנועה. בכך מתאפשר שיח בפרקטיקה הביבליותרפית באמצעות מגע רך ואנושי, יצירה ויצירתיות.
על גבי המסורת התאורטית האגודה בספר זה בצרור שהוא אולי מעט מפתיע, מוגש חידוש. החידוש הוא למצוא מקום לטקסט בהתרחשות הטיפולית כגורם חי ופעיל בשדה הטיפולי והרחבת ההבנה לגבי מקומו של המטפל, שמשלב את הטקסט הספרותי בשדה הטיפולי, ובתרומה שהספרות מציעה לפסיכואנליזה.
הערות:
1 בטקסט ספרותי הכוונה לספרות ולשירה. מבחינה לשונית אעשה שימוש בספר בכל האפשרויות הקיימות בהתייחס לטקסט הספרותי: הספרות עצמה, הממד הפואטי־פיוטי, שפה פואטית ופונקציה פואטית, כפי שתאורטיקנים שונים מתייחסים לטקסט. להרחבה בנושא, ראו פרק שני ושלישי.
2 לתהליכי כתיבה יש ערך רב בשדה הטיפולי, אך תקצר היריעה לעסוק בנושא זה כאן. הוא רלוונטי בוודאי בימים אלו של פוסט־קורונה, כאשר נכנסו אמצעים טכנולוגיים נוספים לשירות הטיפול, הכוללים לא רק את הפלטפורמה הזומית, אלא גם אופני כתיבה דיגיטליים. כידוע, הקורונה האיצה תהליכים טכנולוגיים שהחלו עוד קודם לה, כמו למשל, התערבויות טיפוליות באמצעות כתיבה באופן מקוון בעולם, שקודמו בארץ על ידי עזי ברק. דווקא כתיבה באינטרנט, מבלי לראות את המטפל, מאפשרת השלכה של העולם הפנימי כפי שהומשגה כבר על ידי הפסיכואנליזה.
3 הפנייה בלשון זכר למטפל ולמטופל נעשית כאן כדי להקל על הסרבול הלשוני שבהפניה לגברים ולנשים גם יחד. ההתייחסות היא כמובן גם לגברים וגם לנשים.
4 צורן, ר‘, 2000; 2009.
5 הסופר הוא חוקר הספרות אוטו דב קולקה וספרו נופים ממטרופולין המוות קיבל תשומת לב בספרה של מירב רוט. ההתייחסות לקריאתו של קולקה מבחינת מקומו של הטקסט הספרותי היא בגדר הרחבה של ״תגובת הקורא״ שרוט ניסחה ברגישות רבה, מה שנותן תמונה שלמה לתהליך הקריאה שנמצא בין הטקסט לקורא.
6 בתקופת מרד הסטודנטים בבניין הקולז‘ דה פרנס בפריז בשנת 1968 נכתב על הלוח בסורבון על ידי סטודנט: ״הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב״, כביקורת לתפיסה הסטרוקטורלית ש״ממיתה״ את הסובייקט ואת כוחו לפעול בתוך ההיסטוריה. בהמשך למהפכה זו כתב בארת את חיבורו המהפכני על "מות המחבר". ראו משעני באחרית דבר לספרו של בארת מות המחבר עמ‘ 94.
7 בלאנשו, מ', 2011, עמ‘ 204.
8 מושגים כמו מיתולוגיות והביטוס, שבהם עסקו רולן בארת, בורדייה ומרקוזה, נותנים ייצוג לדפוסים חברתיים המוטמעים בתוכנו והנדמים לנו כקטגוריות טבעיות.
9 הרעיון של החתרנות הפואטית כסימן לתקווה מתכתב עם מאמרו של ויניקוט (1995) "עבריינות כסימן לתקווה". הכותרת "חתרנות כסימן לתקווה" ניתנה במסגרת יום עיון שערכתי ב־2013 שעסק בתרומתו של ההיבט החתרני שטקסט ספרותי מכניס למרחב הטיפול.
שער ראשון
תשתית תאורטית
פרק ראשון:
בעיית הייצוג בשפה והמענה הפואטי לה
מאז המפנה הלשוני הפכה השפה להיות מוקד לעניין תאורטי ופרקטי, על מוגבלותה לייצג מצבים אנושיים, בד בבד עם ההבנה כי השפה השגורה אינה משקפת את המציאות אלא מבנה אותה. מכאן העיסוק הרב בפסיכואנליזה, בספרות ובפילוסופיה בשפה הפואטית, ככזו שיכולה לתת מענה לבעיה זו. שכן השפה הפואטית מאפשרת להתמודד עם מורכבות אנושית ועם האפשרות לייצוג חוויות שלא ניתן לנסחן בשפה הרגילה. השפה הפואטית אף מאפשרת להתנגד לשתיקה שטאבו חברתי ותרבותי כופה על נפגעי טראומה. מחקרה של הברון10 היווה אבן דרך חשובה בהבנת מקומה של הספרות בחדר הטיפול בהקשר לטראומה של נפגעות גילוי עריות ולטאבו שמושת גם על הדיבור על כך.
בחיים בכלל ובשדה הטיפול בפרט אנו נתקלים בקשיים שהשפה מציבה בפנינו; בקושי להביע כאב; בפער בין "הדבר עצמו" לבין ייצוגו, המזוקק אל תוך השאלה, של ויטגנשטיין, כיצד ניתן ״להידחק באמצעות השפה בין מבע הכאב לבין הכאב?״11 — כיצד לבטא את מה שלא ניתן להיאמר? כיצד למלל חוויות שבהן הייצוג המילולי קרס, לנוכח בעיות סומטיות, טראומה, שיגעון או מפגש עם המוות והסופיות? הסופרים והמשוררים הם אלו שיכולים להגיע למקומות אלו, לתרגם לנו את השפה האחרת מהאזור הטרום־מילולי ולייצג עבורנו את החוויה הלא מתומללת.12
השפה הפואטית קיבלה משנה תוקף גם כמענה למשבר הייצוג של השפה שהתחולל בעקבות מלחמת העולם השנייה, למול האפוקליפסה האנושית והקושי של הניצולים למסור עדות על זוועה זו, ולהצליח בכלל לבטא משהו ממנה. היה זה אדורנו (1949), שייצג את הקול הברור ביותר של משבר זה, כששאל האם תיתכן כלל עוד כתיבת שירה לאחר אושוויץ? בהמשך אדורנו חזר בו והכיר דווקא בכוחה של השפה הפואטית להעביר את מה שחומק מן השפה הרגילה, ובכך ביכולתה להעביר לקורא את מצבי הגבול האנושיים של אזורי הטראומה. יתרה מכך, הוא אף טען כי חובתה האתית של השפה הפואטית לתת במה שוות ערך להיסטוריה כמענה לסבל אנושי, פוליטי ותודעתי.13 נקודה זו חשובה לענייננו, שכן לספרות יש מנעד רחב שמאפשר להתמודד עם מגבלות אלו. היא מציעה היבט ביקורתי, שיכול ״לשחרר את האדם מקיומו הריאלי הכפוי ולאפשר לו לבחון את יחסו לקיום״.14 מירב רוט המשיכה כיוון זה וזיהתה בספרות את החירות שמאפשרת לקורא לחרוג מגבולות העצמי שלו. זוהי חוויה של טרנסצנדנציה כשניתן לחרוג מעבר לגבולות זהותו של ‘האני‘, ומעבר לעולו של הגוף ושל חרדת המוות.15 הספרות, אם כן, מכניסה לחיינו את מה שאפשרי ולא רק את מה שכפוי עלינו, שנתפס כהכרחי, ומה שקורה ונתפס כעובדות אלא, כפי שטען גם אריסטו שראה את תפקידם של המשורר והמספר לעסוק במה שאפשרי.16
אפשרויות אלו, כשהן נכנסות לטיפול הביבליותרפי, מחלצות את הקורא מקיום מקובע, מרחיבות את אפשרות המבט וההתבוננות שלו ומנגישות את אזורי הנפש שאין להם ביטוי בשפה השגורה.
כאשר מגיעים בחדר הטיפול למבוי סתום הקשור לכך שלא ניתן לחשוב, לשתף ולהעלות אסוציאציות — כאשר מותקפת עצם היכולת לחשוב — אני פונה אל הספרות כזו שנותנת מענה למשבר הלשוני, לתקיעות ולשתיקה.
שלושת המעיינות המזינים את הביבליותרפיה
על דרך של הקדמה אניח את היסודות עליהן נסמכת הביבליותרפיה, שהן הפילוסופיה, הספרות והפסיכואנליזה. בהמשך הפרק אדון בעבודתה החלוצית של צורן, שמניחה את התשתית הסמלית לפיתוח שאעשה, וארחיב את שתי ההנחות הקיימות כיום בפרקטיקה הביבליותרפית בהתייחס לטקסט הספרותי. יסודות אלו חשובים כדי למקם בהמשך את הטקסט הספרותי ואופן ״פעולתו״ על הקורא.
הערות:
10 הברון, א‘, 2019, עמ‘ 61-65.
11 ויטגנשטיין, ל‘, [1958] תשס״ט, עמ‘ 123, ס‘ 245.
12 Segal, H., 1994, p. 615.
13 פלמן, ש' ולאוב, ד', 2008, ראו שם, עמ' 46-47; Adorno, T. (1982). Commitment [1962]. In: A. Arato & E. Gebhardt (Eds.). The Essential Frankfurt School Reader. New York: Continuum, 1982: pp. 312–313, 318.
14 שגיא, א‘, תשס״ט, עמ‘ 156.
15 רוט, מ‘, 2017, עמ‘ 135-197.
16 אריסטו, 1977, עמ‘ 33.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
