פתיח
יואב לא נולד מן הים, אף שדימה את הולדתו על סיפונה של אונייה כשמי מלח ניתזים מן הגלים, והקצף רוחש ולוטף את אימא חדווה ואותו. “לא, ילד”, אומרת לו חדווה, “לא נולדת באונייה. לא מן הגלים עלית. אני נשאתי אותך ברחבי הארץ והנקתי אותך משפע החלב שלי ונתתי לך חיים”. היו אלה המילים שלה באמת? אולי.
שנים רבות לאחר שנפרד מן ההרפתקה הימית של נעוריו שב אליו התעתוע של ימי הבראשית ולא מרפה, אף שהאמת אינה נסתרת עוד. שנים רבות מביטים אליו הוריו כיודעי סוד. הוא הבכור במשפחה, ומשום כך מקפידים עימו יותר. “שמור על אחותך כשאתם יוצאים לשחק. שים לב שיוני, אחיך הצעיר, לא ילך לאיבוד כשהוא נשרך אחריכם”, הם מתריעים. אחיו והוא מבלים הרבה מחוץ לדירת החדר הצפופה בערמות החול, וכשהם שבים הביתה, נדמה לו שרק איתו, שחור השיער, באים חשבון אם הלך דבר מה לאיבוד או אם חזר קרוע מכנסיים. עם שני הג’ינג’ים, אחיו הקטנים, לא מקפידים. ואולי רק דימה את הדבר? הרי אינו זוכר שום תקלה שפסחה עליו ופגעה באחיו. בפועל היו הקטנים שבים הביתה תמיד ללא שריטה ובבגד שלא דבק בו רבב. אז מהו המבט הזה שנועצת בו חדווה כל אימת שהם שבים לביתם, מביטה בו ולא בהם. מה, אימא? הוא שואל לפעמים, והיא רק מסירה את המבט וממשיכה בעבודת הבית.
הוא צריך לספר עכשיו את סיפורו לא על מנת לזכור, הוא זוכר. גם לא על מנת לתת עדות ולדייק את מה שאירע, לא בזה העניין. הוא צריך להבין משהו מעבר לפרטים, מעבר למקרים שנגעו בו, לדברים ולאנשים שנקרו בדרכו, מעבר למעשים. לקראת קץ העשור השמיני בחייו הוא מבקש לספר, שהסיפור יקרום עור וגידים ומה שייברא בו יהיה סודן של המשפחות בחייו.
הוא חייב אוזן שומעת כדי שתוך כדי העדות שלו הדבר הזה שנחבא עד כה בצל, יואָר. הסוד הגדול בחייו נגלה לכאורה לפני יותר מחמישים וחמש שנה, אבל באיזה אופן גם החידה של ראשיתו וגם פתרונה הנפרש בכל ימי בגרותו, נושאים את סוד האיחוי של הקרעים בחייו?
אדם עובר משבר זהות במהלך השנים הראשונות של העשור השלישי. הוא נמלט מן הרעש, מן העומס הנפשי שקשרי משפחה מטילים עליו, לארץ רחוקה. שוקע שם בלימודים ובחיי משפחה משלו, וכאָב לשני ילדים קטנים הוא שוקל להפוך את ארץ המקלט למולדתו הראשונה, להרחיק את הרעש ולשקוע בשכחה מבורכת. ואז, מתפתה לשוב עם משפחתו הצעירה, משום שנקרא לייסד מפעל עבור הנידחים מבני עמו במולדתו. הוא כבר מצא את תכליתו, לבקש ארוכה לפצעי האחרים.
אולי בבלי דעת הכשיר עצמו כל חייו להפוך את הפצע האישי למקור ברכה. מצויד בידע רב, פרי לימוד וניסיון, ויותר מכך בכישרון לחבור אל אנשים, להיות איש רעים ושיח עם אלה שנותרו בשולי הדרך. הוא סולל שביל משלו בשדה הפרוץ, שמעטים דרכו בו. אבל מה שצלח כל כך בעולם החברתי שמחוץ לו, כָשל בבית. ה”רעש” של שתי המשפחות שלו, משיג אותו בבית שהקים עם אשת נעוריו, והפצע הזה לא נרפא לחלוטין גם לאחר פרידה. כך, בערוב ימיו, מפויס עם מה שכבר לא ניתן לתיקון, אבל מביס כבר את השדים שביעתו את חלומותיו – הוא נפנה לספר.
הקדמה
מסעות הזמן
במה נתחיל? אתה שואל. אין לי העדפה מיוחדת. חיי, אם אפשר לאפיין אותם במשפט, מלאים נקודות התחלה. זה כאילו שברצף החיים בנקודות המפנה נעלם לרגע העבר, כל מה שקרה עד כה, ואני עובר לפרק הבא. טוב, לא בדיוק. העבר אף פעם לא חולף באמת, הוא שב אליי כזיכרון, ולפעמים על ידי עדות חיצונית ואפילו בלי משים ובהפתעה. בוא לא נסמוך על סדר כרונולוגי. אתה מציע שנזרום בזרם התודעה? מתאים לי. מאז שאני זוכר את עצמי הימים שלי היו מלאים פיזור דעת, שכחה ואובדנים. אני מאבד חפצים, שוכח לעיתים קרובות ונזכר באיחור. בגיל בית הספר היסודי, כשחזרתי משיעור התעמלות שאלה אותי אימא: “היכן המכנסיים שלך?” ואני, שחזרתי לבוש מכנסי התעמלות, מחציף פנים: “לא היו לי מכנסיים!” היא מביטה בי במבטה החמור ותובעת: “רוץ לבית הספר והבא אותם!” הסצנה הזאת והדיאלוג חזרו באותו נוסח פעם אחר פעם, גם הנזיפה וההכחשה. בכלל שכחה ואובדנים הפכו אצלי הרגל; צעצועים ובגדים ואופניים, ובגיל מבוגר, משקפיים, מפתחות, מטרייה, ארנק ובכלל הכול. בני הבית כבר הורגלו לאסוף אחריי, משום שאין לסמוך על החפצים שיישארו בחזקתי.
ואגב, יוני, אחי הקטן, נולד בעל אופי הפוך משלי, כאילו לא חלקנו אותו בית ואותם הורים. הילד הזה גדל ונעשה משוגע לסדר. צריך היית לראות אותו מקפיד על לבושו בעת יציאה ואת ארון הבגדים שלו ואת הנעליים ערוכים תמיד כמו למסדר המפקד. אני חושב שאחת הסיבות לזה שהוא ביקש לבוא בעקבותיי לבית הספר לקציני ים הייתה משום שהיה מוקסם מן המדים הלבנים המעומלנים המגוהצים תמיד.
אני חושב שאולי יש לפיזור הדעת שלי יתרון. דברים באים והולכים ממני ומתקשרים זה עם זה, למשל המקרה הבא: שירתי כאיש צוות על המשחתת “איברהים אל אוול", ושם בחדר המכונות אני רואה כיצד ממלאים את דלק המזוט לתוך מכל דלק פתוח שנועד לכך. בבלי דעת אני מושיט את רגל ימין שלי אל משטח הנוזל בשעה שאני עומד על סף המכל, ופתאום צף בזיכרוני האירוע שחוויתי במלחמת השחרור ב”גלות” בג’באליה, לשם פינו אותנו מקיבוץ דורות המופצץ. בחצר המנזר לשם פינו את הנשים והילדים, היה בור ביוב מלא עד שפתו במים עכורים. עמדתי עם עוד כמה ילדים לידו, ומשום מה הושטתי רגל, אולי כדי לבדוק אם המשטח יציב. לא, לא ביקשתי להיות כמו ישו שמהלך על פני המים, אם אתה שואל. אחרי הרגל האחת הלכה הרגל השנייה ואחריהן שאר הגוף. במה נזכרתי? אני זוכר את הנוזל הסמיך שעובר לאורך הגוף, את הצינה של המים, את הטעם המוזר בפה ואת חוסר היכולת לנשום. זה נמשך לכל היותר כדקה, אבל הרגיש נצח,שבסופו התעלפתי כנראה. הזיכרון הנוסף שלי הוא שמנפנפים אותי מן הרגליים כשראשי למטה, לנער את הנוזלים ואת הטינופת...
מאוחר יותר סיפרו לי, שהגננת שעמדה מאחורינו שאלה את שרגא, הילד שעמד לידי: “איפה יואב”? ושרגא הצביע על המקום הריק שמימינו, כשאמר, “הוא היה כאן”. הגננת הזעיקה מייד את אחד הגברים, תימני אלמוני, שהיה בסביבה. האיש לא השתהה וצלל אל תוך מי המדמנה ושלף אותי מתוכם. מאז אותו יום הסגתי את הרגל ברתיעה מן המשטח הנוזלי בחדר המכונות.
מה שמזכיר לי מקרה דומה. בשנים הראשונות של בית הספר היסודי הייתה לי חברת משחק בשם רחל ראב, הבתים שלנו היו בטווח הליכה זה מזה. בת ים, טרם הייתה עיר, ומסביבנו נערמו דיונות. אחד המשחקים שאהבנו היה חפירת בורות בגבעות החול כשאנחנו מכניסים את היד ממש עד הכתף. במהלך אחת החפירות שלי נפער בור או בולען בדיונה, ואני נפלתי לתוכו כשראשי למטה והעפר מכסה אותי. הרגשת החנק מבור השופכין שבה אליי כשאני מתפתל כדי לנשום. רחל רצה לאימא, ויחד הן משכו אותי מן הרגליים והצילו את חיי. אני זוכר את מבטה של אימא, כשהלכנו בשתיקה הביתה ובעת הרחצה שלאחר מכן, כאילו היא מורגלת בהצלת חיי ואינה מופתעת שדברים כגון זה מתרחשים.
אתה אומר לי שמארבעת היסודות העתיקים של החומר יש לי קשר מיוחד ליסוד המים? מעולם לא חשבתי על כך. האם זה משום המשיכה שלי לים, שבאה לידי ביטוי בהיותי נער בהצטרפות להפועל-ים בעירי? זה מה שהביא אותי לקשור את עתידי לים עד מעבר לשנות העשרים שלי. קודם כול בלימודים בבית הספר לקציני ים בעכו ולאחריהם בשירות בחיל הים ובצי הסוחר. אבל הסיפור שלי עם יסוד המים, אם בחרנו בו כ”לייט מוטיב", הוא מורכב יותר, אני חושב.
נתחיל אולי במבוכה הגדולה של ימי הילדות: עד גיל עשר, ואולי גם שנה לאחר מכן, עדיין הרטבתי במיטה. אני זוכר את האחים הקטנים, נעמי ויוני, רצים אל אימא “בבשורה", “יואב עשה עוד פעם פיפי!” אימא באה אליי שותקת, ואני מסביר שהיה גשם בחלום שלי או שהייתי באמבטיה או שחלמתי שאני משתין באסלה... למה זה קרה לי? אבא ואימא היו סובלניים להחריד בתגובתם. אימא פשוט החליפה מצעים וזירזה אותי להתלבש. בתקופה מאוחרת יותר פירשתי את המבט שלהם כידיעה וכהבנה שנסתרת ממני.
הייתה עוד תוצאה לסיפור ההרטבה – אימא לקחה אותי לטיפול פסיכולוגי. אני זוכר את חוויית הנסיעה אל הטיפול בשני אוטובוסים לזמנהוף 14 בתל אביב כמענגת במיוחד, ולאו דווקא משום הפגישה עם הרופא, שזכורים לי ממנה רק מבחני ה”רורשך”. הנסיעה הייתה מהנה משום שהייתה לאימא ולי הזדמנות נדירה לזמן איכות, והעיקר שכל ביקור כזה נחתם בליקוק גלידה שקנינו. האם הייתה ההרטבה תוצאה של טראומה בילדות המוקדמת שלי? לא התחבטתי רבות בשאלה, כי כשהגעתי לגיל אחת־עשרה, משהו דרמטי התרחש, ואני חושב שאז נגמלתי.
מה שקרה קשור יותר ליסוד האוויר, לאיזו רחיפה ולשהייה בחלל, משום שכאשר הגעתי אל הקרקע הייתי כבר ללא הכרה. אבל הנה האירוע כסדרו. הייתי בן אחת־עשרה, ויוני בן שבע וחצי. אימא הפקידה בידי כסף כדי שנלך להסתפר. הספר שכן במרחק של כשניים וחצי קילומטרים מאיתנו, אבל אני החלטתי להשתמש בחלק קטן מן הכסף לכרטיסי אוטובוס. נסענו כשלוש תחנות וירדנו. האוטובוס שהה עדיין בתחנה כשניסיתי לחצות את הכביש במעבר החצייה. קראתי ליוני שיבוא אחריי, אבל הוא פחד משום מה. כשעברתי את חזית האוטובוס, חשתי מכה אדירה שהעיפה אותי באוויר. מכלית דלק פגעה בי. בבת ים של אז היו שני פרשי משטרה, דוד ואברהם. דוד וסוסו היו בקרבת מקום, והוא היה הראשון שהרים אותי מעולף על ידיו והזעיק מגן דוד אדום. יוני לא השתהה, ורץ כל הדרך הביתה כדי להודיע: “אוטו דרס את יואב!” לקחו אותי לבית החולים דונולו ביפו. הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי (אני לא זוכר אחרי כמה זמן), היה אימא ואבא בפנים מודאגות, מסתבר ששהו על יד המיטה מאז האשפוז.
הרופאים התחילו לעשות לי בדיקות. דקרו אותי ברגל, ולא הרגשתי דבר. שמעתי אותם מדברים זה עם זה על פגיעה בעמוד השדרה. גילו איזה שבר בזיזי חוליה מספר ארבע, והיה חשד לפגיעה בעצָב. בנוסף להיעדר תחושה מן המותניים ומטה, לא הייתי מסוגל להפעיל לגמרי את הרגליים. אימא ואבא באו כל יום, ובפי הרופאים לא היו בשורות חדשות.
לילה אחד אני חולם ששודדים מתגנבים לבית החולים ומחפשים אותי, ושאני בורח מהם. אני קם מן המיטה ופוסע במסדרון עד שאני מגיע לתחנת האחות. האחות נדהמת. ילד ששוכב שבוע משותק – ופתאום הולך! אני אומר לה: “השודדים רודפים אותי”! והיא מרגיעה: “אין כאן שודדים, המשך לישון”.
ה־"Sleep Walking" של הילד המשותק הזעיק למוחרת בבוקר את אימא ואבא שהגיעו בריצה. הרופאים הסבירו שאין כל בעיה עצבית, ועשו להם ולי הכרה עם מושג חדש: פוסט־טראומה. הכול בסדר, הם הרגיעו. הילד ישוב ללכת ולהרגיש. זה לקח כמה חודשים עד שחזרתי לעצמי, ואולי שנה עד שהגב שלי חזר לתפקד. לאט־לאט גם שבתי לפעילות ספורטיבית. כל אותם ימים לא מש ממני המושג הזה, “פוסט־טראומה", אולי משום הכובד של השם הלטיני ואולי משום הפירוש שנודע לי בחקירה שערכתי בספרייה העירונית. בחלומות בהקיץ עלה בדרך כלל לרגע הזיכרון של הרחיפה באוויר בתאונה. זה הדבר שגרם להפסקת ההרטבה – החבלה והכאב שאינני נזכר בם? לימים מתגנב החשד שגם ההרטבה המאוחרת וגם השיתוק שתקף את הגוף, כמו האירוע הנוסף שהתרחש בסמוך, שייכים לזיכרונות אחרים, קודמים. אולי לתקופת הינקות, זמן שיכולתי לנחש את קיומו רק במבטי הדאגה של אבא־אימא שנשלחו לעברי ללא קשר לפעמים.
האירוע הנוסף, שהתחיל בסמוך מאוד להחלמה שלי היה הגמגום. פתאום התחלתי לגמגם באופן משונה. לא רק שחזרתי על הברות ללא צורך, אלא שתכופות הדיבור היה נתקע לי באמצע מילה. אני זוכר את חבריי מכיתת בית הספר פונים אליי בצחוק, “יואב, תגיד כבר משהו”...
אתה שואל איך התמודדתי. לא זכור לי שנמנעתי מדיבור, ובוודאי לא מקשר עם החברים בגלל הגמגום. לא זכור לי שנעמי ויוני צחקו עליי אי פעם, וזה היה חשוב. כנראה, החברים מן הכיתה די לעגו, אבל לי זכורה רק ילדה אחת, ליאורה, שניגשה אליי אחרי השיעור ואמרה לי שהיא רוצה להיות החברה שלי, דווקא משום שהילדים בכיתה צוחקים עליי.
באותו גיל, שתים־עשרה, עברתי עוד אירוע שאם לא היה טראומטי ממש, היה בוודאי מביך. כילד שנולד בזמן מלחמת העולם, נמנעו הוריי מלתת בבשרי את הסימן היהודי, ועתה הוחלט לעשות לי ברית מילה. בימים שלאחר הניתוח די נמנעתי מן הצורך להגיע מדדה לבית הספר או לצאת לרחוב. מדוע דווקא בגיל הזה? הייתי חבר תנועת נוער ובנסיבות שנהגנו להיחשף (“כיבוי צופי” של מדורה, למשל) הייתי צריך להסתיר את הפרט הלא יהודי, ולקראת הבר מצווה בשנה שלאחר מכן, דחק בהוריי גם הרב שהכין אותי לקראת ההפטרה. אני מניח שבנסיבות אחרות הייתי מסתגר והופך דיכאוני וא־סוציאלי. מה הציל אותי אפוא? אם אתה מתעקש על מים, דווקא, זה איכשהו קשור לים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*