ספרות משובחת; דמויות שנכנסות ללב, עלילה מרתקת וכתיבה מעולה. מומלץ ביותר .
מקסים. סיפור לא פשוט ומרתק. זהו סיפור עלינו, בכני אדם. התרגשתי מאוד, (ספוילר - היו לי דמעות בעיניים בפרק האחרון). הספר נכנס לרשימת הספרים אותם אני קורא שוב מידי פעם (הומו פאבר של מקס פריש, מוות רך מאוד של סימון דה בובואר, אדמת אנוש של אנטואן דה סנט-אכזופרי, מיכאל שלי של עמוס עוז ועוד)
מצחיק עצוב מוזר גדלתי והתבגרתי בקיבוץ בעמק ולכן מייד התחברתי ונהייתי חלק מהסיפור חשתי כעס על חלקו של הילד החריג - איש העגורים היופי של החיים בישוב חבוי צריך להבין אותו או לא מומלץ בעיקר לבוגרי ההתיישבות העובדת
מקסים. לא קל אבל נהדר. לאוהבי ההתיישבות העובדת, כשמביטים להם בלבן של העיניים.
אין ספק. ספר מיוחד שכתוב ברמה טובה, רצינית. ספר על אנשי הכפר, חקלאים מחוספסים. אנשי האדמה. אנשי הגשם. תמצית חיי הכפר על הטוב ועל המר מוגשת לקורא בצורה הכי ישירה ואמינה. התככים, המזימות, השנאות והאהבות. הלבטים, הביטחון, הרוע והחמלה. ריח האדמה, קולות הקיץ והלילה. תענוג צרוף.
ספר ביכורים נהדר, כתוב היטב, עם שורשים מאוד ישראליים. רומן עם סודות משפחתיים שמעביר ביקורת על חלום השיתופיות של ההתיישבות העובדת, עוסק בעוינות שמתפתחת בין התושבים הוותיקים, החקלאים,ובין החדשים "העירוניים".
ספר סוחף וכתוב היטב מלא הומור וכאב ומקוריות מפתיעה נקודת מבט שנונה וכתיבה יפיפיה
ספר מצוין, כתוב נפלא, ולמרות שעשה לי רע על הנשמה לא יכולתי לעזוב אותו.
כמו חזרה למשהו ישן מוכר ואהוב, כך הספר הזה גרם לי להיזכר כמה אני אוהבת ספרות עברית כשהיא במיטבה. נפלא! מומלץ בחום.
מעולה‼️ יכולת נפלאה ליצור אווירה ולרקום דמויות בתוך נוף ישראלי שורשי. לדעתי, בין הספרים הטובים בספרות העברית.
ספר חכם המצליח באצעות קולות שונים להרכיב מסכת מורכבת של יחסים כשברקע הטבע והמושב. האוירה קשה והסופרת לא נותנת הנחות לקורא. הסיום בא במפתיע ומשאיר את הקורא ללא חווית פורקן. אך סך הכל אני מסכים עם הביקורת של עמרי הרצוג מהארץ ומחכה לספרים הבאים
מצבים אבסורדיים וציוריים, כאילו מעולם אחר אבל בעצם זו מציאות ילדותי המוכרת כל כך. הריחות, הדמויות, השפה, האווירה העמק שלי. המציאות שעולה על כל דמיון.
בלי צל של ספק אחד מספרי המקור הטובים שקראתי בשנים האחרונות. השפה עשירה ורהוטה (נדיר בשנים האחרונות). הדמויות עגולות ומציאותיות. התאורים שלמים ומדוייקים ואין חורים בעלילה ובעיקר השלם גדול מאוד מסך חלקיו.
ספר חזק, בחלקו כליל ובחלקו קשה עד כדי שהצליח להרוס לי את מצב הרוח לחצי יום (וזה סימן טוב מבחינתי, סימן שהספר נגע) למעשה אחד הפרקים גרם לי להזכר במשהו מלפני כמה עשורים, מתקופת ילדות התנהגות לא ראויה שלא הייתי גאה בה בכלל, דאגתי לשכוח כדי לא לחוש בושה והנה, פתאום זה התפרץ כמו צינור מים ישן.
מעולה. כתוב ברגישות, בחוכמה. קוסמת של מלים ומצבים, סיפורים ששזורים זה בזה ומעוררים עניין. מרגש ביותר היחס העדין כלפי של'ימה. ממש חונק בגרון.
ספר חכם, מרתק ויותר מהכול מרגש. עשוי כמו כתב חידה אל נפש האדם, המשפחה והעמק. מומלץ בחום.
לא היה פשוט להתחיל. רומן בכמה קולות הוא לפעמים מבלבל, אבל ברגע שמתאפסים הקריאה מענגת ביותר
נראה לי שמאז "רומן רוסי" שנכתב על נהלל לא קראתי ספר כל כך טוב שמתאר את אנשי העמק והפעם בלי פילטרים. בספר "עד שהגשם יחזור" מצאתי את "הטוב הרע והמכוער" שבאגודה בשכן ובאשת האיכר, ששולטים בחיי הכפר כמו הגשם. מי שאוהב ספרות יפה ייהנה מכתיבתה המיוחדת של מחברת הספר, שבה לצד המציאות הבנאלית מתנהל רובד ספיריטואלי מרתק ביופיו, רובד שהוא , הוא כוחה הספרותי. קראו ותיהנו
סיימתי לקרוא תוך יומיים, פשוט לא יכולתי להניח את הספר! הכתיבה כה קולחת שהתחברתי לדמויות כאילו ליוו אותי כל חיי. מחכה כבר בקוצר רוח לספר הבא🙏
ספר מיוחד, מרתק ומרגש! כתוב נפלא, בשפה ציורית ועשירה, מצליח לרתק, להצחיק ולרגש. הכתיבה הייחודית גורמת לעמק ולכפר לקום לתחייה. מרתק לקרוא את ההתרחשויות מנקודות מבט שונות ומדהים לראות איך סלעית שחף פולג מצליחה לתת קולות אמינים גם לבנות הדור הצעיר ובמיוחד לבני הדור המבוגר. ספר מומלץ ביותר לאוהבי קריאה וספרות איכותית וטובה - נקווה שספר זה הוא הסנונית הראשונה שמבשרת על קול ספרותי ישראלי חדש וייחודי
ספר על החיים על ילדים עם צרכים מיוחדים. איך התקבלו בחברה בעבר? אינטריגות פוליטיקה פנימית ביישוב... איך לא רואים את המציאות? בעיניים פקוחות?
שווה קריאה, בעיקר למי שחווה את החיים בקהילות כפריות, עם ההיסטוריה וההווה המוזר שמתהווה.
אהבתי מאוד את הספר וצורת הספור. הספר מנפץ הרבה פרות קדושות בחברה הישראלית, והדמויות מתבוננות פנימה. הספור והכתיבה סוחפים, גמרתי אותו בקריאה אחת.
כתוב היטב, מעט איטי בחלקו הראשון, משתפר מאד בהמשך ואף נוגע ללב לקראת סיומו. מצפה לספרים הבאים של הסופרת.
כתוב היטב. אהבתי מאוד את סיגנון הכתיבה. הסיפור עצמו נופל מרמת הכתיבה.
הספר קולח, יש הסתרה של הדמויות שמתגלות לאט לאט במהלך העלילה, תאור של הכפר עם השתיקים שלו, יחסים משפחתיים מורכבים ועלילה זורמת. כתיבה טובה וספר טוב
ספר ביכורים מפתיע ביכולותיו. כתיבה קולחת, נוגעת, מעניינת ומפתיעה. מומלץ!!!
מעניין. מושחז. קצת מתפזר בכל מה "שרע" בחברה המושבית. מתאים לסרט
תיאורי טבע ואדם מדוייקים להפליא עם הטוב הרע ומה שביניהם, עברית משובחת ותיאור העמק כפי שאני זוכרת מילדותי למחברת מחכה לספרך הבא...
קראתי אותו בשקיקה אהבתי את תאורי טבע האדם ותאורי הטבע עצמם טבולים בסיפורים אנושיים לעיתים מכאיבים ולעיתים אנושיים,, ספר שמתבונן בחיים ברגישות ועדינות
לא התחברתי עם הספר! אבסטרקטי מדי. לא סחף אותי. שמחתי לסיים אותו!
משעמם ומעניין לחילופין. אפשר היה להתמקד בשתי דמויות ולא להתפזר כל כך ולאבד עומק
ספר ביכורים מעניין של סופרת כישרונית מאד. חבל שלקראת הסוף היא התחילה להתפזר וסיום הספר היה מאולץ משהו, כאילו יאללה נסיים כבר... עדיין כספר ביכורים הוא מהווה פתיחה מסקרנת לקריירה ספרותית אולי טובה יותר בהמשך. ***1/2 כוכבים מבחינתי.
יפה מאוד, אם כי ההשוואה לספרים של מאיר שלו קצת יצרה ציפיות שלא התממשו
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/עד-שהגשם-יחזור-סלעית-שחף-פולג/
עד אמצע הספר מאוד מבובל, אחר כך העלילה מתבהרת, אבל עדיין מרגישים את התפרים. הדמויות קצת שטוחות
נוסחה של סדרה סכרינית בנטפליקס מולבשת על מניירות מושבניקיות. אפשר לתאר עולם בדיוני קודר גם בלי שהדמויות כולן יגידו אוף ואוי כל שניה באופן אחיד שמחבל באפשרות ליחד אותן אחת מהשניה.
אלול
חלק ראשון
סדום שבעמק
רחוב אחד ראשי לעיר קטנה. רחוב ראשי, ארוך, ולא הרחק משם ביציאה, מעבר לרמזורים האחרונים, אדמת העמק מעלה באוב את דמויותיהן המעוותות של כובשיה, מוצפנים בתוך ערפילים לוהטים העולים מאספלט הכבישים, ומחליקים אל שדות השעורה והאספסת לעוד איזו הצגת תכלית אחרונה.
ליד סניף הביטוח הלאומי ניכרת התקהלות כשמסעדת הפועלים הסמוכה מכריזה על ארוחת צהריים בעשרים וחמישה שקלים, תחנת המשטרה נראית נטושה בשעה הזו כשהפיקוסים מצלים על מגרש החנייה והניידות מטונפות מפירות הפיקוס ולשלשת עטלפים. על דלת הכניסה של חנות הסדקית תלוי מקרמה צבעוני ועליו רקום "סגור" ורק הפלאפל מפוצץ בחיילים שנשפכו מאיזה אוטובוס.
ברמזור יושב רובי בטנדר טויוטה לבן ומלוכלך, מביט במראה חליפות ומסדר את שערו הפרוע, בעוד יתיר, מזכיר ועד האגודה החקלאית של הכפר, איתו בדיבורית.
"כמה סידורים ואני חוזר," אומר רובי ומרים את חולצת הטריקו מעל בטנו כדי לנגב את מצחו ואת משקפי השמש שלו. המזגן לא מצליח להתגבר על הלחות השוררת בחוץ. האורות ברמזור התחלפו מאדום לכתום, רגלו של רובי הרפתה מדוושת הבלם והרכב נכנס לעיר.
"רובי תעשה לי טובה אחת, בלי שטויות ובלי ידיים. הנכדה של יוסק'ה אמורה להגיע היום או מחר, אז כמו שסיכמנו, כן? רק להבהיר לה, ליעלי, בצורה עדינה כמובן, שאין שום סיכוי שהתוכנית שלה תוכל לצאת אל הפועל."
רובי גילגל עיניים בחוסר סבלנות. אין מה לספר ליתיר שהוא כבר פגש את יעלי באילת לפני כמה חודשים, ממש בסוף החורף, הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח מה קרה שם. עדיף ככה. גם כשידבר איתה, הוא לא יזכיר את זה.
אבל בכל זאת, הוא חושב לעצמו תוך שהוא פונה ימינה אל תוך רחבת החנייה של הטכני של נחשוני — הוא היה צריך לקנות שמן לשופל וכמה מלכודות לחולדות (כבר הרבה זמן הוא מבטיח לדיירים שלו בגורן שיעשה מבצע הדברה) — מעניין למה היא חוזרת, נתקפה פתאום נוסטלגיה? מתגעגעת לחיים הפשוטים? זה שיעשע אותו. האמת שהוא אף פעם לא חשב עליה כאחת מאלה שיחזרו לכאן עם הזנב בין הרגלייים. רובי לא הבין מיתיר אם היא חוזרת לבד או עם הצייר. הוא ממש לא היה יכול לראות איך הבחור הזה משתלב בכפר. אולי זה כמו מה שהולך עכשיו עם החדשים מההרחבה, עובדים כל השבוע בעיר וחוזרים בסופי שבוע.
המחשבות על יעל מעסיקות את רובי בדיוק עד שהוא נכנס אל תוך ההאנגר של נחשוני ומרגע שנכנס, הן מפנות את מקומן לתחושת העונג המוכרת שמשתלטת עליו בכל פעם שהוא מזדמן למקום הזה שעומד בו ריח מעורב של של שמני מכונות, חומרי הדברה וריח הפלסטיק החריף של צינורות ההשקיה.
לא רחוק משם, אולי מאה חמישים מטר מהטכני של נחשוני, התחנה המרכזית הנושקת לשוק יום שני עוטפת במין אפלוליות קרירה את העוברים והשבים, החוזרים והבאים, חוסמת בגופה העשוי בטון יצוק את ניסיונות החדירה של הקיץ החלוצי, מתגוננת בגבורה מפני קרני השמש הסוטרות לה מאז שעות הבוקר המוקדמות.
הפסלים המתכתיים שבכיכר הסמוכה שולחים בה סנוורים וגם בנהגי המשאיות המובילות מספוא אל העמקים. כל כך חם עד שנדמה כי אפילו שולי הבורות הפעורים בכניסה לתחנה יזלגו להם תכף פנימה אל בטן האדמה בקול תסיסה רך, והאוטובוס הממוזג שהגיע ממש עכשיו מתל אביב, יצנח מטה גם הוא יחד איתם.
יעלי יורדת מהאוטובוס כשהיא מעירה בעל כורחה את החייל המותש שנרדם אי שם בדרך נמיר וראשו נשמט על כתפה. רגש אחריות או אולי איזה רגש אימהי ניעור בה וכך, כשהיא דואגת שלא לזוז יתר על המידה, ישבה כל הדרך מתל אביב אפילו ששתי רגליה נרדמו.
עכשיו היא ניסתה להשתחל מהמושב הפנימי בזהירות, החייל התעורר ומילמל מילות התנצלות. היא חייכה אליו את החיוך הכי טוב שלה, כי הרי מעתה, היא החליטה, היא תהיה אדם טוב יותר, נחמד יותר — אחר.
עשר דקות! הכריז הנהג, נא לחזור בזמן! ולפני שירד בעצמו, החליף את לוחית היעד — בית שאן.
היא קנתה בוטנים אמריקאיים ומים מינרליים בחנות הפיצוחים מאישה בפאה ארוכה וחלקה, ובדוכן העיתונים הצמוד לה, היכן שהעיתונים נתלו על חוט ארוך לרוחבו והציגו לראווה כמו כביסה רעננה חוברות פורנו ברוסית ואנגלית, תשבצים ומגזינים בנייר מפתה ומבריק, היא עילעלה באחד הירחונים. בעל הדוכן שהופיע פתאום מעל הדלפק הבהיר שמי שקורא קונה, אז היא הניחה את החוברת וחישבה שיש לה עוד כמה דקות שבהן כדאי לה להתהלך קצת אחרי הנסיעה הצפודה. לשירותים פה היא לא תיכנס. בכניסה לתחנה עמדה שורה של טלפונים ציבוריים מלוכלכים. פעם היתה מתקשרת מהם להודיע שהיא בדרך, ועכשיו יש לה נייד אבל אין לה למי להתקשר.
ההפסקה הסתיימה, האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לכיוון מזרח, נוסעים ותיקים וחדשים שעלו זה עתה התערבבו בין המושבים. החייל שלה לא חזר.
מהחלונות המלוכלכים והממאנים להיפתח בתואנת המיזוג, נראים גשרי השקיה ענקיים מרעיפים ממטרים חיוניים על השדות, ואלה בתורם מעלים אדי מים המעבים את האוויר הדחוס ממילא. השמש שהסתתרה מאחורי העננים בשעות האחרונות — הונאה אמיתית שהרי למרות המראה הסגרירי, החום רק הופך כבד יותר, בריוני — צצה שוב וקופחת על העלים הרטובים בתחושת סיפוק של מי שיודעת ששלטונה הוא סופי ומוחלט ואין דבר מלבדה. עוד כמה דקות היא תצלצל בפעמון, האוטובוס יעצור בתחנה הראשונה על הכביש, הדלתות ייפתחו ויפלטו אותה החוצה בלי רגש, וכך היא תצא בלי שום הגנה אל השמש, ואל כל מה שעוד מצפה לה.
בחנייה של הטכני רובי עמד מחוץ לטויוטה ואכל את מנת הפלאפל המתפקעת מחמוצים וצ'יפס. הוא בדק שכל הציוד שקנה הועמס כמו שצריך על הארגז מאחורה ועכשיו תכף הוא ייכנס לאוטו, ידליק את הרדיו, יכוון את המזגן על המקסימום ויחשוב על דגים — המחשבה היחידה שמרגיעה את העווית שמתחילה אצלו בבטן בכל פעם עוד לפני שהוא מגיע למעגל התנועה האחרון ביציאה מהעיר.
זו לא סתם מחשבה אקראית, בסופו של דבר זו העבודה שלו, היום באופן ספציפי הוא חושב על הדגיגונים שאמורים להגיע במשלוח מאילת. אבל ברגע שחשב על אילת זה הזכיר לו שוב את יעלי, ויעלי הזכירה לו את השיחה עם מזכיר הוועד וכל המחשבות האלה שוב הפעילו את העווית בבטנו. הוא נגס עוד כמה נגיסות מהפלאפל ואז ויתר ונכנס לאוטו. הטויוטה המאובקת נשפה וחירחרה בטרוניה כשהתניע, אבל בכל זאת התמזגה עם הכביש המתפתל במסלול המוכר, שלא לומר מאוס, מתגלגלת כמו מעצמה, רושפת ומיטלטלת, מובילה אותו חזרה בהכנעה, כמו תמיד, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה או הדבר האחרון שהיה מבקש לעצמו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
