עד שהגשם יחזור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד שהגשם יחזור
מכר
אלפי
עותקים
עד שהגשם יחזור
מכר
אלפי
עותקים

עד שהגשם יחזור

4.2 כוכבים (95 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2835מקורי
ספר מודפס
4964.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 92
ספר קולי
2835מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

סלעית שחף פולג

סלעית שחף פולג היא כותבת, עורכת ומרצה לאנגלית. גדלה בבאר שבע ובעומר, התבגרה בעמק יזרעאל, וכיום מתגוררת בקרית אונו ומגדלת שני ילדים, שלושה חתולים ובן זוג. בוגרת המחזור הראשון של התוכנית לתואר שני וכתיבה יוצרת באנגלית באוניברסיטת בר אילן.

יוצרת וכותבת באנגלית ובעברית. במהלך השנים סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ואנתולוגיות בישראל ובחו"ל –  ביניהם "מאזניים", Maggid ועוד.

saleit.shahaf.poleg@gmail.com‏

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

״לא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא היה קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה.
ובכל זאת יש דברים שאין לעבור עליהם בשתיקה: גגות בלי רעפים למשל. מסעדות בתוך לולים. מחלבות בוטיק, אורוות שעברו הסבה לחדרים להשכרה לפי שעה. ככה בלי ששמים לב כל הכפר הולך לעזאזל. כן, בגלל הגשם, אבל גם בגלל דברים אחרים.״

יעלי לבית שטיינמן חוזרת לכפר אליו הבטיחה לא לחזור לעולם ובבטנה תינוק שגורלו לא ידוע. גלי, אחותה, חוזרת מקנדה כדי להתחתן בחצר הגדולה מתחת לעץ האשכולית וממתינה לחתן שלה שיגיע.
שתים־עשרה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שירד גשם בכפר ומאז שיצא הסוד המשפחתי לעולם. עכשיו הוא מאיים לרדוף אותן שוב.
משפחה אחת, שלושה דורות בכפר ותיק בעמק מסוכסך, נאלצת בעל כורחה להתמודד עם השלכות הסוד בעליית הגג, ועם הסודות האחרים, חלקם קטנים יותר, חלקם מחרידים לא פחות, שכמו עוברים
בתורשה מדור לדור. ברקע, עם היעלמותו המסתורית של הגשם הכפר המשווע למים מנהל קרבות על השיבר, ובשדות צומח הנדל״ן.

סלעית שחף פולג נולדה בבאר שבע, גדלה בעומר והתבגרה בעמק יזרעאל. בספרה הראשון, עד שהגשם יחזור, היא משרטטת בהומור, באירוניה וגם בחמלה את דיוקנו של מה שנותר מהחלום הציוני ואגב כך בוראת כמה מהדמויות הבלתי נשכחות והססגוניות בספרות העברית של העשורים האחרונים.

פרק ראשון

אלול
חלק ראשון

סדום שבעמק


זה התחיל עם הגשם.
או אולי אפשר לומר שזה נגמר עם הגשם ההוא שלא חזר מאז.
גם אפשר בהחלט להגיד שמאז הגשם ההוא לא ירדה פה אף טיפה אחת מחורבנת. שום דבר מאז הגשם ההוא ועוד מעט סוגרים לנו את כל הברזים.
מסביב, עניינים כרגיל.
רק כמה הרדופים זקנים ורעילים מפרידים בין מטעי השקדים של הקיבוץ השכן והמאה דונם תירס של שטיינמן, אבל אצלם הוא יורד ובצד שלנו, כלום.
כאילו העננים בוחרים איפה בדיוק להשתין את גשמי הברכה הדפוקים שלהם.
אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים.
אין פה אפילו צדיק אחד בכל העמק הזה — אנחנו יודעים.
אבל כזה עונש — לראות את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס הנרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל — עונש כזה לא הגיע לנו.
לרובנו לפחות.
הילדים שלנו מעמידים שלטים בכניסה לכפר: "בגדים יד שנייה"; "עיצוב פנים לחדרי תינוקות"; "עוגות תוצרת בית"; "תכשיטים מהמוכר לקונה" ו"חדרי אירוח לפי שעה".
לא לימדנו אותם לעשות שום דבר. חקלאים! היינו גאים בעצמנו וטפחנו להם על השכם אפילו שלא גמרו תיכון.
עכשיו הם לא יכולים לעזוב והנשים העירוניות שלהם לא רוצות לעזוב כי יש להן "איכות חיים".
חה!
עובדים כמו חמורים וזורקים אצלנו את הילדים.
אבל אנחנו לא מתלוננים, רק מסתכלים בעצב מהמרפסות המרושתות שלנו ורואים איך כל הכפר הזה הולך לעזאזל בגלל הגשם.
וגם בגלל דברים אחרים.
ביום ההוא, של הגשם האחרון שהחל מטפטף בשעות הבוקר, ישבנו לנו בבתים אחרי החליבה עם כוס תה ולחם חי וחשבנו: הנה, סוף־סוף החורף מתחיל. ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא פיספס את האלונקה שעברה ברחוב עטופה בכיסוי קטיפה, כשאחד מזוקן בשחור דוחף את העגלה שקירטעה וקיפצה עם כל בור ומהמורה שלא תוקנו כבר שנים.
היא עשתה את זה בכוונה — זה היה ברור — החברה קדישא בכפר, הגופה בתכריכים וכל זה. לא בארון עץ פשוט כמו שעושים אצלנו, בלי ענייני דת ומצפון, עם כמה מילים על החבר מתחת לברוש ואחמד הקברן מנעורה סוגר את העניינים בשבילנו.
זה נכון, לא היינו יכולים לומר עליו שום דבר, לא באמת הכרנו אותו, הוא לא היה משלנו. ובכל זאת שיתפנו פעולה, החבאנו אותו כאילו היה אחד מאיתנו, לא סיפרנו עליו לאף אחד גם כששאלו וריחרחו, ואחר כך כבר לא זכרנו מאיפה מגיעים גזירי הנייר שהתעופפו לפעמים מסביב לסילו ונחתו בכניסה לצרכנייה.
שכחנו.
עד שהזקנה דחפה לנו אותו בפרצוף בסיבוב הופעות אחרון בכפר. הולכת ככה נמרצות עם השיער השחור־שחור והשפתיים האדומות והפנים כמו צמר גפן.
נתנו לה כבוד, דור המייסדים וכל זה, אי אפשר שלא. נכון שלא הגיעה עם העגלה מתל עדשים ביום העלייה לקרקע שאין קובע ממנו, אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התיישבות, ולא קיבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים, ובכל זאת.
בסתר קיווינו שתיקח את הדברים שלה ותלך מכאן כמו חצי מהמשפחה שלה שעזבה, ואלה שנשארו לא עשו פה שום דבר חוץ מלהשיג עוד תואר ועוד תואר באוניברסיטה, ואז עוד המשיכו לגור פה, ללכת בלי להרגיש עם, בלי משק חי, בלי אדמה.
ועוד היו להם טענות, דחפו את האף לענייני המים, החליטו שהם לא צריכים להשתתף במיסים של ועד האגודה החקלאית שהרי אין להם משק פעיל, הוציאו את עצמם מהכלל, והכי גרוע, הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה.
אז הם חטפו מאיתנו, אוהו, איך שהם חטפו.
גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו ששמעו את השיחות בשולחן ארוחת הערב, גם זה בטוח.
אבל מסתבר שהם היו רק הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי.
אחר כך הגיעו האחרים ואנחנו כבר לא החטפנו.
עכשיו היינו צריכים לחייך, להעמיד את עצמנו למכירה: "בואו אלינו, תראו כמה יפה ושלֵו פה, בואו הצטרפו לקהילה שלנו." וכל הזמן הזה אנחנו מקווים שכשהגשם יגיע נחזיר את הכפר לעצמנו ונגרש את הפולשים.
מי אם לא אנחנו ידע בדיוק איך לעשות את זה.
אבל בינתיים תלינו שלט גדול בכניסה לכפר וסידרנו שהכניסה תהיה מסבירת פנים. שיחי בוגנוויליה מסתירים את תעלת הביוב הגדולה, והרדופים בשלל צבעים את העזובה בשולי השדות.
אנחנו לא צריכים את כל זה, את ההתייפיפות המאולצת הזאת. אנחנו הרי יודעים שהכביש החדש שנסלול ייסדק בתוך פחות משנה תחת גלגלי מכליות החלב, ושוב נצטרך למצוא את הכסף לתקן. שהמדרכות החדשות (מעליהן תאורה ידידותית לחיות הבר), יתבקעו שוב מעל האדמה השחורה והיבשה.
קוסמטיקה, אומרים הילדים שלנו, זה שם המשחק. הם תולים עציצי פטוניות צבעוניות בכניסה לכפר (בזבוז מים), צובעים את הסילו החלוד ואת משרד הדואר המתפורר, משייפים את חלונות העץ העתיקים אכולי התולעים, ומשקים במים טובים את הדשא הגדול שליד בית העם.
הכול למען הפולשים שקונים בהרחבה החדשה חלקת אדמה זעירה במחיר מופקע (ועדיין זול בהרבה מהמרכז, ככה הילדים אומרים). הם מביאים את האדריכל המיוחד שלהם מתל אביב, יושבים על השרטוטים חודשים, ובסוף בונים בית שנראה בדיוק כמו הבית השכן. קוביות שטוחות, בלי גגות רעפים, עם צמחייה שלא תשרוד כאן את הקיץ ואם תשרוד, חשבון המים שנגיש להם יסיים את העבודה.
אנחנו חוגגים עכשיו את כל החגים בהפגנתיות. חג המשק, תשעים וכמה שנות עלייה לקרקע, שבועות. הפולשים מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור.
לנו לא נראה שכמה דוכני מזון ואקדחי בועות־סבון חד־פעמיים יצילו את הכפר מפשיטת רגל, אבל הם אומרים שכן, שנתחיל להיות יותר גמישים, שאין ברירה, צריך להתקדם. הם אומרים שצריך לאחד את הרפתות לרפת אחת גדולה משוכללת ונקייה, בגלל שאיכות הסביבה חשובה וגם זכויות בעלי החיים. הם לוחצים שנתחיל לגדל אורגני (מה הם יודעים בכלל על השרצים העתיקים שממלאים פה את הקרקע) ושהתרנגולות שלנו יטיילו בשדה חופשיות.
אז אנחנו מחכים לגשם.
כשהוא יגיע נוכל להיפטר מהם, מהפולשים. נוציא לילדים את כל השטויות מהראש. כשהגשם יבוא, נוכל למחות את האבק מהקמטים והסדקים, לזקוף ראש ולכבוש בחזרה את מקומנו. יש לנו עוד כוח. יש לנו עוד תוכניות. עוד לא פג תוקפנו.

רחוב אחד ראשי לעיר קטנה. רחוב ראשי, ארוך, ולא הרחק משם ביציאה, מעבר לרמזורים האחרונים, אדמת העמק מעלה באוב את דמויותיהן המעוותות של כובשיה, מוצפנים בתוך ערפילים לוהטים העולים מאספלט הכבישים, ומחליקים אל שדות השעורה והאספסת לעוד איזו הצגת תכלית אחרונה.

ליד סניף הביטוח הלאומי ניכרת התקהלות כשמסעדת הפועלים הסמוכה מכריזה על ארוחת צהריים בעשרים וחמישה שקלים, תחנת המשטרה נראית נטושה בשעה הזו כשהפיקוסים מצלים על מגרש החנייה והניידות מטונפות מפירות הפיקוס ולשלשת עטלפים. על דלת הכניסה של חנות הסדקית תלוי מקרמה צבעוני ועליו רקום "סגור" ורק הפלאפל מפוצץ בחיילים שנשפכו מאיזה אוטובוס.

ברמזור יושב רובי בטנדר טויוטה לבן ומלוכלך, מביט במראה חליפות ומסדר את שערו הפרוע, בעוד יתיר, מזכיר ועד האגודה החקלאית של הכפר, איתו בדיבורית.

"כמה סידורים ואני חוזר," אומר רובי ומרים את חולצת הטריקו מעל בטנו כדי לנגב את מצחו ואת משקפי השמש שלו. המזגן לא מצליח להתגבר על הלחות השוררת בחוץ. האורות ברמזור התחלפו מאדום לכתום, רגלו של רובי הרפתה מדוושת הבלם והרכב נכנס לעיר.

"רובי תעשה לי טובה אחת, בלי שטויות ובלי ידיים. הנכדה של יוסק'ה אמורה להגיע היום או מחר, אז כמו שסיכמנו, כן? רק להבהיר לה, ליעלי, בצורה עדינה כמובן, שאין שום סיכוי שהתוכנית שלה תוכל לצאת אל הפועל."

רובי גילגל עיניים בחוסר סבלנות. אין מה לספר ליתיר שהוא כבר פגש את יעלי באילת לפני כמה חודשים, ממש בסוף החורף, הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח מה קרה שם. עדיף ככה. גם כשידבר איתה, הוא לא יזכיר את זה.

אבל בכל זאת, הוא חושב לעצמו תוך שהוא פונה ימינה אל תוך רחבת החנייה של הטכני של נחשוני — הוא היה צריך לקנות שמן לשופל וכמה מלכודות לחולדות (כבר הרבה זמן הוא מבטיח לדיירים שלו בגורן שיעשה מבצע הדברה) — מעניין למה היא חוזרת, נתקפה פתאום נוסטלגיה? מתגעגעת לחיים הפשוטים? זה שיעשע אותו. האמת שהוא אף פעם לא חשב עליה כאחת מאלה שיחזרו לכאן עם הזנב בין הרגלייים. רובי לא הבין מיתיר אם היא חוזרת לבד או עם הצייר. הוא ממש לא היה יכול לראות איך הבחור הזה משתלב בכפר. אולי זה כמו מה שהולך עכשיו עם החדשים מההרחבה, עובדים כל השבוע בעיר וחוזרים בסופי שבוע.

המחשבות על יעל מעסיקות את רובי בדיוק עד שהוא נכנס אל תוך ההאנגר של נחשוני ומרגע שנכנס, הן מפנות את מקומן לתחושת העונג המוכרת שמשתלטת עליו בכל פעם שהוא מזדמן למקום הזה שעומד בו ריח מעורב של של שמני מכונות, חומרי הדברה וריח הפלסטיק החריף של צינורות ההשקיה.

לא רחוק משם, אולי מאה חמישים מטר מהטכני של נחשוני, התחנה המרכזית הנושקת לשוק יום שני עוטפת במין אפלוליות קרירה את העוברים והשבים, החוזרים והבאים, חוסמת בגופה העשוי בטון יצוק את ניסיונות החדירה של הקיץ החלוצי, מתגוננת בגבורה מפני קרני השמש הסוטרות לה מאז שעות הבוקר המוקדמות.

הפסלים המתכתיים שבכיכר הסמוכה שולחים בה סנוורים וגם בנהגי המשאיות המובילות מספוא אל העמקים. כל כך חם עד שנדמה כי אפילו שולי הבורות הפעורים בכניסה לתחנה יזלגו להם תכף פנימה אל בטן האדמה בקול תסיסה רך, והאוטובוס הממוזג שהגיע ממש עכשיו מתל אביב, יצנח מטה גם הוא יחד איתם.

יעלי יורדת מהאוטובוס כשהיא מעירה בעל כורחה את החייל המותש שנרדם אי שם בדרך נמיר וראשו נשמט על כתפה. רגש אחריות או אולי איזה רגש אימהי ניעור בה וכך, כשהיא דואגת שלא לזוז יתר על המידה, ישבה כל הדרך מתל אביב אפילו ששתי רגליה נרדמו.

עכשיו היא ניסתה להשתחל מהמושב הפנימי בזהירות, החייל התעורר ומילמל מילות התנצלות. היא חייכה אליו את החיוך הכי טוב שלה, כי הרי מעתה, היא החליטה, היא תהיה אדם טוב יותר, נחמד יותר — אחר.

עשר דקות! הכריז הנהג, נא לחזור בזמן! ולפני שירד בעצמו, החליף את לוחית היעד — בית שאן.

היא קנתה בוטנים אמריקאיים ומים מינרליים בחנות הפיצוחים מאישה בפאה ארוכה וחלקה, ובדוכן העיתונים הצמוד לה, היכן שהעיתונים נתלו על חוט ארוך לרוחבו והציגו לראווה כמו כביסה רעננה חוברות פורנו ברוסית ואנגלית, תשבצים ומגזינים בנייר מפתה ומבריק, היא עילעלה באחד הירחונים. בעל הדוכן שהופיע פתאום מעל הדלפק הבהיר שמי שקורא קונה, אז היא הניחה את החוברת וחישבה שיש לה עוד כמה דקות שבהן כדאי לה להתהלך קצת אחרי הנסיעה הצפודה. לשירותים פה היא לא תיכנס. בכניסה לתחנה עמדה שורה של טלפונים ציבוריים מלוכלכים. פעם היתה מתקשרת מהם להודיע שהיא בדרך, ועכשיו יש לה נייד אבל אין לה למי להתקשר.

ההפסקה הסתיימה, האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לכיוון מזרח, נוסעים ותיקים וחדשים שעלו זה עתה התערבבו בין המושבים. החייל שלה לא חזר.

מהחלונות המלוכלכים והממאנים להיפתח בתואנת המיזוג, נראים גשרי השקיה ענקיים מרעיפים ממטרים חיוניים על השדות, ואלה בתורם מעלים אדי מים המעבים את האוויר הדחוס ממילא. השמש שהסתתרה מאחורי העננים בשעות האחרונות — הונאה אמיתית שהרי למרות המראה הסגרירי, החום רק הופך כבד יותר, בריוני — צצה שוב וקופחת על העלים הרטובים בתחושת סיפוק של מי שיודעת ששלטונה הוא סופי ומוחלט ואין דבר מלבדה. עוד כמה דקות היא תצלצל בפעמון, האוטובוס יעצור בתחנה הראשונה על הכביש, הדלתות ייפתחו ויפלטו אותה החוצה בלי רגש, וכך היא תצא בלי שום הגנה אל השמש, ואל כל מה שעוד מצפה לה.

בחנייה של הטכני רובי עמד מחוץ לטויוטה ואכל את מנת הפלאפל המתפקעת מחמוצים וצ'יפס. הוא בדק שכל הציוד שקנה הועמס כמו שצריך על הארגז מאחורה ועכשיו תכף הוא ייכנס לאוטו, ידליק את הרדיו, יכוון את המזגן על המקסימום ויחשוב על דגים — המחשבה היחידה שמרגיעה את העווית שמתחילה אצלו בבטן בכל פעם עוד לפני שהוא מגיע למעגל התנועה האחרון ביציאה מהעיר.

זו לא סתם מחשבה אקראית, בסופו של דבר זו העבודה שלו, היום באופן ספציפי הוא חושב על הדגיגונים שאמורים להגיע במשלוח מאילת. אבל ברגע שחשב על אילת זה הזכיר לו שוב את יעלי, ויעלי הזכירה לו את השיחה עם מזכיר הוועד וכל המחשבות האלה שוב הפעילו את העווית בבטנו. הוא נגס עוד כמה נגיסות מהפלאפל ואז ויתר ונכנס לאוטו. הטויוטה המאובקת נשפה וחירחרה בטרוניה כשהתניע, אבל בכל זאת התמזגה עם הכביש המתפתל במסלול המוכר, שלא לומר מאוס, מתגלגלת כמו מעצמה, רושפת ומיטלטלת, מובילה אותו חזרה בהכנעה, כמו תמיד, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה או הדבר האחרון שהיה מבקש לעצמו.

סלעית שחף פולג

סלעית שחף פולג היא כותבת, עורכת ומרצה לאנגלית. גדלה בבאר שבע ובעומר, התבגרה בעמק יזרעאל, וכיום מתגוררת בקרית אונו ומגדלת שני ילדים, שלושה חתולים ובן זוג. בוגרת המחזור הראשון של התוכנית לתואר שני וכתיבה יוצרת באנגלית באוניברסיטת בר אילן.

יוצרת וכותבת באנגלית ובעברית. במהלך השנים סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ואנתולוגיות בישראל ובחו"ל –  ביניהם "מאזניים", Maggid ועוד.

saleit.shahaf.poleg@gmail.com‏

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

זכות השיבה רן בן-נון ביקורת העורך 18/06/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן מחוספס ומפתיע על דרמות גדולות ביישוב קטן עמרי הרצוג הארץ 30/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
חתיכת חיים מדממת עטרה אופק המתלהבת 10/08/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
95 דירוגים
47 דירוגים
28 דירוגים
13 דירוגים
3 דירוגים
4 דירוגים
26/5/2025

ספרות משובחת; דמויות שנכנסות ללב, עלילה מרתקת וכתיבה מעולה. מומלץ ביותר .

1
5/4/2025

מקסים. סיפור לא פשוט ומרתק. זהו סיפור עלינו, בכני אדם. התרגשתי מאוד, (ספוילר - היו לי דמעות בעיניים בפרק האחרון). הספר נכנס לרשימת הספרים אותם אני קורא שוב מידי פעם (הומו פאבר של מקס פריש, מוות רך מאוד של סימון דה בובואר, אדמת אנוש של אנטואן דה סנט-אכזופרי, מיכאל שלי של עמוס עוז ועוד)

1
11/8/2024

מצחיק עצוב מוזר גדלתי והתבגרתי בקיבוץ בעמק ולכן מייד התחברתי ונהייתי חלק מהסיפור חשתי כעס על חלקו של הילד החריג - איש העגורים היופי של החיים בישוב חבוי צריך להבין אותו או לא מומלץ בעיקר לבוגרי ההתיישבות העובדת

9/11/2023

מקסים. לא קל אבל נהדר. לאוהבי ההתיישבות העובדת, כשמביטים להם בלבן של העיניים.

29/4/2023

ספר סוחף, מרתק. מאוד ישראלי ומאוד נשי, כמו שאני אוהבת

10/3/2023

אין ספק. ספר מיוחד שכתוב ברמה טובה, רצינית. ספר על אנשי הכפר, חקלאים מחוספסים. אנשי האדמה. אנשי הגשם. תמצית חיי הכפר על הטוב ועל המר מוגשת לקורא בצורה הכי ישירה ואמינה. התככים, המזימות, השנאות והאהבות. הלבטים, הביטחון, הרוע והחמלה. ריח האדמה, קולות הקיץ והלילה. תענוג צרוף.

10/12/2022

ספר נהדר ומרגש

4/5/2022

ספר ביכורים נהדר, כתוב היטב, עם שורשים מאוד ישראליים. רומן עם סודות משפחתיים שמעביר ביקורת על חלום השיתופיות של ההתיישבות העובדת, עוסק בעוינות שמתפתחת בין התושבים הוותיקים, החקלאים,ובין החדשים "העירוניים".

30/4/2022

ספר מעולה ומומלץ

2/2/2022

ספר סוחף וכתוב היטב מלא הומור וכאב ומקוריות מפתיעה נקודת מבט שנונה וכתיבה יפיפיה

13/12/2021

וואו! לא יכלתי להניח מהיד

13/11/2021

ספר סוחף. בוחן כליות ולב.

26/10/2021

ספר חזק ומטלטל

23/10/2021

אולי פה ושם קצת בוסר אבל מקסים אהבתי תודה תודה

19/10/2021

ספר מצוין, כתוב נפלא, ולמרות שעשה לי רע על הנשמה לא יכולתי לעזוב אותו.

16/10/2021

מרתק

15/10/2021

ספר מצוין, מומלץ למי שגדלו בקיבוצים ומושבים

7/10/2021

כתוב יפה , דמויות מעניינות , מסקרן ורגיש.

6/10/2021

כמו חזרה למשהו ישן מוכר ואהוב, כך הספר הזה גרם לי להיזכר כמה אני אוהבת ספרות עברית כשהיא במיטבה. נפלא! מומלץ בחום.

3/10/2021

נפלא ברוח סיפורי הכפר של בן נר ועוז, קריא ומענג

7/9/2021

מעולה‼️ יכולת נפלאה ליצור אווירה ולרקום דמויות בתוך נוף ישראלי שורשי. לדעתי, בין הספרים הטובים בספרות העברית.

3/9/2021

ספר חכם המצליח באצעות קולות שונים להרכיב מסכת מורכבת של יחסים כשברקע הטבע והמושב. האוירה קשה והסופרת לא נותנת הנחות לקורא. הסיום בא במפתיע ומשאיר את הקורא ללא חווית פורקן. אך סך הכל אני מסכים עם הביקורת של עמרי הרצוג מהארץ ומחכה לספרים הבאים

2/9/2021

מספרת מוכשרת וסוחפת הדמויות משכנעות והמציאות אכן כזו הזויה

16/8/2021

ספר מקסים

25/7/2021

מצבים אבסורדיים וציוריים, כאילו מעולם אחר אבל בעצם זו מציאות ילדותי המוכרת כל כך. הריחות, הדמויות, השפה, האווירה העמק שלי. המציאות שעולה על כל דמיון.

23/7/2021

בלי צל של ספק אחד מספרי המקור הטובים שקראתי בשנים האחרונות. השפה עשירה ורהוטה (נדיר בשנים האחרונות). הדמויות עגולות ומציאותיות. התאורים שלמים ומדוייקים ואין חורים בעלילה ובעיקר השלם גדול מאוד מסך חלקיו.

10/7/2021

הסיפור סוחף הדמויות מסקרנות - קראתי ולא רציתי שיסתיים

5/7/2021

ספר חזק, בחלקו כליל ובחלקו קשה עד כדי שהצליח להרוס לי את מצב הרוח לחצי יום (וזה סימן טוב מבחינתי, סימן שהספר נגע) למעשה אחד הפרקים גרם לי להזכר במשהו מלפני כמה עשורים, מתקופת ילדות התנהגות לא ראויה שלא הייתי גאה בה בכלל, דאגתי לשכוח כדי לא לחוש בושה והנה, פתאום זה התפרץ כמו צינור מים ישן.

3/7/2021

מעולה. כתוב ברגישות, בחוכמה. קוסמת של מלים ומצבים, סיפורים ששזורים זה בזה ומעוררים עניין. מרגש ביותר היחס העדין כלפי של'ימה. ממש חונק בגרון.

29/6/2021

נפלא. רהוט ומושלם. שאפו לסופרת

13/6/2021

ספר חכם, מרתק ויותר מהכול מרגש. עשוי כמו כתב חידה אל נפש האדם, המשפחה והעמק. מומלץ בחום.

27/5/2021

לא היה פשוט להתחיל. רומן בכמה קולות הוא לפעמים מבלבל, אבל ברגע שמתאפסים הקריאה מענגת ביותר

22/5/2021

נראה לי שמאז "רומן רוסי" שנכתב על נהלל לא קראתי ספר כל כך טוב שמתאר את אנשי העמק והפעם בלי פילטרים. בספר "עד שהגשם יחזור" מצאתי את "הטוב הרע והמכוער" שבאגודה בשכן ובאשת האיכר, ששולטים בחיי הכפר כמו הגשם. מי שאוהב ספרות יפה ייהנה מכתיבתה המיוחדת של מחברת הספר, שבה לצד המציאות הבנאלית מתנהל רובד ספיריטואלי מרתק ביופיו, רובד שהוא , הוא כוחה הספרותי. קראו ותיהנו

22/5/2021

סיימתי לקרוא תוך יומיים, פשוט לא יכולתי להניח את הספר! הכתיבה כה קולחת שהתחברתי לדמויות כאילו ליוו אותי כל חיי. מחכה כבר בקוצר רוח לספר הבא🙏

20/5/2021

לפעמים יש ספרים כאלה שזורחים לרגע מעל כל השאר, מקוריים ומבריקים.

20/5/2021

ספר מיוחד, מרתק ומרגש! כתוב נפלא, בשפה ציורית ועשירה, מצליח לרתק, להצחיק ולרגש. הכתיבה הייחודית גורמת לעמק ולכפר לקום לתחייה. מרתק לקרוא את ההתרחשויות מנקודות מבט שונות ומדהים לראות איך סלעית שחף פולג מצליחה לתת קולות אמינים גם לבנות הדור הצעיר ובמיוחד לבני הדור המבוגר. ספר מומלץ ביותר לאוהבי קריאה וספרות איכותית וטובה - נקווה שספר זה הוא הסנונית הראשונה שמבשרת על קול ספרותי ישראלי חדש וייחודי

12/6/2024

ספר על החיים על ילדים עם צרכים מיוחדים. איך התקבלו בחברה בעבר? אינטריגות פוליטיקה פנימית ביישוב... איך לא רואים את המציאות? בעיניים פקוחות?

11/2/2023

שווה קריאה, בעיקר למי שחווה את החיים בקהילות כפריות, עם ההיסטוריה וההווה המוזר שמתהווה.

10/2/2022

חכם

18/1/2022

אהבתי מאוד את הספר וצורת הספור. הספר מנפץ הרבה פרות קדושות בחברה הישראלית, והדמויות מתבוננות פנימה. הספור והכתיבה סוחפים, גמרתי אותו בקריאה אחת.

15/1/2022

כתוב טוב, מעורר מחשבה, לעיתים משעשע, מומלץ.

11/10/2021

כתוב היטב, מעט איטי בחלקו הראשון, משתפר מאד בהמשך ואף נוגע ללב לקראת סיומו. מצפה לספרים הבאים של הסופרת.

4/10/2021

כתוב היטב. אהבתי מאוד את סיגנון הכתיבה. הסיפור עצמו נופל מרמת הכתיבה.

4/10/2021

בתור ספר בכורה הוא ממש אחלה.

1/10/2021

כתוב מעולה ויפה.

16/9/2021

כתוב יפה. ברגישות וקירבה למקום ולדמויות. אהבתי

13/9/2021

הספר קולח, יש הסתרה של הדמויות שמתגלות לאט לאט במהלך העלילה, תאור של הכפר עם השתיקים שלו, יחסים משפחתיים מורכבים ועלילה זורמת. כתיבה טובה וספר טוב

11/9/2021

ספר ביכורים מפתיע ביכולותיו. כתיבה קולחת, נוגעת, מעניינת ומפתיעה. מומלץ!!!

8/9/2021

נהניתי לקרוא

8/9/2021

מצוין

7/9/2021

מעניין. מושחז. קצת מתפזר בכל מה "שרע" בחברה המושבית. מתאים לסרט

21/8/2021

תיאורי טבע ואדם מדוייקים להפליא עם הטוב הרע ומה שביניהם, עברית משובחת ותיאור העמק כפי שאני זוכרת מילדותי למחברת מחכה לספרך הבא...

19/8/2021

יופי של ספר. הנאה מושלמת. מומלץ ביותר. אהבתי .

14/8/2021

ספר מעניין ,כתוב בעברית נהדרת על הווה ועבר שיהיה מוכר לכל מי שגדל במושב

28/7/2021

קראתי אותו בשקיקה אהבתי את תאורי טבע האדם ותאורי הטבע עצמם טבולים בסיפורים אנושיים לעיתים מכאיבים ולעיתים אנושיים,, ספר שמתבונן בחיים ברגישות ועדינות

12/7/2021

סוחף ומפותל, מארג אנושי

19/6/2021

שווה קריאה

8/5/2024

לא התחברתי עם הספר! אבסטרקטי מדי. לא סחף אותי. שמחתי לסיים אותו!

27/3/2024

משעמם ומעניין לחילופין. אפשר היה להתמקד בשתי דמויות ולא להתפזר כל כך ולאבד עומק

2/3/2022

סיפור מבולבל.

24/11/2021

ספר ביכורים מעניין של סופרת כישרונית מאד. חבל שלקראת הסוף היא התחילה להתפזר וסיום הספר היה מאולץ משהו, כאילו יאללה נסיים כבר... עדיין כספר ביכורים הוא מהווה פתיחה מסקרנת לקריירה ספרותית אולי טובה יותר בהמשך. ***1/2 כוכבים מבחינתי.

23/11/2021

יפה מאוד, אם כי ההשוואה לספרים של מאיר שלו קצת יצרה ציפיות שלא התממשו

27/8/2021

זורם וקריא, ללא עומק או חוויות מסעירות.

21/8/2021

לא כל כך. קו העלילה נשבר באמצע ומשם לא היה מעניין במיוחד

10/11/2024

מעניין אך לא מרתק

5/10/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/עד-שהגשם-יחזור-סלעית-שחף-פולג/

13/6/2022

עד אמצע הספר מאוד מבובל, אחר כך העלילה מתבהרת, אבל עדיין מרגישים את התפרים. הדמויות קצת שטוחות

22/11/2021

ספר רכילות.לא התחברתי

8/11/2021

נוסחה של סדרה סכרינית בנטפליקס מולבשת על מניירות מושבניקיות. אפשר לתאר עולם בדיוני קודר גם בלי שהדמויות כולן יגידו אוף ואוי כל שניה באופן אחיד שמחבל באפשרות ליחד אותן אחת מהשניה.

11/9/2021

לא ולא. סיימתי בקשי ואיני מבינה כלל על מה הספר ומה הסופרת רצתה לומר

סקירות וביקורות

זכות השיבה רן בן-נון ביקורת העורך 18/06/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
רומן מחוספס ומפתיע על דרמות גדולות ביישוב קטן עמרי הרצוג הארץ 30/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
חתיכת חיים מדממת עטרה אופק המתלהבת 10/08/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
עד שהגשם יחזור סלעית שחף פולג

אלול
חלק ראשון

סדום שבעמק


זה התחיל עם הגשם.
או אולי אפשר לומר שזה נגמר עם הגשם ההוא שלא חזר מאז.
גם אפשר בהחלט להגיד שמאז הגשם ההוא לא ירדה פה אף טיפה אחת מחורבנת. שום דבר מאז הגשם ההוא ועוד מעט סוגרים לנו את כל הברזים.
מסביב, עניינים כרגיל.
רק כמה הרדופים זקנים ורעילים מפרידים בין מטעי השקדים של הקיבוץ השכן והמאה דונם תירס של שטיינמן, אבל אצלם הוא יורד ובצד שלנו, כלום.
כאילו העננים בוחרים איפה בדיוק להשתין את גשמי הברכה הדפוקים שלהם.
אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים.
אין פה אפילו צדיק אחד בכל העמק הזה — אנחנו יודעים.
אבל כזה עונש — לראות את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס הנרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל — עונש כזה לא הגיע לנו.
לרובנו לפחות.
הילדים שלנו מעמידים שלטים בכניסה לכפר: "בגדים יד שנייה"; "עיצוב פנים לחדרי תינוקות"; "עוגות תוצרת בית"; "תכשיטים מהמוכר לקונה" ו"חדרי אירוח לפי שעה".
לא לימדנו אותם לעשות שום דבר. חקלאים! היינו גאים בעצמנו וטפחנו להם על השכם אפילו שלא גמרו תיכון.
עכשיו הם לא יכולים לעזוב והנשים העירוניות שלהם לא רוצות לעזוב כי יש להן "איכות חיים".
חה!
עובדים כמו חמורים וזורקים אצלנו את הילדים.
אבל אנחנו לא מתלוננים, רק מסתכלים בעצב מהמרפסות המרושתות שלנו ורואים איך כל הכפר הזה הולך לעזאזל בגלל הגשם.
וגם בגלל דברים אחרים.
ביום ההוא, של הגשם האחרון שהחל מטפטף בשעות הבוקר, ישבנו לנו בבתים אחרי החליבה עם כוס תה ולחם חי וחשבנו: הנה, סוף־סוף החורף מתחיל. ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא פיספס את האלונקה שעברה ברחוב עטופה בכיסוי קטיפה, כשאחד מזוקן בשחור דוחף את העגלה שקירטעה וקיפצה עם כל בור ומהמורה שלא תוקנו כבר שנים.
היא עשתה את זה בכוונה — זה היה ברור — החברה קדישא בכפר, הגופה בתכריכים וכל זה. לא בארון עץ פשוט כמו שעושים אצלנו, בלי ענייני דת ומצפון, עם כמה מילים על החבר מתחת לברוש ואחמד הקברן מנעורה סוגר את העניינים בשבילנו.
זה נכון, לא היינו יכולים לומר עליו שום דבר, לא באמת הכרנו אותו, הוא לא היה משלנו. ובכל זאת שיתפנו פעולה, החבאנו אותו כאילו היה אחד מאיתנו, לא סיפרנו עליו לאף אחד גם כששאלו וריחרחו, ואחר כך כבר לא זכרנו מאיפה מגיעים גזירי הנייר שהתעופפו לפעמים מסביב לסילו ונחתו בכניסה לצרכנייה.
שכחנו.
עד שהזקנה דחפה לנו אותו בפרצוף בסיבוב הופעות אחרון בכפר. הולכת ככה נמרצות עם השיער השחור־שחור והשפתיים האדומות והפנים כמו צמר גפן.
נתנו לה כבוד, דור המייסדים וכל זה, אי אפשר שלא. נכון שלא הגיעה עם העגלה מתל עדשים ביום העלייה לקרקע שאין קובע ממנו, אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התיישבות, ולא קיבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים, ובכל זאת.
בסתר קיווינו שתיקח את הדברים שלה ותלך מכאן כמו חצי מהמשפחה שלה שעזבה, ואלה שנשארו לא עשו פה שום דבר חוץ מלהשיג עוד תואר ועוד תואר באוניברסיטה, ואז עוד המשיכו לגור פה, ללכת בלי להרגיש עם, בלי משק חי, בלי אדמה.
ועוד היו להם טענות, דחפו את האף לענייני המים, החליטו שהם לא צריכים להשתתף במיסים של ועד האגודה החקלאית שהרי אין להם משק פעיל, הוציאו את עצמם מהכלל, והכי גרוע, הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה.
אז הם חטפו מאיתנו, אוהו, איך שהם חטפו.
גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו ששמעו את השיחות בשולחן ארוחת הערב, גם זה בטוח.
אבל מסתבר שהם היו רק הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי.
אחר כך הגיעו האחרים ואנחנו כבר לא החטפנו.
עכשיו היינו צריכים לחייך, להעמיד את עצמנו למכירה: "בואו אלינו, תראו כמה יפה ושלֵו פה, בואו הצטרפו לקהילה שלנו." וכל הזמן הזה אנחנו מקווים שכשהגשם יגיע נחזיר את הכפר לעצמנו ונגרש את הפולשים.
מי אם לא אנחנו ידע בדיוק איך לעשות את זה.
אבל בינתיים תלינו שלט גדול בכניסה לכפר וסידרנו שהכניסה תהיה מסבירת פנים. שיחי בוגנוויליה מסתירים את תעלת הביוב הגדולה, והרדופים בשלל צבעים את העזובה בשולי השדות.
אנחנו לא צריכים את כל זה, את ההתייפיפות המאולצת הזאת. אנחנו הרי יודעים שהכביש החדש שנסלול ייסדק בתוך פחות משנה תחת גלגלי מכליות החלב, ושוב נצטרך למצוא את הכסף לתקן. שהמדרכות החדשות (מעליהן תאורה ידידותית לחיות הבר), יתבקעו שוב מעל האדמה השחורה והיבשה.
קוסמטיקה, אומרים הילדים שלנו, זה שם המשחק. הם תולים עציצי פטוניות צבעוניות בכניסה לכפר (בזבוז מים), צובעים את הסילו החלוד ואת משרד הדואר המתפורר, משייפים את חלונות העץ העתיקים אכולי התולעים, ומשקים במים טובים את הדשא הגדול שליד בית העם.
הכול למען הפולשים שקונים בהרחבה החדשה חלקת אדמה זעירה במחיר מופקע (ועדיין זול בהרבה מהמרכז, ככה הילדים אומרים). הם מביאים את האדריכל המיוחד שלהם מתל אביב, יושבים על השרטוטים חודשים, ובסוף בונים בית שנראה בדיוק כמו הבית השכן. קוביות שטוחות, בלי גגות רעפים, עם צמחייה שלא תשרוד כאן את הקיץ ואם תשרוד, חשבון המים שנגיש להם יסיים את העבודה.
אנחנו חוגגים עכשיו את כל החגים בהפגנתיות. חג המשק, תשעים וכמה שנות עלייה לקרקע, שבועות. הפולשים מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור.
לנו לא נראה שכמה דוכני מזון ואקדחי בועות־סבון חד־פעמיים יצילו את הכפר מפשיטת רגל, אבל הם אומרים שכן, שנתחיל להיות יותר גמישים, שאין ברירה, צריך להתקדם. הם אומרים שצריך לאחד את הרפתות לרפת אחת גדולה משוכללת ונקייה, בגלל שאיכות הסביבה חשובה וגם זכויות בעלי החיים. הם לוחצים שנתחיל לגדל אורגני (מה הם יודעים בכלל על השרצים העתיקים שממלאים פה את הקרקע) ושהתרנגולות שלנו יטיילו בשדה חופשיות.
אז אנחנו מחכים לגשם.
כשהוא יגיע נוכל להיפטר מהם, מהפולשים. נוציא לילדים את כל השטויות מהראש. כשהגשם יבוא, נוכל למחות את האבק מהקמטים והסדקים, לזקוף ראש ולכבוש בחזרה את מקומנו. יש לנו עוד כוח. יש לנו עוד תוכניות. עוד לא פג תוקפנו.

רחוב אחד ראשי לעיר קטנה. רחוב ראשי, ארוך, ולא הרחק משם ביציאה, מעבר לרמזורים האחרונים, אדמת העמק מעלה באוב את דמויותיהן המעוותות של כובשיה, מוצפנים בתוך ערפילים לוהטים העולים מאספלט הכבישים, ומחליקים אל שדות השעורה והאספסת לעוד איזו הצגת תכלית אחרונה.

ליד סניף הביטוח הלאומי ניכרת התקהלות כשמסעדת הפועלים הסמוכה מכריזה על ארוחת צהריים בעשרים וחמישה שקלים, תחנת המשטרה נראית נטושה בשעה הזו כשהפיקוסים מצלים על מגרש החנייה והניידות מטונפות מפירות הפיקוס ולשלשת עטלפים. על דלת הכניסה של חנות הסדקית תלוי מקרמה צבעוני ועליו רקום "סגור" ורק הפלאפל מפוצץ בחיילים שנשפכו מאיזה אוטובוס.

ברמזור יושב רובי בטנדר טויוטה לבן ומלוכלך, מביט במראה חליפות ומסדר את שערו הפרוע, בעוד יתיר, מזכיר ועד האגודה החקלאית של הכפר, איתו בדיבורית.

"כמה סידורים ואני חוזר," אומר רובי ומרים את חולצת הטריקו מעל בטנו כדי לנגב את מצחו ואת משקפי השמש שלו. המזגן לא מצליח להתגבר על הלחות השוררת בחוץ. האורות ברמזור התחלפו מאדום לכתום, רגלו של רובי הרפתה מדוושת הבלם והרכב נכנס לעיר.

"רובי תעשה לי טובה אחת, בלי שטויות ובלי ידיים. הנכדה של יוסק'ה אמורה להגיע היום או מחר, אז כמו שסיכמנו, כן? רק להבהיר לה, ליעלי, בצורה עדינה כמובן, שאין שום סיכוי שהתוכנית שלה תוכל לצאת אל הפועל."

רובי גילגל עיניים בחוסר סבלנות. אין מה לספר ליתיר שהוא כבר פגש את יעלי באילת לפני כמה חודשים, ממש בסוף החורף, הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח מה קרה שם. עדיף ככה. גם כשידבר איתה, הוא לא יזכיר את זה.

אבל בכל זאת, הוא חושב לעצמו תוך שהוא פונה ימינה אל תוך רחבת החנייה של הטכני של נחשוני — הוא היה צריך לקנות שמן לשופל וכמה מלכודות לחולדות (כבר הרבה זמן הוא מבטיח לדיירים שלו בגורן שיעשה מבצע הדברה) — מעניין למה היא חוזרת, נתקפה פתאום נוסטלגיה? מתגעגעת לחיים הפשוטים? זה שיעשע אותו. האמת שהוא אף פעם לא חשב עליה כאחת מאלה שיחזרו לכאן עם הזנב בין הרגלייים. רובי לא הבין מיתיר אם היא חוזרת לבד או עם הצייר. הוא ממש לא היה יכול לראות איך הבחור הזה משתלב בכפר. אולי זה כמו מה שהולך עכשיו עם החדשים מההרחבה, עובדים כל השבוע בעיר וחוזרים בסופי שבוע.

המחשבות על יעל מעסיקות את רובי בדיוק עד שהוא נכנס אל תוך ההאנגר של נחשוני ומרגע שנכנס, הן מפנות את מקומן לתחושת העונג המוכרת שמשתלטת עליו בכל פעם שהוא מזדמן למקום הזה שעומד בו ריח מעורב של של שמני מכונות, חומרי הדברה וריח הפלסטיק החריף של צינורות ההשקיה.

לא רחוק משם, אולי מאה חמישים מטר מהטכני של נחשוני, התחנה המרכזית הנושקת לשוק יום שני עוטפת במין אפלוליות קרירה את העוברים והשבים, החוזרים והבאים, חוסמת בגופה העשוי בטון יצוק את ניסיונות החדירה של הקיץ החלוצי, מתגוננת בגבורה מפני קרני השמש הסוטרות לה מאז שעות הבוקר המוקדמות.

הפסלים המתכתיים שבכיכר הסמוכה שולחים בה סנוורים וגם בנהגי המשאיות המובילות מספוא אל העמקים. כל כך חם עד שנדמה כי אפילו שולי הבורות הפעורים בכניסה לתחנה יזלגו להם תכף פנימה אל בטן האדמה בקול תסיסה רך, והאוטובוס הממוזג שהגיע ממש עכשיו מתל אביב, יצנח מטה גם הוא יחד איתם.

יעלי יורדת מהאוטובוס כשהיא מעירה בעל כורחה את החייל המותש שנרדם אי שם בדרך נמיר וראשו נשמט על כתפה. רגש אחריות או אולי איזה רגש אימהי ניעור בה וכך, כשהיא דואגת שלא לזוז יתר על המידה, ישבה כל הדרך מתל אביב אפילו ששתי רגליה נרדמו.

עכשיו היא ניסתה להשתחל מהמושב הפנימי בזהירות, החייל התעורר ומילמל מילות התנצלות. היא חייכה אליו את החיוך הכי טוב שלה, כי הרי מעתה, היא החליטה, היא תהיה אדם טוב יותר, נחמד יותר — אחר.

עשר דקות! הכריז הנהג, נא לחזור בזמן! ולפני שירד בעצמו, החליף את לוחית היעד — בית שאן.

היא קנתה בוטנים אמריקאיים ומים מינרליים בחנות הפיצוחים מאישה בפאה ארוכה וחלקה, ובדוכן העיתונים הצמוד לה, היכן שהעיתונים נתלו על חוט ארוך לרוחבו והציגו לראווה כמו כביסה רעננה חוברות פורנו ברוסית ואנגלית, תשבצים ומגזינים בנייר מפתה ומבריק, היא עילעלה באחד הירחונים. בעל הדוכן שהופיע פתאום מעל הדלפק הבהיר שמי שקורא קונה, אז היא הניחה את החוברת וחישבה שיש לה עוד כמה דקות שבהן כדאי לה להתהלך קצת אחרי הנסיעה הצפודה. לשירותים פה היא לא תיכנס. בכניסה לתחנה עמדה שורה של טלפונים ציבוריים מלוכלכים. פעם היתה מתקשרת מהם להודיע שהיא בדרך, ועכשיו יש לה נייד אבל אין לה למי להתקשר.

ההפסקה הסתיימה, האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לכיוון מזרח, נוסעים ותיקים וחדשים שעלו זה עתה התערבבו בין המושבים. החייל שלה לא חזר.

מהחלונות המלוכלכים והממאנים להיפתח בתואנת המיזוג, נראים גשרי השקיה ענקיים מרעיפים ממטרים חיוניים על השדות, ואלה בתורם מעלים אדי מים המעבים את האוויר הדחוס ממילא. השמש שהסתתרה מאחורי העננים בשעות האחרונות — הונאה אמיתית שהרי למרות המראה הסגרירי, החום רק הופך כבד יותר, בריוני — צצה שוב וקופחת על העלים הרטובים בתחושת סיפוק של מי שיודעת ששלטונה הוא סופי ומוחלט ואין דבר מלבדה. עוד כמה דקות היא תצלצל בפעמון, האוטובוס יעצור בתחנה הראשונה על הכביש, הדלתות ייפתחו ויפלטו אותה החוצה בלי רגש, וכך היא תצא בלי שום הגנה אל השמש, ואל כל מה שעוד מצפה לה.

בחנייה של הטכני רובי עמד מחוץ לטויוטה ואכל את מנת הפלאפל המתפקעת מחמוצים וצ'יפס. הוא בדק שכל הציוד שקנה הועמס כמו שצריך על הארגז מאחורה ועכשיו תכף הוא ייכנס לאוטו, ידליק את הרדיו, יכוון את המזגן על המקסימום ויחשוב על דגים — המחשבה היחידה שמרגיעה את העווית שמתחילה אצלו בבטן בכל פעם עוד לפני שהוא מגיע למעגל התנועה האחרון ביציאה מהעיר.

זו לא סתם מחשבה אקראית, בסופו של דבר זו העבודה שלו, היום באופן ספציפי הוא חושב על הדגיגונים שאמורים להגיע במשלוח מאילת. אבל ברגע שחשב על אילת זה הזכיר לו שוב את יעלי, ויעלי הזכירה לו את השיחה עם מזכיר הוועד וכל המחשבות האלה שוב הפעילו את העווית בבטנו. הוא נגס עוד כמה נגיסות מהפלאפל ואז ויתר ונכנס לאוטו. הטויוטה המאובקת נשפה וחירחרה בטרוניה כשהתניע, אבל בכל זאת התמזגה עם הכביש המתפתל במסלול המוכר, שלא לומר מאוס, מתגלגלת כמו מעצמה, רושפת ומיטלטלת, מובילה אותו חזרה בהכנעה, כמו תמיד, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה או הדבר האחרון שהיה מבקש לעצמו.