אני מניר עוז

איך כותבים את ניר עוז?

ההורים שלנו לא עזרו לנו בשיעורי הבית. זה לא היה מקובל באותה תקופה. בטח לא בקיבוץ. אבל הייתה פעם אחת שאבא שלנו עזר לשני לכתוב עבודת בית ספר. היה מדובר בחיבור על פרשת השבוע במסגרת פרויקט בר המצווה בכיתה ז'. הפרשה הייתה בראשית, והטקסט של החיבור פשוט נבע מאבא שלנו. הוא התמקד בתחושת האופוריה בישראל שאחרי מלחמת ששת הימים והשבר הקשה שיצרה מלחמת יום הכיפורים. כמו רוב בני דורו, מבחינתו השבר של 1973, גם 15 שנה אחרי המלחמה, עדיין היה טרי וכואב.

במבט לאחור אפשר להגיד שרובנו, רוב בני ובנות ניר עוז, גדלנו על מצע השבר של יום כיפור. הילדים של חורף 1973. הגרעינים הראשונים של הקיבוץ היו בשנות העשרים והשלושים המוקדמות של חייהם באותה תקופה. בעקבות המלחמה התחיל בייבי בום בקיבוץ. כאשר הגיעו ילידי המחצית הראשונה של שנות השבעים לתיכון היה ניר עוז הקיבוץ עם הכי הרבה ילדים (יותר משבעים), אף על פי שהיה קיבוץ צעיר וקטן יחסית לקיבוצים הוותיקים בסביבתנו, כמו נירים, גבולות ומגן.

חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא מצאנו את עצמנו שוב בשבר, והכמות הגדולה של בני ובנות הקיבוץ התגלתה כיתרון גדול. ביום שאחרי 7 באוקטובר, כששארית הפליטה של ניר עוז עוד המתינה לאוטובוסים שיפנו אותה לאילת, החלה התגייסות גדולה בשורות בני ובנות הקיבוץ. אנשים שעזבו לפני עשר, עשרים ואפילו שלושים שנה חשו בקריאה פנימית והתייצבו לדגל. שבועות ארוכים התנדבו בארגון לוויות, איסוף ציוד, תמיכה במשפחות החטופים, עבודה מול התקשורת, קשר עם הצבא, גיוס תרומות, טיפול במשק הקיבוצי, ליווי הקהילה וניסיון לעזור לקהילה בכל צרכיה.

בני ובנות קיבוץ, שחלקם מצאו את עצמם עובדים יחד בפעם הראשונה, גילו שהם חולקים כמה תכונות משמעותיות: ניתוב קושי לעשייה, יכולת ביטוי והובלת מהלכים, התגייסות לטובת הכלל וחריצות. היה אפשר לומר בציניות שבמובנים רבים הכינו אותנו לרגע הזה כל חיינו. רובנו היינו ילדים צעירים או שרק נולדנו אחרי השבר של 1973. נולדנו וגדלנו בתוך השבר, וכשהגיע שבר חדש ידענו באופן כמעט ספונטני לצופף שורות ולעזור. חברי וחברות הקיבוץ מצאו את עצמם גאים בילדים שגידלו ובחינוך שהעניקו לנו. נחמה קטנה בימים קשים.

ביום שבת 7 באוקטובר 2023 קיבוץ ניר עוז נכבש על ידי חמאס. שעות ארוכות נלחמו תושבי ותושבות הקיבוץ על חייהם. הם נאבקו על ידית הממ"ד, ניסו לנשום בעננת פיח הבתים שנשרפו על תושביהם, לא יכולים לעשות דבר מלבד לקוות שזה ייגמר כבר. לקוות שמישהו יבוא להציל אותם. כיתת הכוננות לחמה בגבורה, אבל הצבא הגיע רק אחרי שאחרון הרוצחים והבוזזים עזב את המקום. הקיבוץ הופקר. כרבע מקהילת הקיבוץ הקטן נרצח או נחטף. מעבר לפגיעות החמורות בנפש נגרמו לקיבוץ נזקים פיזיים עצומים. חלק ניכר מבתי הקיבוץ נשרף. אלה שלא, נבזזו והושחתו. חורבן.

עד 7 באוקטובר ניר עוז היה קיבוץ שכמעט לא זכה לתשומת לב והיה מוכר בעיקר ליודעי ח"ן. הטבח הנורא גרם לניר עוז להיהפך למקום שאנשים מכירים ומתעניינים בו ובתושביו. העניין בניר עוז והרצון לזכור אותו הבהירו את הצורך לכתוב את ההיסטוריה שלו. אבל איך כותבים היסטוריה של מקום שנמצא עמוק בתוך הטראומה שעדיין מתרחשת? בעת הירידה לדפוס של ספר זה 14 מחברי הקהילה עדיין נמצאים בידי חמאס, ותהליך הבינוי מחדש עוד בחיתוליו.

מצד אחד הקרבה לאירועים מגבירה את הסיכון שמאיים על כל כתיבה היסטורית בת זמננו. בניגוד לעדשה הרטרוספקטיבית שדרכה מנותחים רוב האירועים ההיסטוריים, כתיבת היסטוריה בזמן אמת דורשת לנווט באי־ודאות ובמגבלות של מידע לא שלם. מצד שני ברור שישנן חשיבות ודחיפות לתעד את סיפורו של מקום שנחרב ושקהילתו הופקרה. שחקנים בעלי מוטיבציה אידאולוגית, בעלי אינטרסים והטיות מגוונות, מציעים נרטיבים מתחרים. הסלקטיביות של הזיכרון האנושי והתבססותם והשתנותם של נרטיבים הנוגעים לאירועי 7 באוקטובר וליישובים שנפגעו בהם מקשים כבר עכשיו את החיפוש אחר אמת אובייקטיבית, אם יש כזו. ככל שיעבור הזמן והנרטיבים יתקבעו, הקושי רק ילך ויגדל.

קושי נוסף בכתיבת ההיסטוריה של ניר עוז נובע מכך שכל מבט על המקורות ההיסטוריים עובר דרך הפילטר שנוצר ב־7 באוקטובר. הקריאה בטקסטים הראשוניים, הדפוסים שעולים, העדויות, הם כולם תוצר של מבט בדיעבד. לא מדובר רק בכתיבת ההיסטוריה בזמן התרחשותה אלא גם בסכנה להטיית העצב. כמה קל לצייר קיבוץ כמקום מושלם. מרחב שבו גדלים "ילדי השמש" ש"היו העתיד". יש מערכת דימויים תרבותית שלמה שתומכת בתפיסה זו. הזיכרון הקולקטיבי של התנועה הקיבוצית הובנה לאורך שנים ביד מכוונת. אבל האם נרצה לזכור את ניר עוז כמרחב מושלם, או אולי דווקא הזיכרון שלו כמקום מורכב יהיה נכון יותר ואמיתי? השאיפה היא להציג סיפור מפוכח עד כמה שאפשר.

בהתאם לכך, עולות הרבה שאלות הנוגעות לאופי שבו יסופר סיפורו של הקיבוץ, של חברי קהילתו, של מתיו ושורדיו. ההחלטה בספר הזה היא לספר את ניר עוז דרך העדויות האישיות של בניו ובנותיו — קבוצת השייכות שלנו. מי שגדלו על הדשאים ויודעים לספר את סיפורו של המקום והשתנותו, באופן מורכב ומתוך פרספקטיבות מגוונות. הבחירה בתיעוד של "היסטוריה מדוברת" (Oral History) נועדה להתמודד עם חלק מהאתגרים שמציבה המשימה של כתיבת היסטוריה תוך כדי התרחשותה.

העדויות יוצרות אמת נרטיבית, ואפשר להיעזר בה כבמקור נוסף למחקר היסטורי. שלא כמו היסטוריה ממוסמכת, העיסוק בעדויות וחילוץ הנרטיב מהסיפורים שם דגש בהשפעת העבר על המספרים והמספרות. מאחר שכל זיכרון הוא חלקי, סובייקטיבי ונובע מידע אישי של מוסרי העדות, הנרטיב האישי הוא תוצר של האמת של כל מרואיין או מרואיינת ושל מה שבחרו לספר; אילו אירועים נראו חשובים ומה המסרים המובלעים בהצפתם. הזיכרון בעדויות הוא תמיד חלקי ומוטה, אך המקבץ מגדיל את היכולת לשחזר את השלם. האוסף מבהיר את הפנים הרבות שמייצגות מקום, והריבוי מתכנס בסופו של דבר למארג היסטורי רחב שיוצר זיכרון קולקטיבי של מקום.

תיעוד עדויות אישיות אינו רק מאמץ מחקרי תיעודי אלא גם ציווי מוסרי המנכיח מקום וקהילה. האירועים הטרגיים של טבח 7 באוקטובר הותירו חותם בל יימחה. בעוד חוקרים מתחבטים במורכבות ההבנה והפרשנות של האירוע המחריד, החשיבות והדחיפות של ליקוט ועיבוד העדויות האישיות נעשות ברורות יותר ויותר. כל עדות מייצגת נרטיב ייחודי, יוצרת הקשר היסטורי, לוכדת את החוויות, הרגשות ונקודות המבט. עדויות אלו מציעות תובנות על הממדים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים של טראומה, ואיתור דפוסי הזיכרון הקולקטיבי השזורים בהם תורם לשימור ההיסטוריה המקומית ולבניית חוסן אישי וקהילתי בעקבות טראומה.

חוקר ומתעד טוב מודע להטיות שלו. השתדלנו לתת למרואיינים ולמרואיינות חופש להיזכר, מתוך תקווה שמצע הגידול המשותף שחלקו איתנו מעניק ביטחון ומאפשר למרואיינים להעמיק בחיפוש בנבכי הזיכרון. אמנם ככל שהזמן חולף והזיכרונות מתפוגגים ומשתנים, דוק הנוסטלגייה הולך ומתעבה, אך אנו מקוות שמסירת העדויות באופן גולמי, יחסית, מקטינה את ההטיה. אנו רואות חשיבות באיסוף העדויות לכדי נרטיב המציג סיפור מורכב של טראומה אך לצידה גם זיכרון חי ורב־פנים של קיבוץ שחרב. מרחב מלא חיים וזיכרונות שהיה בית של רבים וטובים. מרחב שאנו מקוות שייבנה מחדש ויתמלא בחיים.

ספר זה הוא בעצם פרויקט זיכרון משותף. זיכרון של קיבוץ שהיה ונחרב. מקום שבו גדלנו, בו חיו הורינו, חברינו ומי שהתגלו כקהילת השייכות שלנו. אבל איך זוכרים קיבוץ? עד 7 באוקטובר ניר עוז היה מקום שמעטים הכירו. "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה", אם נצטט את הסרט הקיבוצי המכונן "מבצע סבתא" של דרור שאול, בן קיבוץ כיסופים הסמוך. אחרי מאורעות אוקטובר המשפט הזה כבר לא נכון. לצערנו רבים כבר יודעים איפה ניר עוז נמצא ומבחינתם זה רק מקום של טראומה, של שכול וכישלון.

בחודשים האחרונים ניהלנו שיחות רבות עם בני ובנות הקיבוץ. "תוצרי הניסוי", כמו שאהבנו לכנות אותם. הראיונות איתם לימדו אותנו שהזיכרון של ניר עוז הוא יותר מיום מותו. ניר עוז היה מקום חי, בית של לא מעט אנשים והמקום שבו הם נולדו, גדלו והתעצבו. מקום שמבקשי שלומו עושים כל מאמץ שיחזור להיות שוקק חיים. אנחנו מקוות שאת סיפורו של המקום הזה נצליח להציג כאן.

קריאה בעדויות האישיות של המרואיינים והמרואיינות לספר זה מאפשרת לזהות תבניות. זיכרונות משותפים, הרגלים ותפיסות שחוזרים שוב ושוב בסיפורים. אנחנו מקוות שהעדויות יאפשרו לזכור את ניר עוז כמרחב מורכב וחי שבו חיו וגדלו אנשים שחייהם השתנו באבחת כף השופל על גדר המערכת. אנחנו מקוות שנקודות המבט המגוונות, במקביל לקווי הדמיון, הופכות את הספר הזה לכזה שפונה לקהל שאינו שייך רק לקהילת ניר עוז. פנייה שנועדה להנכיח את קיומו של מקום מורכב וקסום, שבמובנים רבים היה ואיננו עוד. ספר זה נכתב בגעגוע עז למקום הזה, נקווה שלא יישכח.

כרוניקה של קיבוץ

מחבלי חמאס הגיעו לניר עוז בקלות בזכות קרבתו של הקיבוץ לגבול עם רצועת עזה. גלי הבוזזים והרוצחים נהרו באותה שבת הלוך ושוב מהרצועה לקיבוץ. התפיסה המוכרת שגרסה שהיכן שתעבור המחרשה — שם יעבור הגבול, הייתה הסיבה למיקום של ניר עוז ושל יישובים אחרים בנגב המערבי. תפיסה שהביאה לכך שההתיישבות העובדת הקימה יישובים רבים על הגבולות בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. לאחר מספר ניסיונות מבוזרים היישובים הראשונים שהוקמו בנגב היו שלושת המצפים (1943), ואחר כך 11 הנקודות (1946). כולן נקודות יישוב חקלאיות. ההתיישבות נמשכה ביתר שאת לאחר 1948, ברצף שנמתח לאורך כל הגבול עם רצועת עזה, שהייתה אז בשליטה מצרית.

ניר עוז הוקם בעשור הראשון למדינת ישראל. ב־1955 הונחה אבן הפינה של היאחזות ניר עוז, סמוך לח'אן יונס ומעט מדרום לנירים. בשנתיים הראשונות חיו בצריפי המחנה גרעינים זמניים וקבוצות הכשרה. בשנת 1957 הועברה האחריות להיאחזות לגרעין ניר עוז, הגרעין הראשון, וניר עוז נהפך לקיבוץ ה־70 של השומר הצעיר. "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" הוא המשפט שבחרו לעצמם כמוטו. הוא נאמר על ידי מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי קצת יותר מעשור לפני כן, בפוגשו שורדי שואה בוגרי התנועה.

רוב חברי הגרעינים הראשונים היו ילידי הארץ שהתבגרו במדינה הצעירה. רבים מתוכם הגיעו מיישובים עירוניים כמו חיפה, תל אביב ובאר שבע, חלקם הגיעו מחברות נוער ומקיבוץ עין השופט שהיה הקיבוץ המאמץ של ניר עוז. הם הגיעו לקיבוץ בתחושת שליחות שרכשו בתנועה וברצון ליצור מקום שלהם ובשבילם. הם התמודדו מהרגע הראשון עם קשיים ולא מעט עזיבות, אך דבקו בדרך והקימו קיבוץ אידאולוגי מאוד, שחבריו האמינו בשותפות. היעדר המנעולים בדלתות החברים היה סמל לתחושת החופש שביקשו ליצור. חלק ניכר מהגדילה של ניר עוז נרשמה עם הגעת גרעינים נוספים לקיבוץ. גם גרעינים אלה התבססו על ילידי הארץ וחברות נוער.

במבט מעט נוסטלגי אפשר לתאר את ניר עוז של השנים הראשונות כקיבוץ עם ערכים סוציאליסטיים והומניסטיים שדוגל בשיתופיות. חברי הקיבוץ היו מובילי המאבק נגד גירוש הבדואים מפתחת רפיח בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, מראשוני המפגינים נגד מלחמת לבנון הראשונה בימי ראשון מול ישיבת הממשלה של בגין ופעילי שלום מוכרים. ניר עוז היה קיבוץ ששמר על השוויון והשיתוף גם בשנים שבהן קיבוצים רבים מסביבו עברו שינוי ונהפכו למה שמכונה קיבוץ מתחדש. רק ב־1996 עבר ללינה משפחתית.

לשמירה על השיתופיות היה מחיר דמוגרפי. חלק ניכר מבני ובנות הקיבוץ שהגיעו לבגרות בסוף שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים בחרו לעזוב. לכל אחד ואחת היו כמובן סיבות אישיות, אבל למהלך תרמו ההשפעות הכלכליות של משבר הקיבוצים והנוקשות האידאולוגית שנקט הקיבוץ.

בשני העשורים האחרונים החלה להשתנות מגמת ההגירה, ובני ובנות קיבוץ בחרו להשתקע בקיבוץ. רובם כ"תושבים" ולא כ"חברים". השינוי מעניין במיוחד כיוון שבתקופה זו החל ניר עוז להתמודד עם סבבי לחימה רבים, עם "טפטוף" הקסאמים ובלוני הנפץ. הקיבוץ פתאום גילה שהוא בעוטף עזה ולא בנגב המערבי.

הספר הזה מגולל את סיפורו של ניר עוז כהשתקפות של ההתפתחות הכרונולוגית בדיאלוג מתמשך בין ההיסטוריה להווה. הפתיחה היא מבט מחלון ראווה על פסיפס דמויות, ומשם הסיפור עובר דרך כל תחנות ההתפתחות המקומית, עם סיפוריהם של בני ובנות המקום. תחילה הילדים הראשונים, שהם חבלי הלידה של הקיבוץ הצעיר. לאחר מכן השכבה העבה של דור הפריחה והצמיחה הדמוגרפית והמשקית של ניר עוז. בהמשך הדור שחווה את השינוי באורחות החיים בשנות המשבר, ולבסוף האנשים שנולדו לתוך וגדלו במציאות של "עוטף עזה". הספר נע בין תקופות ותמות, בין דמויות ומקומות, ומכולן נטווה אריג, לא אחיד בגווניו ולא במרקמו, שמגיש את הסיפור השלם של קיבוץ ניר עוז.