לראות את השמיים הכחולים

פרק 1

ניר עוז

ניר עוז, השבוע הראשון של חודש אוקטובר 2023. הימים שקדמו ליום הטבח הגורלי שלנו היו ימים רגועים ושלווים, שטופים בקרני אור אחרונות של קיץ לוהט המסרב להיפרד לשלום. העברתי אותם בהתמסרות מוחלטת לעבודה. אני אוהבת לסייע ולתת מזור. אני אחראית על בני הגיל השלישי בקיבוץ, מבקרת אותם בבתיהם ועוזרת להם לטפל בכל הצרכים שהגיל מביא עימו. כמו כן, אני מטפלת ברפואה אלטרנטיבית, בעיקר בהתמודדות במצבי טראומה וחרדה. המטופלים שלי מגיעים אליי מכל קצות העוטף, החל מהיישובים שעל גבול רצועת עזה ועד אלה שבעומק הנגב. אני מקבלת אותם בממ"ד, שאותו הפכתי למקום של טיפול והרפיה, מקום שבו החושים מתערסלים במוזיקה מרגיעה ובריחות של שמנים אתריים, והגוף מתחדש ומתרענן הודות לסגולותיהם של עיסויים ומוצרים טבעיים. במרכזו של החדר — שולחן הטיפולים שלי. בתפאורה הזאת אני מוצאת מקלט כשצריך. כי החיים כשני קילומטרים מהגבול עם עזה אינם משוללי סכנה (כידוע), אבל למדנו לחיות עם זה.

קיבוץ ניר עוז (נוסד ב־1955) הוא מקום הולדתי ובו חייתי רוב ימיי. אנחנו קהילה קטנה המונה קרוב לארבע מאות תושבים. אומנם אנו שוכנים כשני קילומטרים מהגבול עם עזה, אבל עד לפני כעשרים שנה זה היה מקום שקט. רק עם עליית חמאס לשלטון התחילו מטחי הרקטות, לפני כן היחסים עם הפלסטינים היו טובים. ניר עוז היה כמו גן עדן. לא דמיינו שברגע אחד יהפוך לגיהינום עלי אדמות.

הוריי, כרמלה ואורי, נפגשו בניר עוז. אימי נולדה בקיבוץ עין השופט ואבי נולד בתוניסיה וגדל בקיבוץ דן ולאחר מכן בחדרה. אימי הגיעה לניר עוז במסגרת שנת השירות שלה וכאן פגשה את אבא, שהגיע לקיבוץ במסגרת גרעין הנח"ל. הם היו זוג מרשים ויפה, זוג מסרט הוליוודי. אימי בעלת שיער ארוך ושופע האסוף לצמה ארוכה שלאחר מכן תהפוך לתלתלים, בעלת עיניים כחולות וטובות, ואבי יפה תואר, בלורית תלתלים שחורים לראשו, בעל חזות של אלן דלון צברי וחיוך ממיס לבבות. אני נולדתי בשנת 1967, קצת לפני מלחמת ששת הימים. הייתי התינוקת הקטנה ביותר בקיבוץ ששהתה במקלט בזמן המלחמה. אימא שלי הייתה כל כך לחוצה מהעובדה שבעלה לוחם בחזית, עד שבאחת יבש חלב האם שלה. אבל למרות הזמנים הטרופים, הייתה לי ילדות נפלאה על האדמה העקרה והדלה הזו, שידענו להפוך לפורייה. היינו מוקפים בשדות אינסופיים, תמיד הסתכלתי עליהם בהערצה, אהבתי להיעלם בין גבעולי הזהב הגאים של שיבולי החיטה שצמחו בהם. השדות הללו סימנו מעין אזור חיץ בינינו ובין עזה, כמחסום לגיטימי שהפריד בינינו. כבר מגיל צעיר אהבתי את השפה ואת המוזיקה הערבית. נחשפתי אליהם בזמן הטיולים הרבים שערכנו על חופי עזה, אותו קו חוף מפואר שבנסיבות אחרות יכול היה בהחלט להפוך לריביירה של המזרח התיכון. ואולם, הרבה לפני הקמתה של גדר הביטחון, אותה גדר תיל שהפכה אותנו סופית לאויבים ואשר לימים תחוזק בחומה בצורה גם לעומק האדמה, הייתה לי תחושה פנימית חזקה כי "משם תבוא הרעה". לא העליתי בדעתי עד כמה.

הבסיס הרעיוני של הקיבוצים והרכוש המשותף היה: "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". אני פרי המורשת הזאת. אני גם פרי החינוך הייחודי של הקיבוצים — חינוך פתוח לעולם הרחב, מזמין גילויים וחשיבה יצירתית. המורים הנחילו לנו את טעם ההתנסות האישית, הסקרנות והחקירה התמידית. ברגע שלמדנו נושא כלשהו בכיתה, נהגנו להתנסות בו באופן מעשי. למשל כשלמדנו על האינדיאנים היה עלינו להעמיד אוהלי טיפי אופייניים, סיגלנו לעצמנו את אורח חייהם והענקנו זה לזה שמות אינדיאניים. היה לנו החופש לעשות שימוש בספרייה ולצאת לבד להרפתקאות בטבע, מצוידים במגדירי צמחים ובעלי חיים. כשהייתי ילדה, הפתיעה אותי העובדה שיש מי שלא מכירים שמות של פרחים ועצים. אצלנו הטבע היה חלק בלתי נפרד מחיינו. ספגנו והטמענו לתוכנו את הידע הרב, נהגנו לאסוף ביצי ציפורים שנפלו מקניהן, בילינו בחורשת העצים, והתנסינו בשימוש בחומרי גלם טבעיים כמו חמר ועץ. בחיק הטבע למדנו את סודות היקום. מורינו החדירו בנו את אומנות החשיבה, תוך שהם מעודדים אותנו למצוא בכוחות עצמנו פתרונות לאתגרים שהוצגו בפנינו.

אבל לאידאולוגיה ההיא היו גם מכשולים. השיתופיות הטביעה את חותמה על כל תחומי החיים וגם על האופן שבו הורים גידלו את ילדיהם. כיום, הלינה המשותפת כבר אינה חלק מחיי הקיבוץ, אימהות כבר לא משאירות תינוקות בני יומם בבית הילדים ומגיעות לשעות ההנקה. אבל בעת ההיא הטיפול בילדים התחלק בין ההורים לבין המטפלות וחברי הקהילה, וכך גדלתי גם אני. יש הטוענים כי אידאולוגיה כזו נועדה גם להקל על התנאים הקשים שהיו קיימים אז. כולם חלקו בנטל.

אם כן, מגיל צעיר מאוד העברתי את מרבית שעות היום בחברת המטפלות שלנו בבית הילדים, כשאני חלק מקבוצת "שיבולים", השבט הקטן של ילידי 1967-1966. את רוב הפעילויות, מהבוקר ועד הערב, העברנו יחדיו — ארוחות, משחקים, לימודים, מקלחות ואפילו שינה. מידי ערב, הוריי היו מחזירים אותי לבית הילדים. בהשכבה, כשהתכרבלתי במיטה, עטופה בפיג'מה חמימה מעוטרת בציורים תמימים, מתמסרת לרגעי רוך ופינוק בתוך מציאות די קשוחה, אבי היה מספר לי סיפור לפני השינה, ולאחר שנרדמתי היה משאיר לי פתק קטן או ציור על השידה שליד מיטתי, הייתי מגלה אותו בהשתאות למחרת עם ההשכמה. נהגנו להתעורר בשש בבוקר לרעשי התריסים הנפתחים ולקולה הרם והצורמני לעיתים של המטפלת שהייתה מעירה אותנו בברכת "בוקר טוב, בוקר טוב". הפתקים הנעימים של אבי ליוו אותי כל היום, הם שמורים עמוק בליבי, הם היו תחליף לנוכחותם של הוריי, אך למעשה גם הנכיחו את היעדרם.

גדלתי בתחושת חסך. חסך במרחב פרטי. חסר לי חדר משלי שבו אוכל לסגור את הדלת ולהיות לבדי. מעולם לא ישנתי והתכרבלתי לי במיטת הוריי, נצמדת אל חום גופם, אפילו לא פעם אחת. במיטה שלי בבית הילדים התעצבתי לא פעם על שלא יכולתי להצטרף אליהם, הרגשתי כה רחוקה למרות העובדה שהיו כה קרובים. היו ילדים שלא הצליחו להתמודד עם החוסר, וחלקם אף ברחו בלילות ורצו לבית הוריהם, ואלה היו מחזירים אותם ללא היסוס או חמלה לבית הילדים.

כיום אני רואה את נורמת הגידול הזאת בעין ביקורתית: הפרדת התינוק מאימו בגיל כה צעיר נראית לי מוטעית בתכלית. כך נפגעת בניית אינטימיות בין ילד להוריו. היעדר ארוחות משפחתיות, מקלחות, שינה ויקיצה באותו מרחב. לעיתים קרובות שוחחתי על כך עם אימי, אשר מצידה לא ראתה כל פסול בדרך שבה נעשו הדברים בזמנה. ועם זאת, התמזל מזלי, היו לי הורים נהדרים. אומנם ראיתי אותם רק בשעות קבועות, מ־16:00 עד 20:00, אך אותם רגעים היו מלאי משמעות, אינטנסיביים ומלאי חיבה. אלה היו הרגעים שבהם המשפחה התאחדה. פגשתי וביליתי גם עם אחותי ואחי, גלית ודור. כאחות הבכורה תמיד חשתי כלפיהם תחושת אחריות.

אני זוכרת את ביתם הצנוע של הוריי, בית קיבוץ שכלל רק חדר שינה אחד, סלון ומטבח קטנטן, כיוון שאת כל ארוחותיהם אכלו עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל. אבי יצר הֶתקן גאוני שאִפשר להרים את מיטת ההורים ולהצמידה לקיר. כך יכולנו לבלות בחדר השינה שלהם, "חדר המשחקים והדמיון", כפי שנהג אבי לומר. אורי דן, אבי, בוגר בצלאל, היה מורה לקולנוע בתיכון האזורי והיה שופע יצירתיות. יחד אהבנו להתנסות בדברים מסעירים: הוא נהג לקחת אותנו לירות ברובים במטווח, להעיף עפיפונים, יחד הכנו מצלמה מקרטון, בנינו שובך ליונים, צפינו בסקרנות בכלבה שממליטה את גוריה, דבר שמרגש אותי מאוד גם היום, והפקנו סרטונים שבהם היינו התסריטאים, הבמאים והשחקנים. אבי נהג להזין אותנו בתרבות מגיל צעיר, הוא דאג שנבקר בכל מוזיאון אפשרי. אימי אהבה שירה ומוזיקה. מכאן האהבה, התשוקה והקשר שלי לאומנות. כשבגרתי למדתי עיצוב גרפי. אבי טען באוזניי שעליי להיות צלמת.

כפי שנהוג אצלנו, עזבתי את ניר עוז רק לאחר שהשלמתי את השירות הצבאי. שם התחיל המפגש האמיתי הראשון שלי עם העולם החיצון. בקיבוץ, סולידריות, ערבות הדדית ושוויון היו ערכי היסוד שלנו. לכל אחד מאיתנו הייתה אישיות משלו, אבל עבודת צוות קדמה לכול. לעיתים הדבר אף גבה מחיר, לא היה פשוט להרגיש חלק מקבוצה כשהצורך להתבלט, לבדל את עצמך ולטפח את האינדיבידואליות שלך גובר. זה מה שקרה גם לי. המוסר השיתופי הזה העניק לי במשך זמן רב את התחושה שהוא מונע ממני להיות אני. בעיר הגדולה זכיתי סוף־סוף להתחכך ביקום הזה של האינדיבידואליזם, גיליתי דרכים אחרות לחיות ולחשוב. התלהבתי מכך. רציתי לטייל בעולם, יצאתי למסע, חוויתי הרפתקאות והתנסויות חדשות. אבל אחרי כמה שנים מחוץ לבית, כמעט עשור בתל אביב, הרגשתי צורך עמוק לחזור לשורשים שלי, לשקט הזה שבו הכול התחיל. כך חזרתי לניר עוז.

כיום אני בת 56. לאחר תקופת מגוריי בתל אביב, התחתנתי עם עופר בקיבוץ ויחד הקמנו משפחה, גידלנו בשמחה את ארבעת ילדינו. שניים מהם בוגרים וחיים את חייהם: בתי הבכורה, גאיה, בת 21, ואחיה רותם, בן 19. בשביל השניים הצעירים יותר, המצב קצת יותר מורכב. לפני כשנה וחצי, עופר ואני החלטנו להיפרד. אנחנו מתגוררים בבתים לא מרוחקים זה מזה, חולקים משמורת משותפת על סהר בת 16 וארז בן 12.

סהר וארז היו אצל אביהם מאז יום שלישי השבוע. עדיין לא הסתגלתי למרחק הפיזי מהם, אפילו ליום או יומיים, ובכל זאת, זה אִפשר לי להתמקד סוף־סוף בענייניי ובעבודתי בתחילת שנה מלאת הבטחה זו, ומה גם שעופר הוא אבא נהדר. הוא אוהב לטייל בטבע, לבנות טיסנים ולהטיס אותם עם הילדים, לנסוע איתם לטיולי ג'יפים, לרכוב על אופני שטח. אני רגועה ויודעת שסורקי וארזיקו נהנים מאוד לבלות איתו בשבוע החופש שלהם.

כמו בכל שנה, בתקופה זו של חג הסוכות הקיבוץ שלנו שוקק חיים. פה ושם בחצרות הבתים נבנו סוכות והילדים קישטו אותן בקישוטים בצבעים ססגוניים. בכל יום האורחים נכנסים ובאים, אוכלים, שרים וצוחקים תחת גגות הסכך של המבנים הארעיים הללו. אף שאינני דתייה, יש לי פינה חמה בלב לחג הסוכות. אני מעריכה את הסמליות שבו: חגיגת הברית שבין אלוהים לבני ישראל שהלכו ארבעים שנה במדבר לפני שהגיעו לארץ המובטחת. הסוכות, מבני המגורים הארעיים של שבטי ישראל, העניקו להם מקלט רעוע מפני האויב. אני מאמינה שהמסורת עומדת בבסיס הזהות שלנו ומסייעת לנו להשליך את עצמנו אל העתיד מתוך הבנת העבר. בימי בית המקדש חג הסוכות היה חג של עלייה לרגל לירושלים. במשך שבעת ימי החג הוקרבו קורבנות רבים, מן הצאן והבקר, לכפרה. מאז שבעה באוקטובר מנקרת בראשי שאלה קודרת: כ־1500 קורבנות הטבח, לצורך מה ולמי הם הוקרבו?

ולבסוף, אני אוהבת את סוכות גם בשל היותו "חג האסיף", סופו של המחזור החקלאי השנתי. זהו מועד חשוב לקהילה החקלאית שלנו, הזדמנות לחזק את הזיקה לאדמה ולפשטות.

ביום שישי, 6 באוקטובר, כשהשבוע מגיע לסופו, אני עסוקה בהכנות לקראת השבת, שהיא גם שמחת תורה. אחותי הקטנה גלית הגיעה הבוקר כשתא המטען של רכבה עמוס בבגדים, תכשיטים, איפור ושאר חפצים יפים. גלית מתכוננת ליום צילומים: הכנת אלבום תמונות כמזכרת לאימי, שתחגוג את 80 שנותיה בעוד כמה ימים. בתחילה רצינו להפקיד את המשימה בידיו של צלם מקצועי, אבל כשלא מצאנו מי שיהיה פנוי לזה, היה זה אך טבעי שבתי גאיה, שלמדה צילום ואפילו שירתה כצלמת בצבא, תעשה זאת. אלא שברגע האחרון נבצר ממנה להגיע מתל אביב, שם היא מתגוררת, וכך קרה שגלית החליטה לעשות זאת. אך אל דאגה, היא יודעת לתפעל את המצלמה במיומנות ובנוחות.

עד הקיץ האחרון גרה אחותי בניר עוז, לא רחוק מהבית שלי ומהבית של אימא. גלית היא מורה לתיאטרון ואימא מיוחדת ונפלאה לשתי בנות, נויה ותמר, שנולדו במאמצים מרובים ושאליהן היא קשורה מאוד. בקיץ האחרון היא עברה לקיבוץ כיסופים, הממוקם כעשרה קילומטרים צפונה מכאן, שם מתגורר בן זוגה, גם הוא אב לשני ילדים. אנחנו עדיין מתראות לעיתים תכופות. הערב, ערב שמחת תורה, היא הזמינה אותנו להתארח בביתה לארוחת שבת.

בעוד גלית מנציחה את אימא מכל זווית אפשרית, אני מנצלת את העובדה שאני לא מקבלת מטופלים הבוקר כדי לטפל בעצמי ובביתי. אני אוהבת לאחד את בני המשפחה והחברים שלי סביב ארוחה טובה ויין טוב, תענוג שאין שני לו. לכן אני דואגת שהבית יהיה נקי, חמים ומסביר פנים.

המשך בספר המלא