שבת, שבעה באוקטובר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבת, שבעה באוקטובר
מכר
מאות
עותקים
שבת, שבעה באוקטובר
מכר
מאות
עותקים

שבת, שבעה באוקטובר

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רון דהן

רון דהן (נולד ב-1979) הוא סופר ומשורר ישראלי, ממייסדי הוצאת אינדיבוק.

בשנת 2012 ייסד ביחד עם איש הטכנולוגיה ניר גרינהויז את אתר אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית, המוכרת ספרים מודפסים ודיגיטליים, ואודיו. משמשת גם כהוצאה לאור. מתגורר בפרדס חנה, ואב לשני ילדים.
רון דהן זכה בפרס ע"ש חיים גורי לשנת 2023

מספריו:
הגעגוע של קין - 2011, שירה, גוונים
נעורים - 2012, שירה, הוצאה עצמית
בוא כמו שאתה - 2013, רומן, הקיבוץ המאוחד
עקרונות הגן - 2014, שירה, אינדיבוק
נדידת הדיונות באפריקה - 2015, סיפורים קצרים, אינדיבוק
לראות לויתן - 2016, נובלה, פרדס
בעל חיים - 2018, נובלה, בלה לונה
מתעוררים - גברים מדברים מיניות - 2020, אסופה, פן וידיעות אחרונות
מגול - 2023 שירה, הקיבוץ המאוחד
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/38e3crdk

תקציר

"ברגע שיצאתי מהדלת נחת עליי מין שקט כזה. ידעתי: אני חוזר לכאן בריא ושלם. אמרתי לעצמי: לא משנה מה יקרה, אליי הביתה הם לא יגיעו."

"פעלתי מתוך חשבון פשוט, למי הכי פחות יכאב. זה היה משפט שלמה כזה. עשיתי 'סדר מוות'. זה נשמע נורא, אבל סידרתי אותנו אחד אחרי השני בממ"ד הקטן במחשבה — מי ייהרג קודם."

"פתאום רכב מקבל טיל אר־פי־ג'י ישר לתוכו. הרכב עף באוויר, מתפוצץ, עם האנשים בפנים והכל. באותו רגע אני מכבה את האוטו, תופס את נועה, מושך אותה ביד, מוציא אותה, מסתכל על השעה, מאד מוקדם, שבע וקצת, מחפש את השמש ורואה שהיא יחסית נמוכה, שלא עלתה יותר מדי, מבין ששם זה מזרח, עזה זה במערב. מתחיל לרוץ לכיוון השמש."

שבת, שבעה באוקטובר מאגד יותר מחמישים עדויות שנאספו ונערכו בידי משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, יוצרים ויוצרות מתחומי הספר והתיאטרון, כחלק מפרויקט העוטף במילים. הספר משרטט תמונה אישית אך רחבת מבט, כואבת ומפוכחת, של אירועי השבת השחורה, לאורכו ולרוחבו של עוטף עזה וגם מחוצה לו. העדויות חושפות, בגוף ראשון ובאופן בלתי אמצעי, את סיפורם של נשים, גברים וילדים, לכודים בממ"ד לבד או עם משפחה, נלחמים באומץ בכיתות הכוננות, שורדים ונאבקים ברחובות אופקים ושדרות, נָסים משדה הקטל של המסיבה ברֵעים, נחלצים תחת אש בבארי, נחלצים לסיוע בביר הדאג', ומטפלים במסירות על אמבולנסים ובבית החולים סורוקה.

העדויות טוות מול עינינו סיפור שלא ניתן להכחישו או לעמעמו, סיפור קשה, לא ייאמן במובנים רבים; אבל הן גם מתארות את סיפורה של הרוח האנושית הגדולה, שלא ניתן להכניעה.

פרק ראשון

בפתח הדברים

"ואני איני בא אלא לפשוטו"
רש"י בראשית ג' במקום

באחד הביקורים שלי בקיבוצי העוטף ראיתי לאורך גדר המערכת חיילים מסננים אדמה כמו בחפירה ארכיאולוגית. חברת הקיבוץ הסבירה שארבעה חודשים אחרי, ועדיין מוצאים דברים שהגשם והבוץ כיסו, פרטי מידע נערמים בדליים. אנחנו עוד טרם שלב רפאות כלי החרס שנשבר לרסיסים, על אדמת ארץ ישראל הריבונית. כעת הממצאים עוד נאספים, החפצים, התחקירים, הדגימות.

לא ניתן לכנס בספר את מה שקרה ביום השביעי של חודש אוקטובר שנת עשרים ושלוש. עברו מאז חמישה חודשים. ועל אף היותו אירוע הטרור הגדול ביותר שתועד בזמן אמת, יידרשו בוודאי שנים רבות, אולי אלפי, עשרות אלפי עדויות בכרכים שייערמו כדי להשלים את התמונה.

נדמה לי, שהצירוף של סיפורי העדוּת, זה עם זה, הוא פתיחה הכרחית למסע החיפוש אחר הבנה של אירוע השבר, והוא גם הכרחי לפעולת התיקון.

העוטף במילים

בשבוע השני לתחילת המלחמה התאספנו, קבוצה של אנשי ספרות ישראלים לפעולת הקשבה ועריכה של סיפורי עדות. סופרים, משוררים, מחזאים, מתרגמים, גברים ונשים. אין לנו נשק להילחם, אנחנו לא אנשי רפואה. עלתה בינינו השערה שלהיות עדים לסיפורם של אלו שחוו את הטראומה זו פעולה מסייעת. התחלנו תשעה, והקבוצה התרחבה לעשרים וחמישה, יחד איתנו עוד עשרות של מתמללות ואנשי שטח בארץ ובחו"ל נרתמו גם כן. במבט לאחור זה מובן — חשיבות העדות זורמת בעורקי התרבות שלנו, 'והגדת'.

קיבלנו הכשרה בסיסית ביסודות הטיפול הנרטיבי בטראומה — כיצד הבנייה של סיפור מסייעת לאדם לחבר יחד מקטעים של האירוע הטראומטי לכדי נרטיב שמצמצם חורים שחורים, מאיר את הכוחות ואת האקטיביות האישית. כאנשי ספרות ואומנות קיבלנו בצמא את ההכוונה של הטיפול הנפשי, שבימים רגילים נבדל מהפרקטיקה של הסופר והמשורר. התמדנו בה שבוע אחרי שבוע. רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה תיאר בעדות שלו את הנזילות המקצועית שנדרשה ממנו: ׳בתוך כל ההמולה הזו לקחתי על עצמי תפקיד נוסף, שלא נערכנו אליו אף פעם, וזה בעצם מה שקורה כשמביאים חיילים פצועים עם הנשק שלהם. לפעמים נשק עם כדור בקנה... אז עברתי בין החדרים, בין המיטות ואספתי את הנשקים והעליתי אותם למשרד שלי... בסוף היום הגיע איש ביטחון מבית החולים ופרק את הנשקים בבטחה.׳ גם עבורנו נפרמה המשמעות של ההגדרה המקצועית, ויכולותינו כאנשי אומנות גויסו לטובת השבתם של הנפגעים חזרה אל חיק האנושיות. לפנינו ואחרינו, אנשי ונשות הטיפול המסורים "פרקו" את החוויות בבטחה, בתהליכים הנדרשים והמתמשכים. בחרנו לפרויקט את השם ׳העוטף במילים׳ — הכתיבה של הסיפור כחבישה של פצע, עזרה ראשונה לנפש.

בחמשת החודשים שעברו, שוחחנו עם עשרות רבות של אנשים. ביקשנו מהם להתחיל את הסיפור האישי שלהם מיום שישי השישה באוקטובר, ערב שמחת תורה, הקשבנו לסיפור וראינו אותו לנגד עינינו. המעבר הזה מאחד לאחרת — מבית המלון, לשיג הבדואי, לדירה הזמנית — חשף בפנינו עד כמה רב־ממדי האירוע בתוכו אנחנו מנסים להתמצא. בשיחה שהתקיימה על ספסל בקיבוץ, מטוס עבר מעלינו והפריע להקלטת השיחה. הבטנו בשקט בקו הלבן שנמשך אחריו מצד אחד לצד שני. פה למטה זה לא ככה. הסיפור של השבעה באוקטובר לא נמתח מנקודה אחת לנקודה שנייה. הוא פער, והוא עדיין מתפשט, לא תָּחום כמו בור, או סדק. השבעה באוקטובר מתפרש על פני מאות מוקדים, בארץ ומחוץ לארץ, הוא עובר בקווי הקשר, בכבישים, ברשתות החברתיות, במיקומים בגוגל־מפס, הוא קורה בחוץ ובפנים, הוא נמצא בקרבם של מיליוני אנשים.

נסענו ממקום למקום. הרצליה, אופקים, משמר העמק, ים המלח, ביר הדאג', נתניה, הזורע, תל אביב ועוד. ׳העולם לא היה עוד העולם שלי,׳ אמר לנו גבר אחד, ואז פנה לחפש בשבילנו מקום לשבת. בלובי של בית המלון בהרצליה יש קיבוץ. ילדים שזופים, צעירים יושבים עם הלפטופ, מבוגרים בפיג'מות, כולם כאן וגם מי שלא. ריח של נופש באוויר, מכל צד עמודי מראות, מעליות עולות ויורדות. מעל לדלת פתוחה יש שלט מבריסטול עליו רשום "כלבו". בשגרה זה חדר הצוות והכניסה אליו אסורה. כמה חברים מסדרים בו על שולחנות את התרומות שמגיעות: בגדים, טואלטיקה, משחקים, שולחן עם ספרים. אנחנו מתפעלים, אפילו ספרים יש פה. כן, זה הקיבוץ עכשיו. המהות מרצדת על פני הדברים ונשברת על המרצפות המבריקות. מה המקום הזה?

היום בפעם הראשונה ילדי הכיתה נפגשים, כל אחד מצטרף מחדר בית המלון שבו הוא נמצא למשבצת הזום. המחנכת נכנסת לכיתה אבל התלמידים שלה מפוזרים לה, הם באילת, בים המלח, בנתניה, בירושלים, בעזה. איפה אנחנו נמצאים?

גם ציר הזמן משובש ולא אחיד. הזיכרונות סובבים כמו בספירלה. הדיבור שמתחיל בזמן עבר משתנה לעיתים קרובות להווה מתמשך. לאחר מכן, בסיפור הכתוב, מתבהר מהלך הדברים — תוך שעות ספורות בלבד, תוך דקות ספורות, ספורות על מסך הטלפון, התהפך כל הסדר הקיים. ומי שעליו התהפך העולם — איך הוא יכול היה לדעת, לתפוס את ההשתנות הטוטאלית של המוכר והידוע ולפעול נכון? איך אפשר היה לדאוג מהסיבות הנכונות, להסיק מסקנות ולהישמר? ׳ראיתי חייל על הדשא. חייל עם מדים מוזרים, מנומרים. אולי הוא מיחידה מיוחדת שמחפשת את המחבלים׳, ׳אם אנחנו עולים באש אז יש לנו את המסוקים שקנו אחרי האסון בכרמל, הסופרטנקר יכבה את השריפה׳, ׳ואז מתחילים ה... זיקוקים. אני רואה אותם. ואני רוקדת ומסתכלת על זה, ואומרת וואו, איזו זריחה יפה׳. יש מי שמאחה את הפער בין תחושת המציאות לבין הבנת המציאות על ידי גילוי של נס והשגחה פרטית, יש מי שנותן לזה הסבר של יצר הישרדות. כך וכך הם נמסרו לנו, בנדיבות ובענווה — פעולות מרובות, לעיתים מחשבות, שיחות בין אנשים, תיאורים של טבע, של מקומות מוכי אסון. ואנחנו ׳באנו לפשוטו׳, אספנו אותם, מקוטעים, מתכנסים לצחוק נבוך או מדווחים בדקדקנות — אמיתיים כפי שהם, סמוך כל כך לאירועים.

לתת מקום

שמענו בשיחות את הֶדף ההלם נוכח האיום הקיומי, המחריד, שלא צפינו אותו ושלא חשבנו שהוא אפשרי. שמענו אנשים מנסים לאשש את הידיעות המוקדמות שלהם אודות החיים הפרטיים והמשותפים פה בארץ, וגם מתנגדים להם בו זמנית. קו נחצה — מי שהייתי בשישה באוקטובר ומי שאני אחרי השביעי.

בספר הזה ביקשנו להציג שיחות בהן התאפשרה שהייה בסתירות, בזעזוע, בחוויה האישית כפי שהיא.

מקבץ העדויות איננו דו"ח של מקרים ותגובות שיש להעמיד למבחן הפקת הלקחים, אלא הוא אגד של מצבים אנושיים, שיש ביניהם זהות ושוני ללא קשר למקום מגורים, גיל, מגדר, אמונה או כל מאפיין אחר. העדות של השוטר חורגת מפרוטוקול הדיווח כשהוא מספר כיצד הוריד את עיניו וקרא לאלוהים. התפקיד, המצפון, האימה, הידידות, הגוף, המזל, כולם נשזרים בסיפור האישי, עדות לאנושיות שאין סוף פנים לה — גם הפה הפעור בתדהמה, גם השתיקה הארוכה וגם הזעקה.

העדות נלקחת תוך כדי אירוע שלא הסתיים. הילדה מספרת ואימה יושבת לצידה — היא מספרת על ריח השריפה החזק, ׳הם שרפו בתים?׳׳ האמא מהנהנת, ׳כן, את הבית של השכנים מאחורה,׳ הילדה צוחקת, ׳את רואה יש דברים שאני עדיין מגלה.׳ ובכל זאת לספר. העתיד דוחף לגבש מילים והעורכים ממלאים את התפקיד של ׳האגו המסייע׳ — מקשיבים, מסדרים, מדגישים משמעויות, מעניקים משקל סגולי לרגעים הרבים שמאיימים להישאר ובו זמנית מאיימים לחלוף. ׳אי אפשר לשכוח את מה שהיה, אבל אני מפחדת לשכוח.׳

בשיחות אנחנו לא שואלים על החזרה הביתה ובכל זאת כך הסיפורים נחתמים — אני רוצה לחזור, מי ישלח את הילד שלו לחוג במגרש שקודם לכן ראית בו מחבל עם אר־פי־ג'י? איפה אני אגור? בתל אביב? אני בחיים לא אעזוב את הבית, לעולם לא אהיה מסוגל לחזור לגור על אדמה שבה החברים שלי נרצחו.

אישה מקיבוץ נחל עוז מספרת על רגעי חוסר האונים בממ"ד: ׳ברגע שהמחבלים התרחקו מהדלת של הבית הלכתי לחדר שלי, לקחתי את היומן האישי שלי וקרעתי אותו. לא רציתי שזה מה שיישאר מאיתנו. חזרתי לממ"ד ואמרתי לילדים, אנחנו באמת עושים מה שאנחנו יכולים בשביל להינצל אבל אנחנו לא יכולים לעשות יותר מזה, אתם רוצים להתחבא בארונות?׳

היא אומרת שכרגע, יותר מהכול, היא חייבת למצוא את הבית בתוכה, את תחושת הביטחון של בית: ׳כשנתנו לנו להגיע לבית בנחל עוז בפעם הראשונה, מה שעניין אותי זה לקחת את השאריות של היומן שלי. אבל היו שם חיילים והם זרקו את הזבל וזה היה לי ממש קשה. אני יודעת שאלו החיילים שלנו אבל התחושה הזאת שהבית שלי יצא מהשליטה שלי. גם, גם היומן שלי.׳

רבים כל כך מאזרחי ישראל הם כעת מחוסרי בית. הם לא כאן, המקום השתנה עבורם ללא הכר, גם הנפש היא אזור לא ממופה. אל מול זה, ללקיחת העדות יש תפקיד מוסרי, שורשי, שמתמלא ברגע הושטת היד — לתת מקום, ליצור את המקום בו ניתן להשתייך מחדש לתרבות האנושית, הישראלית, הצופה פני עתיד.

לכתוב ולספר

׳במקום לנוח רגע, נשאבתי מהר מאוד לספר את הסיפור. האסון הזה חייב להיות בעל תוקף ערכי…׳ מנהל מכינה קדם־צבאית משוחח עם בני ובנות נוער לקראת גיוס. העדות נמסרת לצעירים. היא מעלה את השאלה — מה לספר? לשם מה לספר?

חשוב לכתוב את הילדה שהצילה את חייל המילואים בחיוך שחייכה אליו, את תושבי נתיבות שבאמצע הלילה קלטו עם שמיכות ואוכל שנשאר משבת את תושבי הקיבוצים שנפלטו מהתופת. את סגן ראש העיר מספר סיפור לילדים בממ"ד בזמן שההורים שלהם מבצעים בסלון פעולות החייאה על הפצוע. חשוב לכתוב את החובש הבדואי שמציל פצועים בשטח ומת מפחד לחטוף כדור בגלל החזות הערבית שלו, וממשיך לעבור אחד־אחד. לכתוב את ה"שמע ישראל" ואת ספירת הניסים של אותו היום, עשרות פעמים המילה נס חוזרת בסיפורים. לכתוב את הנערה שמזרזת את אימה ומזכירה לה שבשואה מי שעמד מת. ההקבלה לשואה גם היא חזרה שוב ושוב, איתה ההכרה שאין לנו מקום אחר.

חשוב שנכתוב את אלפי הרוקדים כלב פועם אחד ועל המנוסה שלהם לכל עבר במלכודת מוות. בין המאות שרצו בשטח, גם את המאבטח האחד שהסתובב נגד כיוון הריצה וצעק לכולם שהם הכי טובים והכי מהירים, שאסור להם לוותר. חשוב לכתוב את כל הפגישות, המרגשות עד דמעות, בין השורדים לבין החיילים, אנשי כוחות הביטחון והרפואה, הבאים להציל, את הגאולה שבאה בשפה העברית הנשמעת לראשונה מזה שעות רבות. חשוב לכתוב את אימת הבדידות, הבלתי נתפסת, של נשים וגברים שבמשך שעות חיכו לצה"ל שיבוא ויבצע את התפקיד הברור מאליו. אסור שהעתיד יהיה חף מהזיכרון הזה, שהייתה נטישה מוחלטת של אזרחים שנטבחו בביתם, במסלול הריצה, ברחבת המסיבה. את הזעקה, איפה צה"ל. את הלחישה, אנחנו לבד. חשוב לכתוב את החיילים והחיילות שנרצחו בבסיסים כי הכלים שברשותם לא יכלו לעמוד מול מה שלא היו מוכנים לו, שהמחבלים הגיעו לאופקים עם מפות מדויקות של בתי הכנסת, שהמחבלים התהלכו ברחבי בארי ברוגע של בעלי הבית ובחרו את מי לחטוף לעזה ואת מי להשאיר. לכתוב את הגעגוע הביתה, את הרצון העז לחזור לעוטף, לבנות ולשקם, וגם את הפחד לחזור ללא שינוי טוטאלי של המציאות הביטחונית.

חשוב לכתוב כי העתיד הוא לא רק תקווה וכמיהה אלא ממשות, צעדים הננקטים בימים אלה ממש. זיכרון העבר מנווט את העתיד. את כל המילים שנאמרו חשוב לספר, לא נרטיב, אלא אנשים, מילים שיש להן מקום בדברי הימים של העם והארץ שלנו. מי שיקרא את המילים יוכל להשתתף איתם באירוע הזה שקרה לכולנו.

מעין אבידן,

אדר א' התשפ"ד, מרץ 24

יישובי עוטף עזה (1)

"ואז הם מקימים אותנו, מובילים אותנו שוב. הבנות יחד איתי ויוסי מקדימה. הם מובילים אותנו לאיזושהי נקודה בכביש בין שכונת הכרם לשכונת הוותיקים, שם מחכה רכב שחור. אחד המחבלים מתיישב במושב הקדמי, עוד מחבל מתיישב במושב לידו. מחבל שלישי מכניס את יוסי לרכב, את אופיר מהצד השני ויובל אחוזת ידיים איתו אז היא נכנסת גם. המחבל צועק לעבר הבן של השכנה, והוא מוציא את יובל מהרכב ומכניס אותו במקומה. אמא שלו תוך כדי צועקת 'לא, זה הבן שלי. אל תיקחו אותו, מה פתאום, זה הבן שלי.' סוגרים להם את הדלת, הם מסתובבים ויוצאים לכיוון מערב, לעזה."

שֶקֶט נורא

נירה שרעבי (55), אחות, קיבוץ בארי

הקשיבה וערכה: מעין אבידן

7/2/24, 'גן השישים', קיבוץ בארי

במשפחה שלנו אנחנו שלוש בנות, אורן בת 13, אופיר בת 14, יובל בת 17, יוסי בעלי ואני. איתנו גם אופיר אנגל החבר של יובל, הם מתחלקים ביניהם שבת כאן ושבת אצלו — בקיבוץ רמת רחל. בשבת הזו הוא היה אצלנו.

בערב שישי חגגו בקיבוץ 77 לבארי. חזרנו מתל אביב בלילה והכול היה רגיל. הבנות, כל אחת בעיסוקים שלה, יוסי ואני בסלון רואים טלוויזיה ביחד, כוס יין, שגרה.

ואז שבת בבוקר, 6:30, רעש בלתי פוסק של ירי ושל צבע אדום. אנחנו קמים כבשגרה למצב כזה. אני מעירה את יובל ואופיר מהחדר ליד ונכנסים כולנו לממ"ד, גם שוקו הכלב. יוסי נועל נעליים, כי במצבים כאלה הוא מחכה רבע שעה ואז הולך לבית הדפוס לוודא שהכול בסדר. בשנתיים האחרונות הוא מנהל הבטיחות והביטחון של הדפוס, אז הוא מתכונן לצאת כדי לראות שכולם בסדר.

אני אומרת ליוסי, 'רגע, רגע, בוא נחכה, נראה מה קורה כי משהו מוזר מתרחש פה, בוא נחכה קצת.'

בין שש לשבע בבוקר, מגיעה הודעה ב'מקומי', שזו אפליקציה של הודעות ביטחון של הקיבוץ: חשד לחדירת מחבלים. אני אומרת לעצמי, מה כבר מגיע לבארי? הצבא פה וכיתת כוננות.

ואז מתחילות כל מיני הודעות בוואטסאפ, משהו בסגנון 'אני שומע ערבית, עוד מישהו שומע ערבית?' ואני עוברת על זה, מדלגת, אני אומרת — אנשים שומעים על חשד לחדירת מחבלים, וכולם כבר שומעים שיש ערבית בכל מקום.

במקביל אני מקבלת טלפון מהאחיין שלי, עידן, בן עשרים ושמונה, שהיה במסיבה בנובה. הוא אומר לי, 'נירה, יש פה רקטות, תני לי נ"צ של בארי, אני רוצה להגיע אלייך.' אמרתי לו, 'עידני, תקשיב חמוד, יש פה איזה חשד לחדירת מחבלים אז בוא נחכה רגע. בינתיים תחפש מיגונית להיכנס אליה, ואם אתה לא מוצא מיגונית תיכנס לתוך שוחה, אל תרוץ. העיקר זה לא לרוץ בשטח, כי לפעמים נופלות רקטות בשטחים פתוחים.'

ואז מקבלים הודעה נוספת שיש חדירת מחבלים לבארי ואנחנו מתבקשים להיכנס לממ"דים, להיות בשקט ולא לצאת עד להודעה חדשה. זה כבר נשמע אחרת.

אני מביאה לממ"ד מים וכוסות, יוסי נכנס ויוצא, עובר מחלון לחלון בבית כדי לראות מה קורה בחוץ בשקט נורא, כולם בשקט. הבנות כל אחת בתקשורת החברתית שלה דרך הפלאפון. אני אומרת לאופיר אנגל להביא את הטלפון ולהתקשר להורים שלו. הוא מסתמס איתם, 'הכול בסדר', מצטלמים בסלפי, הכול עוד נורא נורא שגרתי.

ואז מתחילות הודעות, 'אני שומעת יריות, יש אצלי יריות'. בשקט שמשתרר מסביב אני שומעת ערבית מרחוק, אני חושבת שאני מדמיינת אבל הכול כל כך שקט מסביב ובתוך הממ"ד.

ההודעות בוואטסאפ לא מפסיקות לרוץ ומתחיל גם שינוי בהודעות. יש משהו כמו 'ירו באבא שלי, אני פצועה, תקראו לעזרה' ואני מסתכלת על ההודעות ואני לא מצליחה להבין מה זאת אומרת, מה קורה שם, זה לא הגיוני. ואז גם מתחילות ההודעות, 'איפה הצבא? מישהו יודע מה קורה עם הצבא?' אני כותבת בפרטי ליו"ר צח"י של הקיבוץ 'מה קורה?' והיא כותבת לי 'פלוגה אחת כבר נכנסה. יש בלגן. צבא בדרך.' וההודעות ממשיכות וממשיכות והשעות עוברות בשקט.

לקראת 11:00 אני מקבלת טלפון מבת של חברה שלי שלוחשת לי, ׳נירה, אמא נפצעה ויורד לה דם׳. אני אחות במקצועי, אז אני מדריכה אותה מה לעשות, איך לתפקד מבחינה רפואית, מקבלת ממנה מידע מי נמצא שם בממ"ד ומה קורה.

באותה השעה אני מסתמסת עם גיסתי ליאן, שגרה עם אלי אח של יוסי בשכונת הכרם. אני שולחת לה, 'מה קורה? מה נשמע?' ואז ליאן כותבת לי, 'אני שומעת אותם. הם פה. הם אצלנו, נירה. אני שומעת ערבית אצלנו בתוך הבית. יש יריות. נירה, תזעיקי עזרה. הצילו.' ככה, במקטעים, משפטים קצרים. ואני מסתכלת על יוסי. בשלב הזה הוא כבר אוחז בדלת ואני מסמנת לו עם היד, בשקט, שהמחבלים שם. הוא מסמן לי שאלי שלח לו גם הודעה. אנחנו מדברים בשקט כדי שהבנות לא ישמעו ושלא יהיה לחץ. אני כותבת, 'הם אצל אלי וליאן. עזרה דחוף לשכונת הכרם.' בוואטסאפ המון אנשים שולחים נקודות ציון של איפה המחבלים, ומה קורה איתם.

אנחנו מאוד־מאוד בשקט. הבנות מאוד אסופות, מתקשרות בקבוצות שלהן, מקבלות הודעות באינסטגרם. ואז אני שומעת את המחבלים. אנחנו גרים בבניין שתי קומות שמחולק לארבעה בתים. הבית שלנו בקומה העליונה.

שמעתי צעקות בערבית מהבית התחתון שבאלכסון אליי. זה הבית של הילה, רעיה ואמילי שנחטפו. ואז אני שומעת אותם בבית שמתחתיי. יוסי מסתכל עליי ואומר לי, 'חמש דקות הם פה, הם עולים אלינו.' הוא אוחז בדלת חזק ממש. אני תופסת בידיים של הבנות ואומרת להן, 'תסתובבו עם הראש לקיר, תיצמדו לקיר, תתכסו בשמיכות ולא לדבר.' הן לא שואלות שאלות, הן נצמדות לקיר, עוטפות את עצמן בשמיכה ואני שומעת את המחבלים עולים במדרגות. הפחד עוטף את כולנו. אנחנו בשקט. יוסי עומד ליד הדלת, מחזיק אותה, אני עומדת מאחוריו ואופיר אנגל עומד מאחוריי. הם כבר נכנסו לבית. אני שומעת שיח בערבית, לא בצעקות, לא בלחץ. שיחת חולין שביניהם, צוחקים, מדברים ביניהם. אני שומעת את הצעדים מתקרבים, עוברים לחדר שינה של אופיר, לחדר שינה שלי, לחדר שינה של יובל, מקלחת. ואז הצעדים מגיעים. יוסי אוחז בדלת והידית זזה. שוקו, הפינצ'ר שלנו, בדרך כלל נובח על כל העולם, אבל ברגע הזה הוא היה בשקט מופתי. כשהם התקרבו לדלת הוא נבח נביחה קטנטנה ואני אומרת לו 'שוקו ששש... לא להגיד שום דבר.' ואז הדלת נפתחת. אני תופסת במותניים של יוסי מאחורה, אופיר מאחוריי. יוסי מסתובב אלינו עם הידיים למעלה כמו שאומר, 'אין מה לעשות, לא הצלחתי להחזיק את הדלת.' הדלת נפתחת וקנה שחור נכנס פנימה והדבר הראשון זה ירייה בכלב. פשוט ירו בשוקו. אני לא זוכרת את הרעש של הירייה, אני רק זוכרת אותו מכוון. הבנות מתחת לשמיכה, מאופקות, ואופיר מאחוריי. אני ממששת את יוסי, כאחות זאת פעולה כמעט אוטומטית, מחפשת איזשהו סימן של דם. ואני רואה שיוסי שלם ובריא. הכול זה עניין של שניות.

הם נכנסים, שלושה מחבלים לבושים בשחור עם תיקים על הגב שלהם, אר־פי־ג'י מאחורה ונשק מכוון עלינו. יוסי, אופיר ואני מרימים את הידיים, 'אל תהרגו אותנו,' אני ממש אומרת את זה. 'בבקשה אל תהרגו אותנו, לא עשינו שום דבר,' בעברית. והם צועקים, 'מין האדי? מין האדי?' מתחת לשמיכות הם ראו את הבנות. אני אומרת לו 'הדה בינתי, בבקשה, אל תהרגו אותנו. בבקשה.' ואז הוא מקים אותן, 'תעל, תעל הון,' ואני אומרת לבנות לקום, ואנחנו יוצאים מהממ"ד כולנו עם הידיים למעלה.

הם מובילים אותנו, מורידים אותנו למטה מהבית עם הנשקים. לא בצעקות. אנחנו מובלים נורא־נורא בשקט. יורדים למטה במדרגות, בבית יש ריח טוב של ג'חנון.

ליד הבית שלנו, על קורת עץ יושבת השכנה שלי, עם הבן שלה ושתי הבנות שלה, שלושה טינאייג'רים. המחבלים לוקחים לנו את הטלפונים ומושיבים אותנו בשורה אחת איתם. אחד המחבלים עושה סלפי עם כולנו. המחבלים עומדים ומכוונים אלינו את הנשק. בדשא עומד מחבל עם דגל ישראל שהיה תלוי לנו בפרגולה, קרוע לגזרים, מסתכל לי בעיניים ואומר לי, 'איטבח אל־יהוד, הדא פלסטין. מאפיש ישראל' ועושה לי סימן ככה עם היד על הצוואר. אני לא מוציאה מילה.

השעה 12:30, השמש קופחת. סמוך לנו, בגן ירדנה, המחבלים עשו להם נקודת כינוס, המון מחבלים לבושים בשחור, פנים חשופות. יריות בלי הפסקה. הם מסתכלים לנו בעיניים בלי שום פחד, הקיבוץ שלהם. אין אף חבר קיבוץ בחוץ, ואיפה הצבא? איפה מישהו, משהו?

אנחנו יושבים שם ואחד המחבלים מביא חולצה לאופיר אנגל. אני קולטת שהבן של השכנה, הטינאייג'ר, קשור מאחורה בידיים. הם מביאים חבל, מקימים את יוסי וקושרים לו את הידיים מאחורה, ומתלבטים אם לקשור לאופיר את הידיים ומחליטים שלא. ואז הם מקימים את כולנו ומתחילים להוביל אותנו. הם לא צועקים עלינו, לא מדברים איתנו. הם פשוט נותנים לנו פקודות, לבוא, ללכת, לקום, בערבית. הם לא דוחפים, הכול מאוד־מאוד רגוע. אחד המחבלים תולש חולצה מֵחֶבל כביסה ומביא לי, כדי שאלביש לאורן שהייתה עם גוזייה. יש להם את כל הזמן שבעולם, הם יודעים בדיוק לאן הם הולכים, הכול מתפקד.

בינינו יש רק מבטי עיניים. הבנות תופסות לי את הידיים, הן לידי. יובל אחוזת ידיים עם אופיר, ככה הם מובילים אותנו בין השכונות, עד לנקודה בדשא ליד הבתים של הוותיקים. בדשא יושבים שני קשישים עם המטפלת הסיעודית. מושיבים אותנו לידם בשורה אחת. אחד הקשישים שישב על כיסא מפלסטיק, אומר לי, ׳אל תדאגי נירה, הם לא יהרגו אותנו.׳ אותו קשיש היה שבוי במלחמת יום כיפור, אז יש לו גם שיח בערבית. הוא אומר למחבל, 'אישרב מים,' המחבל מדבר בקשר, צועק איזו צעקה, רץ מחבל מהכיוון השני מאיזשהו בית עם שני בקבוקי מים, מביאים לו לשתות. הוא מביא גם ליובל שלי, כי הוא רואה שהיא רועדת קצת, הוא נותן לה את הבקבוק והיא לא לוקחת. אז הוא נותן לי והיא לוקחת ושותה. הכול נורא נורא מוזר.

מסביב ירי בלי הפסקה, יריות ופיצוצים ושריפות, השמיים שחורים. יום שמש ושמיים שחורים.

ואז הם מקימים אותנו, מובילים אותנו שוב. הבנות יחד איתי ויוסי מקדימה. הם מובילים אותנו לאיזושהי נקודה בכביש בין שכונת הכרם לשכונת הוותיקים, שם מחכה רכב שחור. אחד המחבלים מתיישב במושב הקדמי, עוד מחבל מתיישב במושב לידו. מחבל שלישי מכניס את יוסי לרכב, את אופיר מהצד השני ויובל אחוזת ידיים איתו, אז היא נכנסת גם. המחבל צועק לעבר הבן של השכנה, והוא מוציא את יובל מהרכב ומכניס אותו במקומה. אמא שלו תוך כדי צועקת, 'לא, זה הבן שלי. אל תיקחו אותו, מה פתאום, זה הבן שלי.' סוגרים להם את הדלת, הם מסתובבים ויוצאים לכיוון מערב, לעזה.

הם נוסעים. אני חושבת שכשיוסי הסתובב היו חילופי מבטים בינינו אבל לא נאמר שום דבר. אופיר ליד יוסי, הבן של השכנה ליד אופיר והרכב נסע. ואנחנו נשארים בכביש.

אני לא צועקת, לא צורחת. לא ברור לאן זה מוביל. כנראה לוקחים אותם לאנשהו. לא ברור לאן לוקחים.

יובל כבר הבינה שהיא נפרדת, היא עוד הספיקה לומר לאופיר, 'אני אוהבת אותך אופיר, אני אוהבת אותך ואני מחכה לך.' ואני מסתכלת ואני אומרת לעצמי על מה היא מדברת? מה קורה פה?

נשארנו בכביש עד ששני המחבלים ששמרו עלינו רצו פתאום לכיוון שכונת הכרם. מסביבנו ירי. הבנתי שאנחנו מסכנות את עצמנו בזה שאנחנו נשארות על הכביש, והובלתי אותנו חזרה לדשא, ומשם, יחד עם שני הקשישים והמטפלת, עברנו לאחד הבתים שהיו מולנו. הדלת הייתה נעולה, בכניסה לבית היה מונח תיק שחור ענק עם מלא כלי נשק ואר־פי־ג'י. חשבתי לעצמי שבכל רגע יחזרו המחבלים לקחת את התיק ויראו אותנו. מצאתי איזושהי מזמרה, השכנה עזרה לי לעלות לכיוון החלון, שברתי שם את הרשת נכנסתי פנימה ופתחתי לכולם את הדלת. הבית היה פרוץ לגמרי מהצד הצפוני שלו, אני מנסה לפתוח את הממ"ד, אבל הידית שלו שבורה. בדיעבד מסתבר שהייתה בפנים קשישה בלי מכשיר שמיעה, שהייתה בטוחה לאורך כל הזמן הזה שאנחנו המחבלים אז היא לא פתחה לנו את הדלת. נכנסנו כולנו לאחד החדרים בבית ואני מצמידה את הבנות לקיר פנימי, כולם נשכבים שם על הרצפה, אנחנו מעלים את הקשישים על ספה שיֵשבו שם בנוח. כולם בשקט. נורא נורא שקט. רק בחוץ צעדים וצעקות של מחבלים באים והולכים.

תוך כדי אני קמה למקרר, הכול זכוכיות ואני יחפה, בודקת שאין אף אחד, מוציאה בקבוקי מים מהמקרר, כל מיני דברים שאני מוצאת. אני מביאה ומחלקת את זה בין כולם, מעבירה לקשישים, נותנת להם חמוציות וצימוקים, קצת לאושש, לתת אנרגיה לגוף.

יש בית ממול שעולה באש. הבת שלי אומרת לי, 'אמא, הם שורפים לנו את הבית.' היא רואה מרחוק, ואני אומרת לה, 'מה פתאום? למה שישרפו את הבית שלנו?' אנחנו שומעים רעש של אש מאכלת, וריח של גז ושריפה מתחיל להיכנס. אנחנו מרטיבים מגבות בטיפות המים שעוד מטפטפות מהברז, כי כבר אין מים זורמים. נותנים לכל אחד מגבת לנשום דרכה. ואז באיזשהו שלב כשכבר אי אפשר לנשום, אנחנו עוברים לחדר פנימי יותר, חשוך, אבל קרוב יותר לצד של היריות. אני שמה את הקשישים על המיטה, וכולנו משתרעות על הרצפה, אחת על השנייה, אני מסוככת על הבנות עם הידיים.

מצאתי שם שעון קטן, וככה אני יודעת שהשעה הייתה שלוש וחצי כששמענו בפעם הראשונה עברית של חיילים. 'להגיע לכאן, לבוא לכאן.' אנחנו מסתכלות אחת על השנייה באושר, הנה הצבא הגיע, מה שחיכינו לו, הצבא פה. ברקע חילופי ירי בין שתי קבוצות בדשא שבצד הצפוני של הבית. אנחנו מקשיבות מתוך הבית, מחכות. ואז קריאה: 'חובש, להגיע לפה מהר! פצוע קשה, חובש!' ויריות ויריות ויריות ויריות ואז שקט. לא שומעים כלום. ואז עוד פעם רק ערבית. שוב זה רק אנחנו.

אחת הבנות שואלת אותי פתאום, 'אמא, אבל מה יהיה עם אבא? מה יהיה עם אופיר? הם נחטפו, הם לא איתנו.׳ אני אומרת להן, ׳לא מדברים עכשיו לא על אבא ולא על אופיר, לא מדברים על כלום. אנחנו כרגע כאן, אנחנו עסוקות בלהיות ביחד, שזה הכי חשוב. אנחנו שומרות אחת על השנייה ואנחנו נצא מפה. אנחנו נצא מפה ואחרי זה נראה איפה הם.'

מתחיל להחשיך והתיק עם הנשק בכניסה לבית לא יוצא לי מהראש. כל הזמן מהדהד לי בראש שהוא מסכן אותנו. או שהמחבלים יחזרו לקחת אותו וככה ימצאו אותנו, או שאש פוגעת בו וכולנו מתפוצצים. זה לא מניח לי, ובסביבות השעה 19:00 אני יוצאת לחפש לנו ממ"ד פתוח. אני עוברת לבית הצמוד, הדלת נעולה אז אני מחפשת מפתח על אדן החלון, תמיד קיבוצניקים מחביאים מפתח בחלון. שום מפתח לא השאירו. אני עוברת לעוד בית, חשוך לגמרי אבל הריח מחניק משריפה אז אני יוצאת משם חזרה, בריצה קלה לכיוון הבית, התיק עדיין בכניסה, לא העזתי להזיז אותו, חזרתי לחדר, נעלתי את הדלת. אמרתי, 'אבוד, אנחנו פה עד שיחלצו אותנו.'

לקראת 21:00 בערב נשמעים קולות בעברית של חיילים. אני שומעת 'יש פה תיק שצריך לנטרל אותו.' אני רצה לחלון ואני צועקת להם, 'לא! לא! אל תירו בתיק! לא לנטרל אותו! אנחנו פה בבית! מה פתאום! אנחנו ישראלים.' חייל אחד מכוון את הפנס מהקסדה שלו אלינו ואומר לי, 'הכול בסדר, באנו לחלץ אתכם, באנו להוציא אתכם מפה, הדלת נעולה, תפתחי את הדלת.' הם נכנסו וכולנו רצנו אליהם, ובבת אחת הייתה פריקת מתח כזאת, ואני בוכה ואומרת לחייל, 'חטפו את בעלי וחטפו את החבר של הבת שלי וחטפו את הנער ו...' והוא מסתכל עליי, הוא אומר לי 'על מה את מדברת? אני לא מבין על מה את מדברת בכלל. איזה חטיפות? איך הם חטפו? מי חטף?' ואני מספרת לו את כל הפרטים שהיו. ככה בדלת.

וזהו, הם מוציאים אותנו בצורה מסודרת, שמונה או עשרה חיילים צעירים, מקיפים אותנו במעגל עם נשקים שלופים. מובילים אותנו לכניסה לקיבוץ. שם כבר כל הצבא והמשטרה מחכים, ואני רצה ואומרת שחטפו את יוסי. אומרים לי שיש שבויים בחדר אוכל, אז זה נתן לי ביטחון, חשבתי שהאוטו לקח אותם לחדר אוכל עם כל השבויים ועכשיו הצבא פה, כל הקיבוץ מלא בצבא, ויצילו את יוסי אז אני רגועה. אני מחפשת טלפון ממישהו כדי לנסות לתפוס את אלי אח של יוסי ואת ליאן אשתו. אני גם מתקשרת לחבר שמכיר את ההורים של אופיר אנגל, מבקשת שיעביר להם את המסר שאופיר נחטף אבל שהוא לא לבד, הוא עם יוסי. עשר דקות אחרי זה אני מקבלת טלפון מאבא של אופיר ואני מספרת לו ובוכה. קשה, כל הדבר הזה הוא קשה.

מוציאים אותנו מהקיבוץ עם טנדרים. אני זוכרת את עצמי שוכבת מאחורה בטנדר, ששני חיילים יושבים בו בקצוות. אני עם הבנות שלי חבוקה, מסתכלת על הכוכבים ולא מבינה מה אני עושה שם. אני רואה את המבט של החייל שמסתכל עליי, הוא גם לא יודע מה להגיד לי. ואני חושבת לעצמי, מה לעזאזל קורה כאן? מה קורה בעולם הזה? ועדיין אני בטוחה שיוסי חוזר.

כבר בשבוע הראשון קיבלתי הודעה מקצינת הנפגעים שיוסי חטוף. אני הבנתי את זה כבר לפני זה מהשמועות ומהשיחות בין האנשים. הצבא עשו את ההצלבות שלהם ואת המידע המודיעיני שלהם ועדכנו אותי שיוסי ואופיר נמצאים בעזה. ואני, כל מה שקיוויתי זה שהם ביחד, זו הייתה התקווה היחידה שלי שהתבררה כנכונה.

ביום ה־54 אופיר שוחרר וסיפר לנו שהם היו יחד, והועברו פעמיים מדירה לדירה. הוא סיפר כמה יוסי שמר עליו וכמה שהוא חיזק אותו ועטף. זה היה לי ברור, זה כל כך יוסי, וזה נתן אופטימיות. הכי תפס אותי מהדברים של אופיר זה המכתבים שהמחבלים נתנו להם לכתוב. יום אחד נתנו להם דף ואמרו להם, למקרה שתמותו תכתבו מכתב. והם כתבו. אני לא יודעת איזה שימוש המחבלים התכוונו לעשות בזה, אבל בכל הסיפור הזה אם יש משהו שהייתי מאוד רוצה, זה לדעת מה הוא כתב, מה הוא רצה להגיד. עד היום אני לא יודעת אם הוא ידע שאנחנו בחיים. אופיר אמר שיוסי היה משוכנע שאנחנו חטופות או הרוגות. הוא לא שיער לעצמו שנשארנו בחיים אחרי שהשאירו אותנו שם, זו הייתה המחשבה שליוותה אותו.

אז בינתיים אני מחכה שנועה ארגמני תחזור מהשבי, כי אני יודעת שהיא הייתה תקופה מסוימת איתו ועם איתי סבירסקי. אני מאוד מחכה לה. לשמוע, לשמוע ממנה, אולי הוא כן ידע שאנחנו בחיים, אולי... הלוואי.

לקראת היום ה־100 בשבי, אחרי העצרת בכיכר החטופים, הגיעה הבשורה המרה. קיבלתי הודעה פה מבארי שחמאס הוציא סרטון של יוסי, של שלושת החטופים, מדברים. התקשרתי לקצינת הנפגעים ואמרתי לה לגבי הסרטון, שלי זה לא מבשר טובות ובמידה שיש משהו אחר אז שפשוט תעדכן אותי להגיע למרכז, ואני לא אשאל שאלות עד שאני מגיעה. במשך יומיים הגיע אינפורמציה על יוסי ואחרי ארבעים ושמונה שעות קיבלנו את ההודעה הסופית שיוסי לא בחיים. את האישור הסופי מבחינה רפואית ומבחינה הלכתית. זהו. למחרת לקחתי את הבנות שלי לים. יוסי אהב את הים, יוסי חי את הים. הים זה הבית, ושם הוא לוקח אוויר לנשימה. קצינת הנפגעים הגיעה לשם ודיברנו ושאלנו את כל השאלות, זה לא היה פשוט.

ברביעי התחלנו לשבת שבעה בלי הגופה ובלי לוויה. עשו לנו טקס קריעה, טקס קריעה של החולצה, עמדתי מול הרב, וקראתי את התפילה, והוצאתי הכול, את כל הבכי והזעקות של היומיים האיומים האלו.

אני מגיעה מדי פעם לבארי ואני לא קולטת שזה קרה. זה עדיין לא נכנס לתודעה מה שהיה בשבעה באוקטובר, השואה הנוראית הזאת שהייתה שם. זה, זה הגוף יוצר איזשהו נתק לדעתי. ועם כל מה שמתרחש ועם כל מה שעברנו והרצח של המשפחה של ליאן והילדות, והחטיפה של אלי, ועידן האחיין שלי שנרצח במסיבה, והחטיפה של יוסי והרצח של יוסי זה, זה שם ולא שם.

וגם הבית שלנו נשרף לגמרי, נשרפו כל הזיכרונות המוחשיים שיש לי מיוסי. אבל אולי זה לטובה, אולי זה יותר קל ככה, אני לא יודעת, בכל מקרה הוא נשאר איתי במחשבות ובלב כל הזמן.

רון דהן

רון דהן (נולד ב-1979) הוא סופר ומשורר ישראלי, ממייסדי הוצאת אינדיבוק.

בשנת 2012 ייסד ביחד עם איש הטכנולוגיה ניר גרינהויז את אתר אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית, המוכרת ספרים מודפסים ודיגיטליים, ואודיו. משמשת גם כהוצאה לאור. מתגורר בפרדס חנה, ואב לשני ילדים.
רון דהן זכה בפרס ע"ש חיים גורי לשנת 2023

מספריו:
הגעגוע של קין - 2011, שירה, גוונים
נעורים - 2012, שירה, הוצאה עצמית
בוא כמו שאתה - 2013, רומן, הקיבוץ המאוחד
עקרונות הגן - 2014, שירה, אינדיבוק
נדידת הדיונות באפריקה - 2015, סיפורים קצרים, אינדיבוק
לראות לויתן - 2016, נובלה, פרדס
בעל חיים - 2018, נובלה, בלה לונה
מתעוררים - גברים מדברים מיניות - 2020, אסופה, פן וידיעות אחרונות
מגול - 2023 שירה, הקיבוץ המאוחד
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/38e3crdk

עוד על הספר

שבת, שבעה באוקטובר רון דהן, מעין אבידן

בפתח הדברים

"ואני איני בא אלא לפשוטו"
רש"י בראשית ג' במקום

באחד הביקורים שלי בקיבוצי העוטף ראיתי לאורך גדר המערכת חיילים מסננים אדמה כמו בחפירה ארכיאולוגית. חברת הקיבוץ הסבירה שארבעה חודשים אחרי, ועדיין מוצאים דברים שהגשם והבוץ כיסו, פרטי מידע נערמים בדליים. אנחנו עוד טרם שלב רפאות כלי החרס שנשבר לרסיסים, על אדמת ארץ ישראל הריבונית. כעת הממצאים עוד נאספים, החפצים, התחקירים, הדגימות.

לא ניתן לכנס בספר את מה שקרה ביום השביעי של חודש אוקטובר שנת עשרים ושלוש. עברו מאז חמישה חודשים. ועל אף היותו אירוע הטרור הגדול ביותר שתועד בזמן אמת, יידרשו בוודאי שנים רבות, אולי אלפי, עשרות אלפי עדויות בכרכים שייערמו כדי להשלים את התמונה.

נדמה לי, שהצירוף של סיפורי העדוּת, זה עם זה, הוא פתיחה הכרחית למסע החיפוש אחר הבנה של אירוע השבר, והוא גם הכרחי לפעולת התיקון.

העוטף במילים

בשבוע השני לתחילת המלחמה התאספנו, קבוצה של אנשי ספרות ישראלים לפעולת הקשבה ועריכה של סיפורי עדות. סופרים, משוררים, מחזאים, מתרגמים, גברים ונשים. אין לנו נשק להילחם, אנחנו לא אנשי רפואה. עלתה בינינו השערה שלהיות עדים לסיפורם של אלו שחוו את הטראומה זו פעולה מסייעת. התחלנו תשעה, והקבוצה התרחבה לעשרים וחמישה, יחד איתנו עוד עשרות של מתמללות ואנשי שטח בארץ ובחו"ל נרתמו גם כן. במבט לאחור זה מובן — חשיבות העדות זורמת בעורקי התרבות שלנו, 'והגדת'.

קיבלנו הכשרה בסיסית ביסודות הטיפול הנרטיבי בטראומה — כיצד הבנייה של סיפור מסייעת לאדם לחבר יחד מקטעים של האירוע הטראומטי לכדי נרטיב שמצמצם חורים שחורים, מאיר את הכוחות ואת האקטיביות האישית. כאנשי ספרות ואומנות קיבלנו בצמא את ההכוונה של הטיפול הנפשי, שבימים רגילים נבדל מהפרקטיקה של הסופר והמשורר. התמדנו בה שבוע אחרי שבוע. רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה תיאר בעדות שלו את הנזילות המקצועית שנדרשה ממנו: ׳בתוך כל ההמולה הזו לקחתי על עצמי תפקיד נוסף, שלא נערכנו אליו אף פעם, וזה בעצם מה שקורה כשמביאים חיילים פצועים עם הנשק שלהם. לפעמים נשק עם כדור בקנה... אז עברתי בין החדרים, בין המיטות ואספתי את הנשקים והעליתי אותם למשרד שלי... בסוף היום הגיע איש ביטחון מבית החולים ופרק את הנשקים בבטחה.׳ גם עבורנו נפרמה המשמעות של ההגדרה המקצועית, ויכולותינו כאנשי אומנות גויסו לטובת השבתם של הנפגעים חזרה אל חיק האנושיות. לפנינו ואחרינו, אנשי ונשות הטיפול המסורים "פרקו" את החוויות בבטחה, בתהליכים הנדרשים והמתמשכים. בחרנו לפרויקט את השם ׳העוטף במילים׳ — הכתיבה של הסיפור כחבישה של פצע, עזרה ראשונה לנפש.

בחמשת החודשים שעברו, שוחחנו עם עשרות רבות של אנשים. ביקשנו מהם להתחיל את הסיפור האישי שלהם מיום שישי השישה באוקטובר, ערב שמחת תורה, הקשבנו לסיפור וראינו אותו לנגד עינינו. המעבר הזה מאחד לאחרת — מבית המלון, לשיג הבדואי, לדירה הזמנית — חשף בפנינו עד כמה רב־ממדי האירוע בתוכו אנחנו מנסים להתמצא. בשיחה שהתקיימה על ספסל בקיבוץ, מטוס עבר מעלינו והפריע להקלטת השיחה. הבטנו בשקט בקו הלבן שנמשך אחריו מצד אחד לצד שני. פה למטה זה לא ככה. הסיפור של השבעה באוקטובר לא נמתח מנקודה אחת לנקודה שנייה. הוא פער, והוא עדיין מתפשט, לא תָּחום כמו בור, או סדק. השבעה באוקטובר מתפרש על פני מאות מוקדים, בארץ ומחוץ לארץ, הוא עובר בקווי הקשר, בכבישים, ברשתות החברתיות, במיקומים בגוגל־מפס, הוא קורה בחוץ ובפנים, הוא נמצא בקרבם של מיליוני אנשים.

נסענו ממקום למקום. הרצליה, אופקים, משמר העמק, ים המלח, ביר הדאג', נתניה, הזורע, תל אביב ועוד. ׳העולם לא היה עוד העולם שלי,׳ אמר לנו גבר אחד, ואז פנה לחפש בשבילנו מקום לשבת. בלובי של בית המלון בהרצליה יש קיבוץ. ילדים שזופים, צעירים יושבים עם הלפטופ, מבוגרים בפיג'מות, כולם כאן וגם מי שלא. ריח של נופש באוויר, מכל צד עמודי מראות, מעליות עולות ויורדות. מעל לדלת פתוחה יש שלט מבריסטול עליו רשום "כלבו". בשגרה זה חדר הצוות והכניסה אליו אסורה. כמה חברים מסדרים בו על שולחנות את התרומות שמגיעות: בגדים, טואלטיקה, משחקים, שולחן עם ספרים. אנחנו מתפעלים, אפילו ספרים יש פה. כן, זה הקיבוץ עכשיו. המהות מרצדת על פני הדברים ונשברת על המרצפות המבריקות. מה המקום הזה?

היום בפעם הראשונה ילדי הכיתה נפגשים, כל אחד מצטרף מחדר בית המלון שבו הוא נמצא למשבצת הזום. המחנכת נכנסת לכיתה אבל התלמידים שלה מפוזרים לה, הם באילת, בים המלח, בנתניה, בירושלים, בעזה. איפה אנחנו נמצאים?

גם ציר הזמן משובש ולא אחיד. הזיכרונות סובבים כמו בספירלה. הדיבור שמתחיל בזמן עבר משתנה לעיתים קרובות להווה מתמשך. לאחר מכן, בסיפור הכתוב, מתבהר מהלך הדברים — תוך שעות ספורות בלבד, תוך דקות ספורות, ספורות על מסך הטלפון, התהפך כל הסדר הקיים. ומי שעליו התהפך העולם — איך הוא יכול היה לדעת, לתפוס את ההשתנות הטוטאלית של המוכר והידוע ולפעול נכון? איך אפשר היה לדאוג מהסיבות הנכונות, להסיק מסקנות ולהישמר? ׳ראיתי חייל על הדשא. חייל עם מדים מוזרים, מנומרים. אולי הוא מיחידה מיוחדת שמחפשת את המחבלים׳, ׳אם אנחנו עולים באש אז יש לנו את המסוקים שקנו אחרי האסון בכרמל, הסופרטנקר יכבה את השריפה׳, ׳ואז מתחילים ה... זיקוקים. אני רואה אותם. ואני רוקדת ומסתכלת על זה, ואומרת וואו, איזו זריחה יפה׳. יש מי שמאחה את הפער בין תחושת המציאות לבין הבנת המציאות על ידי גילוי של נס והשגחה פרטית, יש מי שנותן לזה הסבר של יצר הישרדות. כך וכך הם נמסרו לנו, בנדיבות ובענווה — פעולות מרובות, לעיתים מחשבות, שיחות בין אנשים, תיאורים של טבע, של מקומות מוכי אסון. ואנחנו ׳באנו לפשוטו׳, אספנו אותם, מקוטעים, מתכנסים לצחוק נבוך או מדווחים בדקדקנות — אמיתיים כפי שהם, סמוך כל כך לאירועים.

לתת מקום

שמענו בשיחות את הֶדף ההלם נוכח האיום הקיומי, המחריד, שלא צפינו אותו ושלא חשבנו שהוא אפשרי. שמענו אנשים מנסים לאשש את הידיעות המוקדמות שלהם אודות החיים הפרטיים והמשותפים פה בארץ, וגם מתנגדים להם בו זמנית. קו נחצה — מי שהייתי בשישה באוקטובר ומי שאני אחרי השביעי.

בספר הזה ביקשנו להציג שיחות בהן התאפשרה שהייה בסתירות, בזעזוע, בחוויה האישית כפי שהיא.

מקבץ העדויות איננו דו"ח של מקרים ותגובות שיש להעמיד למבחן הפקת הלקחים, אלא הוא אגד של מצבים אנושיים, שיש ביניהם זהות ושוני ללא קשר למקום מגורים, גיל, מגדר, אמונה או כל מאפיין אחר. העדות של השוטר חורגת מפרוטוקול הדיווח כשהוא מספר כיצד הוריד את עיניו וקרא לאלוהים. התפקיד, המצפון, האימה, הידידות, הגוף, המזל, כולם נשזרים בסיפור האישי, עדות לאנושיות שאין סוף פנים לה — גם הפה הפעור בתדהמה, גם השתיקה הארוכה וגם הזעקה.

העדות נלקחת תוך כדי אירוע שלא הסתיים. הילדה מספרת ואימה יושבת לצידה — היא מספרת על ריח השריפה החזק, ׳הם שרפו בתים?׳׳ האמא מהנהנת, ׳כן, את הבית של השכנים מאחורה,׳ הילדה צוחקת, ׳את רואה יש דברים שאני עדיין מגלה.׳ ובכל זאת לספר. העתיד דוחף לגבש מילים והעורכים ממלאים את התפקיד של ׳האגו המסייע׳ — מקשיבים, מסדרים, מדגישים משמעויות, מעניקים משקל סגולי לרגעים הרבים שמאיימים להישאר ובו זמנית מאיימים לחלוף. ׳אי אפשר לשכוח את מה שהיה, אבל אני מפחדת לשכוח.׳

בשיחות אנחנו לא שואלים על החזרה הביתה ובכל זאת כך הסיפורים נחתמים — אני רוצה לחזור, מי ישלח את הילד שלו לחוג במגרש שקודם לכן ראית בו מחבל עם אר־פי־ג'י? איפה אני אגור? בתל אביב? אני בחיים לא אעזוב את הבית, לעולם לא אהיה מסוגל לחזור לגור על אדמה שבה החברים שלי נרצחו.

אישה מקיבוץ נחל עוז מספרת על רגעי חוסר האונים בממ"ד: ׳ברגע שהמחבלים התרחקו מהדלת של הבית הלכתי לחדר שלי, לקחתי את היומן האישי שלי וקרעתי אותו. לא רציתי שזה מה שיישאר מאיתנו. חזרתי לממ"ד ואמרתי לילדים, אנחנו באמת עושים מה שאנחנו יכולים בשביל להינצל אבל אנחנו לא יכולים לעשות יותר מזה, אתם רוצים להתחבא בארונות?׳

היא אומרת שכרגע, יותר מהכול, היא חייבת למצוא את הבית בתוכה, את תחושת הביטחון של בית: ׳כשנתנו לנו להגיע לבית בנחל עוז בפעם הראשונה, מה שעניין אותי זה לקחת את השאריות של היומן שלי. אבל היו שם חיילים והם זרקו את הזבל וזה היה לי ממש קשה. אני יודעת שאלו החיילים שלנו אבל התחושה הזאת שהבית שלי יצא מהשליטה שלי. גם, גם היומן שלי.׳

רבים כל כך מאזרחי ישראל הם כעת מחוסרי בית. הם לא כאן, המקום השתנה עבורם ללא הכר, גם הנפש היא אזור לא ממופה. אל מול זה, ללקיחת העדות יש תפקיד מוסרי, שורשי, שמתמלא ברגע הושטת היד — לתת מקום, ליצור את המקום בו ניתן להשתייך מחדש לתרבות האנושית, הישראלית, הצופה פני עתיד.

לכתוב ולספר

׳במקום לנוח רגע, נשאבתי מהר מאוד לספר את הסיפור. האסון הזה חייב להיות בעל תוקף ערכי…׳ מנהל מכינה קדם־צבאית משוחח עם בני ובנות נוער לקראת גיוס. העדות נמסרת לצעירים. היא מעלה את השאלה — מה לספר? לשם מה לספר?

חשוב לכתוב את הילדה שהצילה את חייל המילואים בחיוך שחייכה אליו, את תושבי נתיבות שבאמצע הלילה קלטו עם שמיכות ואוכל שנשאר משבת את תושבי הקיבוצים שנפלטו מהתופת. את סגן ראש העיר מספר סיפור לילדים בממ"ד בזמן שההורים שלהם מבצעים בסלון פעולות החייאה על הפצוע. חשוב לכתוב את החובש הבדואי שמציל פצועים בשטח ומת מפחד לחטוף כדור בגלל החזות הערבית שלו, וממשיך לעבור אחד־אחד. לכתוב את ה"שמע ישראל" ואת ספירת הניסים של אותו היום, עשרות פעמים המילה נס חוזרת בסיפורים. לכתוב את הנערה שמזרזת את אימה ומזכירה לה שבשואה מי שעמד מת. ההקבלה לשואה גם היא חזרה שוב ושוב, איתה ההכרה שאין לנו מקום אחר.

חשוב שנכתוב את אלפי הרוקדים כלב פועם אחד ועל המנוסה שלהם לכל עבר במלכודת מוות. בין המאות שרצו בשטח, גם את המאבטח האחד שהסתובב נגד כיוון הריצה וצעק לכולם שהם הכי טובים והכי מהירים, שאסור להם לוותר. חשוב לכתוב את כל הפגישות, המרגשות עד דמעות, בין השורדים לבין החיילים, אנשי כוחות הביטחון והרפואה, הבאים להציל, את הגאולה שבאה בשפה העברית הנשמעת לראשונה מזה שעות רבות. חשוב לכתוב את אימת הבדידות, הבלתי נתפסת, של נשים וגברים שבמשך שעות חיכו לצה"ל שיבוא ויבצע את התפקיד הברור מאליו. אסור שהעתיד יהיה חף מהזיכרון הזה, שהייתה נטישה מוחלטת של אזרחים שנטבחו בביתם, במסלול הריצה, ברחבת המסיבה. את הזעקה, איפה צה"ל. את הלחישה, אנחנו לבד. חשוב לכתוב את החיילים והחיילות שנרצחו בבסיסים כי הכלים שברשותם לא יכלו לעמוד מול מה שלא היו מוכנים לו, שהמחבלים הגיעו לאופקים עם מפות מדויקות של בתי הכנסת, שהמחבלים התהלכו ברחבי בארי ברוגע של בעלי הבית ובחרו את מי לחטוף לעזה ואת מי להשאיר. לכתוב את הגעגוע הביתה, את הרצון העז לחזור לעוטף, לבנות ולשקם, וגם את הפחד לחזור ללא שינוי טוטאלי של המציאות הביטחונית.

חשוב לכתוב כי העתיד הוא לא רק תקווה וכמיהה אלא ממשות, צעדים הננקטים בימים אלה ממש. זיכרון העבר מנווט את העתיד. את כל המילים שנאמרו חשוב לספר, לא נרטיב, אלא אנשים, מילים שיש להן מקום בדברי הימים של העם והארץ שלנו. מי שיקרא את המילים יוכל להשתתף איתם באירוע הזה שקרה לכולנו.

מעין אבידן,

אדר א' התשפ"ד, מרץ 24

יישובי עוטף עזה (1)

"ואז הם מקימים אותנו, מובילים אותנו שוב. הבנות יחד איתי ויוסי מקדימה. הם מובילים אותנו לאיזושהי נקודה בכביש בין שכונת הכרם לשכונת הוותיקים, שם מחכה רכב שחור. אחד המחבלים מתיישב במושב הקדמי, עוד מחבל מתיישב במושב לידו. מחבל שלישי מכניס את יוסי לרכב, את אופיר מהצד השני ויובל אחוזת ידיים איתו אז היא נכנסת גם. המחבל צועק לעבר הבן של השכנה, והוא מוציא את יובל מהרכב ומכניס אותו במקומה. אמא שלו תוך כדי צועקת 'לא, זה הבן שלי. אל תיקחו אותו, מה פתאום, זה הבן שלי.' סוגרים להם את הדלת, הם מסתובבים ויוצאים לכיוון מערב, לעזה."

שֶקֶט נורא

נירה שרעבי (55), אחות, קיבוץ בארי

הקשיבה וערכה: מעין אבידן

7/2/24, 'גן השישים', קיבוץ בארי

במשפחה שלנו אנחנו שלוש בנות, אורן בת 13, אופיר בת 14, יובל בת 17, יוסי בעלי ואני. איתנו גם אופיר אנגל החבר של יובל, הם מתחלקים ביניהם שבת כאן ושבת אצלו — בקיבוץ רמת רחל. בשבת הזו הוא היה אצלנו.

בערב שישי חגגו בקיבוץ 77 לבארי. חזרנו מתל אביב בלילה והכול היה רגיל. הבנות, כל אחת בעיסוקים שלה, יוסי ואני בסלון רואים טלוויזיה ביחד, כוס יין, שגרה.

ואז שבת בבוקר, 6:30, רעש בלתי פוסק של ירי ושל צבע אדום. אנחנו קמים כבשגרה למצב כזה. אני מעירה את יובל ואופיר מהחדר ליד ונכנסים כולנו לממ"ד, גם שוקו הכלב. יוסי נועל נעליים, כי במצבים כאלה הוא מחכה רבע שעה ואז הולך לבית הדפוס לוודא שהכול בסדר. בשנתיים האחרונות הוא מנהל הבטיחות והביטחון של הדפוס, אז הוא מתכונן לצאת כדי לראות שכולם בסדר.

אני אומרת ליוסי, 'רגע, רגע, בוא נחכה, נראה מה קורה כי משהו מוזר מתרחש פה, בוא נחכה קצת.'

בין שש לשבע בבוקר, מגיעה הודעה ב'מקומי', שזו אפליקציה של הודעות ביטחון של הקיבוץ: חשד לחדירת מחבלים. אני אומרת לעצמי, מה כבר מגיע לבארי? הצבא פה וכיתת כוננות.

ואז מתחילות כל מיני הודעות בוואטסאפ, משהו בסגנון 'אני שומע ערבית, עוד מישהו שומע ערבית?' ואני עוברת על זה, מדלגת, אני אומרת — אנשים שומעים על חשד לחדירת מחבלים, וכולם כבר שומעים שיש ערבית בכל מקום.

במקביל אני מקבלת טלפון מהאחיין שלי, עידן, בן עשרים ושמונה, שהיה במסיבה בנובה. הוא אומר לי, 'נירה, יש פה רקטות, תני לי נ"צ של בארי, אני רוצה להגיע אלייך.' אמרתי לו, 'עידני, תקשיב חמוד, יש פה איזה חשד לחדירת מחבלים אז בוא נחכה רגע. בינתיים תחפש מיגונית להיכנס אליה, ואם אתה לא מוצא מיגונית תיכנס לתוך שוחה, אל תרוץ. העיקר זה לא לרוץ בשטח, כי לפעמים נופלות רקטות בשטחים פתוחים.'

ואז מקבלים הודעה נוספת שיש חדירת מחבלים לבארי ואנחנו מתבקשים להיכנס לממ"דים, להיות בשקט ולא לצאת עד להודעה חדשה. זה כבר נשמע אחרת.

אני מביאה לממ"ד מים וכוסות, יוסי נכנס ויוצא, עובר מחלון לחלון בבית כדי לראות מה קורה בחוץ בשקט נורא, כולם בשקט. הבנות כל אחת בתקשורת החברתית שלה דרך הפלאפון. אני אומרת לאופיר אנגל להביא את הטלפון ולהתקשר להורים שלו. הוא מסתמס איתם, 'הכול בסדר', מצטלמים בסלפי, הכול עוד נורא נורא שגרתי.

ואז מתחילות הודעות, 'אני שומעת יריות, יש אצלי יריות'. בשקט שמשתרר מסביב אני שומעת ערבית מרחוק, אני חושבת שאני מדמיינת אבל הכול כל כך שקט מסביב ובתוך הממ"ד.

ההודעות בוואטסאפ לא מפסיקות לרוץ ומתחיל גם שינוי בהודעות. יש משהו כמו 'ירו באבא שלי, אני פצועה, תקראו לעזרה' ואני מסתכלת על ההודעות ואני לא מצליחה להבין מה זאת אומרת, מה קורה שם, זה לא הגיוני. ואז גם מתחילות ההודעות, 'איפה הצבא? מישהו יודע מה קורה עם הצבא?' אני כותבת בפרטי ליו"ר צח"י של הקיבוץ 'מה קורה?' והיא כותבת לי 'פלוגה אחת כבר נכנסה. יש בלגן. צבא בדרך.' וההודעות ממשיכות וממשיכות והשעות עוברות בשקט.

לקראת 11:00 אני מקבלת טלפון מבת של חברה שלי שלוחשת לי, ׳נירה, אמא נפצעה ויורד לה דם׳. אני אחות במקצועי, אז אני מדריכה אותה מה לעשות, איך לתפקד מבחינה רפואית, מקבלת ממנה מידע מי נמצא שם בממ"ד ומה קורה.

באותה השעה אני מסתמסת עם גיסתי ליאן, שגרה עם אלי אח של יוסי בשכונת הכרם. אני שולחת לה, 'מה קורה? מה נשמע?' ואז ליאן כותבת לי, 'אני שומעת אותם. הם פה. הם אצלנו, נירה. אני שומעת ערבית אצלנו בתוך הבית. יש יריות. נירה, תזעיקי עזרה. הצילו.' ככה, במקטעים, משפטים קצרים. ואני מסתכלת על יוסי. בשלב הזה הוא כבר אוחז בדלת ואני מסמנת לו עם היד, בשקט, שהמחבלים שם. הוא מסמן לי שאלי שלח לו גם הודעה. אנחנו מדברים בשקט כדי שהבנות לא ישמעו ושלא יהיה לחץ. אני כותבת, 'הם אצל אלי וליאן. עזרה דחוף לשכונת הכרם.' בוואטסאפ המון אנשים שולחים נקודות ציון של איפה המחבלים, ומה קורה איתם.

אנחנו מאוד־מאוד בשקט. הבנות מאוד אסופות, מתקשרות בקבוצות שלהן, מקבלות הודעות באינסטגרם. ואז אני שומעת את המחבלים. אנחנו גרים בבניין שתי קומות שמחולק לארבעה בתים. הבית שלנו בקומה העליונה.

שמעתי צעקות בערבית מהבית התחתון שבאלכסון אליי. זה הבית של הילה, רעיה ואמילי שנחטפו. ואז אני שומעת אותם בבית שמתחתיי. יוסי מסתכל עליי ואומר לי, 'חמש דקות הם פה, הם עולים אלינו.' הוא אוחז בדלת חזק ממש. אני תופסת בידיים של הבנות ואומרת להן, 'תסתובבו עם הראש לקיר, תיצמדו לקיר, תתכסו בשמיכות ולא לדבר.' הן לא שואלות שאלות, הן נצמדות לקיר, עוטפות את עצמן בשמיכה ואני שומעת את המחבלים עולים במדרגות. הפחד עוטף את כולנו. אנחנו בשקט. יוסי עומד ליד הדלת, מחזיק אותה, אני עומדת מאחוריו ואופיר אנגל עומד מאחוריי. הם כבר נכנסו לבית. אני שומעת שיח בערבית, לא בצעקות, לא בלחץ. שיחת חולין שביניהם, צוחקים, מדברים ביניהם. אני שומעת את הצעדים מתקרבים, עוברים לחדר שינה של אופיר, לחדר שינה שלי, לחדר שינה של יובל, מקלחת. ואז הצעדים מגיעים. יוסי אוחז בדלת והידית זזה. שוקו, הפינצ'ר שלנו, בדרך כלל נובח על כל העולם, אבל ברגע הזה הוא היה בשקט מופתי. כשהם התקרבו לדלת הוא נבח נביחה קטנטנה ואני אומרת לו 'שוקו ששש... לא להגיד שום דבר.' ואז הדלת נפתחת. אני תופסת במותניים של יוסי מאחורה, אופיר מאחוריי. יוסי מסתובב אלינו עם הידיים למעלה כמו שאומר, 'אין מה לעשות, לא הצלחתי להחזיק את הדלת.' הדלת נפתחת וקנה שחור נכנס פנימה והדבר הראשון זה ירייה בכלב. פשוט ירו בשוקו. אני לא זוכרת את הרעש של הירייה, אני רק זוכרת אותו מכוון. הבנות מתחת לשמיכה, מאופקות, ואופיר מאחוריי. אני ממששת את יוסי, כאחות זאת פעולה כמעט אוטומטית, מחפשת איזשהו סימן של דם. ואני רואה שיוסי שלם ובריא. הכול זה עניין של שניות.

הם נכנסים, שלושה מחבלים לבושים בשחור עם תיקים על הגב שלהם, אר־פי־ג'י מאחורה ונשק מכוון עלינו. יוסי, אופיר ואני מרימים את הידיים, 'אל תהרגו אותנו,' אני ממש אומרת את זה. 'בבקשה אל תהרגו אותנו, לא עשינו שום דבר,' בעברית. והם צועקים, 'מין האדי? מין האדי?' מתחת לשמיכות הם ראו את הבנות. אני אומרת לו 'הדה בינתי, בבקשה, אל תהרגו אותנו. בבקשה.' ואז הוא מקים אותן, 'תעל, תעל הון,' ואני אומרת לבנות לקום, ואנחנו יוצאים מהממ"ד כולנו עם הידיים למעלה.

הם מובילים אותנו, מורידים אותנו למטה מהבית עם הנשקים. לא בצעקות. אנחנו מובלים נורא־נורא בשקט. יורדים למטה במדרגות, בבית יש ריח טוב של ג'חנון.

ליד הבית שלנו, על קורת עץ יושבת השכנה שלי, עם הבן שלה ושתי הבנות שלה, שלושה טינאייג'רים. המחבלים לוקחים לנו את הטלפונים ומושיבים אותנו בשורה אחת איתם. אחד המחבלים עושה סלפי עם כולנו. המחבלים עומדים ומכוונים אלינו את הנשק. בדשא עומד מחבל עם דגל ישראל שהיה תלוי לנו בפרגולה, קרוע לגזרים, מסתכל לי בעיניים ואומר לי, 'איטבח אל־יהוד, הדא פלסטין. מאפיש ישראל' ועושה לי סימן ככה עם היד על הצוואר. אני לא מוציאה מילה.

השעה 12:30, השמש קופחת. סמוך לנו, בגן ירדנה, המחבלים עשו להם נקודת כינוס, המון מחבלים לבושים בשחור, פנים חשופות. יריות בלי הפסקה. הם מסתכלים לנו בעיניים בלי שום פחד, הקיבוץ שלהם. אין אף חבר קיבוץ בחוץ, ואיפה הצבא? איפה מישהו, משהו?

אנחנו יושבים שם ואחד המחבלים מביא חולצה לאופיר אנגל. אני קולטת שהבן של השכנה, הטינאייג'ר, קשור מאחורה בידיים. הם מביאים חבל, מקימים את יוסי וקושרים לו את הידיים מאחורה, ומתלבטים אם לקשור לאופיר את הידיים ומחליטים שלא. ואז הם מקימים את כולנו ומתחילים להוביל אותנו. הם לא צועקים עלינו, לא מדברים איתנו. הם פשוט נותנים לנו פקודות, לבוא, ללכת, לקום, בערבית. הם לא דוחפים, הכול מאוד־מאוד רגוע. אחד המחבלים תולש חולצה מֵחֶבל כביסה ומביא לי, כדי שאלביש לאורן שהייתה עם גוזייה. יש להם את כל הזמן שבעולם, הם יודעים בדיוק לאן הם הולכים, הכול מתפקד.

בינינו יש רק מבטי עיניים. הבנות תופסות לי את הידיים, הן לידי. יובל אחוזת ידיים עם אופיר, ככה הם מובילים אותנו בין השכונות, עד לנקודה בדשא ליד הבתים של הוותיקים. בדשא יושבים שני קשישים עם המטפלת הסיעודית. מושיבים אותנו לידם בשורה אחת. אחד הקשישים שישב על כיסא מפלסטיק, אומר לי, ׳אל תדאגי נירה, הם לא יהרגו אותנו.׳ אותו קשיש היה שבוי במלחמת יום כיפור, אז יש לו גם שיח בערבית. הוא אומר למחבל, 'אישרב מים,' המחבל מדבר בקשר, צועק איזו צעקה, רץ מחבל מהכיוון השני מאיזשהו בית עם שני בקבוקי מים, מביאים לו לשתות. הוא מביא גם ליובל שלי, כי הוא רואה שהיא רועדת קצת, הוא נותן לה את הבקבוק והיא לא לוקחת. אז הוא נותן לי והיא לוקחת ושותה. הכול נורא נורא מוזר.

מסביב ירי בלי הפסקה, יריות ופיצוצים ושריפות, השמיים שחורים. יום שמש ושמיים שחורים.

ואז הם מקימים אותנו, מובילים אותנו שוב. הבנות יחד איתי ויוסי מקדימה. הם מובילים אותנו לאיזושהי נקודה בכביש בין שכונת הכרם לשכונת הוותיקים, שם מחכה רכב שחור. אחד המחבלים מתיישב במושב הקדמי, עוד מחבל מתיישב במושב לידו. מחבל שלישי מכניס את יוסי לרכב, את אופיר מהצד השני ויובל אחוזת ידיים איתו, אז היא נכנסת גם. המחבל צועק לעבר הבן של השכנה, והוא מוציא את יובל מהרכב ומכניס אותו במקומה. אמא שלו תוך כדי צועקת, 'לא, זה הבן שלי. אל תיקחו אותו, מה פתאום, זה הבן שלי.' סוגרים להם את הדלת, הם מסתובבים ויוצאים לכיוון מערב, לעזה.

הם נוסעים. אני חושבת שכשיוסי הסתובב היו חילופי מבטים בינינו אבל לא נאמר שום דבר. אופיר ליד יוסי, הבן של השכנה ליד אופיר והרכב נסע. ואנחנו נשארים בכביש.

אני לא צועקת, לא צורחת. לא ברור לאן זה מוביל. כנראה לוקחים אותם לאנשהו. לא ברור לאן לוקחים.

יובל כבר הבינה שהיא נפרדת, היא עוד הספיקה לומר לאופיר, 'אני אוהבת אותך אופיר, אני אוהבת אותך ואני מחכה לך.' ואני מסתכלת ואני אומרת לעצמי על מה היא מדברת? מה קורה פה?

נשארנו בכביש עד ששני המחבלים ששמרו עלינו רצו פתאום לכיוון שכונת הכרם. מסביבנו ירי. הבנתי שאנחנו מסכנות את עצמנו בזה שאנחנו נשארות על הכביש, והובלתי אותנו חזרה לדשא, ומשם, יחד עם שני הקשישים והמטפלת, עברנו לאחד הבתים שהיו מולנו. הדלת הייתה נעולה, בכניסה לבית היה מונח תיק שחור ענק עם מלא כלי נשק ואר־פי־ג'י. חשבתי לעצמי שבכל רגע יחזרו המחבלים לקחת את התיק ויראו אותנו. מצאתי איזושהי מזמרה, השכנה עזרה לי לעלות לכיוון החלון, שברתי שם את הרשת נכנסתי פנימה ופתחתי לכולם את הדלת. הבית היה פרוץ לגמרי מהצד הצפוני שלו, אני מנסה לפתוח את הממ"ד, אבל הידית שלו שבורה. בדיעבד מסתבר שהייתה בפנים קשישה בלי מכשיר שמיעה, שהייתה בטוחה לאורך כל הזמן הזה שאנחנו המחבלים אז היא לא פתחה לנו את הדלת. נכנסנו כולנו לאחד החדרים בבית ואני מצמידה את הבנות לקיר פנימי, כולם נשכבים שם על הרצפה, אנחנו מעלים את הקשישים על ספה שיֵשבו שם בנוח. כולם בשקט. נורא נורא שקט. רק בחוץ צעדים וצעקות של מחבלים באים והולכים.

תוך כדי אני קמה למקרר, הכול זכוכיות ואני יחפה, בודקת שאין אף אחד, מוציאה בקבוקי מים מהמקרר, כל מיני דברים שאני מוצאת. אני מביאה ומחלקת את זה בין כולם, מעבירה לקשישים, נותנת להם חמוציות וצימוקים, קצת לאושש, לתת אנרגיה לגוף.

יש בית ממול שעולה באש. הבת שלי אומרת לי, 'אמא, הם שורפים לנו את הבית.' היא רואה מרחוק, ואני אומרת לה, 'מה פתאום? למה שישרפו את הבית שלנו?' אנחנו שומעים רעש של אש מאכלת, וריח של גז ושריפה מתחיל להיכנס. אנחנו מרטיבים מגבות בטיפות המים שעוד מטפטפות מהברז, כי כבר אין מים זורמים. נותנים לכל אחד מגבת לנשום דרכה. ואז באיזשהו שלב כשכבר אי אפשר לנשום, אנחנו עוברים לחדר פנימי יותר, חשוך, אבל קרוב יותר לצד של היריות. אני שמה את הקשישים על המיטה, וכולנו משתרעות על הרצפה, אחת על השנייה, אני מסוככת על הבנות עם הידיים.

מצאתי שם שעון קטן, וככה אני יודעת שהשעה הייתה שלוש וחצי כששמענו בפעם הראשונה עברית של חיילים. 'להגיע לכאן, לבוא לכאן.' אנחנו מסתכלות אחת על השנייה באושר, הנה הצבא הגיע, מה שחיכינו לו, הצבא פה. ברקע חילופי ירי בין שתי קבוצות בדשא שבצד הצפוני של הבית. אנחנו מקשיבות מתוך הבית, מחכות. ואז קריאה: 'חובש, להגיע לפה מהר! פצוע קשה, חובש!' ויריות ויריות ויריות ויריות ואז שקט. לא שומעים כלום. ואז עוד פעם רק ערבית. שוב זה רק אנחנו.

אחת הבנות שואלת אותי פתאום, 'אמא, אבל מה יהיה עם אבא? מה יהיה עם אופיר? הם נחטפו, הם לא איתנו.׳ אני אומרת להן, ׳לא מדברים עכשיו לא על אבא ולא על אופיר, לא מדברים על כלום. אנחנו כרגע כאן, אנחנו עסוקות בלהיות ביחד, שזה הכי חשוב. אנחנו שומרות אחת על השנייה ואנחנו נצא מפה. אנחנו נצא מפה ואחרי זה נראה איפה הם.'

מתחיל להחשיך והתיק עם הנשק בכניסה לבית לא יוצא לי מהראש. כל הזמן מהדהד לי בראש שהוא מסכן אותנו. או שהמחבלים יחזרו לקחת אותו וככה ימצאו אותנו, או שאש פוגעת בו וכולנו מתפוצצים. זה לא מניח לי, ובסביבות השעה 19:00 אני יוצאת לחפש לנו ממ"ד פתוח. אני עוברת לבית הצמוד, הדלת נעולה אז אני מחפשת מפתח על אדן החלון, תמיד קיבוצניקים מחביאים מפתח בחלון. שום מפתח לא השאירו. אני עוברת לעוד בית, חשוך לגמרי אבל הריח מחניק משריפה אז אני יוצאת משם חזרה, בריצה קלה לכיוון הבית, התיק עדיין בכניסה, לא העזתי להזיז אותו, חזרתי לחדר, נעלתי את הדלת. אמרתי, 'אבוד, אנחנו פה עד שיחלצו אותנו.'

לקראת 21:00 בערב נשמעים קולות בעברית של חיילים. אני שומעת 'יש פה תיק שצריך לנטרל אותו.' אני רצה לחלון ואני צועקת להם, 'לא! לא! אל תירו בתיק! לא לנטרל אותו! אנחנו פה בבית! מה פתאום! אנחנו ישראלים.' חייל אחד מכוון את הפנס מהקסדה שלו אלינו ואומר לי, 'הכול בסדר, באנו לחלץ אתכם, באנו להוציא אתכם מפה, הדלת נעולה, תפתחי את הדלת.' הם נכנסו וכולנו רצנו אליהם, ובבת אחת הייתה פריקת מתח כזאת, ואני בוכה ואומרת לחייל, 'חטפו את בעלי וחטפו את החבר של הבת שלי וחטפו את הנער ו...' והוא מסתכל עליי, הוא אומר לי 'על מה את מדברת? אני לא מבין על מה את מדברת בכלל. איזה חטיפות? איך הם חטפו? מי חטף?' ואני מספרת לו את כל הפרטים שהיו. ככה בדלת.

וזהו, הם מוציאים אותנו בצורה מסודרת, שמונה או עשרה חיילים צעירים, מקיפים אותנו במעגל עם נשקים שלופים. מובילים אותנו לכניסה לקיבוץ. שם כבר כל הצבא והמשטרה מחכים, ואני רצה ואומרת שחטפו את יוסי. אומרים לי שיש שבויים בחדר אוכל, אז זה נתן לי ביטחון, חשבתי שהאוטו לקח אותם לחדר אוכל עם כל השבויים ועכשיו הצבא פה, כל הקיבוץ מלא בצבא, ויצילו את יוסי אז אני רגועה. אני מחפשת טלפון ממישהו כדי לנסות לתפוס את אלי אח של יוסי ואת ליאן אשתו. אני גם מתקשרת לחבר שמכיר את ההורים של אופיר אנגל, מבקשת שיעביר להם את המסר שאופיר נחטף אבל שהוא לא לבד, הוא עם יוסי. עשר דקות אחרי זה אני מקבלת טלפון מאבא של אופיר ואני מספרת לו ובוכה. קשה, כל הדבר הזה הוא קשה.

מוציאים אותנו מהקיבוץ עם טנדרים. אני זוכרת את עצמי שוכבת מאחורה בטנדר, ששני חיילים יושבים בו בקצוות. אני עם הבנות שלי חבוקה, מסתכלת על הכוכבים ולא מבינה מה אני עושה שם. אני רואה את המבט של החייל שמסתכל עליי, הוא גם לא יודע מה להגיד לי. ואני חושבת לעצמי, מה לעזאזל קורה כאן? מה קורה בעולם הזה? ועדיין אני בטוחה שיוסי חוזר.

כבר בשבוע הראשון קיבלתי הודעה מקצינת הנפגעים שיוסי חטוף. אני הבנתי את זה כבר לפני זה מהשמועות ומהשיחות בין האנשים. הצבא עשו את ההצלבות שלהם ואת המידע המודיעיני שלהם ועדכנו אותי שיוסי ואופיר נמצאים בעזה. ואני, כל מה שקיוויתי זה שהם ביחד, זו הייתה התקווה היחידה שלי שהתבררה כנכונה.

ביום ה־54 אופיר שוחרר וסיפר לנו שהם היו יחד, והועברו פעמיים מדירה לדירה. הוא סיפר כמה יוסי שמר עליו וכמה שהוא חיזק אותו ועטף. זה היה לי ברור, זה כל כך יוסי, וזה נתן אופטימיות. הכי תפס אותי מהדברים של אופיר זה המכתבים שהמחבלים נתנו להם לכתוב. יום אחד נתנו להם דף ואמרו להם, למקרה שתמותו תכתבו מכתב. והם כתבו. אני לא יודעת איזה שימוש המחבלים התכוונו לעשות בזה, אבל בכל הסיפור הזה אם יש משהו שהייתי מאוד רוצה, זה לדעת מה הוא כתב, מה הוא רצה להגיד. עד היום אני לא יודעת אם הוא ידע שאנחנו בחיים. אופיר אמר שיוסי היה משוכנע שאנחנו חטופות או הרוגות. הוא לא שיער לעצמו שנשארנו בחיים אחרי שהשאירו אותנו שם, זו הייתה המחשבה שליוותה אותו.

אז בינתיים אני מחכה שנועה ארגמני תחזור מהשבי, כי אני יודעת שהיא הייתה תקופה מסוימת איתו ועם איתי סבירסקי. אני מאוד מחכה לה. לשמוע, לשמוע ממנה, אולי הוא כן ידע שאנחנו בחיים, אולי... הלוואי.

לקראת היום ה־100 בשבי, אחרי העצרת בכיכר החטופים, הגיעה הבשורה המרה. קיבלתי הודעה פה מבארי שחמאס הוציא סרטון של יוסי, של שלושת החטופים, מדברים. התקשרתי לקצינת הנפגעים ואמרתי לה לגבי הסרטון, שלי זה לא מבשר טובות ובמידה שיש משהו אחר אז שפשוט תעדכן אותי להגיע למרכז, ואני לא אשאל שאלות עד שאני מגיעה. במשך יומיים הגיע אינפורמציה על יוסי ואחרי ארבעים ושמונה שעות קיבלנו את ההודעה הסופית שיוסי לא בחיים. את האישור הסופי מבחינה רפואית ומבחינה הלכתית. זהו. למחרת לקחתי את הבנות שלי לים. יוסי אהב את הים, יוסי חי את הים. הים זה הבית, ושם הוא לוקח אוויר לנשימה. קצינת הנפגעים הגיעה לשם ודיברנו ושאלנו את כל השאלות, זה לא היה פשוט.

ברביעי התחלנו לשבת שבעה בלי הגופה ובלי לוויה. עשו לנו טקס קריעה, טקס קריעה של החולצה, עמדתי מול הרב, וקראתי את התפילה, והוצאתי הכול, את כל הבכי והזעקות של היומיים האיומים האלו.

אני מגיעה מדי פעם לבארי ואני לא קולטת שזה קרה. זה עדיין לא נכנס לתודעה מה שהיה בשבעה באוקטובר, השואה הנוראית הזאת שהייתה שם. זה, זה הגוף יוצר איזשהו נתק לדעתי. ועם כל מה שמתרחש ועם כל מה שעברנו והרצח של המשפחה של ליאן והילדות, והחטיפה של אלי, ועידן האחיין שלי שנרצח במסיבה, והחטיפה של יוסי והרצח של יוסי זה, זה שם ולא שם.

וגם הבית שלנו נשרף לגמרי, נשרפו כל הזיכרונות המוחשיים שיש לי מיוסי. אבל אולי זה לטובה, אולי זה יותר קל ככה, אני לא יודעת, בכל מקרה הוא נשאר איתי במחשבות ובלב כל הזמן.