הנותרים

מחנה המוות שוּרָה¹

שיפי סלובטיצקי

יום שלישי למבול. שש בבוקר. השמים כהים, גם הלב. שדופק. הדרך שוממה. המוזיקה עצובה. פחד ממלא את הכל. לא פחד, אימה. על הבניין כתוב: "לקדושים אשר בארץ המה". וכבר הסימן הראשון הזה מצמית.

מה שנחרת זו הדממה. למרות הרעש מחריש האוזניים עד שכמעט נאלצנו לצעוק. למרות משאיות הקירור שהגיעו והגיעו והגיעו. מישהי אומרת, "לעולם כבר לא אוכל לראות משאית שתישאר רק משאית." דממה כי הלב מפסיק לפעום. דממה כי את הולכת על קצות האצבעות, עד קצות הלב. על אדמת קודש. כי את הולכת על רסיסים. כי הריח. כי אי אפשר לנשום.

קיבלנו מסכה ברגע הראשון. לא לקחתי. כאילו חובה עלי

לקבל על עצמי את הממד הזה של הקיום. אם אטשטש את הריח אטשטש את הנורא. אם הם צריכים לשאת את האובדן והמוות, אני יכולה לשאת את הריח. ילדים פורקים ילדים. כלומר חיילים, אבל חיילים צעירים כל כך. אני לא יכולה יותר לראות. אני לא יכולה להתיק את המבט. גברים נשים וטף שרק שלשום היו חיים כל כך. ואיפה הם עכשיו. איפה הם עכשיו. אי אפשר לעכל את הגופות שנערמות. ונערמות. ונערמות. ונערמות. נעשה לי קר.

האנשים רכים. פצועים. כל מי שאני פוגשת — הלב שלו קרוע לרווחה. העיניים פעורות. אין מילים שאפשר להחליף. אבל גם אי אפשר לשתוק. המולה בלתי פוסקת. אנשים באים. אנשים הולכים. כאילו חייבים לזוז. לזוז. לא להפסיק לזוז. מי שלא זז מת. השער נפתח ונסגר נפתח ונסגר נפתח ונסגר. אני מסתכלת על הש"ג האחראי על השער. לפתוח לסגור לפתוח. שער הכניסה לגיהינום. רק אותו אף אחד לא מחבק. אני רוצה לבכות. דמעה אחת יורדת בשקט. השאר קופא.

גם קדושה יש. אי אפשר להסביר. אני לא יכולה שלא לדמיין את כל הנשמות מרחפות סביבנו בצער. צער שאין לו סוף. כמו מבקשות שנשמור על כל מי שבא. שנהיה עדינים. שלא נפלוש. כמו תפילה: שאגיד את מה שמתאים. את מה שמדויק. שלא אגיד את מה שלא. שאזכור מה שלי. שאזכור מה לא. איך מלווים אבא לזהות את בנו. אמא. איך מלווים אחים ואחיות. איך נשארים בחיים מול המוות. איך ממשיכים לנשום.

אנשים שמחפשים את יקיריהם צובאים על השער. אף אחד לא יכול לתת תשובות. אף אחד לא יכול שלא לתת תשובות. מה אומרים? שלא מוצאים את הילד? את הילדה? את אמא? את אבא? שלא יודעים? שאי אפשר לדעת מתי כן יידעו? שצריך לחכות? הלב נשרף. שוב. ושוב. ושוב. אפילו להציע חיבוק לא תמיד מתאים. רק להיות שם בשבילם, כשכל מה שאת רוצה זה רק לא להיות. יש מי שמחליט לחכות עד שתגיע הבשורה. יום. יומיים. שלושה. שבוע. שבוע! כשסוף סוף מוצאים, מישהי קוראת בשמחה, "הו. סוף סוף מצאו אותו." ומיד נחנקת מבכי.

אני מלווה אותם לשער. שער הכניסה לגיהינום, אני חושבת שוב. עבורם המסע רק מתחיל. אנחנו נפרדים בחיבוק ארוך. אני רוצה להושיע אותם. איני יכולה. אני רוצה להציל את הילדים שלי. לשמור חזק. שלא יקרה להם כלום. גם את זה אני לא יכולה. אי אפשר להימלט מהתחושה — ואם זה היה הילד שלך שם. מה היית לוחשת לו.

מה אומרים לילד כשנפרדים ממנו לנצח. מה מוטבע בבשר. אשמה? אהבה? גם וגם? גם וגם ועוד אינסוף? אני מלווה אמא במבט. לא יכולה להתיק ממנה את עיני. אף אחד לא מכין אותך לזהות ילד שמת. כשאני חוזרת אחרי שליוויתי אותם החוצה למכונית העולם שלהם אחר. שבור. שבור עוד יותר אפילו ממה שהיה קודם. אולי רואים משהו גם במבט שלי. אני מתייפחת. כולם מציעים לי חיבוק.

אני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לשמור על הילדים שלי חזק. אני רוצה להגיד להם שאני אוהבת אותם. אני רוצה לחבק אותם. אני רוצה לחבק את הילדה היפה שנרצחה. גם את אמא שלה. את כל האמהות. אני רוצה שמישהו יחבק אותי. איך אפשר לחזור הביתה כאשר לכל כך הרבה אנשים אין בית. איך אפשר שלא.

כשאני חוזרת השמש באמצע השמים. לוהטת. אני שותה קפה. המציאות רגילה כל כך שהלב חוזר לדפוק באימה. מישהו לידי מדבר על שורה. אני רוצה לומר משהו. אני לא יכולה. אולי זה לא חשוב עכשיו. אולי עכשיו במקום המילים חיבוק ואחיזת ידיים. ועין שפוגשת עין. ונשימה. ועוד חיבוק. ממי שאפשר. מאנשים זרים. מאנשים שפגשתי אתמול. מאנשים שלא אפגוש שוב לעולם. מהמשפחה. מהילדים. מחברים. עכשיו זמן אחיזת ידיים וחיבוק.

א' אוהל, ב' זה בית

יעל גראור־פרנס

7 באוקטובר 2023, יום שבת

בשש ורבע השעון המעורר מצלצל — להתארגן ולצאת לריצת שבת עם החברים. פתאום אזעקה. אני מופתעת אבל לא מבוהלת. אני כבר מתורגלת. אני מעירה את נגה ותומר ואנחנו יורדים למקלט. רוג'ר, הכלב הכנעני שלנו, נובח למשמע הסירנה וממהר להוביל אותנו. הוא מתיישב במרתף, מפחד לרדת את המדרגה הגדולה פנימה למקלט. אנחנו משאירים לו את דלת המקלט פתוחה והוא מביט בנו בזמן שאנו ממתינים. הדקות החולפות משתרבבות מחוץ לסדר היום המוכר.

כשאנחנו יוצאים מהמקלט, אני מתכתבת עם החברים לריצה בקבוצת הווטסאפ. היו אזעקות לכולם, בכל אזור המרכז.

רפי: ״אז מבטלים?״

אני: ״בואו נחכה חצי שעה ונראה, אולי יירגע.״

לימור: ״חמאס הצטרף/ה לקבוצה״.

שלי: ״לא מתאים לצאת עכשיו. אולי נדחה ל־8? מזג האוויר סבבה.״

איתי: ״כן, בואו נחכה עד שיירגע... נתחיל ב־8.״

כעת, כשאני קוראת בדיעבד את התכתובת הסתמית הזו, היא נשמעת לי זרה. אני נזכרת בדבריה של מרגריט דיראס ב״מחברות המלחמה״:

מצאתי את היומן הזה בשתי מחברות, בארונות הכחולים שבנופל לה־שאטו. לא זכור לי כלל שכתבתי אותו, אני מכירה את כתב ידי, אבל איני רואה את עצמי כותבת את היומן. מתי כתבתי אותו, באיזו שנה, באילו שעות משעות היממה, באיזה בית?²

בגרסת הווטסאפ הפשוטה שלנו, אותם רגעי אי ידיעה מתועדים הם מעין כמוסה של שלווה, חפים מהחרדה המשתקת שבעוד כמה דקות תגיע, תתגבר, ונדמה שלעולם כבר לא תחלוף; אזור זמן אליו הנפש שלי מחפשת לחזור, להיאחז בשפה המוכרת של הסדר הטוב.

״א' אוהל, ב' זה בית״. דווקא שיר הילדות הזה, של לימוד האלף־בית, חוזר ומתנגן בראשי מאז. אולי בניסיון לייצר רצף שיהיה לי לעוגן פנימי. השיר הזה מלמד את אבני הקיום של השפה, ומגלם פשר ומחסה: אוהל ובית. הוא מתנגן בראשי שוב ושוב, ברגעי הפחד והערעור. הרצף הפנימי אמור להיות אקסיומה, כך גם אותיות האלף־בית, סדר הסימנים והמשמעויות. בבוקר שבעה באוקטובר נפרע הסדר, הופר והופקר תוך דקות.

בן זוגי אלי ועידן, בני הצעיר, אמורים להמריא חזרה לארץ מטיול בר המצווה של עידן בקוריאה. אני מתקשרת לאלי ומספרת לו על האזעקות. הוא מופתע וחושש מהנתק הארוך הצפוי בזמן הטיסה. אני מדליקה טלוויזיה, והיא נשארת דולקת ללא הפסקה משך שעות רבות.

גודל האסון נחשף אט אט, במעין פורנוגרפיה של שידורי מלחמה. על המסך מוקרנים מראות שאני לא מצליחה לעכל. אימה שונה, זרה, משתלטת עלי. כאב בטן תת קרקעי, פחד עז. א' אינה אוהל, ב' היא לא בית. זו חרדה שלא ידעתי שיכולה להיות קיימת ועכשיו קיימת בי ובעולם.

8:06 — ״צה"ל הכריז מלחמה כרגע,״ רפי כותב בקבוצת הריצה שהפכה בן רגע לקהילת מסרים טראומטיים. הוא כותב, אף על פי שכולנו רואים את הידיעה רצה על מסך הטלוויזיה. אני מוודאת שהבית נעול, סוגרת את כל החלונות והפתחים. אני בבית. אני בתוך האות ב'. רוג'ר צריך לצאת לטיול, אני קוראת לתומר לבוא איתי ואנחנו פוסעים הלוך ושוב ברחוב, במרחק 50 מטר מהבית, לא יותר. בשכונה דממה. אין נפש חיה, לא שומעים רכב נוסע ולא רואים עוד כלב ברחוב. רק אנחנו. כשאנחנו חוזרים, אני ממהרת להסתגר בבית מול הטלוויזיה. הכאב בין הקיבה לסרעפת מתגבר, מקשה על הנשימה.

במהלך הערב כל המטופלים של יום ראשון מבטלים בזה אחר זה את הפגישות. אני מרגישה הקלה עצומה. אני לא מסוגלת לטפל באיש. ביום שני כמה מהמטופלים כבר מודיעים שהם יגיעו לקליניקה, ואחרים מבקשים להיפגש בזום או לשוחח בטלפון.

אני מסכימה. מבלי לדעת למה, אני מסכימה. כל פגישה היא כמו פגישה ראשונה, כאילו באה מיד אחרי האסון; אך האסון הזה מתמשך, מתפתח, גובר.

אני מקשיבה להם תוך כדי שאני תוהה איך להקשיב. אני מדברת ולא יודעת כמה לדבר. עד כמה להרגיע, כמה לא? כמה לשתף? הרי גם אני פצועה כמותם. איך להיות?

הימים והמטופלים מתערבבים, השעות ממשיכות זו את זו ללא הבחנה.

אני חיה בו זמנית בין שתי מציאויות שעליי לשלב איכשהו: האחת טראומטית קיומית, שאני ומטופליי שותפים לה; השנייה, שגרה של החזקה וחשיבה פסיכואנליטית שמתפקידי להמשיך לקיים. אני יודעת לנסח את המשימה, אבל לא איך לצלוח אותה.

ביום חמישי, חמישה ימים אחרי, אני מחליטה לכתוב ולתאר את השעות. ארבעה מטופלים ומודרכת. כמוני, אף אחד מהם איננו ניצול של שבעה באוקטובר בגופו. הם המטופלים ה״רגילים״, הקבועים שלי. אני כותבת יום מלחמה. יומן מלחמה. רצף.

א' אוהל, ב' זה בית. אולי הכתיבה היא משאלה להשבת הסדר. אותיות ומילים כעדות לחיפוש המשמעות, לחיפוש התשובה לשאלה הנוקבת: איך לדבר על הפציעה כשאני עצמי פצועה.

יום חמישי, 12 באוקטובר

8:00 בבוקר — ארנון

״זו לא השעה הקבועה שלי. תודה על השינוי. בשעה הקבועה, בשלישי בבוקר, לא יכולתי לבוא. הייתי אחרי משמרת לילה בכיתת הכוננות אצלנו ביישוב.״

ארנון, בן 71, מגיע אלי זה כשלוש שנים. הוא מהנדס, בעלים של חברה טכנולוגית לפתרונות לוגיסטיקה. לאחרונה מכר את החברה שלו לחברת אם גדולה, אך הוא עדיין המנהל בפועל. בדרך כלל הוא טרוד ביחסיו הזוגיים, במשפחתו האהובה ובחששות ומחשבות לקראת תקופת הפנסיה. הוא חושב להפחית בהדרגה את היקף העבודה. הוא רוצה זמן לצלם ולשוט בים, שני התחביבים העיקריים שלו.

ארנון הוא אח שכול ממלחמת יום כיפור. אחיו הבכור נהרג. הוא מתגורר ביישוב במרכז הארץ. לכיתת הכוננות הצטרף בעקבות מאורעות שבעה באוקטובר.

״אני מאוד מודאג," הוא אומר. "אני מודאג ועצוב.״

דאגה, חומר שאותו כולנו נושמים ופולטים בימים האלה. חומר שאיננו מתעכל ואיננו מידלל. אני שומעת בקולו את הדאגה העמוקה ורואה אותה על פניו. אני מזהה אותה גם בתוכי.

״ספר לי עוד על הדאגה."

״אני מודאג שהמלחמה תלך ותתרחב בתוך כמה ימים לכל החזיתות — הדרום, הצפון והגדה. היישוב שלי נמצא בדיוק עשר דקות נסיעה מכפרים ערביים בגדה, ואין שום בעיה להיכנס אליו דרך השדות. בגלל זה החלטתי להצטרף לכיתת הכוננות ולהשמיש את האקדח שלי.״

הוא מדבר והחרדה מכווצת לי את קנה הנשימה, האוויר לא עובר בו בחופשיות, יד נעלמה אוחזת בגרון. ארנון ממשיך לדבר, לא ער לכך שאני מתקשה לנשום, מתקשה לדבר. אני מנסה לנשום נשימה ארוכה ועוד אחת ואומרת, ״אתה דואג, אבל גם פועל.״

״כן. אני מרגיש שאני חייב, יש לי מחשבות קשות שחוזרות על עצמן, אחי נלחם על המדינה הזו ביום כיפור, ואני לא מסוגל לשאת את התחושה שהוא מת לשווא.״

דמעות עולות בעיניי. הכאב בחדר עז. למחנק בגרון מצטרפת מערבולת רגשית: אני מכילה את דבריו של ארנון, אך איני מצליחה לשמור מהם מרחק נכון להתבוננות, למצוא מרחב לנשימה ולמחשבה.

ארנון ממשיך, ״אני גם מכין את המקלט בבית. יש לנו מקלט מבטון מזוין, בקומת המרתף.״

יופי, אני חושבת, גם לנו יש בבית מקלט כזה.

״אני מכין אותו למלחמה ממושכת עם הצפון שתתחיל בקרוב. קניתי אוכל יבש ושימורים, וכמובן מים. יש שם גם קומקום חשמלי. דאגתי שיתקינו טלפון קווי, כי כל הרשתות הסלולריות ייפלו וגם אין שם קליטה. ניאלץ לשהות בו שעות ואפילו ימים. הכנתי קרש לנעילת הדלת מבפנים, כך שלא יהיה אפשר לפתוח אותה מבחוץ. או שיהיה מאוד מאוד קשה. הכנתי קרש כזה גם לשתי הבנות שלי.״

במקלט שלי אין קרש. גם לא קניתי בקבוקי מים ולא התקנו קו טלפון.

אני ממשיכה להקשיב לארנון, לתיאורי המלחמה המפורטים שלו ולהכנותיו לקראתה, ונאטמת אט אט. אני המקלט האטום, אין בי קליטה. אין בי רצון לתנועה. לא פנימה ולא החוצה. אני חושבת על שתי בנותיו. ארנון הוא אבא אחראי ודואג, הוא מגן על בנותיו. הוא יודע מה צריך לעשות, והוא עושה. ואני שוב הילדה הקטנה היתומה מאב. אין מי שידאג לי, ואני לא דואגת לילדיי.

כשאני קוראת את הדברים עכשיו, אני יודעת מה הייתי צריכה להגיד לו:

שאל מול עוצמת הקטסטרופה, הוא החליט לשרוד. שהוא החליט להציל את עצמו ואת משפחתו, לא כמו את אחיו, שאותו לא היה יכול להציל.

ההמשך זמין בספר המלא