עקורים

פתיחה

ב־7 באוקטובר 2023 התרחש האסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה, והגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה. בעקבות המתקפה הרצחנית של חמאס והמלחמה שפרצה, פונו באחת מאות אלפי אזרחים מבתיהם, מדרום ומצפון — פינוי חסר תקדים.

רוב המפונים הם אנשי ההתיישבות העובדת והערים הסמוכות לגבול. חלקם שרדו את מאורעות 7 באוקטובר בעוטף, איבדו הורים, אחים, אהובים, ילדים וחברים. מעגלי האובדן רבים וקשים. הקירות רעדו. בתים נחרבו, נשרפו, נופצו, נשדדו, נעזבו. הקפה של הבוקר נותר על השולחן, מצמיח שכבת עובש עבה. אנשים הפכו לפליטים בארצם, חסרי בית, עוברים ממקום למקום, חשופים לרוח, מקולפים מעור, כי היכן יניח אדם את עצמו אם לא בביתו? הנחת היסוד כי ביתו של אדם מבצרו קרסה אל אדמת המציאות ספוגת היגון.

ב־7 באוקטובר, בשעת בוקר, נקרא בני יונתן למילואים. בשעת ערב הגיע אל יישובי עוטף עזה. את כל מה שפרץ את גבולות הדמיון הוא ראה לנגד עיניו. חודשים ספורים קודם הוא השתחרר משירות סדיר כלוחם בגבעתי. שלושה שבועות אל תוך המלחמה — כשלבי אכול מכאב הארץ ומתפרע מדאגה — יצאתי למסע לאורכה ולרוחבה של ישראל המכווצת, יחד עם הצלמת דפנה טלמון, לפגוש את המפונים. ידעתי שאסונם — אל מול כל האסונות — ייוותר שקוף. לא שיערתי בנפשי שכעבור יותר משנה, נכון לכתיבת שורות אלה, רבים מהם עדיין יהיו מפונים ושקופים כשם שהחטופים עדיין חטופים וכשם שהחיילים עדיין נלחמים.

פגשתי אותם הלומים במלונות שאליהם פונו, מתגוררים בדירות ארעי, בסידורים מאולתרים, בשכונות קראווילות שהוקמו עבורם בבהילות. פגשתי אנשים שאהבו את יישוביהם ואת קהילותיהם ובבת אחת מצאו עצמם נזקקים לתרומות ולחסדים. פגשתי אנשי אמת שפופים וזקופים. כאובים ויפים. חסרי אונים ובכל זאת קמים. כך, במשך שמונה חודשים.

חלק מהמפונים כבר שבו לבתיהם, רובם עוד פזורים בבתים לא שלהם, לא יודעים מתי ישובו. לחלקם אין בית לשוב אליו, אחרים לא רוצים לשוב. קהילות שלמות ויפות של אנשי הגבולות, שחיו במשך שנים בחבלי ארץ יפים, בצל איומים וירי טילים — התפרקו. לכל אחד ואחת מהם סיפור אישי מורכב. כולם נושאים געגוע לבית. עבור רבים זהו געגוע למה שכבר איננו וספק אם ישוב.

תמר מור סלע

נובמבר 2024

השיחות התפרסמו בזמן אמת באתר האקטואליה "זמן ישראל".

הן מופיעות בספר בסדר כרונולוגי, על פי התאריך שבו התפרסמו, סמוך למועד קיומן.

קיבוץ עלומים, מרס 2023

19 בנובמבר 2023

יפעת סיטבון

בת 45, ממושב דקל שבמועצה אזורית אשכול.

נשואה לאחי ואם לארבעה.

מורה לאנגלית בתיכון נופי הבשׂור.

פונתה למושב חצבה שבמועצה אזורית הערבה התיכונה.

נולדתי במורג, שהיתה היאחזות נח״ל בין חאן יונס לרפיח. היו לנו קשרים חבריים טובים עם המקומיים. היינו מתארחים באירועים משפחתיים שלהם ועורכים אצלם קניות. אבא שלי, תל אביבי מלידה, חלם להיות חקלאי ויחד עם חברים מגרעין נח״ל רביבים הקימו את היאחזות מורג בגוש קטיף. ב־1982, עם פינוי ימית, פינו גם אותנו. נתנו לנו אדמות במועצה אזורית אשכול, פתחת שלום (ששת היישובים הדרומיים במועצה). חבל הארץ הזה נטוע בנשמה שלי, בשורשים שלי. הילדים שלי הם דור שלישי באזור משני הצדדים. הוריו של בעלי, גם הם ממפוני ימית, הקימו את מושב דקל, והורי היו ממייסדי מושב יבול ועבדו בו כמגדלי פרחים במשק שהקימו. היום יש לנו משק של 250 דונם פלפלים ועגבניות.

ביום שישי, 6 באוקטובר, ערב שמחת תורה, הרגשתי אי־שקט. הבן שלי היה אמור לנסוע לסופשבוע אצל חברה בקיבוץ בארי ולא היתה לי סיבה הגיונית לסרב מלבד איזו אינטואיציה שהחלטתי להקשיב לה. בעלי, חובב מסיבות שטח, תכנן ללכת למסיבה ברעים או למסיבה בנירים, אבל משהו לא התיישב לי וביקשתי שלא ילך. מיהרתי לייצר אלטרנטיבה וקבעתי עם חברים מקיבוץ כיסופים שנבוא בשבת בצהריים לעשות איתם ״על האש״.

ביום שבת, 7 באוקטובר, בשעה 06:35, התעוררתי בבהלה לקול פיצוצים ושריקות טילים. לא היה ״צבע אדום״. הערתי את הילדים ותוך כדי שאני מאיצה בהם להיכנס לממ״ד, אני אומרת לעצמי שיש פה משהו אחר, גדול ממה שאליו התרגלנו. כבר 18 שנים אני מכירה את הקולות האלה. מאז שבתי הבכורה, שני, היתה בת שנה והייתי בהיריון עם בני השני שליו, אני בורחת עם הילדים כשיש רעש — ולא במקרה אני משתמשת במילה ״בורחת״. אחת לכמה זמן, אנחנו עוזבים את ביתנו בצורה חפוזה ונודדים עד שחוזר השקט.

הירי היה אינטנסיבי. נכנסנו לממ״ד ואחרי חמש דקות בעלי, שהוא סגן רבש״ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) וחבר בכיתת הכוננות, קיבל הודעה, לקח את האפוד, הקסדה, האקדח וה־M16 — ויצא מהבית. התקשורת בממ״ד היתה גרועה ומדי פעם התכתבתי עם אביטל, בת הדודה שלי שגרה בקיבוץ חולית וחיה לבדה. היא כתבה: ״יש פה בומים מטורפים״. היא מתקשרת ואני שומעת צרחות. אמרתי לה, ״כנסי לממ״ד, תנעלי את הדלת״. התקשורת בינינו נמשכה עד תשע וחצי בבוקר, והיא כותבת לי: ״תהילה מתה״. השכנה שלה. אני מתחילה להבין מה מתחולל. בעלי מגיע, משאיר לי את האקדח שלו, אני מבקשת שיסביר לי איך לירות. הוא אומר, ״לא משנה מה קורה, את לא פותחת את הדלת לאף אחד ואם צריך — את יורה״.

אלתרתי שתי משקולות ושני מגבים והצמדתי לדלת ונזכרתי איך במלחמת המפרץ אטמנו כל סדק עם סלוטייפ מתוך איזו תמימות, כאילו זה מה שיציל אותנו. כאילו אם אנעל את הממ״ד ואירה על מי שייכנס, אהיה בסדר. אני מוצאת את עצמי עם המשקולות על הדלת ובת דודה שלי צורחת בטלפון שהדלת שלה לא ננעלת והחלון שבור ואני צריכה לשמור על ארשת רגועה ליד הילדים, והכול הזוי. אני מבינה שיש התקפה משולבת, אני מבינה שיש חדירת מחבלים, שיש חטיפות, אני מבינה שפחד הילדות הכי גדול שלי מתממש.

לפני כמה חודשים הרבש״צים התריעו שיש סכנה ובכל זאת הממשלה והצבא צמצמו את כיתות הכוננות ולקחו כלי נשק ואמרו שאין סיכוי שתהיה התקפה משולבת ושלא נדאג כי יש לנו את הצבא הכי חזק ואת הגדר הכי חכמה. עכשיו תקועה לי בראש התמונה של מחבלי חמאס חוצים את הגדר בהמונים, הכול פרוץ. הם נכנסים ליישובים, מעמיסים אנשים, רוצחים והורסים. אף אחד לא מפריע להם.

ישבתי עם הילדים בממ״ד ושמעתי את הנשק האוטומטי ליד הדלת. אמרתי להם שזה הצבא שלנו, למרות שידעתי שזה הנשק של המחבלים. בכל פעם שהיריות התקרבו, היד שלי הלכה אל הנשק. לא ידעתי איפה בעלי. הרגשתי כמו בחוויה חוץ־גופית, מספרת לעצמי סיפור כדי שאוכל להכיל את מה שקורה וחושבת, איך יכול להיות שכל כך הרבה שעות אנחנו יושבים בממ״ד ואני לא שומעת שום מטוס? כמה זמן לוקח להביא מסוק עם חיילים? הרגשתי כמו בשר תותחים, על זמן שאול, עסוקה בהישרדות ואין פה אף אחד.

ביום ראשון, 8 באוקטובר, אחרי לילה נטול שינה, החלטתי שאני חייבת להתפנות עם הילדים. לא ידעתי שכל אזור המועצה עדיין מלא מחבלים. חמישה חבר'ה שהצליחו לצאת ממסיבת הנובה שהתקיימה בסמוך לרעים והגיעו לצומת צוחר, נרצחו בידי חוליה שחיכתה להם שם. שלושה מהם היו תלמידים שלי. לא ידעתי את כל זה כשהייתי בממ״ד ואמרתי לבעלי, ״אתה חייב להוציא אותי מפה״, והוא אמר, ״את לא יוצאת עכשיו״. אנשים התחילו לפנות את עצמם מרוב לחץ. מי שהצליחו לצאת, ראו מוות בכל מקום. מראות קשים מאוד. גופות מחבלים, גופות של אנשים מוכרים ירויים.

את הקיבוצים פינו באופן מאורגן ואנחנו, אנשי המושבים, התפנינו — כרגיל — באופן עצמאי. קיבלנו הודעה מהצבא שילוו אותנו דרך ציר פילדלפי, לאורך הגבול עם מצרים. נפרדתי מבעלי בשער המושב ונסענו עד קדש ברנע ומשם לחברים בחצבה, מושב במועצה אזורית ערבה תיכונה. כבר 18 שנים אני נודדת כשיש ירי לעוטף. יש לי רשימת ציוד מוכנה כמו ״תיק לידה״, אבל הפעם בקושי הספקתי לארוז. באחת ההפוגות אמרתי לילדים, לכו לחדר ותכניסו לתיק בגדים לכמה ימים. יש לכם עשר דקות, תספיקו מה שתספיקו. הם מתורגלים, אבל אף פעם לא יצאנו בבהילות כזאת. לקחתי את הדברים הכי בסיסיים: בגדים לשלושה ימים, תיק רחצה, ארנק, מטענים ומחשב נייד, כי אני מורה וידעתי שאקָרא לדגל. למזלנו, יש בחצבה חברותא מדהימה ומתחם של תרומות ולאט־לאט אנחנו משלימים את החסר. בהתחלה היה לנו מאוד קשה לבוא לקחת דברים. פעם אנחנו היינו אלה שתורמים, עכשיו אנחנו אלה שזקוקים.

אני חיה מרגע לרגע, הכול גמיש. בשבועיים הראשונים גרנו בצימר קטן, כמו קופסת שימורים עם מטבח־חוץ ומתחם כביסה ומתחם שאליו מגיעות כל התרומות — מצרכים יבשים, בגדים וחיתולים. הכנסת האורחים פה מדהימה. תושבי חצבה עובדים קשה, וגם להם לא פשוט. יש גברים שיצאו למילואים וכיתת הכוננות שלהם עובדת שעות נוספות ושום דבר לא מובן מאליו. אין לי מילים להודות על זה. הדבר הכי חשוב לי הוא הילדים שלי והצרכים שלהם. יש מורות חיילות שנמצאות פה ומעבירות פעילויות, ורק בן העשר שלי לא מוכן לצאת מהבית ולהכיר חברים חדשים. אז מצאתי בשבילו אמנית מחצבה, שפותחת עבורו את הסטודיו שלה שלוש פעמים בשבוע. מאז שהוא הולך אליה, הוא חזר לחייך. היא פשוט מצילה את הילד, והכול בהתנדבות.

שבועיים אחרי הפינוי התבקשתי להקים את תיכון נופי הבשור בעין יהב, בערבה התיכונה. הודות לאנשים נפלאים ועבודה קשה הצלחנו לעשות את זה ובימים האלה אני מנהלת את המרחב הלימודי של אשכול. אנחנו משתדלים לייצר שגרה לילדים, עד כמה שאפשר. לתת מענה רגשי, חברתי, ולימודי.

יש לנו פועלים בדואים מרהט שהם חלק בלתי נפרד מחיינו. אנשים מדהימים. היו לנו 26 עובדים תאילנדים ומנהל עבודה בדואי מרהט, אוסאמה אבו מדיעם, שהוא ואחיו ניהלו פה את העבודה. ביום שבת הנורא אוסאמה הגיע כרגיל בשעת בוקר מוקדמת, הוריד בשדות את בני משפחתו שעובדים אצלנו, ונסע. כשהגיע לאזור היישוב מבטחים תפסה אותו חוליית מחבלים וריססה את הטנדר שלו. בשארית כוחותיו הוא התקשר לשאדי, אח שלו, שעלה על מכונית ונסע כמו מטורף כדי לראות את אח שלו מפרפר את פרפוריו האחרונים. מרוב טירוף, שאדי מצא בשטח נשק זרוק של מחבלים והתחיל לירות והרג חמישה מהם. אחר כך הוא התקשר לבעלי ואמר לו, ״אני אחזור לעבוד במשק ואני אביא את העובדים שלי ואת הילדים שלי ועל הרצח של אח שלי, לא אשקוט״. בימים אלה הוא עובד במשק. זאת שותפות הגורל שלנו עם הבדואים, כי כשהטיל נופל ברהט — הוא לא מבדיל בין דם לדם.

פעמיים ביום מגיעות אלינו חמגשיות עם ארוחה חמה. המועצה שלנו משלמת 400 שקל ללילה עבור כל משפחה מפונה, סכום שעובר ישירות למקומות המארחים. כלומר, העלות החודשית עבור כל משפחה מפונה היא 15 אלף שקל בחודש. אם היינו מקבלים ישירות את הסכום הזה, יכולנו לשכור בית ולחיות מההפרש. אני מניחה שיהיה הסדר פיצויים — אבל גם כשמגיע הסדר, הוא בדרך כלל חיוור ומגוחך. סדרי העדיפויות של הממשלה מעוותים. כנראה יש דברים דחופים יותר מאשר להעביר כסף למפונים — כמו, למשל, לאשר בזמן המלחמה תקציב של 30 מיליון שקל לשיפוץ מעון ראש הממשלה, לסלול עוד כביש ביהודה ושומרון או לשמור על סוכה בחווארה. כרגע אנחנו מצליחים להחזיק את המשק בזכות העובדים מרהט, ובעזרת מתנדבים שבאים מכל הארץ. ישראל היפה עוטפת אותנו. האזרחים.

אני מתגעגעת לבית שלי, לגינה שלי, לשגרה שלי, לבעל שלי. אני בקושי רואה אותו. רוב הזמן הוא עובד במשק ומנסה להציל מה שאפשר. ואני לא יודעת מה יהיה מחר. מדובר בסיטואציה שאף אחד לא חווה קודם. כבר עכשיו יודעים שתושבי היישובים צמודי הגדר של המועצה — כרם שלום, חולית, סופה, ניר יצחק, ניר עוז, נירים, עין השלושה, מגן — לא יחזרו בשנה הקרובה לבתיהם.

באחד מסופי השבוע נסעתי לאילת. רציתי לפגוש חברים שפונו לשם, וחטפתי חום. אנשים מסתובבים בבתי המלון כמו זומבים, בלי אופק ובלי תכלית, והתוכניות העתידיות כל כך אפורות. אני שומעת על פתרונות דיור בבניינים בתל אביב ובקריית גת וחושבת, איך יכניסו אנשים שכל חייהם בשדות הפתוחים לתוך בניינים אפורים בלב עיר? איך לא היתה תוכנית מגירה לפינוי? קיבוץ מול קיבוץ, מושב מול מושב. שנים התרענו על כך שעלולה להיות מתקפה משולבת. חשבנו שהיא תבוא מתוך המנהרות אבל כרגיל, הנושא הוסט הצדה וכל זה טפח על פנינו ב־7 באוקטובר. הגיע הזמן שמישהו יעשה תכלול ונבין איפה עוברים הגבולות שלנו ומה אנחנו רוצים. האזרח הפשוט רוצה לחיות. אף אחת לא רוצה שהילדים שלה יגדלו לתוך שנאה וימותו על קדושת השם.

כבר 17 שנים אני מורה בבית הספר. התלמידים שלי הם כמו הילדים שלי. בשבת השחורה איבדתי כל כך הרבה תלמידים שלמדו אצלי, חלקם נרצחו, חלקם חטופים. שני גורן, בת 27 מניר עוז, היתה תלמידה שלי ונחטפה. שמרנו על קשר קרוב כל השנים. אור יעקב מניר עוז הוא תלמיד שלי, בכיתה י״א. הוא ואחיו — יגיל, תלמיד כיתה ח' — חטופים. לפני כמה ימים רציתי לקיים פגישת זום עם תלמידים וקיבלנו הנחיה להוציא מהקבוצות את מי שנחטפו ולחסום את מספרי הטלפון שלהם. כנראה משהו שקשור לביטחון. אבל אני לא מסוגלת להוציא את אור מהקבוצה. לא מסוגלת לחסום אותו. אני מרגישה שאם אעשה את זה, כאילו ויתרתי עליו. אני מחכה שהוא יחזור.