לכודים

פתח דבר

קודם כל היתה ההפתעה, התדהמה. לנגד עינינו, בזמן אמת, נפערה תהום, תהום שחורה ללא תחתית. כמו רבים, התקשינו להאמין למידע שהגיע בזרם הולך וגובר בשבת ההיא של 7 באוקטובר 2023. מרגע לרגע הדיווחים היו קשים יותר, דרמטיים יותר. הרבה מעבר למה שיכולנו לדמיין.

לא ידענו את נפשנו. עקבנו בנשימה עצורה ובחרדה גדולה אחר ההרג המשתולל. ניצן מביתו בישראל, אֶרוֶוה בשליחות מקצועית באסיה.

אחר כך בא הכאב, עצום, ואחריו דכדוך מוחלט. במשך ימים לא יכולנו לעשות דבר מלבד לעקוב אחר החדשות הרעות, לחפש שמות מוכרים ברשימות החללים האינסופיות, ולברר את שלומם של חברינו בעוטף עזה ובצבא. כבר בימים הראשונים, השאלות הקשות הכו בנו בחוזקה. איך דבר כזה יכול להתרחש? כיצד ישראל, מדינה שהוקמה כמקלט ליהודים לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות, היא פתאום אתר של מעשי טבח המוניים? במבט לאחור, ידענו כבר אז שאנחנו רוצים להבין יותר ולספר לפחות חלק מהסיפור המחריד הזה.

אנחנו חברים ותיקים. הכרנו כעיתונאים בפריז לפני 30 שנה. ארווה כתב בעיתון הצרפתי "ליברסיון", וניצן היה שליח עיתון "הארץ" לאירופה. יצאנו יחד לבוסניה ולסראייבו הנצורה ודיווחנו מקרוב על המלחמה האיומה שהתחוללה שם. בהשפעת הדברים שראינו הקמנו, יחד עם עיתונאים נוספים, ארגון שסיקר את משפטי הרוצחים מרואנדה בבית הדין הבינלאומי שפעל באפריקה. אחר כך, ביחד ולחוד, כיסינו מלחמות אחרות וסכסוכים ברחבי העולם. כל אחד מאיתנו סייר וכתב, תיעד וצילם, מעשי טבח ואסונות, מהפכים פוליטיים ועימותים סוערים. צברנו ניסיון רב במצבים כאלה.

במהלך חיינו, פנינו לאפיקים חדשים. ארווה השתלב בעולם העסקי של תאגידים גדולים, רב לאומיים, וניצן פנה לקריירה פוליטית - חבר כנסת, ראש מפלגה וגם שר. אבל הדחף העיתונאי לא הירפה. וכך, כמה ימים לאחר השבת השחורה, ארווה ארז מזוודה ובא לישראל, ויחד יצאנו לשטח.

לא ידענו בדיוק מה נעשה. רצינו לרתום את הניסיון והקשרים שלנו לטובת הקורבנות ומשפחותיהם. סיירנו בעוטף עזה, ביקרנו ביישובים החרֵבים, נפגשנו עם ניצולים ומפונים ומשפחות החטופים. הקשבנו, רשמנו וצילמנו. העדויות היכו אותנו בזוועה גדולה, אבל גם בפליאה והשתאות. לצד תיאורים של חטיפות ורציחות מחליאות, שמענו על מעשי גבורה, גילויי אנושיות, והרבה מאוד תושייה.

אספנו עדויות וחומר רב על אירועים שונים שהתרחשו ב-7 באוקטובר. אבל סיפור אחד, ששמענו ממש ימים ספורים לאחר הטבח, סיקרן אותנו במיוחד. ככל שהעמקנו לחקור בו, הוא חדר יותר ויותר לנפשנו, אחז בנו ולא הניח. זהו סיפור המיגונית הדרומית בצומת רֵעים, בה הצטופפו עשרות שנסו על נפשם. כולם צעירים מאוד - פליטי מסיבת נובה - ילדי פרחים, אהבה ושלום. לא היו להם רובים ואקדחים, גם לא סכינים. הם באו לחגוג: לרקוד, לבלות, ליהנות עם חברים. הם ביקשו למצוא מחסה בקוביית הבטון הזעירה בשולי הכביש, שהיתה למלכודת מוות.

אבל ברגעי האימה והדם, בנסיבות שאין קשות מהן, הצעירים הללו גילו אחווה, רֵעוּת ואומץ מופלאים. אחד מהם, ענֵר שפירא, נעמד בפתח והדף במו ידיו את הרימונים שהושלכו פנימה, עד שנהרג. דמותו כבשה אותנו. כשהעמקנו בסיפור, גילינו שהוא לא היה הגיבור היחיד שם. גם אחרים גילו תעצומות נפש.

העדות המפורטת הראשונה על מה שאירע באותה מיגונית פורסמה חמישה ימים לאחר הטבח, על ידי אגם יוספזון, אחת הניצולות. בעדות הזו, שעדיין מרעידה את לבנו בכל פעם שאנחנו חוזרים אליה, היא כתבה: "ענר שפירא מפלוגת עורב של הנח"ל הציל לנו את החיים. מגיע לו צל״ש. הוא היה המלאך השומר שלנו". נפגשנו עם הוריו בביתם בירושלים. הגענו אל עוד ועוד משפחות של נרצחי המיגונית. נרעשנו לגלות שרובן לא קיבלו שום מידע מהרשויות - לא זמן, לא מקום, ובהרבה מקרים אפילו לא את סיבת המוות של יקיריהן. היתה רק הודעה לאקונית ותו לא, וגם זאת לאחר ימים, לפעמים ימים רבים, של המתנה מייסרת ומייאשת.

המשפחות נאלצו לעשות הכול בעצמן: להתחקות אחר כל פיסת מידע, לחפש אחר יקיריהן בבתי חולים וברחבי העוטף, ללקט פרטים מפה ומשם, לעתים על בסיס שמועות בלבד. חלק ניכר מהמידע הזה התברר כמוטעה, אפילו שקרי. למעשה, עד זמן כתיבת דברים אלה - חודשים ארוכים לאחר 7 באוקטובר - אין כל מסקנות רשמיות, דוח, או בדיקה מסודרת של מה שאירע שם, כמו גם במקומות רבים אחרים בעוטף.

האתגר הראשון שלנו היה להרכיב רשימה מלאה ומדויקת של מי שהיו במיגונית הזו. בניגוד לאסונות ומלחמות שסיקרנו בעבר כעיתונאים, הפעם היו גם הרבה מאוד ראיות מצולמות. כל אחד, כולל המחבלים, החזיק בטלפון סלולרי, צילם, הקליט, שלח הודעות. חלק מהסרטונים נמצאו בטלפונים של הקורבנות, אשר נמסרו למשפחות על ידי המשטרה; חומר רב נמצא גם בטלפונים של מחבלים שנתפסו או נהרגו באותו יום ולאחר מכן בפעולת צה"ל בעזה. סרטונים רבים הועלו לרשתות על ידי חמאס והמחבלים עצמם.

בעזרת האיכונים, ציוני הזמן, התמונות והסרטונים, הצלחנו להניח את הבסיס העובדתי ולשחזר את מהלך האירועים. זיהינו את המכוניות השונות שהופיעו בתמונות באזור המיגונית, לעתים במיקומים שונים, התחקינו אחר בעליהן ואיתרנו את מי שהיו בהן באותו בוקר. לאחר מכן דיברנו עם הניצולים כדי לאמת את המידע שאספנו ושמענו את סיפוריהם המטלטלים. לא היה להם קל לספר מה שראו וחוו. אלה אירועים טראומטיים וכאבם עמוק מאוד. ובכל זאת, רובם הסכימו לחלוק עמנו את מה שעברו וראו.

עדי קאופמן, אחת הניצולות, מסבירה: "מדוע אני מעידה? כי אני לא מדברת רק בשמי, אלא גם בשמם של אלה שכבר לא יכולים לדבר ולספר. אני חייבת להעיד, כי חייבים לדעת מה היה שם. אם זה היה נוגע רק לי, לא הייתי מספרת, כי זה קשה. אבל אני חייבת את זה להם ולמשפחות שלהם. צריך שכולם יֵדעו על הדברים הנוראים שקרו במקום הזה".

וכך, בסופו של דבר, ערכנו בעצמנו את החקירה המשטרתית שלא ממש התקיימה או הסתיימה, אבל בכלים עיתונאיים והיסטוריוניים.

גם עכשיו, כשהתמונות והסרטונים, המסמכים והעדויות, מונחים כולם לפנינו - מסודרים, מתומללים - וגם לאחר ששמענו את הסיפור הזה אינספור פעמים, מכל זווית אפשרית, עדיין קשה לנו לעכל מה שהתרחש באותה מיגונית זעירה, שנהפכה לקבר המוני.

כשסיירנו שם בפעם הראשונה, התקשינו להבין כיצד עשרות אנשים נדחסו לתוך החלל הקטן הזה. בביקור השני כבר צילמנו ומדדנו את סביבות המיגונית - מבחוץ ומבפנים. הרושם הראשוני שלנו לא היה מוטעה. החלל הפנימי הוא קצת יותר מארבעה מטרים מרובעים. חדרון זעיר. 27 אנשים נכנסו לשם. 16 מהם נרצחו, ארבעה נחטפו ושבעה שרדו בפנים, חלקם פצועים. זה כנראה המקום עם ריכוז הנפגעים הגבוה ביותר למטר מרובע במדינה.

ועדיין, האירוע המחריד הזה, שהתרחש במשך כמה שעות בצומת רֵעים שבנגב המערבי, הוא בסך הכול חלק קטן מאוד ממתקפת הרצח של 7 באוקטובר שאפפה את האזור בלהבות. המספרים הבלתי נתפסים של פיגוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה ומהגדולים בהיסטוריה בכלל - לא באמת מצליחים לספר את הסיפור. כל כך הרבה פנים ושמות והתרחשויות, אין ספור הרוגים ופצועים, חטופים ושורדים. וגם הרבה שאלות קשות והאשמות נוקבות וכאב עצום שלא ניתן להכיל.

אין שום דרך לספר את כל מה שאירע באותו יום נורא. הספר הזה גם לא מבקש להשיב על השאלות הקשות - הביטחוניות, הפוליטיות - שמעיקות עלינו מאז 7 באוקטובר. לא ניסינו כאן לחשוף את התכנונים החשאיים של חמאס או את המחדלים המודיעיניים והביטחוניים של ישראל, ובראשם ההתנערות ארוכת השנים מפתרון מדיני בזירה הפלסטינית. גם איננו עוסקים כאן במלחמה שהחלה לאחר מכן בעזה, ואשר נמשכת כבר חודשים רבים. מטרתנו היא לחשוף ולתאר פשע מסוים, במקום מסוים, תוך שימוש בראיות רבות ובעדויות הניצולים ואנשים רבים אחרים. אנחנו רוצים להציב בקדמת הבמה את סיפוריהם של הקורבנות, שכבר לא יכולים לספר אותו בעצמם. השקענו מאמץ רב כדי לעשות את זה באופן מדויק ככל האפשר, תוך היצמדות לרצף הזמן, לפעמים דקה אחר דקה, עם כמה שיותר פרטים ועובדות. לעתים, האנשים שפגשנו התקשו לספר על דברים מסוימים. הטראומה לא מרפה מהם. בנקודות שונות השלמנו את הפרטים בעזרת חומרים שפורסמו בתקשורת וברשתות החברתיות, בניסיון לתאר תמונה מדויקת ככל האפשר.

זה לחלוטין איננו תיאור של כל מה שהתרחש ב-7 באוקטובר. אך בעינינו, דווקא סיפור ספציפי, ממוקד ומפורט, מאפשר להתחבר ולהבין חלק ממה שאירע באותו יום, אולי יותר מאשר סקירה כוללת של מאות אירועים ואלפי קורבנות. אפילו ביחס למיגוניות, צריך להדגיש: באותה שבת הותקפו גם מיגוניות אחרות, וגם בהן בוצעו מעשי טבח, כולל במיגונית השנייה בצומת רֵעים, לכיוון צפון. לא יכולנו לספר על כל מוקדי הזוועה. הספר הזה מבקש, על כן, לבטא גם את קולותיהם ותחושותיהם של עוד הרבה מאוד אנשים במצבים דומים במקומות אחרים.

חשוב לנו לגולל את הפרשה הזו, גם כי בחלוף הזמן מתפרסמים תיאורים כוזבים ואפילו שקרים בוטים על מתקפת הטרור של 7 באוקטובר. הנצורים במיגונית הזו, כמו רוב הנפגעים באותו יום, לא היו במשימה צבאית כלשהי. מחבלי החמאס ידעו היטב שמדובר באזרחים תמימים, שביקשו להציל את נפשם. הם הותקפו, נרצחו ונחטפו באופן האכזרי ביותר. הסיפור הזה מוכיח זאת מעל לכל ספק. לכן הקפדנו על הדיוק בפרטים, בזמנים ובתיאור שלבי ההתקפה.

מניסיוננו בסיקור אירועים דרמטיים לאורך השנים, אנחנו יודעים היטב כי ההיסטוריה היא עניין חמקמק. ככל שחולף הזמן ומשתנה המצב בשטח ומצבם של העדים, כך משתנים גם התיאורים והנרָטיבים. לפעמים גם לאחר כמה חודשים. יש אפוא חשיבות גדולה לתעד את הדברים כאשר הזיכרון עדיין טרי וחד, קרוב ככל האפשר למועד התרחשותם. ידענו כי אם אנחנו לא נאסוף את העדויות והחומרים לאחר 7 באוקטובר, באופן שיטתי, איש לא יעשה זאת. ואם יעשו זאת בעתיד, זה לא יהיה אותו סיפור.

כתיבת הספר הזה, שרואה אור בישראל ובצרפת במקביל, לא היתה קלה. ניסינו ככל יכולתנו להימנע מטעויות ומניסוחים שגויים. הרי מדובר בחיי אדם, בסיפורים אנושיים אינטימיים וכואבים. התלבטנו לא מעט ביחס למידת הפירוט - כל כך הרבה שמות, התרחשויות וסיפורים אישיים. האם לוותר על פרטים שונים כדי להקל את הקריאה או להביא את כל המידע שיש בידינו לפני שיישכח ויאבד?

השתדלנו כמיטב יכולתנו לספר את הסיפור הזה ברגישות המרבית, אך בלי להשמיט פרטים חשובים. דברים מסוימים העדפנו שלא לפרסם משיקולים של צנעת הפרט, כבוד המת, וסוגיות ביטחון. חשוב לומר גם זאת: לא הכול אנחנו יודעים. לעתים נתקלנו בגרסאות שונות לאותו עניין, ולעתים שאלות שונות נותרו ללא תשובה. מניסיוננו למדנו שכך זה בדרך כלל באירועי אסון ומצוקה קשים. הכאב, הלחץ, החרדה - מכבידים על העדים. מומחים לפוסט־טראומה עמם התייעצנו, הסבירו כי לעתים הטראומה החריפה משנה את מה שאדם חושב שהוא זוכר, ואף עלולה לגרום לשכחה - חלקית או מלאה - של אירועים טראומטיים. מעבר לכך, העדים, גם באופן מודע, בוחרים לעתים לא לספר הכול. "בסיפור שלי יש הרבה חלקים חסרים, השארתי הרבה דברים לעצמי, דברים שאנשים לא צריכים לדעת, או שזו לא בחירה שלי אם להפיץ אותם לעולם", כתבה אגם בעדותה הראשונה. אנו מכבדים זאת.

ניסינו לספר על כל מי שהיו במיגונית. לא תמיד הצלחנו להשיג את מלוא המידע אודותיהם. אם נפלה שגגה תחת ידינו, או נשמטו מאיתנו פרטים מסוימים, אנו מבקשים את סליחת המשפחות האהובות. כל רצוננו הוא שהאנשים הנפלאים הללו יזכו לאיזכור ראוי ומכובד.

אנחנו מבקשים להודות מעומק הלב למשפחות החטופים והנרצחים, וכן לניצולים ולמחלצים שחלקו עמנו את סיפוריהם. העדויות האישיות שלהם מרגשות מאוד. במיגונית הזו התקבצה חבורה של אוהבי אדם. אנשים טובים. לאורך התחקיר והכתיבה, הם והמשפחות שלהם נכנסו לנו ללב.

בהיעדר גירסה רשמית בעניין ההתקפה על המיגונית, הספר הזה מביא את התיעוד המלא, אם כי הזמני. ארבע עדויות, ארבעה קולות חסרים להשלמת התמונה המלאה - קולות החטופים שנלקחו מהמיגונית בידי המחבלים: אלון אֹהל, הירש גולדברג־פולין, אליה כהן ואור לוי. בשעה שאנחנו מסיימים את כתיבת הספר, הם עדיין בשבי חמאס.

"רעות וקורבן לאין אומר", כתב נתן אלתרמן בשירו "מסביב למדורה" על אנשי הפלמ"ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות ושבוע לפני הקמת המדינה. לתחושתנו, המילים האלה - רעות וקורבן - מתארות היטב את סיפורם של הנצורים במיגונית.

יהי זכרם של הנרצחים ברוך ושכל החטופים ישובו במהרה הביתה.

פרק 1

שבת שלום

יום שישי, 6 באוקטובר, ערב שמחת תורה. בבסיס סופה בדרום העוטף, פחות משני קילומטרים מגבול עזה, הכול שגרתי, רגוע. הצבא מעניק חופשות רבות לרגל החג. גם ענֵר שפירא יוצא הביתה. הוא מגיע לירושלים, אל המשפחה בשכונת ארנונה. סוף השבוע שלו נראה מבטיח. קודם כל, ארוחת שישי וערב חג מושקעת עם המשפחה - אמא שירה, אבא משה, האח וחמש האחיות. ענר הוא הבכור. בהמשך הערב הוא ייפגש עם חברים בבר, ומשם ייסעו ביחד למסיבה הגדולה שהם מצפים לה כבר חודשים.

הגבר הרזה והשרירי, בן 22, משרת כלוחם בחטיבת הנח"ל. ליתר דיוק, ביחידה המובחרת של החטיבה: הסיירת. הוא עבר בהצטיינות את מבחני המיון והאימונים המפרכים. עכשיו הוא כבר חייל ותיק בפלוגת הנ"ט של הסיירת, העורב. היחידה שלו אחראית על איסוף מודיעין, סימון מטרות והכוונת אש עבור שאר הכוחות, וכמובן על השמדת מטרות איכות בעומק האויב. יש לה אמצעי סריקה ואיכון מתקדמים וגם יכולות הסוואה המשמשות אותה לתצפיות מעומק השטח ללא חשש חשיפה. בעוד ארבעה חודשים הוא משתחרר.

שמחת תורה הוא מועד משמעותי, בוודאי במשפחות דתיות כמו משפחתו של ענר. "באותו ערב היינו כולנו יחד", מספרת אמו שירה. "זו היתה ארוחת שבת מעולה, נפלאה ממש, והכי משפחתית וכיפית. באמת יוצאת דופן. אפילו אמרנו לילדים כמה אנחנו מעריכים את הרגע הזה וכמה אנחנו שמחים. זו היתה אחת הארוחות הנדירות שכל המשפחה שלנו היתה ביחד. ואז ענר אמר לנו שהוא לא נשאר בבית. הוא חוזר לדרום, למסיבה".

זה בעצם הרבה יותר ממסיבה: פסטיבל טראנס, אירוע ענקי בטבע - הסופר נובה. המארגנים מתארים אותה כ"מסע של אחדות ואהבה המשלב לוקיישן חדש ומרהיב, המוזיקה הטובה בעולם ואמנות יוצאת דופן ורבגונית".

ענֵר אוהב דברים כאלה. יש לו כישרון אמנותי בולט. הוא יצירתי מאוד - מנגן, שר, מצייר. הוא למד פסנתר קלאסי מגיל שש עד 18, אך מתעניין בכל הסגנונות המוזיקליים. בשנים האחרונות הוא חזק בעניין מוזיקה אלקטרונית, ראפ והיפ הופ. הוא כותב ומלחין שירים, וגם מבצע אותם. יש לו קול מעולה ונוכחות כובשת. כשיסיים את שירותו הצבאי, הוא ייצא לקריירה מוזיקלית. אולי אפילו יקים מרכז מוזיקה לילדים בעלי מוגבלויות. זה חלומו. הוא משוכנע שהמוזיקה יכולה לעזור לאנשים לבטא את עצמם ולהתפתח. מעציב אותו שיש קבוצות שלמות בחברה בלי שום גישה ללימודי מוזיקה. הפרויקט שהוא מתכנן ישלב את שתי האהבות הגדולות שלו: המוזיקה והאמונה הלוהטת בצדק חברתי. גם בזה הוא בולט מאוד. מאז הילדות ענֵר מורד בכל צורות האפליה והעוולות. הוא איש שלום, כמעט פציפיסט. אנרכיסט בעצם. וגם לוחם ביחידה מובחרת. זו לא סתירה?

"כשאני מדברת עליו עם אנשים שלא מכירים אותו, והם רואים שאני דתייה, הם מיד חושבים שהבן שלי חולה צבא, מורעל, שטוף באידיאולוגיה לאומנית, לפי כל הקלישאות הידועות. אבל זה ממש הפוך", אומרת שירה, אמו. "ענר לא מאמין בצבא, הוא לא רוצה להיות קצין כי הדרגות לא חשובות לו. הוא בכלל לא רוצה להיות חלק מ'הסיסטם'. מה שהכי חשוב לו זה ללמוד - ללמוד ולחנך. אבל הוא גם אומר שכל עוד הצבא קיים, כל עוד יש צורך בצבא כדי להציל חיים, הוא יהיה שם וייתן את הכי טוב שלו - 'אין סיבה שאנשים אחרים יסכנו את החיים שלהם ואני אשב בשקט בבית. אני צריך להיות בקו הראשון ולעשות כמיטב יכולתי להציל חיים'". זה ענר: פסנתרן קלאסי וראפר, איש שלום ולוחם בעורב נח"ל.

אחרי הערב המשפחתי השמח, מגיע הזמן לחברים ולמוזיקה. ההורים לא ממש יודעים לאיזו מסיבה הוא הולך ואיפה היא מתקיימת. גם לא החבֵרה, שֶלי. "הוא לא אמר שזה ליד רצועת עזה. אני גם לא חושבת שהוא ידע. הוא היה כזה... הוא פשוט הלך למסיבה עם חברים".

שלי לא באה איתו למסיבה; יש לה תוכניות אחרות. אבל ענר לא נוסע לבד. החבורה שלו מתכנסת קודם כל ב"סירה", כמו שהם קוראים לבר האהוב עליהם ברחוב בן סירא בירושלים. "הסירה" הוא מקום אלטרנטיבי שכזה, אבן שואבת לאמנים ואנשי רוח ירושלמים. יש בו הופעות מוזיקליות והוא פעיל גם בשישי־שבת - עניין יוצא דופן בבירה. והכי חשוב: "הסירה" הוא מקום המפגש של אוהדי הפועל ירושלים; בו הם חוגגים את הניצחונות ובו גם נערכות ישיבות על ניהול קבוצת הכדורגל שנמצאת בבעלות האוהדים.

הירש גולדברג־פולין, אוהד שרוף של הפועל ירושלים, אוסף את ענר כמה רחובות מהבית, מתוך כבוד למשפחה שומרת השבת. הם יוצאים יחד ל"סירה". גם הירש ממשפחה דתית, אבל ליברלית. ההורים לא כופים דבר על ילדיהם. הם מאפשרים להם להחליט בעצמם ולבחור את דרכם בחיים ובדת.

הירש בן 23, שנה גדול מענר. הוא נולד בברקלי שבקליפורניה, מעוז פרוגרסיבי מאז ומתמיד. המשפחה עלתה לארץ כשהיה בן שמונה. הוא וענר חברי ילדות. הם למדו באותה כיתה כמה שנים, וגם נסעו יחד לטייל באירופה. הם חולקים אותה תשוקה למוזיקה. הירש אינו מנגן, אבל הוא כולו מוזיקה.

לשני החברים יש גם חיבור רעיוני ופוליטי חזק. כמו ענר, הירש פתוח מאוד. לא נכנע למוסכמות וחושב מחוץ לקופסה. הוא נוטה חזק לשמאל. זה התחיל בבית הליברלי בו גדל. "יש כאלה שמתקשים להבין שאנשים יכולים להיות דתיים וגם פרוגרסיביים, מכבדים מסורת וגם ליברליים. אבל ככה אנחנו מגדירים את עצמנו", מסבירה אמו רייצ'ל. המשפחה של הירש אכן מייצגת היטב את המסורת הליברלית והפרוגרסיבית של יהודי ארצות הברית, שעומדת בניגוד חד לחלוקה הפוליטית והחברתית המקובלת בישראל.

הבית הליברלי השני שלו הוא קבוצת הפועל ירושלים. הירש אוהב כדורגל, ובעיקר הוא אוהב את הרוח המיוחדת של הקבוצה. היא נחשבת לאחד מסמלי הליברליזם בירושלים השמרנית והדתית. הירש חבר נלהב ב"בריגדה" - אגודת האוהדים של הפועל. גם ענֵר אוהב את הפועל ירושלים. הוא פחות בעניין הכדורגל ויותר בעניין הרוח של הקבוצה. "הוא אוהד של האוהדים", מחייך משה, אביו.

הירש מתכונן ללימודים באוניברסיטה. ממש עכשיו חזר מטיול של חודשיים באירופה וחגג בכל פסטיבלי הטכנו הפסיכדליים - ז'אנר מוזיקלי שהוא אוהב במיוחד. בימים האחרונים הוא היה במסיבה בצפון הארץ, שנקטעה במפתיע. הירש נאלץ לשנות את התוכניות. הוא חוזר לירושלים, אבל זה לא מדכדך אותו. להפך. הוא יודע שהוריו ישמחו והירש אוהב לשמח אותם. "הוא התקשר אלי להגיד לי שאני עומדת להיות מאושרת כי הוא חוזר הביתה והוא יהיה איתנו בשבת של שמחת תורה", נזכרת רייצ'ל, אמו.

בשישי הירש הולך לבית הכנסת, להקפות שמחת תורה, עם הוריו ושתי אחיותיו הקטנות ליבי ואורלי. אחר כך סועד איתם אצל קרובים, לא רחוק משם. ב-11 בלילה, הוא לוקח את התרמיל הקטן שארז, מנשק את הוריו, ויוצא אל ענר ואל "הסירה". הוא לא אומר להורים שהוא יוצא למסיבה.

ירושלים
ענר שפירא
הירש גולדברג־פולין
עדי קאופמן
יועד פאר
 

לענר והירש אין רכב. ב"סירה" הם פוגשים שני חברים ירושלמים שייקחו אותם למסיבה: עדי קאופמן ויועד פאר. הארבעה יוצאים מהבר קצת לפני חצות. המכונית, סיאט ארונה לבנה, שייכת לעדי, שגם נוהגת. היא רק בת 21, ברונטית, בעלת תווי פנים עדינים. לפני חצי שנה השתחררה, והיא מתכוננת לאוניברסיטה, רוצה להיות רופאה. יועד, בן 21, יושב לידה. בחור רחב, מזוקן וחייכן. איש מצחיק, יועד, עם חוש הומור מפותח למדי. זו פעם ראשונה שהוא הולך למסיבה כזו בישראל. רק לפני חודשיים השתחרר, נסע לאירופה וגילה את מוזיקת הטראנס בפסטיבל "זיגט" המפורסם בהונגריה. עכשיו הוא עובד כמלצר, חוסך לטיול הגדול. הוא מת על טיולים, אוהב טבע. תמיד חלם לנסוע ללפלנד, לראות את הזוהר הצפוני, וגם הצליח להגיע לשם עם טלי, אמא שלו. עכשיו הכול כבר מתוכנן אצלו: בדצמבר הוא ייפגש עם חבר טוב בתאילנד, ייצא לטיול הגדול, ואחר כך לימודים: משפטים ומינהל עסקים. יועד ועדי חברים קרובים. הם למדו יחד בתיכון ונפגשים הרבה. יש להם גם חברים משותפים.

"בשישי בערב אכלנו כל המשפחה יחד. היה מאוד שמח, ממש תחושה של קסם באוויר", מספרת טלי, אמו של יועד. "כשעדי הגיעה לאסוף אותו, חששתי שהם עלולים לנהוג תחת השפעת אלכוהול. אבל הם הבטיחו לי שיהיו זהירים. וזהו, הם יצאו לדרך".

אחרי שכולם נפגשים ב"סירה", הם יוצאים למסיבה. לפניהם שעתיים נסיעה עד לאתר. המיקום נמסר להם רק באותו יום בצהריים. ככה נהוג במסיבות האלה: המיקום נשמר בסוד עד לרגע האחרון. החבורה הירושלמית עוצרת תחילה במודיעין ואוספת עוד חבֵרה, ומשם דרומה, לסופר נובה.

לאחר כ-70 קילומטר הם מגיעים לשדרות, ועולים על כביש 232 לכיוון בְּארי ורֵעים. הכביש הזה הוא ציר התנועה העיקרי של עוטף עזה ונמתח במקביל לגבול שנמצא כמה קילומטרים מערבה. יש לו חשיבות צבאית גדולה. לאורך הכביש פזורים קיבוצים ומושבים, שהצליחו לפתח משקים חקלאיים משגשגים על הקרקע החולית. סוג של נס סביבתי. האזור שטוח למדי, הנוף יחסית דליל. בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, הכול הופך ירוק ומתכסה בכלניות אדומות. אבל עכשיו רק תחילת הסתיו, אוקטובר, האדמה יבשה והשדות צהובים־חומים. גם חם עדיין. פה ושם נטועות חורשות - מקומות מעולים לפיקניקים וטיולים, גם למסיבות. אפשר להרעיש ללא חשש, לאיש זה לא מפריע. זו הסיבה שהמקום הזה - חניון רֵעים - נבחר על ידי מארגני האירוע.

הם מבטיחים הפעם מסיבה מיוחדת, יוצאת דופן, עם מימד בינלאומי מלהיב: זו מסיבה מקדימה לפסטיבל הברזילאי המפורסם "יוניברסו פרללו" ("יקום מקביל"), הנערך בחופי באהייה הקסומים - אחד הפסטיבלים הוותיקים והמשפיעים בעולם, והגדול ביותר באמריקה הלטינית. החיבור בין הסופר נובה לאנרגיות הברזילאיות אמור לייצר אירוע סוחף ועוצמתי, מלא הפתעות.

הרביעייה שלנו מגיעה לפסטיבל באחת וחצי בלילה. המקום הומה אדם, אלפי אנשים. עדי מחנה את הרכב באחד משני החניונים הגדולים המסומנים בשדות. שלושת הבנים - ענֵר, הירש ויועד - לוקחים את התיקים העמוסים בציוד מחנאות. המסיבה אמורה להימשך עד למחרת אחר הצהריים, והחבר'ה מתכוונים לישון שם. כולם מתקדמים לשטח המסיבה. הצלילים החזקים מגבירים את ההתרגשות.

בכניסה מתקיימת בדיקה קפדנית של הכרטיסים והתיקים. האירוע מאובטח היטב, עם עשרות מאבטחים וגם עשרות שוטרים שהוצבו שם במיוחד. יש כללי התנהגות קפדניים ואפילו הוראות לשמירת הטבע. העניין הזה חשוב למארגנים וגם לרבים מהחוגגים, כמו ענר. זה חלק מהעקרונות של מסיבות הטבע האלה בכל העולם. למשל, השימוש בכלים חד־פעמיים ומזהמים אסור בתכלית.

זו מסיבה מאורגנת ומושקעת, וגם די יקרה: מחירי הכרטיסים מגיעים עד ל-500 שקלים. רבים רוכשים אותם חודשים מראש, בהנחה גדולה. ועדיין, עבור חיילים בחופשה, סטודנטים או צעירים בעבודות מזדמנות, כמו החבר'ה הירושלמים, זה הרבה כסף והציפייה גדולה.

המשך הפרק בספר המלא