אוגדת עזה נכבשה

ב-30 באפריל 1956 נחפר הקבר הראשון בקיבוץ נחל עוז.

רועי רוטברג, קצין צה"ל וחבר גרעין הנח"ל שהקים את קיבוץ נחל עוז, כמה מאות מטרים מגבול רצועת עזה, היה רכז הביטחון ביישוב - הרבש"ץ הראשון ביישובי קו העימות. ב-29 באפריל של אותה שנה, לאחר שהתבשר כי ערבים חצו את הגבול ואוספים יבול באחד משדות הקיבוץ הצעיר, עלה על סוסתו ומיהר למקום.

הסוסה חזרה לאחר כמה דקות ללא הרוכב. רועי נורה מן המארב, גופתו נחטפה לעזה והושבה רק לפנות ערב. למחרת נטמן בבית הקברות שהוכן במהירות במשך הלילה. חברי הקיבוץ, צעירים וצעירות, ליוו את החלל הראשון של נחל עוז. מעטים מהם, באמצע העשור התשיעי לחייהם, יהיו שם גם ב-7 באוקטובר 2023, בשבת הארורה ההיא.

הרמטכ"ל, רב־אלוף משה דיין, ספד לרועי מעל הקבר הפתוח. הספד שעוצמת המילים שנשמעו בו הדהדה גם 67 שנים מאוחר יותר.

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורוֹ ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם.

אל נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה בכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים [...] אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים. חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כָּבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

1

נחשול פלדה ואש משמים

השחר המפציע בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, חשף את יופיו של חבל הארץ המיוחד הזה, עוטף עזה. עשרות יישובים פורחים, קיבוצים ומושבים. רצף שעוטף בחגורה ירוקה את כל מה שנמצא ממערב לו. בתים לבנים, גגות רעפים אדומים, שבילים צרים שמתפתלים בין ערוגות הפרחים. במטעים מבשילות בננות ומאות דונמים של אבוקדו מוכנים לקטיף. השדות, שעד לא מזמן ידעו שריפות והצתות מבלוני האש שעטו עליהם ממערב, עמוסים עתה עגבניות אדומות ופלפלים במגוון צבעים. עוד מעט גם יצהיבו שדות החיטה שנזרעו בסתיו. הפרות ברפתות גועות. עוד מעט, בתום חליבת הבוקר, תגיע המכלית כדי להוביל עשרות אלפי ליטרים של חלב למחלבות תנובה. משכימי הקום יֵצאו לריצת בוקר או לרכיבת אופניים בשבילי הכורכר שמסביב. הרוב מתפנקים עדיין בחדרים. שבת בבוקר, חג. לא צריך למהר לשום מקום. עוד בוקר פסטורלי בחבל יישוב ירוק, שבו באביב פורחים מרבדי כלניות ובסתיו פרחי חצב שמושכים אליהם מדי שבת אלפי מבקרים. ארץ ישראל היפה עם מתיישבים שמכונים מלח הארץ. ארץ ישראל היפה, שלמרות סבבי הלחימה אחת לכמה שנים, ולמרות טפטוף פצמ"רים שלא פוסקים, החיים בה נמשכים. החיים היפים. התושבים למדו לחיות בצל התרעת צבע אדום שהקדימה את ירי פגזי המרגמה ורקטות הקסאם שחלפו מעליהם בדרכם לעיר שדרות הסמוכה, ומנהלי הקהילות בכל אחד מקיבוצי העוטף התקשו לספק את הביקוש הגואה לבתים: בתים לבנים חוזרים, להרחבות, למשפחות מהמרכז שהגיעו לביקור קצר ונשבו מהיופי שסביבם. מאיכות החיים הנפלאה שהם רוצים להעניק לילדיהם.

עד לשעה 06:30 של 7 באוקטובר 2023, השבת הארורה. השבת השחורה.

כריזת צבע אדום היתה הפעם ארוכה מתמיד, ומטחי הפצמ"רים והרקטות היו בעוצמה חסרת תקדים. זה לא טפטוף. זה גם לא מטח גדול שפתח אחריו עוד סבב לחימה בדרום. זה היה שיטפון רקטי של ממש. ארסנל ענק של אש ופלדה התרומם בבת אחת מכל המרחב שממערב. אלפי פצמ"רים ורקטות ארוכות טווח. אזעקות הופעלו בכל מקום. מהדרום ועד למרכז. סוללות כיפת ברזל התקשו להתמודד עם המסות של הרקטות. מאות אלפים מיהרו למרחבים המוגנים. ביישובי העוטף, בבסיסים ובמחנות צה"ל בדרום ועד גוש דן, כ-80 קילומטרים צפונה משם.

איש לא תיאר לעצמו שבאותן דקות ממש, לנחשול שנוחת מהשמים יצטרף נחשול אנושי. אלפי אנשי חמאס חמושים שמתקרבים במהירות למכשול שמפריד בין העוטף לשכונות המזרחיות של עזה. רכובים על טנדרים, על אופנועים, מעודדים עצמם בקריאות "אללה אכבר" ונחושים להגיע ליעדים שהוקצו להם בתדריך האחרון, ממש לפני שיצאו לקרב.

2

75 שנות טרור עזתי

מי שטבע את צמד המילים "לך לעזה" לא התכוון למשהו טוב... לך לעזאזל, לך לגיהינום, או לך לעזה - היינו הך. אין מקום מקולל יותר מהרצועה הצרה הזו שאיש בעולם לא רוצה אותה. לא אותה ולא את מיליוני תושביה. גם הנשיא סאדאת, שדרש לקבל לידיו חזרה את כל סיני, עד המטר האחרון, העדיף בוועידת קמפ דייוויד להשאיר את רצועת עזה בידי ישראל. והוא ידע היטב למה. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שאותגר בידי האגף הימני במפלגה, לא התעקש להחזיר את הרצועה, יחד עם כל סיני, לידי מצרים. בכייה לדורות.

ההיסטוריה הארוכה, 75 שנים לפחות, בין ישראל לבין רצועת עזה - רוויה בדם. עזה תמיד היתה שם. קיצונית, אידיאולוגית ולוחמנית. עזה שמובילה את ההתנגדות הפלסטינית וסוחפת אחריה גם את תושבי הגדה המערבית, לימים יהודה ושומרון.

עד 1967 רצועת עזה, שאליה נקבצו מאות אלפי פליטים שגורשו או ברחו מאזורי הקרבות במלחמת השחרור, היתה תחת שלטון מצרי, והמודיעין המצרי גייס והפעיל רבים לפעילות נגד ישראל: פגיעה ביהודים שנשלחו ליישובים החדשים שהוקמו לאורך הגבול, רציחות, תקיפות ופעילות מודיעינית. עד כדי כך התקשו ביישובים להתמודד עם אנשי הפידאיון שחצו ללא כל הפרעה את קו הגבול - באותם ימים ראשונים לא חצצו גדר או כל מכשול אחר בין הרצועה לשטח ישראל - עד שהתעורר חשש שיישובים שלמים עלולים להינטש אם צה"ל לא יצליח להתמודד עם הבעיה.

בתחילה זאת היתה יחידה 101 שהוקמה על ידי רב־סרן צעיר, אריאל שרון, שאימצה את דרך התגובה: על כל רצח של יהודי - פעולה צבאית נגד בסיסי הצבא המצרי ברצועת עזה או הצבא הירדני בגדה המערבית. ב-1955 הוקמה יחידה חדשה, סיירת שקד, שאימצה שיטת פעולה שונה: לא פעולות תגמול אלא מארבים, מרדפים ופעילות בט"ש שנועדה לאתר ולפגוע בכל חוליה שתנסה להיכנס לישראל, אם לפיגועים או למשימות מודיעין.

רצועת עזה נכבשה לראשונה בנובמבר 1956, במלחמת סיני, הושבה למצרים לאחר נסיגת ישראל מכל חצי האי סיני, ובחסות כוח האו"ם שהוצב לאורך הגבול, שָׁקטה הרצועה למשך 11 שנים, עד יוני 1967, מלחמת ששת הימים, אם כי גם באותן שנים נמשכו ניסיונות החדירה לישראל, שרובם סוכלו בידי לוחמי הסיירת ויחידות נוספות שנקראו לפעילות בט"ש.

רצועת עזה נכבשה בשנית במלחמת ששת הימים. השקט ברצועה, בעיקר בעיר עזה ובמחנות הפליטים הסובבים אותה, נמשך שלוש שנים בקירוב. עשרות אלפי ישראלים פקדו מדי שבת את השוק המרכזי בעיר, שתו קפה בכיכר פלסטין וחזרו הביתה מלאי חוויות מהשכנים החדשים. אירוע אחד, בינואר 1971, שינה הכול. רימון יד נזרק לעבר מכונית של משפחה ישראלית, משפחת ארויו, שהגיעה לביקור בעיר. שני הילדים הקטנים נהרגו מהפיצוץ הקטלני. הרצח חולל זעזוע עמוק בישראל והוביל להחלטה לפעול בעוצמה נגד הטרור בעזה. אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לקח זאת כמשימה אישית. הוא הקים יחידה חשאית, "רימון" שמה, בפיקוד קצין צעיר, מאיר דגן, לימים ראש המוסד, והטיל עליו את משימת חיסול הטרור ברצועה. היחידה, שהפעילה גם כוחות נוספים, פעלה בקִני הטרור שבפרדסי הרצועה, רדפה את מנהיגיהם, ובתוך שנתיים חזר השקט. השקט הזה נשמר לאורך שנים, אבל מתחתיו בעבעו ניצני טרור חדשים.

במקביל ללחימה בטרור ולתנופת התיישבות ביהודה ושומרון, הוקמו יישובים גם ברצועת עזה, גוש קטיף בדרום הרצועה וגם כמה יישובים בצפונה. בסך הכול 21 יישובים ששגשגו עד מהלך ההתנתקות שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005. כדי לשמור על ביטחון היישובים היהודיים, שמוקפים מכל עבר במאות אלפי מקומיים, הוקמה אוגדת עזה שהתמקמה תחילה בעיר עזה, ובהמשך, לאחר ההתנתקות, התייצבה סמוך לגדר, בשטח הישראלי.

עזה הובילה את האינתיפאדה הראשונה ב-1987 ואת פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה שגבו מאות קורבנות בשטחי ישראל. את מקומו של ארגון אש"ף, שהוביל את פעולות הטרור בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, תפס עתה ארגון חדש, דתי־קיצוני, חמאס. ארגון קטן בתחילת הדרך, מונהג בידי אנשי דת סונים מוסלמים ובראשם השייח' אחמד יאסין, שסחף אליו בתוך זמן קצר מאות ואלפים מבין צעירי הרצועה.

3

חמאס - רצח עם בשם אידיאולוגיה דתית

התאריך הרשמי להקמת חמאס - בערבית: תנועת ההתנגדות האסלאמית - הוא 14 בדצמבר 1987, חמישה ימים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, אם כי ההתארגנות מתחת לפני השטח החלה עוד קודם לכן. הבסיס הראשוני של הארגון היה במחנות הפליטים שברצועת עזה, והוא החל את דרכו כארגון צדקה מוסלמי שפרח במסגדים ברצועה. חמשת מייסדיו היו השייח' אחמד יאסין, מטיף דת קנאי, נכה על כיסא גלגלים, שנתן חותם דתי לטרור, עבד אל־עזיז רנתיסי, מחמוד א־זהאר, סלאח שחאדה, ואסמאעיל הנייה. על ברכיהם התחנך הדור הצעיר של פעילים בולטים. פעילות הצדקה שעליה הצהיר ושאליה כיוון הארגון בימיו הראשונים היתה רק מסווה למטרה האמיתית, ומי שהוביל את המעבר מפעילות הומניטרית במחנות הפליטים לפעולות טרור היה המנהיג, שייח' יאסין, שלא הסתיר למן הרגע הראשון את שנאתו לישראל וליהודים באשר הם.

בישראל לא זיהו מיד את רמת המסוכנות בארגון החדש. להפך. ממשלת ישראל, בראשותו של יצחק שמיר, העריכה שיהווה משקל נגד לרשות הפלסטינית, ולפיכך יש לטפחו. איזה רע כבר יכול לצמוח מארגון דתי שמצהיר כי כל כוונתו היא להיטיב עם הפליטים שמצטופפים במחנות הפליטים?

אלא שההתפכחות הגיעה מהר מאוד.

בניגוד לרשות הפלסטינית, מתחילת דרכה התגבשה תנועת חמאס כתנועה בדלנית שאינה מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל, ומסרבת לכל הסדר מדיני עמה. המטרה היתה ברורה: חיסול מדינת ישראל. הדרך להשגת המטרה תהיה ארוכה ומפרכת, ותידרש לשם כך המון סבלנות, ובשום פנים ואופן אין לסטות ממנה כהוא זה.

הטרור החדש שצמח ברצועה היה נועז ונשא אופי רצחני יותר. לראשונה הוקמו בעזה יחידות לחימה, עז א־דין אל־קסאם, שבהמשך התארגנו בפלוגות, בגדודים ובחטיבות. אנשי המפתח בארגון פיתחו את שיטת פיגועי התאבדות נגד מטרות בישראל וסיפקו את ההצדקה הדתית לכך. ניסיון שנעשה ב-1992 להגלות ללבנון מאות פעילי חמאס לא צלח. הם הוחזרו לעזה וליהודה ושומרון כשהם מנוסים יותר, נחושים יותר, וחדורי מוטיבציה. השב"כ חשף את האחראים לפיגועים, ביניהם סלאח שחאדה ויחיא עבדול לטיף עיאש, "המהנדס", שהתמחה בהכנת מטעני נפץ שנועדו להתפוצץ בריכוזי אוכלוסייה גדולים. לאחר כמה פיגועים רצחניים שהוא יזם, עם עשרות רבות של הרוגים ומאות פצועים, הוכנס "המהנדס" לראש הרשימה של אלה שאמורים להיפרד מהעולם, ויפה שעה אחת קודם. השיטה שנבחרה: הטמנת מטען זעיר, 11 גרם, בטלפון סלולרי שהועבר לו בידי סייען. הניסיון הראשון לא צלח. הטלפון הגיע חזרה למומחי הטכנולוגיה של השב"כ שגילו כי מקור התקלה בחוט שנקרע. לטלפון הוחדר עתה מטען גדול יותר, והוא הגיע שוב לידיו של המועמד לחיסול. הטלפון צלצל, עיאש הצמיד אותו לאוזנו - והמטען הופעל מרחוק. הארכי־מחבל נהרג במקום.

תגובת חמאס לחיסול היתה מהירה וקשה: שני פיגועי התאבדות באוטובוסים בירושלים, פיגוע באוטובוס בתל אביב, פיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב וסדרת פיגועים בבתי קפה הומים. הפיגועים הקשים, בעיצומה של מערכת הבחירות שלאחר רצח רבין, קירבו את ניצחונו של מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו מול שמעון פרס, שרק הוא יכול להביא ביטחון לישראל.

כל אותה עת השייח' יאסין היה כלוא בישראל, עד לשחרורו בספטמבר 1997 בעקבות ניסיון התנקשות כושל בחאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של הארגון, ואיום של המלך חוסיין להוציא להורג את שני המבצעים של המוסד שנתפסו בבירה הירדנית מיד לאחר האירוע. נתניהו, שיזם את מבצע החיסול בלי שעדכן את שר הביטחון יצחק מרדכי, ואת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, התקפל, אִפשר להעביר לבכיר חמאס חומר נוגד לרעל - וחייו ניצלו. השייח' יאסין חזר מהכלא הישראלי לרצועת עזה והמשיך להנהיג את ארגון הטרור.

אלא שהפיגועים הרצחניים לא פסקו. גם לא החיסולים הממוקדים. הראשון מבין הבכירים שחוסל היה סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שנהרג יחד עם רבים מבני משפחתו ביולי 2002, כשפצצה מדויקת ורבת עוצמה שהוטלה ממטוס פגעה בביתו. אחריו, במרס 2004, חוסל השייח' יאסין, וחודש לאחר מכן הגיע גם תורו של מחליפו, עבד אל־עזיז רנתיסי. אסמאעיל הנייה קיבל את ראשות הארגון.

ב-16 באפריל 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה - כמעט עשור לפני שהרקטות מהרצועה פגשו לראשונה את מערכת כיפת ברזל - הפעיל חמאס את הנשק הסודי שלו: רקטת קסאם ראשונה התפוצצה בשדרות, במרחק ארבעה קילומטרים מצפון הרצועה. רקטה ראשונה. אחריה יהיו עוד עשרות אלפים. הצינור הפרימיטיבי שטס לעבר שדרות יפַנה בהמשך את מקומו לטילים ארוכי טווח, חלקם יגיעו מאיראן ויוברחו במנהרות העמוקות שמתחת לציר פילדלפי, על גבול הרצועה וסיני, וחלקן ייוּצרו במחרטות המשוכללות שנבנו בהמשך בעזה תחתית, עמוק מתחת לאדמה.

באוגוסט 2005 סערה ישראל ורעשה כשראש הממשלה שרון מימש את תוכניתו להיפרד סופית מרצועת עזה. 30 שנים לאחר שהוקמו פורקו היישובים ברצועת עזה, אירוע קשה שהביא, במידה רבה, להרחבת הקיטוב בעם. כשנשאל ראש הממשלה שרון מה תעשה ישראל אם חמאס ימשיך לירות פצמ"רים ורקטות לעבר הדרום, תשובתו היתה החלטית מאוד: על כל ירי - נגיב בעוצמה רבה.

▪▪▪

בינואר 2006, חצי שנה לאחר ההתנתקות, התקיימו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שהסתיימו בניצחון מוחץ של חמאס. אסמאעיל הנייה, מנהיג הארגון, נבחר לראש הממשלה הבא של הרשות הפלסטינית. אבו מאזן, יו"ר הרשות, במקום מושבו ברמאללה, לא קיבל את תוצאות הבחירות, ולאחר כמה שבועות מינה את מקורבו, סלאם פיאד, לראש הממשלה. ניסיונות אחדים להקים ממשלת אחדות כשלו, וביוני 2007 פרץ עימות אלים ברצועת עזה בין חמאס והפת"ח. קרבות אש התנהלו ברצועה, לוחמי חמאס השתלטו על מחנות הפת"ח והוציאו להורג עשרות מבכירי הארגון. בכך השלים חמאס את התנתקותו מהרשות הפלסטינית ואת השתלטותו על מוסדות השלטון שברצועת עזה. אסמאעיל הנייה מונה לראש ממשלת חמאס.

▪▪▪

אריאל שרון נפרד בפתאומיות מהבמה הפוליטית בינואר 2006, וההתמודדות עם המשך הירי תלול מסלול, שרק הלך והתגבר, גם מספרית, גם איכותית וגם לטווחים רחוקים, תגיע לפתחו של בנימין נתניהו, שיושב בלשכת ראש הממשלה כמעט ברציפות משנת 2009 ועד היום, למעט קדנציה קצרה של ממשלת השינוי. בין השנים 2005 ל-2022 - אהוד אולמרט היה ראש הממשלה בין 2006 ל-2009, נפתלי בנט ויאיר לפיד ב-2022 - נקלע צה"ל לשורה ארוכה של סבבי לחימה או מבצעים נקודתיים ברצועת עזה, שרובם החלו בתגובה לירי טילים על יישובי הדרום, ואשר הסתיימו לרוב בהפסקת אש בתיווך מצרי. רשימה חלקית: "קיץ דרומי", מרס 2005; "ענני סתיו", נובמבר 2006; "חורף חם", מרס 2008; "עופרת יצוקה", דצמבר 2008; "עמוד ענן", יולי 2012; "גן סגור", מאי 2019; "חגורה שחורה", נובמבר 2019; "שומר החומות", מאי 2021; "שובר גלים", אפריל 2022; "עלות השחר", אוגוסט 2022; ו"מגן וחץ", מאי 2023.

כמעט כל סבב לחימה הסתיים בהצהרה כי חמאס הורתע. עד הסבב הבא.

שניים מתוך המבצעים האלה זכו לתשומת לב מיוחדת בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. הראשון הוא "שומר החומות", שהחל לאחר ירי של חמאס מרצועת עזה לעבר ירושלים בתגובה על המהומות בהר הבית, ולוּוה בהתפרצויות אלימות בערים המעורבות, בעיקר בלוד, ברמלה ובעכו. בחמאס שמעו את הקולות, ראו את המראות והאמינו שגם בעתיד ערביי ישראל יצטרפו למערכה הגדולה שתיפתח. השני הוא מבצע "עלות השחר", שנמשך שלושה ימים בלבד, ואשר בו חוסלו שני מפקדי חטיבות של הג'יהאד האסלאמי. ארגון הטרור הקטן יותר שברצועה הגיב בירי מסיבי לעבר יישובי וערי ישראל, יותר מ-1,200 רקטות, ובישראל חיכו לראות איך יגיב חמאס, שהחליט שלא להתערב בלחימה. בצד הישראלי ראו בכך עוד הוכחה כי חמאס מורתע, וכי מנהיגו, יחיא סינוואר, מעוניין, קודם כול, בשקט כדי שיוכל להמשיך ולשקם את רצועת עזה באמצעות מזוודות הכסף הקטארי שהמשיך לזרום לרצועה בהסכמתו המלאה של ראש ממשלת ישראל.