מלכי שנגחאי

הקדמה

היה זה יום חם ולח של שלהי קיץ 1979, כשיצאתי מחוּמה של שנגחאי אל לובי השיש הצונן של "מלון השלום".

הייתי בן עשרים ושלוש, כתב זר שמתחיל בשליחות. ארצות הברית אך זה ביססה קשרים דיפלומטיים עם סין, אחרי שלושים שנות "המלחמה הקרה". סין החלה להיפתח אל העולם. המלון שכן בעיקול של הבּוּנד, טיילת הולכי הרגל שמשתרעת לאורך גדת נהר הוּאַנגפּוּ העמוס. חזית המלון מזדקרת כמו חרטום של אונייה ענקית, בכיוון הים, ויוצרת קו רקיע של בניינים בסגנון אר־דקו שמשקיפים על הנהר שמתחת. סין היתה מאובנת, כמו משוּמרת בתוך ענבר, בשנת 1949 בערך, כשהקומוניסטים עלו לשלטון ו"שחררו" את הארץ מקפיטליזם ומפלישות זרות. הכול היה ברור, צבוע בשחור־לבן. שום מודעות פרסומת או חלונות ראווה צבעוניים לא החיו את הרחובות. אופניים מוצקים שחורים מילאו את הכבישים וכלי רכב שחורים ומגושמים שעברו שם הפריעו להם מדי פעם. וילונות תחרה לבנים על חלונות הנוסעים הסתירו את פקידי המפלגה הבכירים שישבו בהם. נשים סיניות וגברים סינים כאחד לבשו חולצות לבנות, וחליפות מאו כחולות כהות נתלו על כתפיהם. כל הבגדים נראו גדולים מדי במידה אחת. במשך שלושים שנה היתה סין מנותקת מהעולם, וללא ספק מרוב האמריקנים. "סין האדומה" נלחמה נגד ארצות הברית במלחמת קוריאה, התייצבה לצד הצפון וייטנאמים במלחמת וייטנאם, וגינתה את ארצות הברית כ"חדלת אישים" ו"אימפריאליסטית" שמאיימת במלחמה גרעינית.

ריצ'רד ניקסון שבר את הבידוד של סין שבע שנים קודם לכן, בביקורו הנשיאותי, אבל ארצות הברית עדיין היתה בעיני הסינים זרה ומאיימת. מנהיג הסינים הקומוניסטים מאו דזֶה־דוּנג מת שלוש שנים קודם לכן, לאחר שבעשור האחרון לחייו עמד בראש המדינה בזמן הכאוס והכמעט מלחמת אזרחים שפרצה על רקע "מהפכת התרבות". יורשיו, בראשותו של דֶנג שיָאוּ פּינג, עצרו וכלאו במהירות את "כנופיית הארבעה" הרדיקלית, שבראשה עמדו אלמנתו של מאו, ג'יאנג צ'ינג, ותומכיה, אנשי השמאל ומנהיגי "מהפכת התרבות", שרבים מהם היו משנגחאי.

כל שיחה — עם איכרים ופועלים "פשוטים", שפקידי ממשלה ובירוקרטים של המפלגה הקומוניסטית התעקשו לגלגל שוב ושוב, אפילו עם נהגי מוניות — החלה בגינוי מתוכנת של כנופיית הארבעה המובסת:

"תחת שלטונה של כנופיית הארבעה, הפרות שלנו לא הצליחו למלא את מכסת החלב שנקבעה להן, אבל מאז מעצרם של ארבעת אנשי הכנופיה, עלתה תפוקת החלב ב-30 אחוזים."

"תחת שלטונה של כנופיית הארבעה, בית החרושת שלנו לא עמד במכסת הטקסטיל שנקבעה לו. מאז הפלת כנופיית הארבעה הפועלים שלנו יעילים יותר ושילשנו את התפוקה."

השיחות היו מדוקלמות כל כך, עד שבשלב מסוים לבשנו, עמיתי העיתונאים ואני, ז'קטים ומצחיות של מאו והמצאנו מערכונים משעשעים בחדרינו במלון, הרחק מעיניהם הפקוחות של המלווים הסינים הרשמיים שלנו: "תחת שלטונה של כנופיית הארבעה בעלי בכלל לא עשה איתי סקס. מאז הפלת הכנופיה, אנחנו עושים סקס שלוש־ארבע פעמים בשבוע!"

יותר מעשרים שנה אחרי כן, כשחזרתי לגור בסין כראש הדסק של "וול סטריט ג'ורנאל", דיברתי עם נהג מונית בבייג'ינג על התקופה המשונה ההיא. הוא צחק ואמר, "אני הייתי אז נהג מונית, ואמרו לנו מה להגיד לזרים. כמו למשל, 'תחת שלטונה של כנופיית הארבעה, בלה־בלה־בלה.'"

אם שנגחאי ב-1979 היתה סרט בשחור־לבן עם דיאלוג רשמי נוקשה, כניסה ל"מלון השלום" היתה כמו כניסה לסרט משנות הארבעים. בצבעים, ועם כותרות בצרפתית.

נברשות השתלשלו מתקרות קעורות. פמוטי קיר היו קבועים לאורך מסדרונות שהוליכו אל הלובי, והאירו את הדרך לגרמי מדרגות שיש מכוסות בשטיח. בפינה אחת פרסמה כרזה הופעות של תזמורת ג'אז מדי ערב.

הלכתי בכיוון שורת המעליות. נער מעלית קשיש, לבוש במכנסיים לבנים, ז'קט לבן קצר ומצחייה לבנה קטנה, ניגש אלי.

"Puis-je vous aider? Que voulez-vous voir" אני יכול לעזור לך? מה היית רוצה לראות?

"Je ne parle pas francais," גמגמתי בתשובה, בצרפתית הנשכחת שלי מבית הספר התיכון.

"Quel dommage," הוא אמר בחיוך. כמה חבל.

מה היה המקום הזה? מה היה השריד הזה של מותרות אירופיים — אפילו של נהנתנות — שנשמר בעיר ובארץ ששלושים שנות טוטליטריות קומוניסטית הפכו אותן לסחבה שוויונית, ממושטרת וקצת דפוקה?

עשור חלף לפני שביקרתי שוב בשנגחאי. זה היה ב-1989, ימים אחדים אחרי טבח טיֶין־אַן־מֶן, שגרם למותם של מאות סטודנטים בבייג'ינג ושיגר את שאר סין למצב של הלם ועוצר צבאי. ביליתי חלק ניכר מזמני בשיחות לוהטות עם סטודנטים ועם סינים אחרים. אחד הביקורים הרשמיים שאושרו לי היה סיור ב"ארמון הילדים". ידעתי שזה ניגוד תמים וללא ספק מבוים לזעם שמבעבע בחוץ. ילדים סינים מנגנים על פסנתר ומקבלים שיעורי בלט — נורמליות מאולצת.

צדקתי בעניין התעמולה, אבל ה"ארמון" הדהים אותי. זה היה בית מידות בסגנון אירופי, "בית גדול" שהיה משתלב יפה בפרוור של פריז או לונדון. שַיש בכל מקום, תקרות גבוהות מאוד ונברשות בדולח מפוארות, וחדרים מהודרים לרוב, עם רצפות ופאנלים מעץ, וקמינים. גרם מדרגות רחב הוביל לקומה שנייה. המבקר במקום הרגיש כאילו הוא נמצא בבית מגורים של משפחת אצולה בריטית. זה לא מפתיע, אמר לי המדריך הסיני ברצינות. במשך עשרים וחמש שנים, מ-1924 עד ההשתלטות הקומוניסטית ב-1949, זה אכן היה ביתה של משפחה בריטית קפיטליסטית עשירה — משפחת כדורי. נעצרתי על עומדי. משפחת כדורי? ידעתי מהתקופה שעשיתי בהונג קונג שמשפחת כדורי — ובראשה סֶר לורנס כדורי — היתה אחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר בעיר, והבעלים של "פנינסולה הוטל" האגדי, עם הלובי המהודר שלו, טקסי התה מנחה המוקפדים שהתקיימו בו והחדרים המפוארים מאוד והיקרים מאוד. הכדורים היו גם הבעלים של חברת החשמל הגדולה ביותר בהונג קונג, וכן היה להם חלק במנהרה שחוצה את הנמל, ובקו החשמלית שהגיע עד ל"פּיק", הוא פסגת ויקטוריה. הכדורים היו "טאי־פּאן" — מונח קולוניאליסטי שביטא עוצמה וכסף ושורשים שהגיעו הרחק לאחור עד "מלחמות האופיום".

הם לא היו סינים. ידעתי, בעצם, שהם יהודים. הכדורים סייעו במימון תוכניות בבית הכנסת שביקרתי בו בהונג קונג בעת שהותי שם ככתב.

אז לא התאפשר לי ללמוד יותר על משפחת כדורי. עבודתי ככתב לקחה אותי לברלין, שם סיקרתי את נפילת החומה וקריסת המשטר הקומוניסטי ברוסיה ובאירופה המזרחית. לא חזרתי לסין במשך קרוב לחמש־עשרה שנה, גם לא כשהיא חזרה ועלתה אל פני השטח והתעוררה לחיים.

ב-2002 מצאתי את עצמי שוב בשנגחאי, כדי לסקר ל"וול סטריט ג'ורנאל" את עלייתה של סין ככוח כלכלי כלל עולמי. עבודתי ככתב הובילה אותי לשכונה רחוקה מהמולת הטיילת שבחוף ומסאון אזורי העסקים. סין החלה להבין את סגולות התיירות, ופתחה שוב בית כנסת שבנתה משפחה יהודית אחרת, בשנות העשרים של המאה הקודמת, היא משפחת ששון. הממשלה הקומוניסטית הפכה את בית הכנסת למוזיאון. אותיות עבריות נחקקו מעל הכניסה, אבל בפנים היה המקום מעורטל מכל הסימנים שהיו בו פעם. בקומה השנייה היתה ספרייה קטנה ובה עובד סיני קשיש. התיישבנו ודיברנו על זיכרונותיו. הוא זכר שמשפחות יהודיות גרו בשנגחאי ב-1949, לפני המהפכה. הוא עבד אצל כמה מהן, הבעיר את תנורי הבישול שלהן, כי הן, משום מה, לא יכלו לעשות זאת, אמר, בגלל משהו שקשור לשבתות. הוא היה, אם כן, "גוי של שבת".

שאלתי אותו אם הוא מכיר את השם ששון. אני מבין שהם היו המשפחה העשירה שבנתה את "מלון השלום" לפני שהקומוניסטים תפסו את השלטון, והיתה גם הבעלים של המלון.

"כן, בטח," אמר, "קתאי הוטל." הוא נקב בשם שניתן למלון כשנפתח לראשונה בשנות השלושים, לפני שהקומוניסטים שינו את שמו. "כל אחד הכיר את השם ששון," אמר והנהן בחביבות.

המפלגה הקומוניסטית נוסדה בשנגחאי ועושרה של משפחת ששון עמד בניגוד בולט לעוני, לרעב ולייאוש שהזינו את הניצחון הקומוניסטי.

"שנאת אותם? את העושר שלהם?" שאלתי. הוא הנהן. זה לא היה מפתיע.

עם זיכרונות רעננים משיחות שקיימתי עם גרמנים וצ'כים ופולנים קשישים שהיו עדיין מורעלים מאנטישמיות, שאלתי אותו ישר ולעניין, "שנאת אותם בגלל שהם יהודים?"

הוא שתק ונראה מהורהר.

"לא," אמר. "שנאנו אותם בגלל שהם היו אימפריאליסטים בריטים."

כשיצאתי החוצה הבחנתי בסיניות קשישות בוחרות פירות בשוק סמוך. כמו בן שיחי הסיני, הן נראו קשישות דיין לזכור את שנגחאי שלפני הכיבוש הקומוניסטי של העיר ב-1949.

ניגשתי אליהן ובעזרת עוזרי הסיני סיפרתי להן שביקרתי בבניין בית הכנסת הישן. לפני "השחרור", כפי שהסינים כינו את ניצחון הקומוניסטים ב-1949, יהודים כנראה גרו בשכונה הזאת. האם הן זוכרות את זה?

"חזרת כדי לקחת את הרהיטים שלך?" שאלה אחת הנשים בגלוי.

"למה את מתכוונת?" שאלתי בלי להבין.

היא הרימה שני סלי מצרכים, דחתה את הצעתי לשאת אותם בשבילה, כיוונה אותנו בזריזות אל צדו הנגדי של הכביש, ובמעלה המדרגות אל החדר האחד שהיא גרה בו. מיד ניכר שהדירה המקורית קוצצה לשורה של חדרים שביניהם מחיצות של דיקט ואריגים, כאמצעי לשיכונן של חצי תריסר משפחות. מיטה כפולה ממהגוני, מלפני מלחמת העולם השנייה, תפסה פינה אחת של החדר, ולידה שידת מגירות תואמת.

"היהודים. הם גרו פה," אמרה. "אחר כך הם עזבו. הם השאירו את הרהיטים." נועצתי במהירות עם העוזר הסיני שלי. היא התכוונה שהיהודים פונו מכאן? שהסינים או היפנים גירשו אותם? שלחו אותם למחנות או העלימו אותם או הרגו?

לא, לא, הסבירה האישה. "הם גרו פה בזמן המלחמה. אחרי 'השחרור', היהודים נשארו עוד איזה זמן, ואחר כך עזבו לישראל, לפלשתינה, למקום רחוק מאוד." היא הצביעה שוב על מיטת המהגוני והשידה.

"חזרת לקחת את הרהיטים?"

במובן מסוים אפשר לומר שזה באמת מה שעשיתי.

במשך עשרות שנים הצניעו שליטי סין הקומוניסטית את סיפורי הששונים והכדורים, שתי משפחות יריבות זרות שנסעו לסין במרוצת המאה ה-19 והפכו לשושלות. הקומוניסטים הוסיפו צבע למאה שמשפחות אלה עיצבו — מסוף מלחמת האופיום הראשונה ב-1842, שפתחה את סין אל המערב, ועד להשתלטות הקומוניסטית ב-1949 — צבעו אותה במברשת הרחבה של התעמולה. הם מחקו את ההיסטוריה וכמו פוליטיקאים בכל העולם, גייסו תמיכה באמצעות העלאת מיתוסים וסיפורים לאומיים. בכיתות בבתי הספר היסודיים בכל רחבי סין תלויה כרזה ועליה הכתובת ווּ ואנג גוּאוֹ צ'י — לעולם אל תשכחו השפלה לאומית. ההנהגה הקומוניסטית מעוניינת שהילדים, תלמידי בית הספר, יזכרו איך זרים כמו הכדורים והששונים חיו חיי פאר, ניצלו את מעמד הפועלים הסיני וכלאו אזרחים סינים בעליבות, בּוּרות וענני אופיום. רק לאחר שמאו וצבא הגרילה הקומוניסטי הנאמן שלו הפילו את הקפיטליסטים החמדנים, נעמדה סין שוב על רגליה. בעת שכוחה של סין מתחזק, ויריבותה עם ארצות הברית מתעצמת, נודעת חשיבות להבנת הסיפורים שהיא מספרת לעצמה. סיפורים אלה יכולים לעזור לנו להבין מה מניע את סין. ואפשר שבחשיפת האמת שמאחוריהם יש כדי להציע דרכים שונות להתנהלות עם סין, ולחשוף דרכים שסין מתנהלת בהן עם העולם.

בגרסת סין הקומוניסטית של ההיסטוריה יש לא מעט אמת. אבל ישנן גם אמיתות אחרות. שנגחאי היתה כור ההיתוך של סין, המַצרף שכל הכוחות שעיצבו את סין — הקפיטליזם, הקומוניזם, האימפריאליזם, הזרים והלאומנות — התכנסו בו יחד. עד שנת 1895 היו בשנגחאי מערכות מודרניות של חשמליות ומפעלי גז שהתחרו ביעילותם באלה של לונדון. עד שנות השלושים של המאה ה-20, בהנהגת ה"טאי־פּאן" ויקטור ששון, היו בה גורדי שחקים וקו רקיע שהתחרה בזה של שיקגו. היא היתה העיר הרביעית בגודלה בעולם. בעת ששאר העולם שקע בשפל הגדול, ממשלת צ'יאנג קאי־שֶק עבדה עם הששונים במטרה לייצב את המטבע ולטפח ייצוא משגשג. שנגחאי הפכה לניו יורק של סין, בירת הכספים, המסחר והתעשייה. היא היתה גם ללוס אנג'לס של סין, בירת התרבות הפופולרית. בשנות העשרים והשלושים של המאה התפרסמו בבתי ההוצאה לאור של שנגחאי יותר מ-10,000 חוברות, עיתונים ושבועונים. באולפני הקולנוע שלה הופקו מאות סרטים, שרבים מהם צולמו בעיר המערבית ברוחה. בתי ספר גבוהים פרחו, וכמוהם הפוליטיקה. "ההתיישבות הבין־לאומית" בשנגחאי נוהלה כמו רפובליקה של עסקים. מועצה של שבעה חברים שהיתה מורכבת מאנשי עסקים, ביניהם נציגים של הששונים, ניהלה את העיר, בנפרד מהחוק הסיני. פירוש הדבר היה, באופן פרדוקסלי, אווירה פוליטית ליברלית יחסית — הגנה על אקטיביסטים, מתקנים ורדיקלים סינים, מידן הכבדה של המגבלות שהטילה ממשלת סין הלאומנית על חופש הביטוי, על הקומוניזם ועל הבעת מחאות. הגוף שהיה עתיד להפוך למפלגה הקומוניסטית של מאו דזֶה־דוּנג קיים את האספה הראשונה שלו במרחק קילומטרים אחדים ממטה העסקים וממעונותיהם המפוארים של הששונים והכדורים.

הששונים והכדורים יחד סייעו לעצב את העיר שעשתה אותם למיליארדרים, שמכוח השראתה והשפעתה קם דור חדש של אנשי עסקים סינים, קפיטליסטים ויזמים מצליחים. הם סייעו בטיפוחה של תרבות יצירתית משגשגת, שהקומוניסטים מחקו ב-1949. ויקטור ששון עשה את שנגחאי לחלק מה-Grand Tour ("המסע הגדול") שפתח את סין לחוגי הצמרת של העולם. נשפי המסכות שארגן ואולם הנשפים שלו ב"קתאי הוטל" משכו אישים כמו נואל קאוורד, צ'רלי צ'פלין ואשת החברה האמריקנית ווֹליס סימפסון, שלמדה בשנגחאי, אם להאמין לשמועה, את טכניקות המין שבעזרתן פיתתה מלך לנטוש את כס המלכות שנים אחדות אחרי כן.

בשנות העשרים והשלושים העליזות נהרו סינים עשירים מהמעמד הבינוני לשנגחאי, עתירת האפשרויות הכלכליות והעיר שהציעה לתושביה חיים שלא היה אפשר למצוא בשום מקום אחר בסין — חנויות כולבו נוצצות, מלונות, מועדוני לילה, בתי הימורים. אחרי עשרות שנים של קיפאון וכניעה לבריטים, לאמריקנים, לצרפתים ולאחרים, האמינו סינים רבים ששנגחאי מעצבת תרבות סינית דינמית חדשה — שפניה נשואות החוצה, בנטיית לב קוסמופוליטית ובנכונות לאמץ את המאה ה-20. הששונים והכדורים סייעו בפתיחת העולם אל סין — ופתחו את סין אל העולם.

כשהיפנים פלשו לסין והצטרפו לגרמניה כאחת ממעצמות הציר, הששונים והכדורים איחדו כוחות וחוללו את אחד הנסים של מלחמת העולם השנייה. שעה ש-18,000 יהודים מאירופה עשו את 8,000 הקילומטרים מברלין ווינה וזרמו לשנגחאי כפליטים שנמלטים מהנאצים, ניהל ויקטור ששון משא ומתן חשאי עם היפנים, ובה בעת דחקו נציגי גרמניה הנאצית ביפנים להעמיס פליטים יהודים על דוברות ולהטביע אותם באמצע נהר הוּאַנגפּוּ. הששונים והכדורים עשו יחד משהו שיהודים באירופה ובפלשתינה ואפילו בארצות הברית לא הצליחו לעשות — הם הגנו על כל פליט יהודי שהציב את כף רגלו בעיר, כולל אלפי ילדים, ביניהם מייקל בלומנטל, שהיה לימים שר האוצר של ארצות הברית, האמן פיטר מקס, המפיק ההוליוודי מייקל מֶדַבוֹי והפרופסור למשפטים מהרווארד לורנס טרַייבּ.

כשהקומוניסטים כבשו את שנגחאי והשתלטו על מלונותיהם של הכדורים והששונים, ועל מעונותיהם המפוארים ובתי החרושת, נסוגו הכדורים להתיישבות הבריטית בהונג קונג, בקצה הדרומי של סין. הששונים נמלטו ללונדון ולאיי בהאמה ואפילו לדאלאס שבטקסס. אבל הם מעולם לא הפסיקו לחשוב על שנגחאי.

את העולם של ספר זה, בדומה מאוד לעולם של ימינו, הגדירו חדשנות וגלובליזציה, פערים גדלים ותוהו ובוהו פוליטי. זמן רב לפני שמרק צוקרברג, סטיב ג'ובס, מייקרוסופט וגוּגל שברו את הראש איך להתמודד עם סין ועם הלחצים הפוליטיים בארצות הברית, שלטו הששונים והכדורים — עם משרדיהם בשנגחאי, בהונג קונג, בבומביי ובלונדון — בכלכלה העולמית, והתמודדו עם הדילמות המוסריות והפוליטיות שבעבודה עם סין. הששונים והכדורים הראו את הדברים הגדולים שעסקים, בייחוד עסקים נאורים, יכולים לעשות. הם הלכו למקומות שממשלות לא יכלו ללכת אליהם. החלטותיהם שינו את חייהם של מאות מיליוני בני אדם. הששונים סייעו בייצובה של כלכלת סין בשנות השלושים, כששאר העולם שקע בשפל. הם הכשירו דור של סינים לקפיטליזם גלובלי, וסללו את הדרך להצלחתה המדהימה של סין היום. הכדורים הביאו חשמל למיליוני אנשים בהונג קונג, שינו את האזור שקצב החיים בו לא השתנה במשך מאות שנים. ההחלטה שקיבלה משפחת כדורי אחרי 1949 להיכנס לשותפות בהונג קונג עם בעלי בית חרושת סינים משנגחאי שנמלטו מהקומוניזם, פתחה שווקים עולמיים, עוררה את צמיחתה של הונג קונג, וסייעה בהכשרת הזירה לבּוּם הייצוא, שבמאה ה-21 הפך את סין לקומת העבדים במפעל של העולם.

ועם זאת, למרות כל התבונה הפוליטית והכלכלית שלהם, הששונים והכדורים החמיצו את המהפכה הקומוניסטית שהתבשלה ממש מחוץ למשרדיהם ולסלונים המפוארים שלהם בשנגחאי. וכאשר הקומוניסטים ניצחו ב-1949, הששונים והכדורים הנדהמים איבדו כמעט הכול. הם הותירו אחריהם מורשת שרודפת את יחסיה של סין עם ארצות הברית ושאר העולם עד היום. שום ביקור במוזיאון או טיול בסין או פגישת עסקים או משא ומתן דיפלומטי אינם מסתיימים בלי אזכור של תולדות הניצול והאימפריאליזם בסין, ההשפלה שסין סבלה והנחישות שכל זה לעולם לא יקרה שוב. מהכעס שעורר הסחר באופיום, ועד לקו הרקיע הדרמטי של הבּוּנד בשנגחאי והמתח האופף את עתידה של הונג קונג — ההיסטוריה והמורשת של המשפחות האלה מעיבות כמעט על כל החלטה שסין מקבלת היום.

הקוראים אולי שמו לב שגם אם סין עומדת במרכז הסיפור שלפנינו, הדמויות הסיניות עומדות לא אחת בשוליים, מה שמשקף את העולם הקולוניאליסטי המיוחד שמשפחות אלה חיו בו. אף בעת שגרו בשנגחאי, הן ניהלו את עסקיהן עם הסינים ממרחק, והשפה, העושר והסטריאוטיפים הקולוניאליים מפרידים ביניהם. לכך יש ביטוי גלוי בעובדה ששום סיני לא חדר מעולם אל החוג הפנימי של המשפחה, וגם שבמשך קרוב ל-200 שנה של חיים בסין, איש מבין הששונים או הכדורים לא טרח ללמוד סינית. בה בעת, המרחק שלהם מרוב הסינים הקל על הסינים, ובייחוד על מנהיגי הקומוניסטים, להתייחס בביטול אל המשפחות האלה או להגחיך אותן ולהמעיט בהשפעתן וברושם שהן עשו. אחת ממטרותיו של ספר זה היא ניסיון להתמודד עם המורכבות הזאת ולסייע לנו להבין את הבחירות שעשו הכדורים והששונים. חלק ניכר מפועלם נעשה בהתאם לרוח הזמן או הקדים את הזמן, אף בעת שמניעיו היו רווח או פטרנליזם. במקרים אחרים הם לא ראו את התוצאות וקיבלו את ההנחות הקולוניאליסטיות של התקופה. הרקע היהודי שלהם סיבך את הדרך שהם נדרשו לנווט בה בין העולמות השונים הללו. הסיפור שלפנינו אינו סיפורה של סין מאז 1840, אלא שחזור של חלק מפסיפס ההיסטוריה של סין.

שעה שסין יוצאת אל מה שרבים רואים כ"המאה הסינית", ושולחת סטודנטים, אנשי עסקים ותיירים אל מחוץ לארץ, נמנעים מנהיגיה מלעסוק במורכבות ההיסטוריה. הם מעדיפים להציג את סין, אפילו בעת עלייתה, כקורבן היסטורי. אילו נשארה סין ענייה, חלשה ומבודדת, היה סיפורם של שנגחאי, הששונים והכדורים אולי אפיזודה מעוררת סקרנות, היסטוריה אלטרנטיבית של מה שהיה אולי קורה. אבל הסוגיות שסין מתמודדת איתן היום — עבודה עם זרים, חוסר שוויון ושחיתות, הצורך למצוא מקום בעולם, להשיג איזון בין לאומנות ופתיחות, בין דמוקרטיה ושליטה פוליטית, בין גיוון ושינוי — היו הסוגיות שעיצבו את שנגחאי, הסוגיות שהכדורים והששונים התעמתו איתן מדי יום ביומו. שנגחאי, כמו שתי המשפחות האלה — צמיחתה, התפתחותה, מאבקיה והסתירות שבה — היא דמות בספר זה.

למדינות מעטות ניתנת הזדמנות שנייה. סיפורה של סין במאות ה-20, וה-21, הוא סיפור על מעצמה גדולה שנפלה, נדחקה לשפל שנגרם משחיתות פנימית, קולוניאליזם מערבי ואימפריאליזם יפני, ואחר כך נאבקה להתרומם שוב ולהתחזק. אם סין תצליח, זה יקרה לא רק משום שהיא נושאת את עיניה אל הרוח של בייג'ינג, מרכז הכוח הפוליטי של סין, עם הנהגה שמאמצת מודל של מדינה מדכאה שמכניעה כל התנגדות. זה יקרה משום שהיא נושאת את עיניה גם אל שנגחאי, העיר האלגנטית, החרוצה, המתוחכמת, המשקיפה החוצה והקוסמופוליטית, ואל נסיכי המסחר — הנשכחים עכשיו — שעזרו להקפיץ את סין אל העידן המודרני. במשך יותר משישים שנה הסתירו שנגחאי וסין כולה את ההיסטוריה הזאת בארונות של בגדים וכלים, בניירות המצהיבים שבכספות משרדיות ישנות, ובסיפורים שנלחשו על כוסות תה בחדרים מוגפים, ליד שולחנות מטבח.

ב-2014 שכרה חברת מלונות סינית את רשת מלונות "פיירמונט" לשיפוץ "קתאי הוטל" האלגנטי לשעבר והמשקיף על הבּוּנד, שבבעלותו של ויקטור ששון. כשחזרתי לשם זמן לא רב אחרי כן, לקחו אותי במעלה גרם מדרגות צר שליד הלובי, לחדר מלא ארונות זכוכית ותיבות תצוגה. זמן קצר אחרי רכישת המלון, פרסמו הבעלים החדשים מודעה קטנה בעיתון סיני מקומי, שבה הודיעו שהם מחפשים עתיקות וחפצי אמנות מימי הזוהר של המלון בשנות השלושים של המאה הקודמת. הם ציפו לקבל, אולי, כמה תפריטים ישנים, או מאפרה למזכרת. אבל מאות שנגחאים השיבו למודעה. הם הציפו את המלון בכלים עם תבליטים, כוסות בדולח ותפריטים מעוצבים בהידור. הם שלחו תמונות ישנות של נשים סיניות בשמלות צ'וֹנגסאם סיניות צמודות ובאורך מלא, ושל גברים סינים בחליפות מערביות, שחוגגים חתונות וימי הולדת בחדר האוכל של המלון, וסֶר ויקטור ששון, האריסטוקרט הבריטי בכל רמ"ח איבריו, משגיח על הכול ברקע, עם המונוקל שלו ומקל ההליכה. בחמישים שנות קומוניזם ידעה סין מהפכה, רעב ו"מהפכת תרבות". למרות זאת, כמו האישה שפגשתי ליד דוכן האוכל, האישה שישנה במיטה מערבית מדי לילה, שמרו מאות משפחות סיניות את הפיסות האלה מהעבר בארונות שבדירותיהם ברחבי שנגחאי — זיכרון, חלום של שנגחאי שהבטיח פעם סין שונה.

גם זה הרהיט שלהם.