טאבו ויצרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טאבו ויצרים

טאבו ויצרים

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: איתי שקד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2025
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 40 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 42 דק'

איתי שקד

איתי שקד, (יליד 1975), אמן וסופר תל-אביבי. בעל תואר ראשון באמנות וחינוך לאמנות מהמדרשה, בית הספר לאמנות של מכללת בית ברל, ובוגר תואר שני בתוכנית הבינתחומית לאומנויות של אוניברסיטת תל-אביב. למד צילום אופנה במילאנו, קולנוע ווידאו ב'קאמרה אובסקורה', ובצבא שירת כצלם צבאי ביחידת הניסויים. כותב כל הזמן. מציג מידי פעם בתערוכות קבוצתיות, מאייר עטיפות ספרים, רוקם תכנית לתואר שלישי בחו"ל ומנהל חנות קפה במרכז תל-אביב, קרוב לחוף. כל יום איתי נהנה משמש חזקה, הרבה השראה, ריח של קפה קלוי טרי ובריזה מהים.

ספרו הראשון, "סקס בינלאומי וסיפורים אחרים" יצא בשנת 2020. "סרטים ביתיים", ספרו השני, יצא בשנת 2022, "סיפורי העיר" הוא ספרו השלישי.

תקציר

"בודיבילדר שחום עם ביצה אחת. זה המאהב שלי. ואני תוהה, מה זה אומר עלי? מכל הגברים שהכרתי באפליקציות, נדלקתי במיוחד על ספורטאי עב גוף ולא גבוה במיוחד, שמגשים עבורי חלום רטוב ומתוק מהילדות: אינטימיות סוערת עם בודיבילדר משל עצמי."

בספרו הרביעי איתי שקד לוחץ על הדוושה עד הסוף ומשחרר לעולם פרוזה נטולת מעצורים, תיאטרון חשוף איברים של דרמה ללא גבולות. 

"דבר דומה קרה לי עם קיבוצניקית שהכרתי במסיבה בפלורנטין. הכרנו על הבר והערב זרם בכיף, וכשהתפשטנו בדירה שלי ראיתי שהשדיים שלה לא באותו הגודל. אחד היה קטן והשני גדול יותר, ונפול. "מיוחד מאד, נכון?" שאלה בגאווה, הבליטה את החזה וחפנה את שדיה בחושניות."

יחסים חופשיים, עיר, ים, דימויים וזיכרונות – דרך כתיבה משוחררת הפורמת טאבו אחר טאבו, שוזר איתי שקד בטאבו ויצרים חוויה תרבותית של ספרות מקורית ויוצאת דופן.

"כמה הומוסקסואליזם אני יכול להשליך על ואן גוך? הוא באמת חתך את האוזן בגלל פרוצה? או שאולי ריקבון התשוקה הפוריטנית והטרנסגרסיה הנפשית האלימה שבה חי - מצב הידוע עמוק והיטב לכל להט"בית באשר היא - הכריעו את הכף? ובכלל, מדוע מיתוס האמן המשוגע קוסם לנו כל כך?"

איתי שקד, (יליד 1975), הוא אמן ישראלי, צייר וסופר, דור חמישי תל אביבי. הוא כותב לשלושה בלוגים שונים, מאייר עטיפות לספרים ומנהל חנות קפה בשוק הכרמל האקזוטי שבלב תל אביב, לא רחוק מהחוף. טאבו ויצרים הוא ספרו הרביעי. 

פרק ראשון

מורי מור 

איזה סקס פרוע היה לי עם ריקי. חייתי, טבעי, אדם וחווה בגן עדן. כל הלילה. והיום. מהדירה שלה בפלורנטין שמעו את הצעקות של ריקי בוקעות דרך המרפסת הג'ונגלית שבקומה העליונה, מהשקיעה ועד לזריחה ולפעמים גם בשעות הצהריים, בסיאסטה שאחרי החומוס פול. ומין אנאלי. כמה שיותר. היא הטריפה אותי. הגוף הענק שלה שפע קימורים עסיסיים ורכסים של בשר רך ומתוק בפישוק שדיים ענקיים שעטפו אותי בשלוליות חמות של גשם רטוב וזיעה מבושמת. נפשי הפצועה מצאה סוף סוף מזור אדום וסיפוק ורוד. חיסלנו קופסאות קונדומים בלי הבחנה, וכל היום הסתובבתי עם כאב אשכים נוראי ושרירים רפויים.

"הם חיות החבר'ה בשכונה כאן, הא?" שאלתי את המוכר בפיצוציה שעל פינת אברבנל, כשראיתי שכל החבילות הכתומות של הדורקס אינביזיבל חסרות. צחקקתי והרגשתי כקרימינל בחברה טובה, אבל הבחור התבונן בי במבט רציני רצח. "יא גנוב, זה רק אתה," הפטיר והמשיך לתייג את מחירי הביסלי עם אקדח מדבקות. הייתי המום. נשפתי החוצה את עשן הסיגריה ונגמר הטראנס. הרגשתי פרוע, משוגע על כל הראש ובודד בעיר של קיץ אינסופי. בקצה הרחוב השמש שקעה ונשמעה סירנה של ניידת משטרה.

האסון קרה באותו לילה, אחרי סשן של סקס פרוע וסוחט שרירים, זקפה ונשמה. שכבתי לצד ריקי שנרדמה. הזעתי כמו חזיר כי לא היה מזגן בחדר, והלחות בפלורנטין הרגישה כמו באזור הביצות שמחוץ למיאמי. לא נשמתי ובכל זאת עישנתי ז'יטאן כבדה ומסריחה. דרך החלונות הפתוחים שמעתי קולות מהרחוב ומהפיצריה שמתחת לבניין, וזה הציק ברמות.

תוך כדי שאיפה מהבדל שמעתי שני קולות גבריים מדברים באינטימיות.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה?"

"כן. משוכנע. זה מושך אותי מאד, אבל אני פוחד ממה שיקרה אם נחצה את הגבול."

יכולתי לדמיין שני גברים גבוהים מאד, גותיים, יושבים על ספסל בכיכר הקטנה, יד על הכתף ומגש פיצה ביניהם, הנחיריים מתמלאים בארומה של פפרוני צ'יז ודולצ'ה גבאנה לגבר. הרגשתי את הזיעה ניגרת על מצחי, מחליקה לצידי הגוף ונספגת במצעים. דמיינתי את מורי, מאמן הכושר שלי מהאוניברסיטה ואת מור אלמוזנינו, שלמד איתי בקאמרה אובסקורה אחרי הצבא. שניהם גבוהים ובשניהם אני חושק כבר שנים. תמיד הייתי חצי הומו, אבל תמיד חשבתי שאגיע לזה אחרי שאסיים לחגוג עם הבנות. אני מתנשף בכבדות. אני אבוד וחנוק וסחוט עד היסוד. קשה לי לנשום.

 

"אני רוצה בזה מאד. הורס אותי לחשוב שאולי זה יקרה".

"גם אני."

דמיינתי את מורי ומור ענקיים וגאים, מתחבקים בתאורה קסומה. ליבי יצא אליהם. השתוקקתי לשבת איתם בשלישייה על הספסל ולהתנשק. פתאום חשתי דקירה בלב, צביטה בחזה ועקיצה בזרוע, היכן שמניחים תפילין. נפשי החלה לצאת מהגוף ולמרות ההלם, חשתי שלווה עמוקה, קבלה של הכול וחום גוף מענג, ממיס וממית. נזכרתי באמא ובסבתא שאהבו אותי כל כך כשהייתי ילד קטן. אני לא יכול למות עכשיו. עדיין לא גרמתי להן להיות גאות בי. עצרתי את הנשימה שכמעט העבירה אותי לעולם הבא ופקחתי את עיניי. אני בחדר החשוך עם ריקי שנוחרת לצידי. שמעתי צרחות של מבלים מלמטה. מתחת לתקרה ראיתי עננת ז'יטאן זורחת בלחות של ליל קיץ מהביל. ליבי נרגע. שוב נשמתי עמוק והנשמה חזרה לגוף. זה היה קרוב. היו לי כאבים חזקים בחזה ובזרוע והשתלט עלי עצב עמוק. התהפכתי לצד. ריקי ישנה חזק. הרגשתי כל כך לבד. כמעט בכיתי.

 

למחרת ישבתי עם ריקי סביב שולחן עם פורמייקה אדומה במטבח קטן שבהק בשמש. שנינו עם משקפיים כהים, מוקפים בג'ונגל ירוק של עציצים מטפסים. קנאביס לא רפואי, סַנְסִיוֶרָה, דקלים מתורבתים, כמה ייחורים של ראשי אננס שגדלו קיצוני ובטטות שהפכו למפלצת של גבעולים ועלים ירוקים. המקינטה הפיצה ריח חזק של קפה טרי ומהחלון הפתוח נשבה בריזה מהים. למרות האידיליה התל אביבית זה היה בוקר קשה. המרחק ביני לבין ריקי הפך לאינסופי. שנינו שתקנו.

"החלטת כבר?" היא מזגה לנו סיבוב מהמקינטה והוסיפה לכוס שלה מים חמים.

"לא," סיימתי את הקפה בשלוק אחד. בחיי שאני לא סגור עלינו. חוץ מהסקס שמאחד גוף ונפש, הקשר הולך ונפרם מיום ליום. השיח מתקצר. האחווה דועכת. למה חזרנו?

"תגיד משהו," היא אומרת בקרירות, חמושה במשקפי שמש ורצינית רצח.

"לא יודע," הדלקתי סיגריה נוספת, "אני יורד לפיצוציה."

איתי שקד

איתי שקד, (יליד 1975), אמן וסופר תל-אביבי. בעל תואר ראשון באמנות וחינוך לאמנות מהמדרשה, בית הספר לאמנות של מכללת בית ברל, ובוגר תואר שני בתוכנית הבינתחומית לאומנויות של אוניברסיטת תל-אביב. למד צילום אופנה במילאנו, קולנוע ווידאו ב'קאמרה אובסקורה', ובצבא שירת כצלם צבאי ביחידת הניסויים. כותב כל הזמן. מציג מידי פעם בתערוכות קבוצתיות, מאייר עטיפות ספרים, רוקם תכנית לתואר שלישי בחו"ל ומנהל חנות קפה במרכז תל-אביב, קרוב לחוף. כל יום איתי נהנה משמש חזקה, הרבה השראה, ריח של קפה קלוי טרי ובריזה מהים.

ספרו הראשון, "סקס בינלאומי וסיפורים אחרים" יצא בשנת 2020. "סרטים ביתיים", ספרו השני, יצא בשנת 2022, "סיפורי העיר" הוא ספרו השלישי.

עוד על הספר

  • הוצאה: איתי שקד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2025
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 40 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 42 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
2 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
13/4/2025

ספר מאד מבדר, סקסי, מרגש, כייף לקרוא

2/4/2025

וואוו!!!! אין מילים. נועז ביותר, מבריק ומצחיק. לא פעם ולא פעמיים נשארתי עם הפה פעור. כל הכבוד!

טאבו ויצרים איתי שקד

מורי מור 

איזה סקס פרוע היה לי עם ריקי. חייתי, טבעי, אדם וחווה בגן עדן. כל הלילה. והיום. מהדירה שלה בפלורנטין שמעו את הצעקות של ריקי בוקעות דרך המרפסת הג'ונגלית שבקומה העליונה, מהשקיעה ועד לזריחה ולפעמים גם בשעות הצהריים, בסיאסטה שאחרי החומוס פול. ומין אנאלי. כמה שיותר. היא הטריפה אותי. הגוף הענק שלה שפע קימורים עסיסיים ורכסים של בשר רך ומתוק בפישוק שדיים ענקיים שעטפו אותי בשלוליות חמות של גשם רטוב וזיעה מבושמת. נפשי הפצועה מצאה סוף סוף מזור אדום וסיפוק ורוד. חיסלנו קופסאות קונדומים בלי הבחנה, וכל היום הסתובבתי עם כאב אשכים נוראי ושרירים רפויים.

"הם חיות החבר'ה בשכונה כאן, הא?" שאלתי את המוכר בפיצוציה שעל פינת אברבנל, כשראיתי שכל החבילות הכתומות של הדורקס אינביזיבל חסרות. צחקקתי והרגשתי כקרימינל בחברה טובה, אבל הבחור התבונן בי במבט רציני רצח. "יא גנוב, זה רק אתה," הפטיר והמשיך לתייג את מחירי הביסלי עם אקדח מדבקות. הייתי המום. נשפתי החוצה את עשן הסיגריה ונגמר הטראנס. הרגשתי פרוע, משוגע על כל הראש ובודד בעיר של קיץ אינסופי. בקצה הרחוב השמש שקעה ונשמעה סירנה של ניידת משטרה.

האסון קרה באותו לילה, אחרי סשן של סקס פרוע וסוחט שרירים, זקפה ונשמה. שכבתי לצד ריקי שנרדמה. הזעתי כמו חזיר כי לא היה מזגן בחדר, והלחות בפלורנטין הרגישה כמו באזור הביצות שמחוץ למיאמי. לא נשמתי ובכל זאת עישנתי ז'יטאן כבדה ומסריחה. דרך החלונות הפתוחים שמעתי קולות מהרחוב ומהפיצריה שמתחת לבניין, וזה הציק ברמות.

תוך כדי שאיפה מהבדל שמעתי שני קולות גבריים מדברים באינטימיות.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה?"

"כן. משוכנע. זה מושך אותי מאד, אבל אני פוחד ממה שיקרה אם נחצה את הגבול."

יכולתי לדמיין שני גברים גבוהים מאד, גותיים, יושבים על ספסל בכיכר הקטנה, יד על הכתף ומגש פיצה ביניהם, הנחיריים מתמלאים בארומה של פפרוני צ'יז ודולצ'ה גבאנה לגבר. הרגשתי את הזיעה ניגרת על מצחי, מחליקה לצידי הגוף ונספגת במצעים. דמיינתי את מורי, מאמן הכושר שלי מהאוניברסיטה ואת מור אלמוזנינו, שלמד איתי בקאמרה אובסקורה אחרי הצבא. שניהם גבוהים ובשניהם אני חושק כבר שנים. תמיד הייתי חצי הומו, אבל תמיד חשבתי שאגיע לזה אחרי שאסיים לחגוג עם הבנות. אני מתנשף בכבדות. אני אבוד וחנוק וסחוט עד היסוד. קשה לי לנשום.

 

"אני רוצה בזה מאד. הורס אותי לחשוב שאולי זה יקרה".

"גם אני."

דמיינתי את מורי ומור ענקיים וגאים, מתחבקים בתאורה קסומה. ליבי יצא אליהם. השתוקקתי לשבת איתם בשלישייה על הספסל ולהתנשק. פתאום חשתי דקירה בלב, צביטה בחזה ועקיצה בזרוע, היכן שמניחים תפילין. נפשי החלה לצאת מהגוף ולמרות ההלם, חשתי שלווה עמוקה, קבלה של הכול וחום גוף מענג, ממיס וממית. נזכרתי באמא ובסבתא שאהבו אותי כל כך כשהייתי ילד קטן. אני לא יכול למות עכשיו. עדיין לא גרמתי להן להיות גאות בי. עצרתי את הנשימה שכמעט העבירה אותי לעולם הבא ופקחתי את עיניי. אני בחדר החשוך עם ריקי שנוחרת לצידי. שמעתי צרחות של מבלים מלמטה. מתחת לתקרה ראיתי עננת ז'יטאן זורחת בלחות של ליל קיץ מהביל. ליבי נרגע. שוב נשמתי עמוק והנשמה חזרה לגוף. זה היה קרוב. היו לי כאבים חזקים בחזה ובזרוע והשתלט עלי עצב עמוק. התהפכתי לצד. ריקי ישנה חזק. הרגשתי כל כך לבד. כמעט בכיתי.

 

למחרת ישבתי עם ריקי סביב שולחן עם פורמייקה אדומה במטבח קטן שבהק בשמש. שנינו עם משקפיים כהים, מוקפים בג'ונגל ירוק של עציצים מטפסים. קנאביס לא רפואי, סַנְסִיוֶרָה, דקלים מתורבתים, כמה ייחורים של ראשי אננס שגדלו קיצוני ובטטות שהפכו למפלצת של גבעולים ועלים ירוקים. המקינטה הפיצה ריח חזק של קפה טרי ומהחלון הפתוח נשבה בריזה מהים. למרות האידיליה התל אביבית זה היה בוקר קשה. המרחק ביני לבין ריקי הפך לאינסופי. שנינו שתקנו.

"החלטת כבר?" היא מזגה לנו סיבוב מהמקינטה והוסיפה לכוס שלה מים חמים.

"לא," סיימתי את הקפה בשלוק אחד. בחיי שאני לא סגור עלינו. חוץ מהסקס שמאחד גוף ונפש, הקשר הולך ונפרם מיום ליום. השיח מתקצר. האחווה דועכת. למה חזרנו?

"תגיד משהו," היא אומרת בקרירות, חמושה במשקפי שמש ורצינית רצח.

"לא יודע," הדלקתי סיגריה נוספת, "אני יורד לפיצוציה."