סיפורי העיר

חיים מאחורי הבר
 

תרבות הקפה תמיד הייתה העיסוק האהוב עלי לצד כל הדברים. מצחיק לומר 'לצד הדברים', מכוון שזאת הייתה העבודה המרכזית בחיי, מאז שעזבתי את הצבא והתחלתי להתגלגל ברחובות תל אביב בכיף הפרוע שלי. כיום אני מנהל חנות קפה בלב העיר, קולה, מוכר ומכין אספרסו ייחודי וחליטות, אך הקילומטרז' שלי מאחורי הבר ארוך כאורך הגלות ורוויי ברגעים קסומים.

גורלי כבריסטה עירוני נחרץ עם העבודה המסודרת הראשונה שמצאתי אחרי שהשתחררתי מהצבא בגיל 21: ברמן קפה בקפה תם הידוע. בפעם הראשונה בחיי הגעתי לעבודה בכל בוקר, ובסוף כל חודש קיבלתי תלוש משכורת ששילם את שכר הדירה והמחיה. משלח יד שאירגן את חיי הבוגרים ויצר עבורי סדר יום וזמן פנוי לצייר מבלי להיות תלוי בהצלחה כלכלית.

לעולם לא אשכח את השנתיים שהעברתי בקפה תם המיתולוגי ששכן במעמקי העיר, קרוב לחוף. תקופה זוהרת של ריגושים ופיצוצים, רגעים נוצצים שהפכו אותי מנצר למשפחה של רופאים עם נטייה חזקה לאמנות, לאמן ייחודי ופורח .

אני זוכר חגיגות עם החבר'ה בקפה ומסיבות לתוך הלילה במקומות נחשבים. במועדון השחיתות המיתולוגי עשינו מסיבה ענקית לפתיחת הקיץ. כולם הגיעו. טיפוסי העיר הצבעוניים והסלבז הגיעו במכוניות נוצצות, והפכו את המסיבה האקזוטית לאירוע מהסרטים. האייטמים במדורי הרכילות זעקו "שוב קפה תם מפגיזים בפצצות גרוב שמרעידות את השכונה!!!" הכותרות צרחו, "הקפה הקטן עם הצוות הלוהט שמעיף את העיר לשחקים!" שוטטנו מבושמים ומפוצצים ברחובות עד לזריחה. אני זוכר בקרים של אושר צרוף ברחוב גורדון השימשי, גלריות לבנות, דקלים גבוהים, תיירים בחולצות הוואי צבעוניות ובריזה שהגיעה מהים.

המקום היה ברנז'איסטי. עיתונאי מקומונים, שדרני חדשות ועורכי טלוויזיה, חבורות של מפיקי סרטים ושחקני קולנוע ידועים, שחקניות תיאטרון ומוזיקאים, וציירים תל אביביים הארד קור כמו רפי לביא ויוסל ברגנר, כולם ישבו בקפה תם הזרוק ופיזרו אווירה של חשיבות עצמית בלתי מתפשרת.

יום אחד הדלת נפתחה בבום ובכניסה עמד איש זקן, שמן מאד, עטוף בבדים לבנים של רועה צאן מהרי ירושלים, עם חזה שעיר, שדי גבר מזעזעים, זקן מלבין, פנים מחורצות, ועיניים מלאות זעם, שיוצאות מהחורים. "אני פה!" צרח, "אתם לא רואים שאני פה? מי גם פה??? בהמות! אתם לא רואים אותי שאני פה???!!!" המלצריות הקוליות הושיבו אותו בחיבוקים ונשיקות לשולחן שבפינה והוא הזמין קפה שחור בכוס ענקית עם הרבה הל. אחר כך התברר לי שזה מנשה קדישמן.

איש התקשורת הצעיר יאיר לפיד ישב עם חבריו במרפסת, הסופרת אלונה קימחי ריכלה עם חברותיה, ומרסייה וקמייה הישראלים - רמי הויברגר ודוב נבון, הצחיקו את עצמם. מוסיקאים אקראיים ג'ימג'מו אל תוך האבדון, בלילות של צחוק ואהבה. בזמן אמת לא הבנתי שמדובר בשמנה וסלתה של מדינת ישראל. כל חיי התרבות שהכרתי התנקזו לבית המרזח המודרני ונחגגו במרפסת הקטנה עם קפה דנסי האיטלקי, שהכנו מאחורי הבר, מבלי לדעת איך. האספרסו היה מי כביסה, החלב שרוף והקצף בועות סבון, ובכל זאת אמרו לי 'אחלה'. לא הייתה מודעות להכנת המשקה, וגם לא היה אכפת. עם הזמן ובהכשרות מקצועיות שונות, למדתי לא לשרוף את הקפה ולהקציף יותר טוב.

דווקא בעומק החוויה העירונית המקומית נפקחה בי ההבנה לגבי הממד העולמי האקזוטי של הקפה. בעקבות שיחות מרתקות עם סוכנים ומשווקים וקריאה מעמיקה בספרים אודות גידול הצמח, התחלתי לרקום בעיני רוחי חזון גלובלי, ג'ונגלי והוליוודי, של תרבות קפה אנושית, הדוניסטית ומתוקה. מזימרת קוטפים עליזה במטעים של הרי קולומביה המוריקים דרך שאון ערי נמל צבעוניות בברזיל ובקוסטה ריקה ועד לגינות ביסטרו אלגנטיות במעמקי העיר; משקיעות מרהיבות בחופים טרופיים שבקצה העולם עד לדירות יוקרה מפוארות בניו יורק, רומא ופאריז, ממד קסום זה הורכב מרגעים זוהרים של אנשים טובים ויפים, שלגמו קפה משובח ונהנו מהחיים האמיתיים.

העבודה על הבר התאימה לי בול. אדון לעצמי, שיחות מרימות עם זרים, קפה וקולָה בלי הגבלה, מיכל קצפת ועוגות שמרים כל היום, הייתי מאושר. גם אחרי שעזבתי את קפה תם המשכתי לעבוד בקפה. מאחורי הבר הכרתי שכונות, אנשים והווי חברתי, שהצליחו להוציא אותי ממעמקי העולם הפנימי ששקעתי בו כצייר וכסטודנט, כך שלאורך השנים נהניתי גם מחופש אמנותי מלא וגם מהחיים עצמם. החיים בתל אביב.

פרי מייסון בצהריים, אצל אסנת
 

1
 

שאול ואן שטיינר היה פסיכיאטר.

מעבר לכך שהיה רופא ידוע שהביא לארץ חידושים בתחומי המדע ובריאות הנפש, זרח גם כאיש חינוך מתקדם, פסיכולוג אקספרסיבי, פסיכודרמטיסט ותיק, שיחק שחמט עם אלופי עולם, הכיר שחקניות הוליוודיות אמיתיות, בלע ספרים מכל סוג ותחום על פני כדור הארץ ובאופן כללי היה ליברל מואר מאד. מעל לכל אלה, שאול ואן שטיינר היה בעלה של הגננת שלי בגן חובה, לאה ואן שטיינר, כך שהכיר אותי מגיל חמש בערך, קצת אחרי שאבי נפטר. מתי אגיע אליו לטיפול, הייתה רק שאלה של זמן.

כל היום קראתי וחלמתי, ציירתי, פרקתי עול וצחקתי בפראות מכל שטות. עשיתי מה שבא לי. בבית הספר, בחוגים וגם בלימודי הפסנתר בקונסרבטוריון הצטיינתי במיוחד, אך התנהגותי הפרועה טרקה דלתות וניפצה חלונות בכל מקום שאליו הגעתי. הייתי אמן, זה ברור, אך עדיין לא הבינו מה אני אמור לעשות עם חיי ואיך אסתדר כשותף פעיל בחברת האנשים.

שלישי אחד, בהפסקה שלקראת סוף היום, טיפסתי על הבטונדות של בניין בית הספר והגעתי לקומה השלישית. תוך כדי טיפוס יותר ויותר ילדים נעמדו למטה, צרחו וצחקו וריגשו אותי בתשומת לב אדירה. הרוח שרקה באוזני, ומרוב התלהבות מעדתי במעבר לבטונדה שבצד הבניין.

זעקות שבר נשמעו בכל עבר ונעל אחת החליקה מרגלי ונפלה לנירית אלבוחר על הראש. איזה צרחות. המורות הזמינו מכבי אש וכל בית הספר עצר נשימתו כשירדתי בטונדה אחר בטונדה עד למטה. כשקפצתי לקרקע יוסף השרת תפס אותי ביד והוביל אותי ישר לחדר המנהלת. הוא טרק את הדלת והשאיר אותי לבד עם גברת שוש שגיא הקשוחה.

״זאת הפעם האחרונה שאתה עושה דבר כזה," פסקה הגברת שגיא בנחרצות וערבבה סוכר בכוס התה. "אני ככה קרובה ללכתוב לך הערת משמעת, ואז לא יקבלו אותך לשום בית ספר תיכון מכובד."

אימי שהוזעקה מהעבודה ישבה עצבנית לצידי.

״אמיר צריך לשוחח עם איש מקצוע," מסכמת מדאם שוש, "הוא טעון ועמוס רגשית וזה מפריע לו לחשוב בצלילות".

אמא לא התרגשה, אך נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שעלה בדעתה לקחת אותי לשיחה עם ד"ר ואן שטיינר. למרות הכול, ועל אף הדרמה, הייתי ילד יפה מאד וחינני, מתוק וכריזמטי, ומסתבר שזה כל מה שהיה נחוץ כדי לעבור בשלום את היסודי.

המצב השתנה בתחילת גיל ההתבגרות. גבהתי מאד ויפיתי אף יותר. הייתי גבר צעיר, שרירי וזועם, רושף גיצים של אש אמיתית ומשחרר אנרגיות של סוף העולם, ולא היה מקום שיכול להכיל אותי. מהתיכון בעטו אותי לרחוב למרות הציונים הגבוהים, כי במהלך ריצה לחצר בהפסקה הגדולה, ביללות אינדיאניות וללא שימת לב, דחפתי את המורה לספרות אורנה גריג. לרוע מזלי היא התגלגלה במורד המדרגות חצי קומה ושברה את הרגל. זאת הייתה תקרית מביכה וזעזוע קשה התפשט ברחבי בית הספר. הטיסו אותי על טיל מהמוסד מבלי לחשוב פעמיים.

במכללת האמנות שאליה עברתי צחקתי בטירוף במהלך הסדנאות, ריחפתי כהרפתקן חופשי ביקום מקביל, והעברתי ציוד אמנות מחדר לחדר. מסדנת הפיסול של זאב ליכטר פילחתי אזמלים יקרים וציירתי איתם בסדנת הציור. הרסתי אותם. בסדנת רישום המודל של בטי סבארו, פיסלתי הרים של שדיים עצומים מגושי חמר שהרמתי מהמחסן. צוות המכללה הזדעזע והביע רגשות של זעם ודחיה מהצעיר הפוחז וחסר הגבולות.

הייתי בשוק. דווקא במקום שאמור להכיל ולקבל אותי לחברת אנשי השוליים הסהרוריים של עולם האמנות, מאיימים להפטר ממני? אם במכללה לאומנות אני לא משתלב ולא מוצא חיבור בין הצד הפרוע שלי לחברת האנשים, איפה כן אמצא? לאן אני שייך? דחוי בין הדחויים? לוזר??? חשתי ייאוש ומצוקה, אבוד ומחוץ לתלם.

צוהריים אחד בלב החורף, מיואש מתרגול נגינה שלא הצליח גם בפעם העשירית, סגרתי בטעות את מכסה הקלידים בכוח רב על אצבעות ידי ושברתי אותן. אלוהים איך כאב לי. צרחתי את נפשי. האחות נצחיה בחדר המיון, הסבירה שלפי צילום הרנטגן השברים רציניים ונראה שלא תהיה לי מוטוריקה עדינה. ליבי התרסק ונפשי התפוצצה.

רציתי לחזור לנגן על הפסנתר, התעקשתי, אך לא הצלחתי. לאחר כמה חודשים, הבנתי בערב בודד אחד, שלעולם לא אזכה לתהילת עולם כפסנתרן קונצרטים בינלאומי וגם לא אהיה מנתח מוח כמו אבא שלי. זה הרג אותי. מי אני? מה אני? הכאב היה קשה מנשוא. אבל, לא יכולתי להפסיק לחגוג. ליבי הבוער לא כבה למרות הצער העמוק.

ואז אמא לקחה אותי לפגישה עם ד"ר ואן שטיינר. השאיפה הייתה שיתחבר אלי ואל ליבי היתום, ואולי יחזיר אותי לתלם. זה לא קרה. לפחות לא בהתחלה. לא ממש הבנתי מה אני עושה אצלו ולמה בכלל אני צריך טיפול פסיכולוגי. מבחינתי, הייתי הילד הקול, המגניב, המדליק והנהדר ביותר בעולם, ולא הזיזו לי השריטות, הצלקות, הכאוס והאנרכיה, שאני משאיר אחרי בכל מקום.

״אתה באמת לא מבין מדוע אנחנו נפגשים?" שאל אותי ואן שטיינר באחת הפעמים שישבתי אצלו.

״לא. אולי תגיד לי אתה?״

הד"ר שלח בי במבט תמים. "מדוע שלא תנסה להגיע לכך בעצמך? בדרך זאת, יהיה לך יותר ברור מה קורה," ושילב את ידיו.

״איך אעשה זאת?" שילבתי גם אני את ידי.

״תכתוב. אמרת לי בפגישה הראשונה שאתה אוהב לכתוב.״

״נכון. אבל עבר מאז הרבה זמן.״

״תתחיל. אני מאמין שתוך כדי כתיבה תגלה מה קורה אצלך בפנים ונוכל לדבר על זה כאן."

"לא קורה אצלי כלום."

״אולי תנסה בכל זאת?" ואן שטיינר הראה נכונות לתמוך בי לאורך כל הדרך.

הרגשתי שאני מבזבז את זמני אצל הדוקטור אך למרות זאת, התחלתי לכתוב. תיעדתי כל מה שעובר עלי. הכל. כתבתי על רגשות אקראיים ומחשבות יומיומיות, על אנשים ששוטטתי איתם בעיר ושיכתבתי דיאלוגים עם חברים שפגשתי בברים של בתי קפה ובבתי הקולנוע. הרגשתי כמו בלש פרטי שחוקר את מסתורין חייו בנפתולי הכרך הסואן בין אור לחושך. הרגשתי בסרט פילם נואר אמריקאי ישן. כתבתי על חלומות לילה צלולים, על שאיפות, סדרות שראיתי בטלוויזיה וזיכרונות ילדות מחיים אחרים. אבל ככל שהתעקשתי ונכנסתי לעומק הדברים, כך אבדה דרכי.

כתבתי וכתבתי, חשפתי וחשפתי, אך במקום להתרפא או לגבש זהות ספרותית, הרגשתי יותר ויותר על קצה טעון של חיים לא ברורים. הכול היה מפוקשש, מקושקש ומרוח מסביב. הרגשתי

פתטי ומחוץ לתלם, אפילו של עצמי. קצוות לא התחברו. חלמתי להגיע לזיקוק של רגשות חופשיים כמו הציירים הסוריאליסטים או הסופרים הביטניקים מאמריקה, להבריק כמו הסנדק הרוחני שלי מניו יורק, הנרי מילר, אך עם כל הגראס והאסיד שבלעתי באותו זמן הרגשתי שאני בליבו פיצוץ אטומי ביפן.

ניסיתי כוחי גם בשירה:

״אֶצְבָּעוֹת שְׁבוּרוֹת, לֵב שָׁבוּר, חַיִּים שְׁבוּרִים.

חִפַּשְׂתִּי אָמֵרִיקָה, מָצָאתִי רְסִיסִים.

אָהַבְתִּי תֵּל אָבִיב, אֶטְבַּע בְּחוֹף אַכְזִיב.

*

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁנָּסַקְתִּי

אַךְ הָאֱמֶת - הִתְרַסַּקְתִּי,

לֹא הֵבַנְתִּי,

וְלָכֵן נִשְׁבַּרְתִּי.

*

הָבִיאוּ לִי סָאקִי,

אֲמַלֵּא שַׂק עִם קָקִי,

וְאֶקְבֹּר אֶת הַכְּאֵב

בְּהִירוֹשִׁימָה — נָגָסָקִי.״

הייתי אבוד.

יום אחד, בשעת צוהריים ארוכה של מלנכוליה קיומית, כשמצאתי עצמי יושב מול הפסנתר בסלון בורגני ואפל, וניסיתי לנגן באצבע אחת על אינסוף הקלידים. בכיתי על חיי שהלכו לעזאזל. ואז הבנתי שהמפגשים שלי עם ואן שטיינר קריטיים בשביל הניסיון לשמור אותי פחות הרסני ויותר שגרתי, במטריקס הכללי של החיים.