ארוטיכאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארוטיכאן
מכר
מאות
עותקים
ארוטיכאן
מכר
מאות
עותקים

ארוטיכאן

4 כוכבים (31 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

ספר כיס המכיל שישה סיפורים ארוטיים מהנוף הישראלי העכשווי. מפגשים אקראיים חותכים יום-יום בנאלי, מעוררים אש פנימית, מטילים אימה, מפיחים תקווה, מייאשים, מחיים.

ב״ארוטיכאן״ הקצרצר, שגרתן של שש נשים ישראליות מופרת בידי ריגוש שמצית, ולו לרגע קט, את החיוּת והתסיסה הקמאיות שבהן.

פרק ראשון

משיכה

היא מגיחה מאחוריו כשהוא עומד על הסולם ומושכת לו את המכנסיים. לא חזק, לא בוולגריות, אבל בייאוש. באמירה. היד השרירית, השזופה והשעירה שלו נשמטת מהנורה בהפתעה. הוא מסתובב אליה בחצי גוף. היא תולה בו מבט.

אלה החיים שהיא רוצה? מהגן של הילדה לצהרון של הילד, לקבוצת וואטסאפ של א' 2, לחילופי דברים עם הגננת הזין הזאת. אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר? כאלה החיים של כולם? להכין פתיתים ברוטב עגבניות, לשים שוב ושוב ושוב ״יובל המבולבל״ ולהכין עוד פטל מהתרכיז רק כדי שיסתמו את הפה כבר? אלה החיים של כולם? האם יש באמת אנשים שחוזרים הביתה לערב רומנטי עם בן הזוג? לשתי כוסות יין אדום עם גבינות שלא מגיעות בפרוסות ובחבילות של חצי קילו? האם היא אי פעם העזה בכלל לחשוב...

ועכשיו...

משיכת המכנסיים הזו, עדינה, מתריסה, לא אגרסיבית, אבל חורגת לגמרי מכל קו אדום... המשיכה הזו בג'ינס של הבחור שמחליף את הנורה היא הצעקה שלה. היא ה״בום!״ של כל המחשבות האלה שעד היום נהדפו לגמרי, נקברו עוד לפני שנחשבו בכלל, ועכשיו פורצות באחת אל פני השטח ומתבטאות במשיכת הג'ינס ההזויה הזו, האסורה, כל כך אסורה. חור שחור מתפשט לה בבטן כשהיא חושבת על רפי. רפי שלה, רפי הטוב והדואג, שבזה הרגע היא עשתה מעשה נורא, שלא מכבד אותו. שלא מכבד אותה. אבל הדבר הזה בפנים, האש הזו... אלה החיים שמפעפעים בה וכבר לא יכולים להיקבר. האם זה באמת רע לחיות? להיכנע לחיים? להיכנע ל... תשוקה? כן, תשוקה.

הבחור על הסולם (עדן, קראו לו? עידן?) מטה את ראשו בשאלה. יש לו עיניים טובות.

״הכל בסדר, גברת?״

היא שותקת, ואז מנידה בראשה לשלילה. ואז לחיוב.

״סליחה, חשבתי שאני מתעלפת לרגע, אני ממש מצטערת.״

אוי!״ עדן, או עידן, מזנק מהסולם וניגש אל הכיור בחופזה למלא לה כוס מים. מגיש לה אותה.

״תודה, עידן, סליחה.״

״עדן.״

הוא מנצל את הרגע כדי למחות זיעה מהמצח. עם החלק התחתון של החולצה. הרף עין של בטן שרירית, שעירה, צעירה. כל כך מוצקה. הבטן הזו תרדוף אותה כל הלילה, היא ידעה. גיהינום. או גן עדן.

גיהינום. בערב רפי יחזור. ואת מה שקרה כאן כבר לא יהיה אפשר לקחת בחזרה. ייסורי המצפון. הבושה. אבל מה קרה, בעצם? משיכה בג'ינס? רק משיכה בג'ינס! קטנה. זה לא היה צריך לקרות, אבל מותר להיות בית הילל - זו רק משיכה קטנה בג'ינס. אפילו לא הרגישה את מתווה הגוף שלו בקצות האצבעות.

עדן עולה בחזרה אל הסולם ומסיים להתקין את בית הנורה. כשהוא יורד ממנו ומקפל אותו, המבט שלו מודאג.

״את בסדר, גברת? את צריכה שאשאר קצת עד שתתאוששי?״

כן! היא רוצה לצעוק, אבל אני אף פעם לא אתאושש!

״לא, זה בסדר, תודה רבה, עדן, זה היה משהו רגעי, באמת.״

רק תשאיר פה את הג'ינס, היא רוצה לומר, כדי שעוד פעם אחת תרגיש את המגע הזה, את הרגע היחיד שבו כל המחשבות והתחושות שלא נתנה להן לצוץ עלו בבת אחת והתגלמו במגע אחד קטן בג'ינס. במשיכה שלו למטה. האם אפשר להחזיר אל המעמקים את מה שצף?

״אז אני אלך עכשיו, אם את בסדר.״

״אתה צריך שאכבס לך את הג'ינס, אולי?״

״מה? מה הכוונה?״

״לא, לא, סתם, הם קצת התלכלכו, שם...״ היא מצביעה על כתם שחור בצד.

״אה, זה? לא, לא, מה פתאום. זה כל הזמן קורה בעבודה... החברה שלי אלופה בלהוריד כתמים.״

״אה, בסדר.״

״בסדר.״

היא מלווה אותו אל הדלת בשתיקה.

כשהוא מסתובב לצאת, כף ידה מגלה רצון משלה, ונשלחת לעוד משיכה אחת, אחרונה, נואשת, חזקה, בבד הכחול. היא טורקת בפניו את הדלת כדי לא לראות את פרצופו הנדהם. כדי שלא יראה את פרצופה המבויש. כדי שלא יראה את הדמעות על החיים שהיא יודעת שלעולם לא יהיה לה אומץ לחיות.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
31 דירוגים
20 דירוגים
2 דירוגים
2 דירוגים
2 דירוגים
5 דירוגים
25/7/2024

עבודה בעיניים.. זה לא ספר. אלא אולי ספרון.. 43 עמודים דיגיטלים!!!!!!! תקשיבו 45 סיפורים שמתחילים ולא נגמרים .אין המשך!! לא מבינה מה זה הבזיון הזה??!!!!! מתחילים סיפור.. ואין פואנטה ולא שום כלום ממש חבל על הכסףףףףףף

3
24/6/2024

מעולה!!! פשוט מעולה, קורע מצחוק וגם קצת מחרמן

1
13/7/2024

מקסים. קצר וקולע עם טעם לעוד. הכל מרגיש מהחיים… הכתיבה, הארועים, הרגש

4/7/2024

ספר קצר ושופע עוצמה. סיפורים בגוף ראשון של נשים שימי החופש המיני שלהן מאחוריהן. נשים שמשתפות אותנו בפנטזיות שלהן על גברים שנכנסים לחייהן כאורח בלתי קרוא שבה לקרוא תיגר על הסדר הקיים - לתקוע אצבע איפה שכואב, להזכיר את מה שחסר. טקסט כן, בוטה ומומלץ.

3/7/2024

הגעתי הבוקר עם רשימת מטלות ענקית , אחד מהמטלות היתה לקנות את הספר ארוטיכאן , קניתי , ואמרתי לעצמי אני רק יציץ ניראה מה זה ... ומאותו רגע הכל נעצר לא יכולתי להפסיק את הקריאה עד שסיימתי אותו , מומלץ בחום , ספר סוחף , כתוב בצורה משובחת . ממליץ בחום

1/7/2024

בעיקר חייכתי. סיטואציות אמיתיות מחייה של אישה נשואה עם ילדים והרי כביסה. כתוב היטב, מעניין, ממליצה!

1/7/2024

אהבתי מאוד! אהבתי מאוד את הכתיבה .

30/6/2024

אהבתי ביותר ספר מעולה על התחום החמקמק של הרגשת מיניות ללא היישום המעשי. ת ע נ ו ג

28/6/2024

אהבתי, אהבתי מאוד. קול רענן חס מפוזות של התחסדות. ישיר, חד ועוקצני, בדיוק כמו הקיץ התל אביבי.

25/6/2024

קולח, חד, משעשע, הוויה ישראלית קצת מוכרת שעושה חשק לעוד! מאוד נהניתי

25/6/2024

הדבר הכי קורע בעת האחרונה. במיוחד בראד פיט מרמאללה, הסוף הכי טוב בארץ. מומלץ בעליל ובהחלט.

25/6/2024

וואו, איזו אסופה מפתיעה ומרגשת! בכתיבה קולחת ועדינה כל סיפור נותן ביטוי לרפרוף האפשרות, פוטנציאל ההזדמנות להסטת החיים של דמויות "בנאליות" בחזות "השכנה ליד", משגרת היומיום המונוטונית, החורכת אל עבר תנועה מסוימת. ונדמה שעצם הכמיהה היא הריגוש האמיתי, ולאו דווקא המימוש בפועל...

25/6/2024

אהבתי, קולח, מרענן, זורם ומבדר, הסופרת כמו הגיבורות שלה עוצרת/נעצרת לפני השיא/הטעות, פחות אירוטי יותר מהחיים השבלוניים והמשעממים. אמרתי כבר שאהבתי?

24/6/2024

הסיפורים כתובים בצורה מעניינת ומרגשת. הקריאה בהם משאירה רושם בלתי נשכח.

24/6/2024

ספר מעולה! הרגיש לי מאוד אותנטי, מאוד ישיר, אמיתי נטול פוזות ומניירות,, נוגע לא נוגע, מסקרן, מחרמן...לא מתחנף ולא מטנף, כתיבה ישראלית רהוטה, וזו בעיני מחמאה גדולה! אהבתי מאוד.

24/6/2024

נפלא. קצר וקולע. מזקק את החרמנות ואת האין אונים גם יחד. את החסמים שעומדים בפני "הפשוט להזדיין". מותיר את הקורא עם אנחה של השלמה והסכמה... או... שולח אותו לשנות. לטעום טעם אסור מחיים אחרים.

24/6/2024

כתוב לעילא. ורסיה חילונית לצורך לצוות "ואל אישך תשוקתך".

24/6/2024

סיפורים קצרצרים, כיפיים, קראתי את הספרון ברצף. כתיבה חדה ומעולה. תיאור של מצבים שבשלב זה או אחר בחיים כנראה כל אישה נשואה עשויה לחוות (הרוב לא יודו בכך), אבל הם טאבו. אהבתי שכל דמות היא שונה ויש לה גוון קול ייחודי.

12/7/2024

אל תתנו לכריכה הפרובוקטיבית להטעות אתכן - הסיפורים כאלה, כמו בחיים, מדברים על נשים שיש בהן הרבה יותר מאשר סקס - כן או לא. על רגעים בחיים של נשים אמיתיות ומה עובר להן בראש ובמקומות אחרים בגוף. קטן, בועט קצת איפה שכואב ומעורר מחשבה.

13/8/2024

נחמד, קצר, להעביר את הזמן

9/8/2024

מהמם אבל קצר

28/7/2024

חחח :))) עובדים עליכם בעיניים, חברים. אז ככה: שקוף שכל הביקורות של 5 כוכבים על הספר - ביקורות מוזמנות (משפחה, חברים, קרובים וכו'). ספרים מסוג זה של 12 עמודים לא יכולים לקבל ביקורת אורגנית של 19 המלצות חמישה כוכבים (נכון לסוף יולי 2024) - תוך 3, 4 ימים. אין סיכוי. ולאחר שסיימתי לקרוא: אין כול קשר בין הספר לביקורות עליו. אפשר למצוא בביקורות המלצות כמו "שופע עוצמה", "לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי אותו" (ברור, כל הספר נקרא בערך ב-6 דקות), "עושה חשק לעוד", "אסופה מפתיעה ומרגשת" (חחח), "משאר רושם בלתי נשכח" (חחחחחח) ועוד ביקורות שאין בינן לבין הספר - כל קשר. חוצמיזה הספר לא עבר כל עריכה ספרותית. אז נכון: יש פה ושם כמה מקומות נחמדים של זכרונות ורגשות של נשים נשואות והכמיהה שלהן לימים של רווקות, של פעם, קצת עצבות, אך לא יותר מכך. אין ממש דמויות, אין קונפליקטים וכמעט שאין מתח. מי שמחפש אירוטיקה - לא ימצא כאן. בוודאי לא סקס. ההמלצה שלי - לוותר.

2
6/2/2025

מיותר

23/11/2024

ממש גרוע, חבל על הכסף אפס ארוטי, אפס כתיבה, סתם חבל על הזמן

6/9/2024

בזבוז זמן וכסף.

ארוטיכאן בומביז'ה

משיכה

היא מגיחה מאחוריו כשהוא עומד על הסולם ומושכת לו את המכנסיים. לא חזק, לא בוולגריות, אבל בייאוש. באמירה. היד השרירית, השזופה והשעירה שלו נשמטת מהנורה בהפתעה. הוא מסתובב אליה בחצי גוף. היא תולה בו מבט.

אלה החיים שהיא רוצה? מהגן של הילדה לצהרון של הילד, לקבוצת וואטסאפ של א' 2, לחילופי דברים עם הגננת הזין הזאת. אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר? כאלה החיים של כולם? להכין פתיתים ברוטב עגבניות, לשים שוב ושוב ושוב ״יובל המבולבל״ ולהכין עוד פטל מהתרכיז רק כדי שיסתמו את הפה כבר? אלה החיים של כולם? האם יש באמת אנשים שחוזרים הביתה לערב רומנטי עם בן הזוג? לשתי כוסות יין אדום עם גבינות שלא מגיעות בפרוסות ובחבילות של חצי קילו? האם היא אי פעם העזה בכלל לחשוב...

ועכשיו...

משיכת המכנסיים הזו, עדינה, מתריסה, לא אגרסיבית, אבל חורגת לגמרי מכל קו אדום... המשיכה הזו בג'ינס של הבחור שמחליף את הנורה היא הצעקה שלה. היא ה״בום!״ של כל המחשבות האלה שעד היום נהדפו לגמרי, נקברו עוד לפני שנחשבו בכלל, ועכשיו פורצות באחת אל פני השטח ומתבטאות במשיכת הג'ינס ההזויה הזו, האסורה, כל כך אסורה. חור שחור מתפשט לה בבטן כשהיא חושבת על רפי. רפי שלה, רפי הטוב והדואג, שבזה הרגע היא עשתה מעשה נורא, שלא מכבד אותו. שלא מכבד אותה. אבל הדבר הזה בפנים, האש הזו... אלה החיים שמפעפעים בה וכבר לא יכולים להיקבר. האם זה באמת רע לחיות? להיכנע לחיים? להיכנע ל... תשוקה? כן, תשוקה.

הבחור על הסולם (עדן, קראו לו? עידן?) מטה את ראשו בשאלה. יש לו עיניים טובות.

״הכל בסדר, גברת?״

היא שותקת, ואז מנידה בראשה לשלילה. ואז לחיוב.

״סליחה, חשבתי שאני מתעלפת לרגע, אני ממש מצטערת.״

אוי!״ עדן, או עידן, מזנק מהסולם וניגש אל הכיור בחופזה למלא לה כוס מים. מגיש לה אותה.

״תודה, עידן, סליחה.״

״עדן.״

הוא מנצל את הרגע כדי למחות זיעה מהמצח. עם החלק התחתון של החולצה. הרף עין של בטן שרירית, שעירה, צעירה. כל כך מוצקה. הבטן הזו תרדוף אותה כל הלילה, היא ידעה. גיהינום. או גן עדן.

גיהינום. בערב רפי יחזור. ואת מה שקרה כאן כבר לא יהיה אפשר לקחת בחזרה. ייסורי המצפון. הבושה. אבל מה קרה, בעצם? משיכה בג'ינס? רק משיכה בג'ינס! קטנה. זה לא היה צריך לקרות, אבל מותר להיות בית הילל - זו רק משיכה קטנה בג'ינס. אפילו לא הרגישה את מתווה הגוף שלו בקצות האצבעות.

עדן עולה בחזרה אל הסולם ומסיים להתקין את בית הנורה. כשהוא יורד ממנו ומקפל אותו, המבט שלו מודאג.

״את בסדר, גברת? את צריכה שאשאר קצת עד שתתאוששי?״

כן! היא רוצה לצעוק, אבל אני אף פעם לא אתאושש!

״לא, זה בסדר, תודה רבה, עדן, זה היה משהו רגעי, באמת.״

רק תשאיר פה את הג'ינס, היא רוצה לומר, כדי שעוד פעם אחת תרגיש את המגע הזה, את הרגע היחיד שבו כל המחשבות והתחושות שלא נתנה להן לצוץ עלו בבת אחת והתגלמו במגע אחד קטן בג'ינס. במשיכה שלו למטה. האם אפשר להחזיר אל המעמקים את מה שצף?

״אז אני אלך עכשיו, אם את בסדר.״

״אתה צריך שאכבס לך את הג'ינס, אולי?״

״מה? מה הכוונה?״

״לא, לא, סתם, הם קצת התלכלכו, שם...״ היא מצביעה על כתם שחור בצד.

״אה, זה? לא, לא, מה פתאום. זה כל הזמן קורה בעבודה... החברה שלי אלופה בלהוריד כתמים.״

״אה, בסדר.״

״בסדר.״

היא מלווה אותו אל הדלת בשתיקה.

כשהוא מסתובב לצאת, כף ידה מגלה רצון משלה, ונשלחת לעוד משיכה אחת, אחרונה, נואשת, חזקה, בבד הכחול. היא טורקת בפניו את הדלת כדי לא לראות את פרצופו הנדהם. כדי שלא יראה את פרצופה המבויש. כדי שלא יראה את הדמעות על החיים שהיא יודעת שלעולם לא יהיה לה אומץ לחיות.