משיכה
היא מגיחה מאחוריו כשהוא עומד על הסולם ומושכת לו את המכנסיים. לא חזק, לא בוולגריות, אבל בייאוש. באמירה. היד השרירית, השזופה והשעירה שלו נשמטת מהנורה בהפתעה. הוא מסתובב אליה בחצי גוף. היא תולה בו מבט.
אלה החיים שהיא רוצה? מהגן של הילדה לצהרון של הילד, לקבוצת וואטסאפ של א' 2, לחילופי דברים עם הגננת הזין הזאת. אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר? כאלה החיים של כולם? להכין פתיתים ברוטב עגבניות, לשים שוב ושוב ושוב ״יובל המבולבל״ ולהכין עוד פטל מהתרכיז רק כדי שיסתמו את הפה כבר? אלה החיים של כולם? האם יש באמת אנשים שחוזרים הביתה לערב רומנטי עם בן הזוג? לשתי כוסות יין אדום עם גבינות שלא מגיעות בפרוסות ובחבילות של חצי קילו? האם היא אי פעם העזה בכלל לחשוב...
ועכשיו...
משיכת המכנסיים הזו, עדינה, מתריסה, לא אגרסיבית, אבל חורגת לגמרי מכל קו אדום... המשיכה הזו בג'ינס של הבחור שמחליף את הנורה היא הצעקה שלה. היא ה״בום!״ של כל המחשבות האלה שעד היום נהדפו לגמרי, נקברו עוד לפני שנחשבו בכלל, ועכשיו פורצות באחת אל פני השטח ומתבטאות במשיכת הג'ינס ההזויה הזו, האסורה, כל כך אסורה. חור שחור מתפשט לה בבטן כשהיא חושבת על רפי. רפי שלה, רפי הטוב והדואג, שבזה הרגע היא עשתה מעשה נורא, שלא מכבד אותו. שלא מכבד אותה. אבל הדבר הזה בפנים, האש הזו... אלה החיים שמפעפעים בה וכבר לא יכולים להיקבר. האם זה באמת רע לחיות? להיכנע לחיים? להיכנע ל... תשוקה? כן, תשוקה.
הבחור על הסולם (עדן, קראו לו? עידן?) מטה את ראשו בשאלה. יש לו עיניים טובות.
״הכל בסדר, גברת?״
היא שותקת, ואז מנידה בראשה לשלילה. ואז לחיוב.
״סליחה, חשבתי שאני מתעלפת לרגע, אני ממש מצטערת.״
אוי!״ עדן, או עידן, מזנק מהסולם וניגש אל הכיור בחופזה למלא לה כוס מים. מגיש לה אותה.
״תודה, עידן, סליחה.״
״עדן.״
הוא מנצל את הרגע כדי למחות זיעה מהמצח. עם החלק התחתון של החולצה. הרף עין של בטן שרירית, שעירה, צעירה. כל כך מוצקה. הבטן הזו תרדוף אותה כל הלילה, היא ידעה. גיהינום. או גן עדן.
גיהינום. בערב רפי יחזור. ואת מה שקרה כאן כבר לא יהיה אפשר לקחת בחזרה. ייסורי המצפון. הבושה. אבל מה קרה, בעצם? משיכה בג'ינס? רק משיכה בג'ינס! קטנה. זה לא היה צריך לקרות, אבל מותר להיות בית הילל - זו רק משיכה קטנה בג'ינס. אפילו לא הרגישה את מתווה הגוף שלו בקצות האצבעות.
עדן עולה בחזרה אל הסולם ומסיים להתקין את בית הנורה. כשהוא יורד ממנו ומקפל אותו, המבט שלו מודאג.
״את בסדר, גברת? את צריכה שאשאר קצת עד שתתאוששי?״
כן! היא רוצה לצעוק, אבל אני אף פעם לא אתאושש!
״לא, זה בסדר, תודה רבה, עדן, זה היה משהו רגעי, באמת.״
רק תשאיר פה את הג'ינס, היא רוצה לומר, כדי שעוד פעם אחת תרגיש את המגע הזה, את הרגע היחיד שבו כל המחשבות והתחושות שלא נתנה להן לצוץ עלו בבת אחת והתגלמו במגע אחד קטן בג'ינס. במשיכה שלו למטה. האם אפשר להחזיר אל המעמקים את מה שצף?
״אז אני אלך עכשיו, אם את בסדר.״
״אתה צריך שאכבס לך את הג'ינס, אולי?״
״מה? מה הכוונה?״
״לא, לא, סתם, הם קצת התלכלכו, שם...״ היא מצביעה על כתם שחור בצד.
״אה, זה? לא, לא, מה פתאום. זה כל הזמן קורה בעבודה... החברה שלי אלופה בלהוריד כתמים.״
״אה, בסדר.״
״בסדר.״
היא מלווה אותו אל הדלת בשתיקה.
כשהוא מסתובב לצאת, כף ידה מגלה רצון משלה, ונשלחת לעוד משיכה אחת, אחרונה, נואשת, חזקה, בבד הכחול. היא טורקת בפניו את הדלת כדי לא לראות את פרצופו הנדהם. כדי שלא יראה את פרצופה המבויש. כדי שלא יראה את הדמעות על החיים שהיא יודעת שלעולם לא יהיה לה אומץ לחיות.