סיפור מצחיק

1

יום רביעי, 1 במאי
108 ימים עד שאוכל לעזוב

יש אנשים שנולדו לספר סיפורים. הם יודעים לבנות את הרקע, למצוא את נקודת המבט הנכונה, להחליט מתי להשתהות כדי להגביר את הדרמה ומתי לרפרף בזריזות על פרטים לא נעימים.

לא הייתי נעשית ספרנית אם לא הייתי אוהבת סיפורים, אבל מעולם לא הצטיינתי במיוחד בלספר את שלי.

אם היה לי סנט על כל פעם שהפסקתי באמצע אנקדוטה כדי להתלבט אם זה אכן קרה ביום שלישי, או אולי דווקא בחמישי, היו לי לפחות ארבעים סנטים, וזה בזבוז של הרבה יותר מדי זמן מהחיים שלי תמורת תשלום כה פעוט.

לפיטר, לעומת זאת, לא יהיה סנט אחד, אבל יהיה לו קהל מאזינים מרותק.

אני תמיד אוהבת לשמוע אותו מספר את הסיפור שלנו, על היום שבו הכרנו.

זה היה בשלהי האביב, לפני שלוש שנים. באותה תקופה גרנו בריצ'מונד, ורק חמישה רחובות הפרידו בין דירתו האלגנטית בבניין ציורי בסגנון איטלקי קלאסי לבין הגרסה הדומה אך מרושלת לא ממש בחן שבה אני התגוררתי.

באותו יום הארכתי את דרכי הביתה מהעבודה ועברתי דרך הפארק, בגלל מזג האוויר שהיה מושלם. חבשתי כובע רחב משתפל שמעולם לא חבשתי בעבר, כי אימא שלחה לי אותו שבוע קודם לכן, והרגשתי חובה לנסות; וקראתי תוך כדי הליכה, אף על פי שנשבעתי שאפסיק את המנהג הזה אחרי שכמעט גרמתי ככה לתאונת אופניים. בדיוק אז רוח חמימה נשבה על תיתורת הכובע, נשאה אותו מראשי והנחיתה אותו על שיח אזליאה, למרגלותיו של גבר גבוה, נאה ובלונדיני.

פיטר אמר שהרגיש כאילו מדובר בהזמנה, וצחק כמעט במבוכה כשהוסיף, "עד אז לא האמנתי ביד הגורל."

אם אכן זו הייתה יד הגורל, אז נראה שהגורל קצת שונא אותי, כי כשהוא רכן להרים את הכובע, משב נוסף הניף אותו שוב באוויר, ואני רדפתי אחריו היישר לתוך פח אשפה.

מהסוג המתכתי, שמקובע לקרקע.

הכובע נחת על ערמת אטריות סיניות, שפת הפח נכנסה לי לתוך הצלעות, ואני נפלתי בחרחורים על הישבן, ישר לתוך הדשא. פיטר תיאר את זה כ"מגושמת באופן שובה לב".

הוא השמיט את הקטע שבו פלטתי רצף קללות קולני.

"התאהבתי בדפני ברגע שהרמתי מבט מהכובע שלה," הוא אוהב לומר, בלי להזכיר את האטריות מהזבל בשיער שלי.

כששאל אותי אם אני בסדר, עניתי, "הרגתי רוכב אופניים?"

הוא חשב שקיבלתי מכה בראש (לא, סתם גרועה ברושם ראשוני).

בשלוש השנים האחרונות פיטר שלף את "הסיפור שלנו" בכל הזדמנות שנקרתה לו. הייתי בטוחה שהוא ישלב אותו גם בנדרי הנישואים שלנו וגם בנאום שלו בחתונה.

אבל אז קרתה מסיבת הרווקים שלו, והכול השתנה.

הסיפור קיבל תפנית, זווית אחרת, נקודת מבט חדשה שבה כבר לא הייתי השחקנית הראשית, אלא רק סיבוך נטול חשיבות שלעד ישמש כתיבול לפלפל את הסיפור שלהם.

דפני וינסנט, הספרנית שפיטר אסף מהזבל, כמעט נישא לה, ואז זרק בבוקר שאחרי מסיבת הרווקים שלו לטובת "חברתו" "הקרובה" "האפלטונית", פטרה קוֹמֶר.

מצד שני, מתי בכלל יהיה לו צורך לספר את הסיפור שלהם?

כל מכריהם של פיטר קולינס ופטרה קומר הכירו את ההיסטוריה שלהם: איך נפגשו בכיתה ג' כשהושיבו אותם לפי סדר האל"ף־בי"ת והתחברו בשל אהבה משותפת לפוקימון. איך זמן קצר אחר כך האימהות שלהם התיידדו בזמן שליוו טיול כיתתי לאקווריום, ובעקבות זאת גם אבותיהם.

לאורך עשרים וחמש השנים האחרונות נהגו משפחת קולינס ומשפחת קומר לצאת לחופשות משותפות. הם חגגו ימי הולדת, נפגשו לבראנצ'ים של חג המולד וקישטו את בתיהם במסגרות מלאכת יד שמתוכן קרנו באושר פרצופיהם של פיטר ופטרה מתחת לגרסה כזו או אחרת של הביטוי "חברים הכי טובים לנצח".

ומשום כך, הסביר לי פיטר, הוא והאישה הכי מהממת שראיתי מעודי היו יותר כמו בני דודים מאשר חברים.

בתור ספרנית, הייתי אמורה לעצור רגע ולחשוב על 'מנספילד פארק' או 'אנקת גבהים', על כל סיפורי האהבה הגותיים שבהם שני גיבורים שגדלו יחד מגיעים לבגרות ומצהירים על אהבתם העזה זה לזה.

אבל לא עשיתי את זה.

ולכן הנה אני יושבת עכשיו בדירה פצפונת, עוברת על העמוד של פטרה במדיה החברתית, ורואה כל פרט מהזוגיות הטרייה שלה עם ארוסי לשעבר.

בחדר הסמוך, הביצוע של ג'יימי אוניל ל־All By Myself מתנגן בווליום שמרעיד את השולחן בסלון. השכן בדירה ליד, מר דורנר, דופק על הקיר.

אני בקושי שומעת אותו, כי בדיוק הגעתי לתמונה של פיטר ופטרה מוקפים משני צידיהם בהוריהם, על גדת אגם מישיגן — שישה אנשים יפים בהגזמה מחייכים חיוכים צחורים בהגזמה מעל הכיתוב, לדברים טובים שווה לחכות.

וכאילו לפי אות, המוזיקה מתגברת.

אני טורקת את המחשב הנייד ומגרדת את עצמי מהספה. הדירה הזו נבנתה לפני ההתחממות הגלובלית, כשלצפון־מישיגנים לא היה צורך במיזוג אוויר, אבל היום רק 1 במאי, וכבר בשעות הצהריים הדירה הופכת לתנור לבנים.

אני הולכת למסדרון המוביל לחדרי השינה ודופקת על דלתו של מיילס. הוא לא שומע אותי בגלל ג'יימי. אני מסלימה לחבטות.

המוזיקה מפסיקה.

דשדוש צעדים מתקרבים. הדלת נפתחת לרווחה, ועננת וויד נישאת החוצה.

עיניו החומות כהות של השותף שלי אדומות לגמרי, ולגופו רק תחתוני בוקסר ושמיכה סרוגה מעופשת שכרוכה סביב כתפיו כמו גלימה קודרת. בהתחשב באקלים הכללי של דירתנו המהבילה, אני יכולה רק להניח שהוא עטה אותה מטעמי צניעות. קצת מיותר בשביל גבר שרק אתמול בלילה שכח שאני גרה איתו והתקלח לו בכיף עם דלת פתוחה לרווחה.

שערו החום כשוקולד מזדקר לכל עבר. זקנו התואם בכאוס מוחלט. הוא מכחכח בגרונו. "מה המצב."

"הכול בסדר?" אני שואלת, כי אני אולי רגילה למיילס הפרוע, אבל פחות רגילה לשמוע אותו משמיע בקולי קולות את השיר הכי עצוב בעולם.

"כן," הוא אומר. "הכול טוב."

"אתה מוכן להחליש קצת את המוזיקה?" אני שואלת.

"אני לא שומע מוזיקה," הוא עונה בשיא הרצינות.

"כן, כי עצרת אותה," אני אומרת, למקרה שהוא מסטול מכדי לזכור יותר משלוש שניות אחורה. "אבל זה היה ממש חזק."

הוא מגרד בגבה עם פרק אצבע, מעקם פנים. "אני רואה סרט," הוא אומר. "אבל אני יכול להחליש. סליחה."

בלי להתכוון אני מציצה מעל כתפו לראות מה הולך שם.

בניגוד לשאר הדירה, שהייתה מסודרת להפליא כשהגעתי ועודנה מסודרת להפליא, החדר שלו קטסטרופה. חצי מהתקליטים שלו מונחים מעל ארגזי הפלסטיק שבתוכם הם אמורים להיות. המיטה שלו לא מסודרת, השמיכה סתורה ופינות הסדין השתחררו מהמזרן. שתי חולצות פלנל בלויות משתרבבות ממגירות השידה הסגורות חלקית כאילו לכד שם רוחות רפאים במהלך ניסיון בריחה.

בניגוד עז לגוני הבז' והחום־אפרפר בחדר שלי, בשלו יש בליל פרוע וחמים של גוני חלודה, חרדל וירוק שנות השבעים. הספרים שלי מסודרים יפה על הכוננית ועל המדף שהתקנתי מעל לחלון, ספריו (המעטים) זרוקים על הרצפה מפורקים לגמרי. חוברות הפעלה של מוצרי אלקטרוניקה, כלי עבודה וחבילה פתוחה של סוכריות חמוצות מפוזרים על השולחן, ועל אדן החלון מקל קטורת בוער בין כמה עציצים שופעים להפתיע.

אבל מה שתופס את העין שלי זו הטלוויזיה שלו. על המסך נראית רנה זלווגר בת השלושים, לבושה פיג'מה אדומה ומזמרת במלוא גרון לתוך מגזין מגולגל.

"אני לא מאמינה, מיילס," אני אומרת.

"מה?" הוא שואל.

"אתה רואה 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'?"

"זה סרט טוב," הוא נשמע קצת מתגונן.

"זה סרט מעולה," אני אומרת, "אבל הסצנה הזאת היא, כאילו, באורך של דקה."

הוא מושך באפו. "אז?"

"אז למה אני שומעת את השיר הזה כבר לפחות" — אני מציצה בנייד — "לפחות שמונה דקות?"

הוא מצופף את גבותיו הכהות. "רצית משהו, דפני?"

"אתה מוכן להנמיך?" אני שואלת. "הצלחות רועדות בארונות במטבח ומר דורנר מנסה לשבור את הקיר בסלון."

עוד משיכת אף. "רוצה לראות גם?" הוא מציע.

שם בפנים?

הסיכון לטטנוס גדול מדי. מחשבה לא נחמדה, נכון, אבל נגמרה לי הנחמדות לאחרונה. זה קורה כשבן הזוג שלך עוזב אותך בשביל האישה הכי נחמדה, עליזה ויפה במדינת מישיגן.

"אני בסדר," אני אומרת למיילס.

שנינו ממשיכים לעמוד שם. זאת השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו אי־פעם, ואני עומדת לשבור את השיא. מדגדג לי בגרון. שורפות לי העיניים. אני מוסיפה, "ואתה מוכן בבקשה לא לעשן בבית?"

הייתי מבקשת קודם, אלא שטכנית, הדירה שלו. הוא עשה לי טובה גדולה כשהרשה לי לעבור לדירה שלו.

מצד שני, זה לא שהיו לו יותר מדי אפשרויות. החברה שלו בדיוק עזבה.

לגור בדירה שלי.

עם הארוס שלי.

הוא חיפש מישהו שישלם את החצי של פטרה משכר הדירה. אני חיפשתי מקום לישון. אמרתי לישון? התכוונתי לבכות.

אבל אני פה כבר שלושה שבועות, ונמאס לי להגיע לעבודה מפיצה ריח של מי שהגיע ישר מהופעה של להקת הקאברים הכי פחות ידועה של הגרייטפול דד.

"אני מוציא את הראש מהחלון," אומר מיילס.

"מה," אני אומרת.

ישר עולה לי בראש תמונה של לברדור חום נוסע במכונית, בפה פתוח ועיניים מצומצמות ברוח. בפעמים הבודדות שיצא לי לפגוש את מיילס לפני כל הסיפור הזה, בפגישות כפולות מביכות עם בני זוגנו שהפכו לבני זוג, זה מה שהוא הזכיר לי. ידידותי וקופצני עם אף סולד ששיווה לו מראה שובבי, ושיניים שנראו מושלמות מדי בפרצוף המוזנח שלו.

שלושת השבועות האחרונים הותירו בו חותם, ועכשיו הוא נראה כמו לברדור שננשך על ידי איש־זאב וזרקו אותו במכלאה. אני קצת מזדהה, האמת.

"אני מוציא את הראש מהחלון כשאני מעשן," הוא מסביר.

"טוב," אני אומרת. אין לי יותר מה להגיד. אני פונה ללכת.

"בטוחה שאת לא רוצה לצפות בסרט?" הוא שואל.

שאלוהים יעזור לי.

האמת היא שמיילס נראה בחור נחמד. נחמד ממש! ואני מתארת לעצמי שמה שהוא מרגיש כרגע די דומה להתרסקות הרגשית המוחלטת שאני חווה. יכולתי להיענות להצעה שלו, ללכת לשבת בחדר שלו על מיטה סתורה ולצפות בקומדיה רומנטית ולספוג אלף וחמש מאות גרם עשן וויד דרך הנקבוביות. יש אפילו סיכוי שיהיה נחמד להעמיד לרגע פנים שאנחנו חברים, ולא זרים שנלכדו יחד בפרדה הסיוטית הזאת.

אבל יש לי דברים יותר טובים לעשות ביום רביעי בערב.

"אולי בפעם אחרת," אני אומרת, וחוזרת למחשב שלי להמשיך לחפש עבודה חדשה, הרחק מפיטר ופטרה, והרחק מוואנינג ביי, מישיגן.

אולי באנטרקטיקה מחפשים ספרנית ילדים.

מאה ושמונה ימים, ואז אני עפה מפה.

2

עוד באפריל
לפני שידעתי שאצטרך לעזוב

אז ככה ממשיך הסיפור, כשאני זאת שמספרת אותו: פיטר קולינס ואני התאהבנו יום אחד בפארק, לאחר שרוח חטפה את כובעי מעל ראשי.

אני כנראה הכי גרועה בעולם בשיחות חולין, אבל הוא לא רצה לנהל שיחת חולין.

אמרתי לו שהכובע היה מתנה מאימא שלי, והוא רצה לדעת אם אנחנו קרובות, איפה היא גרה עכשיו, לכבוד מה הייתה המתנה, ודרך אגב, יום הולדת שמח, את אוהבת ימי הולדת? אמרתי לו, תודה רבה, וכן, בהחלט, הוא הודיע שגם הוא, ושהמשפחה שלו תמיד התייחסה לימי הולדת בתור הישג אישי מרשים ולא סתם ציון זמן. אמרתי לו שזה נשמע מקסים, ימי ההולדת והמשפחה שלו, והוא אמר, הם הסיבה שתמיד רציתי שתהיה לי משפחה גדולה משלי, ובשלב הזה כבר הייתי אבודה, גם אם הוא לא היה שואל אותי בו במקום, כאילו לא דבוק לי זבל בשערי החום־ערמוני, מה איתך, את רוצה משפחה גדולה?

חיי האהבה שלי בסוף שנות העשרים לחיי היו מזעזעים. זו הייתה שאלה שאם הייתי שואלת את הבחור בשיחת טלפון, הייתה מובילה בהכרח לגוסטינג מצידו. כאילו באתי באיזו הצעה רשמית: אולי נוותר על הדרינק וישר נקפיא כמה עוברים, לכל צרה שלא תבוא?

פיטר היה סיפור אחר לגמרי. יציב, אמין, מעשי. מסוג האנשים שיכולתי לראות את עצמי סומכת עליו, וזה היה הישג נדיר.

תוך חמישה שבועות עברנו לגור ביחד וסנכרנו את החיים, את קבוצות החברים ואת היומנים. במסיבת יום ההולדת המוגזמת הראשונה שערכתי לו, החברים הכי טובים של פיטר ושלי בריצ'מונד, קופר וסיידי בהתאמה, נדלקו זה על זה והפכו לזוג.

אחרי שנה פיטר הציע נישואים. אמרתי כן.

שנה אחר כך, תוך כדי הכנות לחתונה, התחלנו לחפש בית לקנייה. ההורים שלו, שני האנשים הכי מקסימים שפגשתי מעודי, שלחו לו מודעה על בית ישן מהמם לא רחוק מהם, באותה עיירה על שפת אגם מישיגן שבה גדל.

הוא תמיד רצה לחזור לשם, ומאחר שכמפתח תוכנה הוא עבד מהבית, גם לא היה מה שימנע ממנו את זה.

אימא שלי כבר גרה אז במרילנד. אבא שלי, תואר שראוי לעטר במירכאות כפולות ומכופלות, היה אי־שם בדרום קליפורניה. סיידי וקופר השתעשעו במחשבה לעבור לדנוור.

ועד כמה שאהבתי את העבודה שלי בריצ'מונד, מה שבאמת רציתי — מה שתמיד רציתי — היה להיות ספרנית לילדים, וראו זה פלא, הספרייה הציבורית בוואנינג ביי חיפשה מועמדים בדיוק לתפקיד הזה.

אז קנינו את הבית במישיגן.

טוב, הוא קנה אותו. לי היה דירוג אשראי גרוע ומעט מאוד חסכונות. הוא שילם את המקדמה והתעקש לפרוע גם את תשלומי המשכנתא.

הוא תמיד היה נדיב, אבל זה כבר נראה לי מוגזם. סיידי לא הבינה מה הבעיה שלי — אני נותנת לקופר לשלם על הכול, נהגה לומר, הוא מרוויח פי מיליון יותר ממני — אבל סיידי לא גדלה בבית של הולי וינסנט.

לא היה שום סיכוי שאימא שלי, התותחית והסופר־עצמאית, הייתה מרשה לי להישען ככה על פיטר, ולכן גם אני לא הרשיתי לעצמי.

אז הוא מצא פשרה: אני ארהט את הבית, אוסיף מה שארצה למגוון הרהיטים שהבאנו איתנו מריצ'מונד, והוא ישלם את החשבונות.

רוב החברים שלו מפוזרים ברחבי המדינה ועובדים במשרות צווארון לבן מכניסות, לכן הם יכלו להרשות לעצמם נסיעה נוספת לכבוד מסיבת הרווקים שלו. לעומתם סיידי ושאר החברים שלי היו ברובם גם ספרנים — או מוכרים בחנויות ספרים או סופרים בשאיפה — שלא היה להם כסף לממן לעצמם שתי נסיעות למישיגן. לכן היא וקופר היו אמורים להגיע בטיסה כמה ימים לפני הטקס עצמו, בקיץ, ותכננו לערוך את מסיבת הרווקות שלי כשיגיעו.

אז לפני שלושה שבועות, באפריל, פיטר יצא לקרוע את העיר, ואני נשארתי לקרוא בביתנו הוויקטוריאני הצהבהב־בהיר. בתחנות הראשונות של הערב הוא עוד שלח לי תמונות קבוצתיות חמודות. אח שלו, בן, שהגיע מגרנד רפידס, וחבר שלו מהתיכון סקוט, שאיתו הצלחתי סוף־סוף להתחבר אחרי שקראתי את ארבעת הכרכים הראשונים בסדרה 'חולית', ועוד כמה חברים נוספים מריצ'מונד. כולם עמדו חבוקים, ובאמצע — בכל תמונה — פיטר עם חברתו הטובה היפהפייה הגבעולית, בעלת בלונד פלטינה ועיני שקד, אחת בשם פטרה קומר.

החבר של פטרה, מיילס, לא הוזמן למסיבת הרווקים. פיטר לא שנא את מיילס, הוא רק לא חשב שמיילס מספיק טוב בשביל פטרה, מאחר שמיילס היה סטלן שלא למד בקולג'.

גם פטרה הייתה סטלנית שלא למדה בקולג', אבל זה כנראה אחרת כשאת עשר מתוך עשר, עם משפחה ציורית וחשבון בנק מרופד. במקרה כזה את לא סטלנית, את נשמה חופשייה.

עוד דבר שראוי לציין, גם אם ממש לא בא לי: פטרה נחמדה ברמה לא הגיונית.

היא כזו שמייד מתחברת לכולם, בצורה שגורמת לכל אחד להרגיש כאילו הוא נבחר במיוחד. תמיד נוגעת לך בזרוע, צוחקת מהבדיחות שלך, מציעה לך לנסות את הליפ־גלוס שלה בשירותים ואז מתעקשת לתת לך אותו כי "הוא יותר מתאים לצבעים שלך".

ממש לא רציתי לקנא בה. נראה לי הגיוני שהיא באה למסיבת הרווקים שלו. היא הייתה החברה הכי טובה שלו. נראה לי הגיוני שאני לא באתי. ככה עובדת המסורת המיושנת הזו.

קיוויתי להישאר ערה כדי לתקוע כוס מים וכמה אדווילים בידו השתויה של פיטר כשיגיע הביתה, אבל נרדמתי על הספה.

כשהתעוררתי בבהלה לקול פתיחת דלת הכניסה, הסלון כבר היה מואר לגמרי, כך שיכולתי לראות כמה פיטר הופתע למצוא אותי שם.

הוא נראה, בכנות, כאילו נתקל באישה שפרצה אליו הביתה ובישלה את ארנבת המחמד שלו, ולא בארוסתו האוהבת מכורבלת על הספה. אבל האזעקה עוד לא הופעלה אצלי.

קשה להילחץ מפיטר, שנראה כמו קלישאה מהלכת של דמות המלאך גבריאל. מטר תשעים ושלוש, שיער בלונדיני־זהוב, עיניים ירוקות ואף רומאי ישר.

לא שיש לי שמץ מושג מה זה אף רומאי, אבל בכל פעם שמוזכר כזה אף ברומן היסטורי, אני חושבת על פיטר.

"חזרת," מלמלתי בקול מנומנם וקמתי להגיד לו שלום. הוא לא חיבק אותי חזרה, ואני התרחקתי כשידיי עדיין שלובות מאחורי צווארו. הוא תפס אותי בכפות הידיים, שחרר אותן מעליו והחזיק אותן בינינו.

"אנחנו יכולים לדבר רגע?" שאל.

"בטח?" אמרתי כאילו זו שאלה. וזו אכן הייתה.

הוא הוביל אותי לספה והושיב אותי. ואז, עד כמה שהצלחתי להבין, כמה לוחות טקטוניים כנראה התנגשו זה בזה, כי כל העולם הזדעזע, ומרוב צלצולים באוזניים בקושי הצלחתי להבין מה הוא אומר. שום דבר לא נשמע נכון. לא נשמע הגיוני.

שתינו יותר מדי...

כולם הלכו הביתה, אבל אנחנו נשארנו להתפכח קצת...

דבר הוביל לדבר ו...

אוף, אני מצטער. לא רציתי לפגוע בך, אבל...

"בגדת בי?" הצלחתי לצייץ לבסוף, כשהוא היה באמצע עוד משפט לא מובן.

"לא!" הוא אמר. "כלומר, זה לא היה ככה. אנחנו... היא אמרה לי שהיא מאוהבת בי, דפני. וקלטתי שגם אני. מאוהב. בה. פאק, אני ממש מצטער."

עוד כמה מצטער.

עוד כמה צלצולים באוזניים.

עוד כמה אמירות ריקות.

לא. לא, הוא לא בגד בי? לא, הוא רק התוודה שהוא אוהב מישהי שאיננה אני? ניסיתי לחבר בכוח את חתיכות הפאזל, אבל שום דבר לא הסתדר. אף משפט שאמר לא השתלב בזה שקדם לו.

בשלב מסוים הצלחתי לקלוט משהו שנשמע חשוב, אם רק הייתי מצליחה להבין את ההקשר: שבוע.

"שבוע?" אמרתי.

הוא הנהן. "היא מחכה לי עכשיו, כדי שנוכל לעזוב מייד. לא להפריע לך בזמן שאת מעכלת את הדברים."

"שבוע," אמרתי שוב, עדיין לא מבינה.

"הסתכלתי באינטרנט." הוא הזדקף על הספה כדי לשלוף דף מקופל מהכיס האחורי ונתן לי אותו.

לרגע הזוי עוד חשבתי שאולי זה מכתב התנצלות או מכתב אהבה שיהפוך את כל הסיפור... לא לבסדר, אבל אולי למשהו שאפשר להציל.

אבל זה היה תדפיס של דירות להשכרה באזור.

"אתה עוזב את הבית?"

סומק טיפס במעלה צווארו ומבטו התחמק לכיוון הדלת. "טוב, לא," הוא אמר. "הבית רשום על שמי, אז..."

הוא השתתק, בציפייה שאבין לבד.

וסוף־סוף הבנתי.

"אתה צוחק איתי, פיטר?" זינקתי. לא הרגשתי נעלבת. זה יגיע יותר מאוחר. בהתחלה היה רק זעם צרוף.

גם הוא נעמד, גבותיו מתרוממות אל שערו המושלם. "לא התכוונו שזה מה שיקרה."

"ברור שהיא התכוונה שזה מה שיקרה, פיטר! היו לה עשרים וחמש שנים להגיד לך שהיא מאוהבת בך, והיא בחרה את אתמול בלילה!"

"היא לא קלטה," הוא אמר, מגן עליה. מגונן עליה מההשלכות הרגשיות, בזמן שאני נותרתי כאן לבדי. "עד הרגע שהיא קלטה שהיא הולכת לאבד אותי."

"אתה הבאת אותי לכאן!" כמעט צרחתי. לקראת הסוף זה נעשה מין צחוק היסטרי. "עזבתי את החברים שלי. את הדירה. את העבודה. את כל החיים שלי."

"אני מרגיש ממש נורא," הוא אמר. "אין לך מושג כמה."

"לי אין מושג איך אתה מרגיש?" התעצבנתי. "לאן אני אמורה ללכת?"

הוא הצביע על דף הדירות להשכרה, שנפל לרצפה. "תראי," הוא אמר. "אנחנו ניסע מחוץ לעיר לתת לך זמן להתאפס. נחזור רק ביום ראשון הבא."

אנחנו.

נחזור.

אוי.

אלוהים אדירים.

לא מספיק שמצופה ממני לעזוב את הבית.

היא תעבור לגור פה. אחרי שהם יחזרו מחופשת הזוג הטרי הסקסית שלהם שנמכרה לי כמעין מעשה של חסד שנועד עבורי. כמעט שאלתי לאן הם נוסעים, אבל הדבר האחרון שהיה חסר לי זה לדמיין אותם מתנשקים על רקע האייפל.

(טעות. אחר כך נודע לי שהם התנשקו על חוף אמלפי).

"אני ממש מצטער, דף," הוא אמר ורכן לתת לי נשיקה במצח כמו איזו דמות אב רחום שנאלץ להיפרד לשלום לפני צאתו למלחמה.

דחפתי אותו מעליי, ועיניו נפערו לרגע בהלם. ואז הוא הנהן בפרצוף קודר ופנה אל הדלת, ידיו ריקות לחלוטין. כאילו היה לו כל מה שהוא צריך, ואפילו פירור מזה לא נמצא כאן בבית.

אחרי שהדלת נסגרה משהו נשבר בי.

תפסתי מכל ענקי של שקדי דרז'ה שגברת קולינס קנתה בביקורה האחרון בקוסטקו ורצתי החוצה, עדיין בפיג'מת המשי שפיטר קנה לי לחג המולד האחרון.

הוא הציץ אחורה בעיניים פעורות בבהלה בזמן שהתיישב במושב הנוסע בג'יפ הפתוח של פטרה. היא הקפידה לא להסתכל לכיווני.

"אתה חתיכת בן זונה!" זרקתי עליו חופן שקדים.

הוא פלט יבבה. זרקתי עוד חופן על הפגוש האחורי. פטרה התניעה את הרכב.

רדפתי אחריהם בזמן שנסעו משם, וזרקתי את כל המכל על הג'יפ. הוא פגע בגלגל וניתז אל צד הכביש בזמן שהם הסתלקו להם אל השקיעה.

או הזריחה. לא משנה.

"מה אני אעשה?" שאלתי באומללות בעודי קורסת אל הדשא הרטוב מטל בחצר הקדמית שלנו. שלהם.

נשארתי שם, בוהה בכביש, לפחות עשר דקות. ואז חזרתי פנימה ובכיתי כל כך שעוד הייתי מקיאה, אלמלא שכחתי לגמרי לאכול בערב הקודם. אני לא טבחית מי יודע מה, וגם פיטר מאוד הקפיד על התזונה שלו. מעט פחמימות והרבה חלבונים. חיטטתי בארונות הריקים והתחלתי להכין מק אנד צ'יז מקופסה.

ואז מישהו התחיל לדפוק חזק בדלת.

ברוב טיפשותי עוד חשבתי שפיטר חזר. שהוא הגיע לשדה התעופה ופתאום התעשת וחזר בריצה אליי.

אבל כשפתחתי את הדלת מצאתי שם את מיילס, עיניו אדומות מרוב בכי או עישון, מנופף בפתק עם שלושה משפטים שפטרה השאירה לו על השולחן בסלון שלהם, כאילו היה קלשון או אולי דגל לבן.

"היא פה?" הוא שאל בקול צרוד.

"לא." בשלב הזה כבר הייתי מאובנת. "זרקתי עליהם שקדים והם נסעו מכאן."

הוא הנהן, הצער מעמיק על פניו, כאילו הבין בדיוק מה זה אומר, ושזה לא טוב.

"שיט," הוא מלמל וקרס בפתח.

בלעתי גוש שעמד לי בגרון כמו סליל תיל, או אולי סליל של המעשיוּת המשפחתית שירשתי מאימא שלי, אותה יכולת מוזרה להשתמש ברגשות שליליים כדלק שיכול להזיז עניינים.

"מיילס," אמרתי.

הוא נשא מבט, פניו שבורות, אבל שמץ תקווה מקנן עדיין בין גבותיו. כאילו חשב שאולי אבשר לו שכל הסיפור היה רק מתיחה חביבה ובכלל לא סוציופתית.

"כמה חדרי שינה יש בדירה שלכם?" שאלתי.