האדם החופשי

חירות, שחרור, זאת חייבת להיות מטרתו של האדם. להיות חופשי, להשתחרר מן העבדות: אל הדבר הזה חייב אדם לחתור כשמצבו נעשה מודע לו אפילו במקצת. אין מזומן לו שום דבר, ושום דבר אינו אפשרי, כל עוד הוא עבד מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית. אך אין הוא יכול לחדול להיות עבד מבחינה חיצונית, כל עוד הוא עבד מבחינה פנימית. אי לכך, על מנת להיעשות בן חורין, חייב אדם להגיע לחירות פנימית.

הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכול, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא יישאר תמיד עבד וכלי משחק בידי הכוחות הפועלים עליו.

זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'.

על המילים האלה נדבר עתה.

ג' א' גורדייף^[1]

הערות

[1] מצוטט אצל פ' ד' אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, תל-אביב: שוקן, 1982, עמ' 315—316. כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן. 

הקדמה

משל ארמני מספר על צ'לן, שמדי ערב, לאחר שובו מעבודתו ולאחר שאכל את הארוחה שהגישה לו אשתו, נהג לשבת ולנגן בצ'לו. באחד הערבים, בתום הארוחה, לקח הצ'לן את הצ'לו לידיו והחל לנגן, ובמשך דקות ארוכות ניגן רק צליל אחד. למחרת, עם תום הארוחה, שוב התיישב הצ'לן לנגן. הקשיבה אשתו בדריכות והנה חוזר אותו הצליל מליל אמש. יושב הצ'לן, הבעת ריכוז ואושר על פניו, ומנגן. אצבעותיו מונחות על המיתרים בלי לזוז, הקשת שלו נעה הלוך ושוב על אותו המיתר והצליל שהוא מפיק נותר בלא שינוי. היא לא הגיבה גם הפעם, אך למחרת, כשחזרו על עצמם המראה והצליל, לא התאפקה עוד, פנתה אליו ושאלה, "אישי היקר, אהוב ליבי, מה עובר בימים אלה בליבך, הרי כל השנים ניגנת מנגינות רבות ושונות ומדי ערב נמלא ביתנו עושר של צלילים, מה קורה לנגינתך?" הביט הצ'לן באשתו באהבה וענה: "אשתי היקרה, אהובת נפשי, כל השנים חיפשתי את הצליל הנכון. כל הנגנים מחפשים את הצליל שלהם. אני את הצליל שלי מצאתי."

כשפגשתי לראשונה באניאגרם ובדרך שבה הוא מתאר את נפש האדם ונבכיה, כשראיתי את הבהירות, העומק והדיוק שבו, ידעתי שמצאתי את הצליל שלי. האניאגרם מרתק אותי במשך שנים, וככל שאני מוסיף ולומד אותו, כך אני מוקיר יותר את המרחבים והמעמקים שהוא מאיר, מגלה דברים שנסתרו בתחילת הדרך, ולומד על עצמי ועל זולתי יותר מכפי שידעתי אי פעם. האניאגרם הוביל לשינוי עמוק בחיי והוסיף לראייתי מימדים שלא עלה בידי להגיע אליהם באמצעות שיטות רבות אחרות, או דרך ספרים ותרגולים שונים, שהיו בבחינת תרופה לרגע, אך לא חוללו בי שינוי אמיתי. במובנים רבים האניאגרם עזר לי לצאת לחופשי.

מסורות רבות מדמות את קיומנו לחיים בחדר קטן ונידח בפאתי ארמון נפלא ורחב ידיים, שבהם אנו ממצים רק חלק זעום מן האפשרויות הרחבות לאין שיעור הפתוחות בפנינו. לעתים, ברגעי חסד, דלת חדרנו נפתחת ואלה מאיתנו שעיניהם פקוחות זוכים להעיף מבט במרחבי הארמון המופלא שבו הם חיים. רגעים כאלה עשויים לשנות את חיינו לעד, ולעתים מי שרואה מה ממתין מעבר לתא הכלא לא ימצא עוד מנוח לנפשו עד שייצא לחופשי. ההבנה שאנחנו חיים במעין כלא היא שלב ראשון והכרחי בדרך אל החופש.

המורה הסוּפי אידריס שאה (Shah) מספר את המשל על חרש המתכת שנכלא על לא עוול בכפו בכלא נידח, ללא כל סיכוי להשתחרר. אשתו, אורגת שטיחים, שולחת אליו שטיח תפילה שבתוכו היא משלבת דוגמה מורכבת. לאחר זמן מה מבין החרש שהדוגמה שעל השטיח מתארת למעשה את מנעול דלת התא שבו הוא כלוא. משאריות מתכת שהוא מוצא הוא מתקין לו מפתח לפי הדוגמה שבשטיח, ומצליח להימלט.

האניאגרם מתאר את תא הכלא, את אופן הגעתנו אל הכלא ואת המנעול של דלת התא, וכן הוא מסביר כיצד להכין מפתח שיפתח את המנעול. הוא מתאר, מתוך הבנה עמוקה ובדיוק רב, את התא המסוים שבו כל אחד ואחד מאיתנו כלוא, כל אחד ותאו. תאי הכלא מגוונים ושונים, חלקם עלובים ומדכאים וחלקם מטופחים למשעי, אך כולם תאי כלא. האניאגרם לא נועד לגרום לנו להרגיש נוח יותר בתא הכלא, הוא לא בא לתאר כיצד לקשט את הכלא או לקבל אותו כדרך חיים תוך ויתור על החופש. האניאגרם, במשמעותו הנשגבת, בא להוביל אותנו לחופש אמיתי. כדי לעשות זאת, ראשית, הוא מאפשר לנו לראות ללא כחל וסרק את תא הכלא — ה'אישיות' שלנו, ושנית, הוא מראה לנו את המקום הטהור שמחוץ לכלא, זה שממנו באנו ושאליו ביכולתנו לחזור — ה'מהות' שלנו.

האניאגרם מאפשר לנו לראות ולהכיר, הן את תכונות האישיות והן את תכונות המהות שלנו, ולהבדיל ביניהן. הוא מתאר כיצד אנו עוטים על עצמנו אישיות ומתנהלים בתיווכה בעולם. המהות שלנו נותרת זכה, צלולה ומושלמת כל העת, אך היא בדרך כלל נחבאת מאיתנו בשל הזדהותנו עם האישיות.

ההבחנה בין מהות לאישיות היא אחת ההבחנות החשובות בתורתו של הפילוסוף והמיסטיקן הנודע גיאורג איוונוביץ' גורדייף (Gurdjieff). גורדייף תיאר את המהות כמה שאמיתי וקבוע בנו, כל מה שהוא שלנו, ואת האישיות כמה ששקרי בנו, כל מה שאינו שלנו, אלא נרכש מבחוץ ומשתנה בהתאם להשפעות חיצוניות. המונח אישיות (personality) מקורו במילה היוונית 'פרסונה' שפירושה 'מסיכה'. אפשר גם לדמות את האישיות למסנן שדרכו אנחנו חווים את המציאות. כיוון שלכל אחד מסנן שונה, גם ראיית המציאות משתנה מאוד מאדם לאדם. הידע של האניאגרם מאפשר לנו להכיר את המסנן שדרכו אנחנו רואים את העולם. היכרות כזאת עשויה לצמצם את השפעתו של המסנן, או לחלופין, לאפשר לנו להסיר אותו מעל עינינו ולחוות את העולם באופן אמיתי וצלול.

בעיניי האניאגרם הוא מעין יישום של הרעיון הגורדייפיאני של 'סבל מרצון': בחירה בנתיב שהוא אמיתי ונטול אשליות אך גם תובעני ומלא מהמורות — הנתיב של חקר עצמי. גילוי האמת על עצמנו עלול להיות מלווה בכאב וברגעי משבר שהם חלק בלתי נמנע מתהליך של צמיחה אמיתית. לימוד האניאגרם כמוהו כהפניית זרקור הן על מעלותינו הגבוהות והן על תהומות נפשנו. לצד ראיית הצדדים החיוביים שבנו, עלינו להתוודע גם לצדדים הקשים והאפלים המלווים אותנו באשר נלך. גילוי כזה דורש יושר פנימי רב ובגרות. מדובר במפגש רב עוצמה ובלתי הפיך: מרגע שידע האניאגרם ייטמע בתוכנו, הוא ישנה קרוב לוודאי את השקפתנו ביחס לזולת וביחס לעצמנו.

דרכים רבות ומורים רוחניים רבים מציעים לנו 'קיצורי דרך', עוד בטרם רכשנו מושג ברור מי אנחנו, או איך אישיותנו פועלת ומכתיבה את התנהלותנו בעולם. חלקם משתמשים במילים מפתות כמו 'אושר', 'הארה' או 'אהבה', מילים שאמנם מגלמות ערכים גבוהים, אך בהיעדר הבנה של המבנה הפסיכולוגי שלנו עלולות ליצור אשליה של התרחבות וצמיחה. הוויתור על התקדמות הדרגתית במדרגות ההתפתחות חוטא לאדם. כמו כן, לא ראוי לעשות הפרדה בין עבודה פסיכולוגית לעבודה רוחנית, וכל תהליך צמיחה אמיתי ויציב מחייב עבודה בשני הרבדים הללו. צמיחה רוחנית ללא פתרון בעיות יסוד באישיותנו דומה לבניית מגדל גבוה ללא בסיס איתן, מגדל שראשו בשמיים ויסודותיו רופפים. לעומת זאת, עבודה פסיכולוגית שמתייחסת לאישיות כאל אמת המידה היחידה שאין בלתה, תותיר אותנו בתא הכלא. אמנם היא עשויה להפוך את התא שלנו לנקי ומטופח יותר, אך היא לא תאפשר לנו לצאת מפתח הדלת.

האניאגרם מאפשר חקירה נוקבת של המבנה הפסיכולוגי שלנו, כולל מנגנוני ההגנה וההסתגלות שלנו, ומאפשר לבחון את האופן שבו אנחנו מזדהים עם האישיות שלנו. הוא מראה לנו כיצד התפתחו מבני האישיות, תוך איבוד הקשר עם המהות שלנו, וכיצד אנחנו יכולים לשוב ולהתחבר אליה. במובן זה האניאגרם מצביע על מה שמעבר לחקירה הפסיכולוגית. הוא אינו מסתפק בתיקון עצמי ברמת האישיות, אלא מכוון אותנו לצמוח אל מעבר לה — אל המהות הטהורה שלנו.

ההיוותרות על פני השטח, ההזדהות עם קליפתנו החיצונית, האישיות, מובילה לחיים של בזבוז, להיעדר משמעות ולסבל. מידת הסבל תואמת את המרחק שבו אנו חיים ממעמקינו. ככל שנתקרב לתכונות המהות שלנו, ככל שניתן לאמת הפנימית הבלתי משתנה שלנו להנחות את חיינו, ככל שניצור קשר חזק יותר עם היסוד האמיתי והטהור שבתוכנו, כך נחוש יותר הקלה, חופש ואושר. כך כותבת סנדרה מייטרי (Maitri):

לעתים קרובות איננו מזהים עד כמה חוויית המציאות שלנו מוגבלת ועד כמה העולם שבו אנו שוכנים מוגבל שלא לצורך. ייתכן שמלווה אותנו תחושה מעורפלת של חוסר שביעות רצון, או תחושה עמומה של מוות והיעדר משמעות או היעדר הגשמה, אף על פי שאנו מתאמצים ככל יכולתנו כדי למצוא סיפוק בדברים שהחברה טוענת שהם הדרך אל האושר: אם זה כסף, רכוש, מעמד, עוצמה, תהילה או מערכות יחסים. יש כאלה שמרגישים באופן ברור כי חייהם מוגבלים. הדבר מתבטא אצלם בתחושה פנימית מכאיבה ומכרסמת של חוסר יכולת, חסר, ריקנות או חוסר טעם. תקופות של משבר יכולות להעלות תחושות אלה אל פני השטח ולאפשר לנו הצצה חטופה במגבלות שלנו. הצצות כאלה הן השלב הראשון בהימלטות שלנו, כיוון שעצם הידיעה שאנחנו נמצאים בכלא כלשהו עשויה ללמד על האפשרות שקיימת דרך אחרת. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מסורות שונות של עבודה רוחנית סיפרו לנו שהחיים מציעים הרבה יותר מכפי שאנחנו מעלים בדעתנו, ושעולם שלם ממתין לנו מעבר לעולם התחוּם על ידי כבלינו הפנימיים.^[2]

הרגע שבו אנו מזהים את עצמנו באניאגרם הוא רגע של חסד. יש אנשים המזהים את עצמם באניאגרם בן רגע, בבירור וללא ספקות. אחרים זקוקים לחקירה ממושכת, המלווה בהתלבטויות רבות. בכל אחד מאיתנו יש איכויות מכל תשעת טיפוסי האניאגרם, ולכל אחד מאיתנו דפוסים שונים של חשיבה והתנהגות המשתנים בהתאם לנסיבות. כמו כן, רובנו מתקשים להודות בתכונות הפחות מחמיאות שלנו. כל הגורמים האלה עלולים להקשות על הזיהוי. עם זאת, הרגע שבו אנו מבינים כי אחד מטיפוסי האניאגרם מתאר אותנו, הוא רגע שבו אנו מקבלים לידינו כלי מדויק ורב עוצמה.

נוסף על הבנה עמוקה של עצמנו, האניאגרם גם מאפשר לנו להבין את הזולת ולחוש כלפיו אמפתיה ורכות. הבנה זו מתאפשרת הודות לדרך הסדורה והברורה שבה הוא מציע לפרש את הרבדים השכליים, הרגשיים וההתנהגותיים שלנו ושל זולתנו.

על אף כל הסגולות של האניאגרם, אפשר גם לעשות בו שימוש לרעה. לעתים אנשים נאחזים באניאגרם כבתירוץ להימנע מלקיחת אחריות ומשינוי, משל מצאו הצדקה להרגלים הקלוקלים שלהם. האניאגרם מראה לנו מהן הדרכים הלא ראויות שאימצנו, לא כדי לספק לנו תירוצים, וגם לא כדי לדכדך אותנו, אלא מתוך ההבנה שהצבת המראה מול פנינו היא השלב הראשון בדרך הארוכה לשינוי פנימי.

מעל לכול, מטרת האניאגרם היא להפגיש אותנו עם מה ששכחנו, מה שאולי נותר בחיינו כזיכרון של אושר ואמת — סגולות המהות שלנו. מטרתו העליונה היא לאפשר לנו ליהנות מחופש אמיתי.

באודה שלו 'רְמָזִים לאַלְמָוֶת', מתאר המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' את ימי הילדות המוקדמת כימים המלאים איכויות של תום וצלילות נשגבים וטהורים.

הָיוּ יָמִים בָּהֶם אָחוּ, נַחַל, מַטָּע

הָאֲדָמָה וְכָל מַרְאוֹתֶיהָ

נִדְמוּ בְעֵינַי

עוֹטִים אוֹר שְׁמֵימִי

רַעֲנַנִּים וּמְלֵאֵי הוֹד כַּחֲלוֹם

אך עם ההתבגרות אובדות איכויות אלה —

כָּעֵת דָּבָר אֵינוֹ כְּפִי שֶׁהָיָה

בַּאֲשֶׁר אֶפְנֶה

לַיְלָה וָיוֹם

אֶת הָאוֹר שֶׁרָאִיתִי

אֵינִי רוֹאֶה עוֹד

רובנו איבדנו את האור של ילדותנו. אנחנו יכולים להביט על מצבנו בהווה בעוגמת נפש ובתחושת החמצה, או למצוא בעצם ההכרה במצבנו הבטחה גדולה ותקווה להשיב את מה שאבד.

המלצה לקוראים

במפגש עם ספרים העוסקים באניאגרם, לעתים קרובות נחפזים הקוראים לקפוץ אל גוף הספר, מתוך סקרנות לזהות את הטיפוס שלהם ולקרוא עליו. דחף זה הוא טבעי ומובן. עם זאת, כדי להיטיב להבין את הטיפוס שלכם ואת כל שאר הטיפוסים, אני מציע לכם לקרוא את הספר באופן הבא: תחילה קראו את המבוא, שמספק ידע תיאורטי בסיסי על האניאגרם ומסביר את הנושאים הנדונים בתשעת הפרקים העוסקים בטיפוסים השונים. לאחר מכן קראו את ההנחיות שבתחילת פרק 'השאלונים' וענו על השאלונים שנראים לכם רלוונטיים לטיפוס שלכם (עמ' 47—67). המענה על השאלונים יסייע לכם לזהות את הטיפוס שלכם. לאחר מכן קראו את הפרקים שנראים לכם רלוונטיים עבורכם, ואחריהם את שאר הפרקים, אשר ירחיבו ויעמיקו את הבנתכם.

הערות

[2] מתוך: Sandra Maitri, The Spiritual Dimension of the Enneagram - Nine Faces of the Soul. , NY: Tarcher/Putnam, 2001, p. 2.

התהליך שאנחנו עשויים לכנותו התנוונות התודעה... מוצא הד סמלי במסורות הרוחניות השונות בסיפורים המיתולוגיים על 'הגירוש מגן עדן'... התנוונות התודעה מובילה בסופו של דבר לכך שהאינדיווידואל הנתון להשפעתה אינו מסוגל להבחין בה כלל, כלומר, אין הוא יודע כלל שהתרחש תהליך הכרוך באובדן, במוגבלות, או בכשל לפתח את מלוא הפוטנציאל שלו. ההתנוונות מובילה לכך שהתודעה נעשית עיוורת לעיוורונה ומוגבלת עד כדי כך שהיא מאמינה שהיא חופשייה. לפיכך, בתיאור מצבו הרגיל של האדם, מסורות המזרח משתמשות לעתים קרובות באנלוגיה של האדם הישֵן — אנלוגיה המזמינה אותנו להרהר בכך שההבדל בין המצב הפוטנציאלי שלנו לבין מצבנו הנוכחי הוא גדול ממש כמו ההבדל בין מצב של ערות רגילה למצב של חלימה.

קלאודיו נראנחו^[3]

הערות 

[3] Claudio Naranjo, Character and Neurosis - An Integrative View, CA: Gateways/IDHHB, Inc.,1994, p.2.