אייס פלאנט 2 - ברברי עצבני

חלק ראשון

1

ליז

קירה ואני צופות במייגן ובג'ורג'י מעבירות את אצבעותיהן לאורך הלוחות שעל קיר החללית של החייזרים, מנסות להבין איך לפתוח את המכלים ולחלץ את הבנות שכלואות בפנים. יש שישה כאלה, ובכל אחד מהם נמצאת עוד שבויה. לכל אחת מהן אין מושג איפה היא נמצאת או איך הגיעה לכאן.

"אני לא יכולה להחליט אם יש או אין להן מזל," אני אומרת לקירה.

"יש להן מזל," היא משיבה, קולה השקט חסר רגש. מבטה נעוץ באורות המהבהבים ובקיר האפל של פנים החללית. "הן לא יודעות מה עברנו בשבועות האחרונים."

אנחה נפלטת ממני במעין הסכמה. אני לא יודעת אם אני מסכימה עם קירה, אבל היא יכולה להיות מתסכלת מאוד לפעמים. השבועות האחרונים לא היו בדיוק כיף גדול בשביל כולנו, אבל אולי עדיף לדעת הכול מאשר להיות עיוורת למצב. כך נראה לי.

קירה ואני צופות באחרות עובדות כי אנחנו חלשות מכדי לעזור באמת. ג'ורג'י היא עדיין החזקה ביותר מבין כולנו. היא הייתה עם החייזר ההוא, אז קיבלה שלוש ארוחות ביום ובגדים חמים. בינתיים, כולנו נשארנו בחללית, ומייגן במצב הטוב ביותר בקבוצה הקטנה שלנו. אני חלשה ורדומה, והבהונות שלי כואבות בטירוף. הרגל של ג'וזי נראית שבורה בשני מקומות, ואף אחת לא יודעת איך לתקן אותה. הקרסול של קירה נפוח, והיא חלשה מאוד. טיפאני כנראה גוססת, כי אנחנו לא מצליחות להעיר אותה מהשינה העמוקה שבה היא שרויה. היא התעוררה בשביל קצת מרק ושוב איבדה את ההכרה.

אנחנו לא צריכות אזהרה מהחייזרים כדי לדעת שהכוכב הזה הורג אותנו.

"זה נפתח," אומרת מייגן, והיא וג'ורג'י נסוגות לאחור. הלוח מתרומם מהקיר ברעש, ממש כמו בסרטי מדע בדיוני. בפנים נמצאת בחורה, לבושה בחולצת טריקו ותחתונים, סלילים מוזרים כרוכים סביב גופה ומחוברים לצוואר שלה.

גופי מצטמרר באופן לא רצוני.

ג'ורג'י ומייגן בוחנות את הבחורה הישנה ומנסות למצוא את הדרך הטובה ביותר לשחרר אותה. בסופו של דבר, הן מתחילות לקרוע ממנה צינורות וחוטים, והיא מתעוררת ומתחילה להשמיע רעשים גרוניים. רגע לאחר מכן, בזמן שמייגן מלטפת את גבה, הבחורה החדשה מתמוטטת על הרצפה ומקיאה את הצינור האחרון.

טוב, זה עבד. לטוב ולרע, יש לנו עוד מישהי.

הבחורה מתחילה להתייפח, עיניה פעורות. ברור שהיא מבולבלת ומפוחדת. קירה קמה ופורשת את זרועותיה כדי למשוך אותה אליה. היא משמיעה קולות שקטים ומרגיעים, עוטפת אותה בחיבוק ועוזרת לה להתרחק מהקיר. בלי שום התעסקות נוספת, שאר המכלים נפתחים פתאום.

"שיט, נראה לי שהפעלנו משהו," אומרת ג'ורג'י, והן מתחילות לשחרר את הבחורה הבאה. תוך רגעים ספורים, עוד בנות קורסות על הרצפה. אני מנסה כמיטב יכולתי לקום כדי לעזור, צולעת קדימה ותוך כדי שומעת את קולות החייזרים מדברים. אני מביטה לכיוון כשהבחורה הקרובה אליי מתחילה לייבב בהיסטריה, "מה קורה? איפה אני? מי את?"

אני מושיטה לה את ידי. "אני ליז. אסביר הכול אחרי שנוציא את האחרות, בסדר?"

היא ממשיכה לייבב, ואני צריכה לנשוך את פנים הלחי שלי כדי לא לצעוק עליה. תראו, אני מרגישה רע וכנראה נמצאת כמה שלבים מאחורי טיפאני בסולם המוות, אבל האם אני צווחת וגונחת? לא, אני לא. אני פאקינג מתמודדת עם זה.

אני אוספת מישהי נוספת, אחת עם נמשים ושיער אדום בוהק, בדיוק כשהצווחנית משמיעה זעקה מבועתת וחנוקה. "אוי, אלוהים. מה זה?" היא מצביעה ביד רועדת למרחק, ואני מעיפה אותה.

"לא מנומס להצביע," אני אומרת, אבל הבנות האחרות משתנקות בבהלה למראה החייזרים שאורבים בפינת החללית. אחת מתחילה לבכות, והשנייה נאחזת בצווארי כאילו היא מתכוונת לטפס עליי כדי להגן על עצמה. זה גורם לבהונות השבורות שלי לכאוב בטירוף, ואני מפנה את מבטי אל ג'ורג'י.

"יש לנו בעיה," אני אומרת לה. "תעשי משהו, מנהיגה חסרת פחד."

"כן," היא אומרת וממהרת אל החייזרים. רגע לאחר מכן, כולם מטפסים בחזרה דרך החור בחללית, ורק אנחנו נשארות.

"בואו נשב כאן," אומרת קירה בקול מרגיע. "יש לנו אש, מים ושמיכות."

"קר," מישהי מייבבת. "כל כך קר לי, ואין לי מכנסיים! איפה המכנסיים שלי?"

"זה משום שהחייזרים לקחו אותך בזמן שישנת," אני אומרת בשעשוע. "לאף אחת אין מכנסיים."

קירה חובטת בזרועי ומסמנת לי שאשתוק. אוקיי, אז אני לא האישה הכי סבלנית בעולם. תתמודדו.

"השמיכות שם," אני אומרת, וזה יותר כמו להוביל חבורה של חתולים מייללים וצווחנים מאשר ברווזונים, אבל אנחנו מצליחות להביא אותן אל המדורה ולכסות אותן בשמיכות פרווה שהחייזרים סיפקו.

"עדיין קר לי," אחת אומרת, שיניה נוקשות בזמן שהיא מהדקת לגופה את השמיכה.

אני רק מתבוננת בה ומשתדלת לא לשפוט. עד לפני שבוע לא היה לנו אפילו את זה. שמיכות, אש ואוכל? אלה פאקינג מותרות. עם זאת, הבנות האלה היו במכלים ולא יודעות את כל זה.

"מה עכשיו?" שואלת קירה. למה היא מסתכלת עליי? ג'ורג'י היא המנהיגה, לא אני. אבל ג'ורג'י מנסה לשכנע את החייזרים המפחידים להתרחק מאיתנו, אז אני מניחה שאני... הרובין לבאטמן שלה? או משהו כזה.

אז אני לוקחת פיקוד. "טוב, בנות, בואו נשב במעגל. אנחנו נשחק משחק היכרות כמו שעושים בנופשי חברה. מישהי מכן עובדת במשרד?" כששתיים מהבנות הבוכות מרימות ידיים, אני מהנהנת. זאת התחלה. "אז אתן יודעות איך זה עובד. כל אחת במעגל תגיד איך קוראים לה, בת כמה היא ובמה היא עובדת, ואחר כך תספר שלושה דברים מעניינים על עצמה. זה יעזור לנו להכיר זו את זו."

"איפה אנחנו?" מישהי מייבבת.

"נגיע לזה," אני אומרת. "בקרוב. עכשיו, קדימה. נתחיל איתך." אני פונה אל הג'ינג'ית המנומשת שלצידי. היא מתמודדת עם המצב המוזר טוב יותר מרובן. היא גם בוהה בי כאילו אני משוגעת, אבל זה בסדר. בשלב זה גם אני די בטוחה שהשתגעתי. לעזאזל, אני מנסה לשחק משחק היכרות על חללית שהתרסקה.

הבחורה לידי מושכת באפה ומשפשפת את הפנים שלה, מחליטה להישאר רגועה. "ק...קוראים לי הארלו, אני בת עשרים ושתיים, ואני לומדת רפואה וטרינרית בקולג'." היא ממצמצת לרגע, נראית אבודה ואומללה.

"תספרי כמה דברים על עצמך."

"אני... שונאת רכיכות?"

מספיק טוב. אני מצביעה על הבחורה הבאה.

היא הבכיינית. היא מייבבת וממלמלת, והאף שלה נוזל כל הזמן. מבעד לשטף הדמעות אנחנו מבינות שקוראים לה אריאנה, היא נולדה בניו ג'רזי, והיא מפחדת. לידה נמצאת קלייר, עיניה חומות גדולות והיא נראית מבועתת. הקול שלה הוא בקושי לחישה, ואני לא מכריחה אותה לדבר. לידה יושבת נורה, שנראית עצבנית ונועזת. מרלן, עם הבעה ריקה ומבטא צרפתי כבד. וסטייסי, שבוכה אבל ממש מנסה שלא. כל הכבוד לה, באמת. אחרי שכל אחת מציגה את עצמה, נראה שכולן באותו גיל.

בסופו של דבר, הן מגיעות אליי. אני מניחה יד על החזה. "אני ליז קריימר, בת עשרים ושתיים, בדיוק כמוכן. הייתי עוזרת אדמיניסטרטיבית במשרד קטן של מפעל מתכות. גדלתי באוקלהומה ואני אוהבת לצוד ולירות בחץ וקשת. ולפני שלושה שבועות, נחטפתי על ידי חייזרים."

הבנות מתנשפות. אריאנה מתייפחת חזק יותר.

"עדין מאוד," קירה ממלמלת.

אני מתעלמת ממנה. כמו לקרוע פלסטר, עדיף להוציא הכול ולתת להן לעבד את המידע. "תתמקמו, בנות, כי אתן עומדות לשמוע את הסיפור ההזוי ביותר אי פעם."

ואני מתחילה לדבר.

אני מספרת להן איך לפני שלושה שבועות נחטפתי על ידי חייזרים ירוקים קטנים במהלך הלילה. כשהתעוררתי, הייתי בכלוב חשוך ומלוכלך עם חבורה של נשים אחרות שלבושות רק בפיג'מות שלהן. איך היינו אמורות להימכר באיזו תחנת סחר בין־כוכבית, כמו שמוכרים בקר. ושהחייזרים החזיקו בשש נשים שהיו מאוחסנות במכלים בתוך הכלוב, כשהחברות הטובות החדשות שלי ואני במכלאה היינו התוספות.

לפי ההתנשפויות שלהן, אני רואה שהן מתחילות לחבר את הנקודות. כן, הן היו הסחורה האמיתית. קירה, אני והבנות האחרות שהיו ערות? טוב... "מכירות את זה שאתן הולכות לסופר בשביל בירה וצ'יפס במבצע, ובלי לשים לב יש לכן עגלה מלאה בצ'יפס? פשוט תקראו לי פרינגלס."

אף אחת לא צוחקת מהבדיחה שלי. זה בסדר. אני עדיין חושבת שהיא מצחיקה. חייב למצוא הומור במצב. "בכל מקרה, נראה שהחברים החייזרים שלנו נהיו חמדנים ודחפו לתוך החללית שלהם כמה נשים אנושיות שהיו יכולים. היינו תשע במקור."

עיניים נפערות. אריאנה מתחילה להתייפח שוב. הלוואי שהייתה לי גרב לתחוב בפה שלה.

"איך אתן יודעות?" שואלת נורה.

"יודעות מה?"

"שהם תכננו למכור אתכן? אולי הם רצו לקחת אתכן למקום טוב?"

כן, ואני קספר, רוח הרפאים הידידותית. אני מצביעה על קירה, שמזעיפה פנים לעברי. "זאת קירה. קירה היא היחידה מאיתנו שיש לה מתרגם. היה לה מזל כשאספו אותה קודם, כי הם הצמידו איזה מכשיר לאוזן שלה ועכשיו היא יכולה להבין את כל מה שהחייזרים אומרים לה. ככה גילינו מה קורה — שאנחנו עומדות להימכר. ככה ידענו שהם לא לוקחים אותנו לפלנטת מאליבו, שם כולנו נוכל לשתות מרגריטות ולהשתזף."

"ליז," אומרת קירה בשקט. נורה נרתעת.

אני יודעת שאני מתנהגת בחוסר רגישות, אבל לא אכפת לי. "תקשיבו, החייזרים האלה חטפו אותנו מהבתים שלנו. הם סימנו אותנו כמו שמסמנים בקר." אני מצביעה על הבליטה בזרוע שלי, שבתוכה נמצא חפץ מתכתי קטן שאני חושדת שהוא עובד בדיוק כמו ג'י־פי־אס. "והם מתכוונים לקחת אותנו לשוק בשר ולמכור אותנו כמו חזירים למי שיציע את המחיר הכי גבוה. ואומנם יש כמה בחורים שמזיינים את החזירים שלהם —"

"דוחה," מישהי ממלמלת.

"הרבה בחורים אחרים פשוט אוכלים אותם," אני ממשיכה. "אז תסלחו לי אם אני לא מוכנה לרחם על החוטפים שלנו. החייזרים הירוקים הקטנים לא היו נחמדים. היו להם שומרים, והשומרים האלה אנסו כמה מהבנות בזמן שהיינו בשבי. הם החזיקו אותנו בכלוב, גרמו לנו לחרבן בדלי, והתייחסו אלינו כמו לזבל. אז אתן צריכות לדעת את זה כדי שתוכלו להבין למה אנחנו מסריחות, עייפות, רעבות וחולות. אוקיי?"

הבנות מסביבי מהנהנות. אריאנה מתחילה לבכות שוב. "מישהו עומד לאכול אותנו?"

"לא עכשיו," מרגיעה קירה. היא אמורה לדבר. היא הנחמדה בינינו. אבל מבטה פונה אליי כדי שאמשיך להסביר, אז אני ממשיכה.

"החייזרים ההם נעלמו. בינתיים," אני מספרת בקצרה על המרד המהיר שלנו ואיך ג'ורג'י הרגה את אחד השומרים בדיוק כשהכלוב שלנו נזרק כאן. עכשיו אנחנו תושבות לא־הות, השם שבחרנו למקום. הוא קר בטירוף, מכוסה שלג, וקשה מאוד לחיות בו.

הנחיתה שלנו הייתה די קשה. כולן נפגעו בדרך כזאת או אחרת. שתי בנות מתו. ככה גם שלוש מהבהונות שלי, מה שמונע ממני ללכת רחוק יותר מכמה מטרים. אבל לפחות נשארתי בחיים. "אחרי שהערכנו את הפציעות שלנו, ג'ורג'י — האמיצה ביותר מאיתנו והכי פחות פצועה — יצאה לחפש עזרה, כשהיא לבושה בבגדים החמים היחידים שהיו לנו. כולנו נשארנו מאחור וקפאנו. כבר ציינתי שכולנו היינו בפיג'מה? לא בדיוק מחמם."

הארלו, הבחורה שלידי, נראית מבוישת ומציעה לי את השמיכה שלה. אני מנידה בראשי. עייפה מכדי לטרוח. ובאופן מוזר, אני רגילה לקפוא מקור. זה חדש לה, אז היא יכולה להשאיר את השמיכה אצלה.

השבוע האחרון היה שבוע של הצטופפות בערמה עם נשים מטונפות, אומללות ופצועות, כדי להתחמם. זה היה שבוע של התעלמות מהריחות זו של זו, אימה מבעיתה בכל פעם שנשמע רעש מחוץ לגוף החללית השבור, ותהייה מה עומד לקרות לנו אחר כך. השיער שלנו היה מטונף, בתי השחי שלנו הסריחו, ודלי הצואה עלה על גדותיו. אבל לא היו לנו נעליים ובקושי בגדים, אז לא יכולנו פשוט לצאת ולהתנקות כי בחוץ הייתה סופת שלגים מתמדת. היינו לכודות, ואספקת המזון והמים הצטמצמה.

אני מדחיקה את הזיכרונות. בכל לילה נרדמתי תוך כדי תהיות האם אזכה לראות את יום המחרת.

"ג'ורג'י הלכה להזעיק עזרה," אומרת קירה כשאני שותקת יותר מדי זמן.

אני מהנהנת וממשיכה את הסיפור. "היא חזרה אחרי כמה ימים עם ברברי כחול גדול עם קרניים, זנב ועיניים כחולות זוהרות. קוראים לו וקטאל, והוא אחד מהמקומיים."

אני מדלגת על הפרט הברור שג'ורג'י שכבה עם וקטאל. זאת אומרת, הוא הגיע עם אוכל ושמיכות, אז לא היה אכפת לי אם היא מוצצת לענק הכחול כל עוד הוא דואג לנו.

"הם השאירו אותנו עם מעט אספקה והלכו להביא תגבורת לחילוץ שלנו," אני אומרת. "אלה השדים שם בחוץ."

כמה פרצופים מתעודדים. "אז הם נחמדים?"

"הם נחמדים בתנאים מסוימים." אני תוהה כמה אני צריכה לספר להן.

כי הסיפור שלנו די קודר, ואין הרבה ברירות.

לא־הות, מתברר, הוא לא כוכב לכת מסביר פנים. נוסף לעובדה שהוא קר בטירוף ומלא במפלצות שרוצות לאכול אותנו לארוחת ערב, בבית החדש שלנו יש גם סוג של גז רעיל שיהרוג אותנו לאט. הוא כבר התחיל לעבוד במרץ. טיפאני שרויה בתרדמת בפינה, ואני כל כך מותשת שהראש שלי בקושי מתרומם. אני רק רוצה ליפול ולישון כרגע, וזה עומד להחמיר. החומר הזה באוויר יהרוג אותנו כי אנחנו לא שייכות לכאן.

אבל יש תרופה. בערך.

התרופה לגזר דין מוות על הכוכב הזה? סימביונט שהמקומיים מכנים חווי, ואנחנו — בנות האדם — קוראות לו טפילה.

כדי לחיות, אנחנו אמורות... להזדהם. טוב, אני מודה שהייתי די נלהבת לגבי העזרה שהגיעה לכאן. אני חצי הכוס המלאה של חצי הכוס הריקה של קירה, אבל המחשבה של לאפשר לסוג של חרק לחיות בתוכי מעוררת בי חרדה מטורפת.

הטפילה נשמעת כאילו היא התשובה לבעיות שלנו, אבל ג'ורג'י אמרה לנו שהיא מביאה איתה בעיה אחרת — היא מעוניינת בהתרבות. אז כשהיא רואה שני אנשים שהיא חושבת שיהיו בני זוג טובים ויביאו לעולם תינוק מושלם יחד, קורה משהו שנקרא תהודה. הטפילה מתחילה לרטוט בחזה שלך בכל פעם שאת ליד בן הזוג החדש שלך, והיא לא תפסיק עד שההזדווגות תקרה. והשבט של וקטאל עם החייזרים הכחולים בגובה שני מטרים בעלי הקרניים? יש להם רק ארבע נקבות.

אם נישאר, אנחנו לא רק נינצל, אנחנו נקבל בעלים. וקטאל כבר תבע בעלות על ג'ורג'י, ונראה שהיא די מרוצה מזה. הם לא יכולים להוריד את העיניים זה מזה.

לא רק שאנחנו מקבלות טפילה, אנחנו מקבלות גבר, שאותו אין לנו אפילו את האפשרות לבחור. אני לא בטוחה מה תחושותיי לגבי זה. לכן, כשאני אומרת שהחבר'ה האלה נחמדים בתנאים מסוימים, זה נכון. הם נחמדים כי הם רוצים מישהי להכניס את הזרע שלהם לתוכה.

"הם נחמדים," אני אומרת שוב בחיוך מאולץ. "ועכשיו אני ממש עייפה." אני מתעלמת מהמבט המודאג של קירה והפעם, כשמישהי מציעה לי שמיכות, אני לוקחת אותן ומתכרבלת.

"מה לא בסדר איתה?" מישהי שואלת. "היא נראית זוועה."

אני חולה, לא חירשת, אני חושבת בעצבנות. אבל כל הדיבורים האלה עייפו אותי, ואני מחליטה להניח לקירה לענות.

"היא קיבלה את המחלה," מסבירה קירה בקולה הרך. "כולנו נחלה בה, אלא אם כן נקבל את החווי."

"בגלל זה היא רעה כל כך?" לוחשת אחת מהן — קלייר?

אני באמת רעה? אולי חסרת סבלנות. בהחלט עייפה. וחולה. אני פשוט מתעטפת בשמיכות, כבר לא מריחה את החללית או מרגישה את הקור.

אני פשוט... עייפה. כל כך עייפה.

"עובר עליה יום רע," אני שומעת את קירה אומרת. "תנו לה זמן."

זה נכון. עובר עליי יום רע. ולמרות העובדה שנחטפתי על ידי חייזרים וחייתי בתא מטען מסריח, מקפיא ושבור בשבוע האחרון, בלי שום דבר לגופי חוץ מכותונת לילה קצרה — האם יכול להיות לי יום גרוע יותר מזה? כן, בהחלט.

הסיבה ליום הרע שלי מופיעה רגע לאחר מכן. הוא פוסע אל המקום שבו אני מנסה להתכווץ ולהיות בלתי נראית מתחת לשמיכות הפרוותיות, מתעלם מהזעקות המבוהלות של הנשים האחרות ופחות או יותר מסתער לעברי. ידיו מסיטות את השמיכות והוא תוחב כוס של משהו מהביל מתחת לאף שלי.

הוא לא אומר כלום, רק מחכה.

"לך מפה," אני אומרת לו בעצבנות ומנסה למשוך את השמיכות שלי בחזרה.

החייזר לא מאפשר לי לעשות את זה. במקום זה, הוא מושך אותן עוד יותר, מחוץ להישג ידי, ודוחף שוב את הספל מתחת לאף שלי. נראה שאם אני רוצה את השמיכות שלי בחזרה, אצטרך לשתות את כוס הגיהינום המהביל שהוא דוחף לפנים שלי.

הוא כזה אידיוט.

אני לוקחת את הספל מידו, מסתכלת עליו, ולבסוף מנסה להציע אותו לאחת מהבנות שלידי. "מישהי צמאה?"

הוא תופס את ידי ומוביל אותה בחזרה אל פניי, נוהם נהמה קטנה שמעידה שהמשקה מיועד לי ורק לי.

"מי זה?" אחת הבנות החדשות לוחשת בקול קטן ומפוחד.

"חלק מאלה שבאו להציל אותנו," אני אומרת ביובש. "החלק העקשן והמטומטם." אני מרימה את הספל אל האף ומרחרחת את המרק שממלא אותו. הריח שלו בשרי, מהול במשהו צמחי. הוא גם מריח כמו גרב מלוכלך, ויש בו משהו מפולפל שגורם לעיניי לדמוע. "אני לא רוצה את זה." אני מנסה להרחיק את הכוס ממני. הקיבה שלי התכווצה בשבוע האחרון מרוב רעב, והמחשבה שאשתה את זה מעוררת בי רצון להקיא.

ידו הגדולה של החייזר דוחפת את הספל בחזרה לעברי. פניו המכוערות זעופות, והוא קם על רגליו ומחכה. המסר ברור — הוא לא הולך לשום מקום עד שאשתה.

לעזאזל.

אני לוגמת מהמרק ומייד מתחילה להשתעל. לחייזרים יש בלוטות טעם מוזרות. ג'ורג'י חלקה איתנו כמה ממנות המסע של וקטאל, וזה היה כמו לנגוס בגז פלפל מרוכז. המרק הזה מריח כמו גרסת התה החם בטעם גרב, והטעם שלו אפילו גרוע יותר. אני מעווה את פניי ומרחיקה את הכוס שוב, אך החייזר דוחף אותה אליי פעם נוספת.

"אני תוהה אם תגרום לי ללקק את הנוזל מהרצפה אם הוא יישפך," אני ממלמלת לעצמי, אבל לוגמת שוב. זה לא כל כך נורא בלגימה השנייה... אוי, על מי אני עובדת? זה דוחה. אבל אני שותה, כי החייזר הגבוה והאגרסיבי לא יעזוב עד שאעשה את זה. עובר נצח עד שאני בולעת את הלגימות, וכשאני מגיעה לתחתית הספל, יש בו גוש שמעורר בי רצון להקיא, אבל אני בולעת בכוח גם אותו ומחזירה לחייזר את הכוס.

החייזר מניח את השמיכות על כתפיי ומצמיד אותן לגופי. הוא רוכן קרוב, ואני עוצרת את הנשימה. שאר החללית שקטה לחלוטין, ואני יכולה להרגיש את כל העיניים עלינו. הוא מסדר את השמיכות, וכשאני נועצת בו מבט, הוא אומר מילה אחת.

"ראהוש."

החייזר נעמד, מזעיף פנים לעבר האחרות שבוהות בנו, ומתרחק בסערה.

"מה הוא אמר?" שואלת אחת הבנות.

"זה לא מתורגם טוב," אומרת קירה, נוגעת באוזנה במקום שבו נמצא המתרגם. "משהו כמו מישהו כועס שנוהם."

"זה השם שלו," אני אומרת, אבל זה ניחוש. מתאים לו השם בן זונה נוהם. זאת לא הפעם הראשונה שראהוש בא כדי לומר שלום. התעוררתי משינה עמוקה וראיתי אותו ממש מולי, שופך מים לתוך גרוני היבש. הוא החליט להיות המציל האישי שלי, ותמיד בא כדי להביא לי בשר ושתייה ולוודא שיהיה לי חם.

ראהוש בסביבה מאז שהגיעו הציידים, וזה מעצבן אותי.

בדרך כלל, לא אכפת לי אם בחור מופיע ומתחיל לתת לי מתנות, במיוחד בשל העובדה שאני גוועת ברעב, אבל המתנות האלה לא ניתנו בחינם. הוא בבירור רוצה בת זוג, והוא בחר אותי.

עם זאת, לא היה הרטט המוזר בחזה שלו. ג'ורג'י סיפרה לי שלווקטאל יש חווי — הטפילה, כמו שקראנו לה — וכשהיא מזהה את בת הזוג שלו, זה גורם לה לגרגר ולרצות לעשות סקס עם בת הזוג הזאת.

וקטאל רטט בשביל ג'ורג'י. אבל ראהוש שתק.

וזה גרם לי להיות אסירת תודה... ומבולבלת. אם הוא לא רוטט בשבילי, למה להמשיך לרדוף אחריי? אין בזה היגיון. חייזר טיפש. אני מלקקת את השפתיים ומעווה את פניי, כי עדיין יש להן את הטעם של המרק.

"הוא נראה נורא," אומרת קלייר. "כולם נראים ככה?"

"לא, ראהוש מפחיד יותר מרובם," אני אומרת בשעשוע, שמחה שהוא לא מבין אנגלית. אני לא יודעת מה הוא היה עושה אם היה שומע אותי מלכלכת עליו.

וקטאל קצת חמוד באופן מגודל. הוא כחול, וג'ורג'י אומרת שהעור שלו הוא כמו זמש. קרניים גדולות ומקושתות יוצאות מקצה קו השיער שלו ומסתלסלות סביב ראשו, כמו איל בגובה שני מטרים. גופו שרירי בכל מקום, יש לו זנב ובליטות משונות וגבשושיות על זרועותיו ולרוחב המצח. רוב החייזרים דומים, עם כמה הבדלים בגובה, בצבע ובקרניים. אתם יודעים, חייזרים כחולים.

ראהוש בולט מהאחרים בכמה אופנים. קודם כול, הוא הכי גבוה. וזה לא משמעותי בהתחשב בעובדה שהם כולם עצומים, אבל הוא מתנשא גבוה יותר מרובם. כתפיו לא רחבות כמו הכתפיים של וקטאל, והמשמעות היא שהוא רק עצום ולא ענק. ובזמן שהגוון של וקטאל נראה יותר כחול, הגוון של ראהוש כהה יותר, כחול אפרפר שפשוט משווה לו מראה כמו של חמור לעומת האחרים.

גם הצלקות לא עוזרות. צד אחד של פניו הרחבות והזרות מצולק, החריצים העמוקים על המצח שלו ועל עיניו מספרים על קרב מהעבר שבו הוא הפסיד. הם ממשיכים במורד צווארו ונעלמים לתוך בגדיו. הקרן באותו צד של ראשו היא בליטה משוננת, בעוד השנייה מתקמרת כלפי מעלה כתזכורת למה שחסר לו. תוסיפו לזה פה מכווץ בסלידה ועיניים צרות שזוהרות בגוון הכחול המוזר של החווי. כן, יהיה מדויק לומר שראהוש מפחיד יותר מהאחרים.

העובדה שהוא בחר אותי כרכוש שלו היא מטרידה. אמרתי לג'ורג'י ולאחרות שבשביל צ'יזבורגר אני אעשה כמעט הכול, אבל חייזר שתובע עליי בעלות זה... מוזר. אין לי בחירה בעניין? זה כמו שאגיד אני רוצה צ'יזבורגר ומישהו יטיח מלפפון חמוץ ביד שלי ויגיד, לכי תזדייני, את מקבלת מלפפון חמוץ.

וכיוון שאני חושבת על אובייקטים פאליים, אני שוב מסתכלת על ראהוש. לא באופן ברור, כמובן. אני שוכבת והעיניים שלי כמעט עצומות לגמרי, אבל אפשר לראות אותו עם חייזר נוסף בקצה החללית. הם אורזים תיקים ובודקים דברים. אני לא רואה את וקטאל ואת ג'ורג'י, וצופה בראהוש כשהוא מתכופף וקם.

יש לו זנב ממש ארוך. אני תוהה אם זה סימן למשהו שקורה ב... אזור אחר.

לא שאכפת לי. אולי אם יצטרך להכניס לגוף את היצור הזה הוא יבחר במישהי אחרת. זה בטח יעצבן את מר עקשן בטירוף.

אני נרדמת שוב, חולמת על המבט שיהיה על פניו כשהטפילה שלי תדחה אותו.