החיים מחכים לך, קלואי בראון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים מחכים לך, קלואי בראון
מכר
אלפי
עותקים
החיים מחכים לך, קלואי בראון
מכר
אלפי
עותקים

החיים מחכים לך, קלואי בראון

4.1 כוכבים (124 דירוגים)
ספר דיגיטלי
37
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
39
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

טליה היברט

טליה היברט היא סופרת שחורה בריטית, שמתגוררת בחדר שינה מלא ספרים. אומרים שמחוץ לחדר הזה קיים עולם, אבל עדיין לא היה לה אכפת מספיק כדי לברר אם זה נכון. היא כותבת רומנים רומנטיים וסקסיים, שמכילים גיוון אנושי, מפני שהיא מאמינה שאנשים בעלי זהויות מודרות זקוקים לייצוג כן וחיובי. תחומי העניין שלה כוללים את עולם היופי, אוכל מהיר וציניות מיותרת.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

נבחר החודש של Woman's Day, Marie Claire, Buzzfeed, Popsugar, Bustle, Bookish, Bookpage, Entertainment Weekly, and Washington Post

“הרפתקאת קריאה מרגשת ומרתקת... הקומדיה הרומנטית של היברט בולטת על רקע הגיבורה יוצאת הדופן וסיפור האהבה הלוהט. הכימיה המופצצת בין גיבורי הרומן, הופכת את הספר מרומן חמוד לחובת קריאה שאי אפשר להניח מהיד." - Publishers Weekly (starred review)

"מצחיק, רומנטי, מרומם... קלואי מוקפת בדמויות נשיות זוהרות כולל שתי אחיות שסיפורן יגיע בהמשך הסדרה... מצחיק עד דמעות, מרגש ולוהט. היברט היא כשרון עולה." - Kirkus 

"האם הקוראים יצחקו מהדיאלוגים השנונים ויזילו דמעה על האמיתות הרגשיות שבספר...? ללא ספק!" - Booklist (starred review)

קלואי בראון היא גיקית מחשבים, הסובלת ממחלה כרונית, ויש לה מטרה, תוכנית ורשימה. אחרי שהיא כמעט – אבל לא לגמרי – מתה, היא מסמנת לעצמה שבע משימות לבצע, שיעזרו לה "לצאת לחיים״. את הראשונה היא משלימה, כשהיא סוף סוף יוצאת מבית האחוזה המפואר של משפחתה. והסעיפים הבאים?

• לצאת לבילוי לילי, להשתכר וליהנות מזה.
• לרכב על אופנוע.
• לצאת לקמפינג.
• לעשות סקס חסר משמעות אך מהנה ביותר. 
• לטייל בעולם עם מזוודת טרולי בלבד. 
• ו... לעשות משהו רע.

אבל לא קל להיות רעה, אפילו אחרי שכתבת מדריך מפורט, שמנחה אותך בדיוק כיצד לעשות זאת. קלואי זקוקה למורה, והיא יודעת בדיוק מי יתאים לתפקיד.

רדפורד "רד" מורגן הוא שיפוצניק מקועקע עם אופנוע ויותר סקס-אפיל מעשרת-אלפים חתיכים הוליוודיים. הוא גם אמן, שמצייר בלילות ומסתיר את יצירותיו בימים, קלואי יודעת את הפרט המסויים הזה, מפני שהיא מציצה אל דירתו מחלונה. אבל רק טיפ טיפה. 

כשהיא מגייסת את רד למשימתה להפוך למורדת, היא מגלה עליו דברים שאף סשן ריגול לא היה חושף בפניה. למשל, את הסיבה בגינה מפריע לו הרקע האמיד של קלואי. ולמה הוא אף פעם לא מראה את האומנות שלו לאנשים אחרים. ומה באמת מסתתר מתחת לחזותו הקשוחה...

פרק ראשון

פרולוג


פעם, לפני שנים רבות, קלואי בראון מתה.

כמעט.

היה זה יום שלישי אחר הצהריים, כמובן. דומה שאירועים מטרידים תמיד מתרחשים בימי שלישי. קלואי חשדה שקללה רובצת על היום הזה, ועד כה היא שטחה את חשדותיה אך ורק בפני פורומים מסוימים באינטרנט — ובפני דֶּני, המוזרה יותר מבין שתי אחיותיה הצעירות והמוזרות. דני קראה לקלואי מטורללת, והציעה לה לשנן הצהרות מנטרות כדי להיפטר מהאנרגיה השלישית של אמצע השבוע.

לכן, כשקלואי שמעה צעקות וחריקת גלגלים, הביטה ימינה וראתה מכונית לבנה ובוהקת מסוג ריינג׳ רובר נוסעת היישר לעברה, המחשבה הראשונה והמגוחכת שלה הייתה: אני אמות ביום שלישי, ודני תיאלץ להודות שצדקתי לכל אורך הדרך.

אבל, בסופו של דבר, קלואי לא באמת מתה. היא אפילו לא נפצעה אנושות — וזאת הייתה הקלה, מפני שהיא בכל מקרה בילתה די זמן בבתי חולים. במקום זאת הריינג׳ רובר חלפה על פניה במהירות ופגעה בקיר צדדי של בית קפה. הנהגת השיכורה התנגשה ישירות בקיר לבנים, והייתה עלולה להתנגש ישירות בקלואי עצמה אלמלא פספסה אותה במטר. מתכת התקמטה כמו נייר. הגברת בגיל העמידה, שבמושב הנהג, צנחה ברפיון על כרית האוויר. תספורת הקארה הבלונדינית והמוקפדת שלה נעה מצד אל צד. עוברי האורח התקהלו סביבה, ומישהו צעק שיזמינו אמבולנס.

קלואי בהתה, ובהתה, ובהתה.

אנשים חלפו על פניה במהירות, הזמן המשיך לנוע, אבל היא בקושי שמה לב. מוחה הוצף במידע לא רלוונטי, כאילו הראש שלה היה תיקיית הזבל במחשב. היא תהתה כמה יעלה לשפץ את בית הקפה. היא תהתה אם הביטוח יכסה את זה, או אם הנהגת תצטרך לשלם. היא תהתה מי הספר של הגברת, מפני שהוא עשה עבודה נהדרת. שיערה נשאר חלק ומסוגנן יחסית, גם כשהוציאו אותה מתוך המכונית והשכיבו אותה על האלונקה.

בסופו של דבר, מישהו נגע בכתפה של קלואי ושאל, ״הכול בסדר, יקירתי?״

היא הסתובבה וראתה פרמדיק, שפניו טובות וזרועות קמטים, על ראשו טורבן שחור. ״אני חושבת שאני בהלם,״ אמרה. ״אני יכולה לקבל קצת שוקולד? של גְּרִין אנד בְּלַאק. אני הכי אוהבת מלח ים, אם כי מריר 85% כנראה מתעלה עליו בסגולותיו הרפואיות.״

הפרמדיק צחק קלות, כיסה את כתפיה בשמיכה ואמר, ״אפשר להציע לך כוס תה במקום, הוד מעלתה?״

״הו, כן, בבקשה.״ קלואי צעדה איתו לירכתי האמבולנס. בדרך לשם התחוור לה שהיא רועדת חזק כל כך, עד שהתקשתה ללכת. בכישרון, שנבע משנים של התמודדות עם גוף הפכפך להחריד, היא חרקה את שיניה והכריחה את עצמה להמשיך ללכת, רגל אחת אחרי השנייה.

כשהם סוף סוף הגיעו לאמבולנס, היא התיישבה בזהירות, מפני שהתמוטטות לא הייתה מועילה לה. אם תתמוטט, הפרמדיק יתחיל לשאול שאלות. ואז ייתכן שהוא ירצה לבדוק אותה. ואז היא תצטרך לספר לו על כל החריגות הקטנות שלה, ועל כך שאין כל סיבה לדאגה, ואז שניהם יהיו תקועים פה כל היום. היא פנתה אליו בקול החלטי ביותר, שכל כולו ׳אני־מאוד־בריאה־ושולטת־בעצמי׳, ושאלה בקצרה, ״הגברת תהיה בסדר?״

״הנהגת? היא תהיה בסדר, יקרה. אל תדאגי לה.״

שרירים בגופה, שהיא לא הבחינה כי נקפצו, נרפו מיד.

לבסוף, אחרי שתי כוסות תה וכמה שאלות מהמשטרה, הורשתה קלואי לסיים את טיול שלישי אחר הצהריים שלה. שום חוויה קרובה־למוות לא פקדה אותה שוב, וזה היה נהדר, מפני שאילו זה היה קורה, היא ודאי הייתה עושה משהו מביך, כמו לבכות.

היא נכנסה לבית משפחתה דרך האגף הצפוני והתגנבה למטבח בחיפוש אחר חטיפים משיבי נפש. במקום זאת היא מצאה את סבתא שלה, ג׳יג׳י, שללא ספק המתינה לה. ג׳יג׳י הסתובבה אליה באלגנטיות, והחלוק הסגול־לילך הארוך שלה — זה שקלואי נתנה לה לפני חודשים אחדים, כשחגגה את יום הולדתה השבעים בפעם הרביעית (או החמישית?) — נע איתה.

״יקירתי,״ קראה ג׳יג׳י, קבקבי העקב הנמוכים והמנצנצים שלה נוקשים על המרצפות. ״את נראית כל כך... חיוורת.״ כשג׳יג׳י אמרה זאת — מפאת מעמדה כסבתא מודאגת וכאגדת רֶגְטַיְים יפהפייה להחריד — הייתה זאת הצהרה חמורה בהחלט. ״איפה היית? נעדרת מהבית המון זמן, ולא ענית לטלפון שלך. כבר התחלתי לדאוג.״

״אויש, אני ממש מצטערת.״ קלואי יצאה מהבית שעות קודם לכן לטובת אחד הטיולים הקבועים־אך־לא־סדירים שלה — קבועים, מפני שהפיזיותרפיסט שלה התעקש שתצא לטיולים; לא סדירים, מפני שהגוף החולה־תמידית שלה הטיל לעיתים קרובות וטו על מגוון פעולות. היא בדרך כלל חזרה הביתה בתוך חצי שעה, כך שאין פלא שג׳יג׳י נבהלה. ״לא התקשרת להורים שלי, נכון?״

״מובן שלא. הנחתי כי במקרה שתמעדי, את מיד תתאוששי ותורי לעובר־אורח כלשהו להזמין לך מונית הביתה.״

׳מעידה׳ הייתה הכינוי העדין, שג׳יג׳י העניקה לאותן פעמים בהן גופה של קלואי פשוט ויתר על הרצון לחיות. ״לא מעדתי. אני מרגישה די טוב, למען האמת.״ עכשיו, בכל אופן. ״אבל הייתה... תאונת דרכים.״

ג׳יג׳י נקפצה במקום מושבה, ליד אי השיש במטבח. ״נפגעת?״

״לא. מישהי ריסקה את המכונית שלה ממש מולי. זה היה מאוד דרמטי. שתיתי תה מתוך כוסות קלקר.״

ג׳יג׳י נעצה בקלואי מבט חתולי, מהסוג שבדרך כלל לכד בני אנוש פחותים ממנה. ״את רוצה קצת זאנקס, מתוקה?״

״הו, אני לא יכולה. אני לא יודעת איך הוא יגיב לתרופות שלי.״

״כמובן, כמובן. אה! אני יודעת. אני אתקשר לג׳רמי ואומר לו שזה מקרה חירום.״ ג׳רמי היה הפסיכולוג של ג׳יג׳י. ג׳יג׳י לא בדיוק נזקקה לטיפול, אבל היא חיבבה את ג׳רמי והאמינה בטיפול מונע.

קלואי מצמצה. ״לא נראה לי שזה הכרחי.״

״אני לא מסכימה,״ אמרה ג׳יג׳י. ״טיפול תמיד הכרחי.״ היא שלפה את מכשיר הנייד שלה וחייגה אליו, בזמן שעשתה את דרכה לצדו השני של המטבח. קבקביה נקשו על המרצפות בעודה מגרגרת ״ג׳רמי, יקירי! מה שלומך? מה שלום קסנדרה?״

היו אלה צלילים רגילים לחלוטין. ואף על פי כן, וללא אזהרה כלשהי, הם הציתו משהו קטסטרופלי בראשה של קלואי.

הקליק, קליק, קליק של ג׳יג׳י חבר לטיק, טיק, טיק של שעון המטבח גדול הממדים שנתלה מהקיר. הצליל הפך מחריש אוזניים וכאוטי באופן מוזר, עד שקלואי הרגישה כאילו מפולת סלעים מתרסקת בראשה. היא עצמה את עיניה חזק — רגע, מה הקשר בין עיניה לחוש השמיעה שלה? — ובחשיכה שיצרה צף ועלה זיכרון: אותו קארה בלונדיני ומסוגנן מִטלטל מצד אל צד. מראהו החלק והמבריק למול בד העור השחור של האלונקה.

שיכורה, אמר הפרמדיק הנחמד בחצי קול. זה היה החשד. הגברת השתכרה בשעות אחר הצהריים, עלתה על המדרכה והתרסקה לתוך בניין, וקלואי...

קלואי עמדה ממש לידה. מפני שיצאה לטיול באותה שעה בכל יום, כדי שלא לקטוע את השגרה שלה. מפני שתמיד צעדה באותו נתיב, בשם היעילות. קלואי עמדה ממש לידה.

היה לה חם מדיי, היא הזיעה. ראשה הסתחרר. היא הייתה חייבת לשבת, מיד, כדי שלא תיפול וראשה ייסדק על מרצפות השיש כמו ביצה. לפתע נזכרה באימהּ אומרת, ״כדאי שנחליף את הרצפה. ההתעלפויות האלה יוצאות מכלל שליטה. היא עוד תעשה לעצמה נזק.״

אבל קלואי התעקשה שאין כל צורך לעשות שינויים במיוחד למענה. היא הבטיחה שתיזהר, ובשם אלוהים, היא קיימה את הבטחתה. ואט־אט שקעה אל הרצפה. מניחה את כפות ידיה על המרצפות הקרירות. שאפה. נשפה. שאפה.

נשפה, ולחישה בקעה מתוכה כמו זכוכית נסדקת, ״אילו נהרגתי היום, איך היו מספידים אותי?״

היא הייתה בחורה משעממת להחריד, עם אפס חברים. היא לא נסעה לטיול כבר עשור, אף על פי שהיו לה הרבה הזדמנויות. אהבה לתכנת בסופי השבוע, ואף פעם לא עשתה משהו שלא נקבע מראש ביומן שלה. אל תבכו עליה, היא במקום טוב יותר עכשיו. אפילו גן העדן לא יכול להיות עד כדי כך משעמם.

כך היו מספידים אותה. ומישהו עוקצני ונוראי במיוחד, כמו פירס מורגן, למשל, היה קורא את ההספד ברדיו.

״קלואי?״ קראה ג׳יג׳י. ״לאיפה —? אה, הנה את. הכול בסדר?״

כשכל גופה שרוע על הרצפה והיא גומעת אוויר כמו דג גוסס, ענתה לה קלואי בעליזות, ״טוב, תודה.״

״הממ,״ מלמלה ג׳יג׳י בפקפוק מה, אך ללא דאגה ממשית. ״אולי כדאי שאבקש מג׳רמי לחזור אלינו. ג׳רמי, יקירי, האם תוכל...?״ קולה דעך כשהתרחקה מקלואי.

קלואי הניחה לחי חמה על המרצפות הקרות וניסתה לא להוסיף עלבונות להספד הדמיוני שלה. אילו הייתה חיה במחזמר מתקתק — מהסוג שאחותה הצעירה יותר, איב, אהבה — זאת הייתה נקודת השפל במחזה. ואז היא הייתה במרחק סצנות ספורות מהתגלות ומשיר מרומם לב על אודות נחישות ואמונה עצמית. אולי כדאי היה לה לקחת דוגמה מעולם מחזות הזמר.

״תסלח לי לרגע, יְקוּם,״ לחשה לרצפת המטבח. ״כשכמעט רצחת אותי היום — די ברוטאלי מצדך, דרך אגב, אבל אני יכולה לכבד את זה — יכול להיות שניסית לומר לי משהו?״

היקום, למרבה הפליאה, לא ענה לה.

לרוע המזל, מישהו אחר כן ענה.

״קלואי!״ צווחה אמא שלה מפתח הדלת. ״מה את עושה על הרצפה?! את חולה? גרנט, תנתקי את השיחה ובואי לכאן! הנכדה שלך לא מרגישה טוב!״

אוי ואבוי. מאחר שרגע ההתייחדות שלה עם היקום נקטע בגסות רוח שכזאת, קלואי הרימה את עצמה והתיישבה. באופן מוזר היא הרגישה עכשיו הרבה יותר טוב. אולי מפני שהבינה את המסר של היקום וקיבלה אותו.

אין כל ספק שהגיע הזמן לצאת לחיים.

״לא, לא, יקירה שלי, אל תזוזי.״ פניה העדינות של ג׳וי מטלון־בראון היו מתוחות בבהלה, כשנתנה את הפקודה מלאת החשש, ועורה השחום־בהיר החוויר. היה זה מחזה מוכר. אמא של קלואי ניהלה משרד עורכי דין מצליח עם אחותה התאומה, מרי. היא ניהלה את חייה בהיגיון ובזהירות שכמעט השתוו לאלו של קלואי, ובילתה שנים בחקר הסימפטומים ומנגנוני ההתמודדות של בתה. אבל היא בכל זאת חטפה התקף פניקה כל אימת שבתה הראתה סימן קלוש ביותר לחולי או לכאב. וזה היה מתיש, אם לומר את האמת.

״אל תעשי מזה עניין, ג׳וי, את יודעת שהיא לא סובלת את זה.״

״אז אני אמורה להתעלם מהעובדה שהיא שוכבת על הרצפה כמו גופה?!״

אאוץ׳.

בזמן שאימהּ וסבתהּ התווכחו מעל לראשה, קלואי החליטה כי השינוי הראשון שתערוך בחייה, בהתאם לפקודת היקום, יהיה מקום המגורים שלה.

בית המשפחה העצום נראה לה לפתע צפוף למדיי.

טליה היברט

טליה היברט היא סופרת שחורה בריטית, שמתגוררת בחדר שינה מלא ספרים. אומרים שמחוץ לחדר הזה קיים עולם, אבל עדיין לא היה לה אכפת מספיק כדי לברר אם זה נכון. היא כותבת רומנים רומנטיים וסקסיים, שמכילים גיוון אנושי, מפני שהיא מאמינה שאנשים בעלי זהויות מודרות זקוקים לייצוג כן וחיובי. תחומי העניין שלה כוללים את עולם היופי, אוכל מהיר וציניות מיותרת.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
124 דירוגים
69 דירוגים
24 דירוגים
20 דירוגים
1 דירוגים
10 דירוגים
14/12/2024

התחלתי את הספר לאחר שלאחרונה הרגשתי שכל ספר שאני קוראת הוא העתק הדבק של האחר, מה שהביא למחסום קריאה רציני. את הספר הזה בקושי הצלחתי להוריד מהידיים. ספר מרגש מאוד, מצחיק, הסופרת כותבת על פיברומיאלגיה אבל בצורה קלילה קצת. לקח לי זמן להתרגל לכתיבה בגוף שלישי. הלוואי ויתרגמו גם את 2 הספרים על האחיות של קלואי.

1
15/7/2024

אהבתי מאוד! סיפור אהבה מתוק של דמויות מתוקות ואמיתיות. לדמות הראשית יש כאבים כרוניים וזה משהו שעוד לא יצא לי לקרוא. כמו כן: דמות ראשית במשקל 95 קילו? כן בבקשה!! דמויות משנה שמביאות נשנושים? כן בבקשה! טקסטים שמעוררים חיוך? כן! בבקשה!

1
5/3/2024

אהבתי מממממש

1
28/9/2023

וואו. הספר הזה שונה מכל הספרים בז’אנר, סוף סוף יש דמות גברית שמראה רגשות, מחשבות וחוסר ביטחון. קראתי את הספר ביומיים ומתכננת לקרוא עוד ספרים של הסופרת

1
19/7/2022

סיפור אהבה מיוחד ומתוק . דמויות מקסימות ומיוחדות. הסופרת מצליחה להכניס חיים לכל סצינה ולגרום לסיפור להתרחש ממש לנגד עיני הקורא עם הדיאלוגים המשעשעים האירועים האקסצנטריים. ממליצה בחום. ממשיכה ל-2 הספרים הבאים על אחיותיה של קלואי ומקווה שיתורגמו במהרה לעברית.

1
27/6/2022

סוכריה על מקל, מהסוג של הביוקר. הסיפור של רד וקלואי פשוט נפלא! מומלץ בחום.

1
3/1/2025

סיפור אהבה יפייפה, כתוב בצורה כל כך מיוחדת ועשירה, אולי הכי שקראתי אי פעם. שנון, סקסי ברמות 😮, והקריינות יש לה חלק גדול בכל זה. יומיים מבלי להפסיק. רק תשתדלו לא להיכנס לאינסטגרם של הסופרת 🤷‍♂️

21/8/2023

מתוק מדבש! עונג צרוף אהבה מתוקה ורגישה כל כך, שנבנית לאט לאט, עם הרבה עומק. תאורי הפיברומיאלגיה של קלואי כל כך מעוררי מחשבה ומודעות. כיפי וקליל עם עומק מרגש

14/4/2023

ספר מתוק וכיף לקריאה…מומלץ!

22/2/2023

ספר קליל, מקסים וקולח. הנאה צרופה

7/1/2023

ספר מתוק, מקסים, מרגש, מענג ומומלץ מאד. ספר פשוט ונהדר שכיף לקרא מהתחלה ועד הסוף ואי אפשר להפסיק.

5/11/2022

ספר מעולה וכיפי

22/7/2022

כ"כ שונה מרענן ומופלא!! סקסי, מצחיק, מרגש ומאפשר הצצה לעולם לא מוכר של מחלה עוד פחות מוכרת אבל הסופרת מצליחה לעושות זאת ברגישות ועם זאת בקשיחות משמחת במיוחד הדמויות מופלאות ואמיתיות כ"כ שמחה לראות סופסוף גיבורה עם קימורים ועדיין יפהיפה!!

10/7/2022

אהבתי אהבתי אהבתי. שונה ,מרגש,מצחיק, למרות שהנושא רגיש וכואב. כל כך שונה , לטעמי נהדר.

3/7/2022

כמו מרשמלו עם קוצים. מתוק ועוקצני. סיפור מקסים.

1/7/2022

⭐⭐⭐⭐⭐

28/6/2022

מקסים מקסים

11/5/2022

ספר מקסים, אהבתי מאוד❤️

1/5/2022

יפפפההה! מקסים, סקסי מצחיק! פשוט מהמם. לוקח לספר כמה רגעים להתניע, אבל מרגע שמתחיל ממש מהמם! נהניתי כ"כ! פשוט קסום ומענג!ממליצה!!!!

28/4/2022

נפלא

8/4/2022

וואו ממש אהבתי את הספר, ממליצה מאודד

27/3/2022

סיפור ודמויות לא שגרתיים, ספר משעשע,כייפי וסקסי.אהבתי

13/3/2022

ספר פשוט מעולה. סוף סוף סיפור אהבה לא בנאלי עם מחשבה על הסיפור עצמו. הסיפור אהבה מעלה חיוך...

11/12/2021

מקסים. סיפור אהבה קולח ושנון שהוא גם רומן עדין ורגיש על התמודדות עם טראומות והחלמה.

2/10/2021

אהבתי מאוד קולח, מרגש ומשעשע מאוד

24/9/2021

ספר מושלם, לא הצלחתי להפסיק

17/8/2021

ספר ממש נחמד, קריאה בהחלט מהנה ביותר, כתוב טוב

7/8/2021

ספר טוב,שנון אמיתי וסוף טוב כמו שאני אוהבת

23/7/2021

חמוד, חמוד, חמוד!

17/7/2021

פשוט מקסים. משעשע רומנטי ויתור ונקרא בכמה שעות

15/7/2021

קליל, מצחיק, עצוב וקולח. נפלא!

5/7/2021

קראתי תוך שלוש ימים ,ספר מקסים .

29/6/2021

הספר מתאר בצורה מאוד אותנטית את עולם הרגשות של הדמויות הראשיים בו. מבחינת העלילה הוא די אגדה ארוטית עם קצת תיאורים לא צנועים במיוחד, וזה בעיניי רק מוסיף לקסם של הסיפור. מחכה לספרי ההמשך של הסופרת על שתי האחיות של קלואי

26/6/2021

ספר מפתיע. שונה. מקסיםםםם! סבלנות לגבי ההתחלה, לוקח זמן להיכנס לזה קצת אבל וואלה הספר כובש! ושלא תתבלבלו, הספר גם אירוטי, לא מבינה למה הוגדר רק כרומן רומנטי.

22/6/2021

מקסים!!! שנון וכייפי

14/6/2021

מדהים מצחיק רומנטי וסקסי בו זמנית!

14/6/2021

מושלם

29/5/2021

מקסים ביותר נהנתי מאוד מהקריאה סקסי מרגש ונוגע

19/5/2021

ספר כלכך כייפי! ממליצה החום.

11/5/2021

ספר מקסים, קולח וזורם. אהבתי מאוד את הדמויות המעניינות, המגוונות והעגולות. כיף לקריאה!!!

10/5/2021

ספר מקסים. מומלץ בחום. מצחיק, רומנטי, רגיש.

4/5/2021

ואווווווו רומן מקסים נהנתי מכל רגע אהבתי חובה לקרוא לא להסס הנאה מובטחת ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

4/5/2021

ספר מתוק, מקסים ורגיש. התאהבתי ומחכה לקרוא את שאר הספרים של הסופרת.

3/5/2021

מקסים אופטימי כתיבה שונה. לקח לי זמן להתחבר אבל אחכ לא הצלחתי להפסיק לקרא. כיף אמיתי

2/5/2021

נהדר. קליל, מצחיק ועם דמויות לא שגרתיות.

2/5/2021

כתוב נהדר.

2/5/2021

מקסים מצחיק נוגע ללב ובלב, קשה להניח מהיד💙

1/5/2021

קראתי תוך יומיים, היה כיף, מרומם, בדיוק הספר שהייתי צריכה. מחכה לבאים שבסדרה!

1/5/2021

מצחיק ומענג

30/4/2021

מקסים מאוד! ממליצה בחום! מסוג הספרים שגורמים לך לחייך מהדיאלוגים והכימיה של הגיבורים

20/10/2024

ספר פשוט מתוק ומקסים.

11/3/2024

סיפור מיוחד על דמויות לא שיגרתיות. למצוא אהבה במקביל לחיים עם כאב ללא הפסקה זה לא פשוט. נהניתי!

31/8/2023

נהנתי מכל רגע. מלא בהומור ונוגע לתסמונת של המאה 21

1/11/2022

מתוק. (אבל למה בתרגום של שם הספר get a life הופך ל''החיים מחכים לך'', במקום ל ''תשיגי חיים''?)

21/8/2022

ספר חביב מאוד היה כייף לקרוא אותו

15/7/2022

אין ספק שהספר שונה, שהוא שנון וחכם. עם זאת יש ריבוי מוגזם לטעמי של תיאורי רגשות למיניות. לא כי אני צדקנית, אלא כי באמת זה הרבה מדי לטעמי. אין באמת עלילה, אבל זה בסדר

28/6/2022

נותנת 4 כוכבים רק כדי שיראו את התגובה. מסטיק, כתיבה מעצבנת,גוף שלישי,שני,ראשון,דמות ראשית רדודה, ריק מעלילה,יותר "חיים שכאלה" על הדמויות...בזבוז זמן וכסף!

16/11/2021

ספר מהנה ומענג.

20/7/2021

ספר חביב,משעשע ונעים לימים אלו.נהנתי

29/5/2021

נחמד

7/5/2021

נחמד

7/5/2021

ספר חמוד, זורם פחות אוהבת ספרים בגוף שלישי, אבל ברגע שמתרגלים, הספר, מושך אותך עד לסוף הטוב

6/5/2021

דמויות מתוקות להפליא, סיפור חמוד אך מתיש לפעמים. מהספרים האלה שאפשר לקרוא עם הרבה הפסקות ועדיין ליהנות

4/5/2021

ספר מקסים, שנון וציני. ציפיתי שירעיד את עולמי ולא קרה, ועדיין מומלץ.

4/5/2021

מתוק וחמוד

5/11/2024

ספר חמוד, קריינות מעולה, זורם וקולח, לא נמרח ואחלה סמאט

1
3/2/2025

סך הכל אחלה אבל התיאורים ארוכים מייגעים כל דבר שיכל להיות מתואר בעמוד אחד נפרש על 10

17/11/2024

ספר קליל ומאד צפוי, לעיתים משעמם

30/10/2023

נחמד לא מדהים

24/10/2023

קשה לקריאה כשכל משפט מכיל דימוי או שלושה או יותר. אחרי שצולחים את העמודים הראשונים הדמויות חביבות אבל לא הרבה יותר מכך.

13/10/2023

הסוף צפוי , ארוך

16/6/2023

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/החיים-מחכים-לך-קלואי-בראון-טליה-היברט

14/7/2022

חמוד, אבל הרגיש דיי מאוס בשלב מסוים

13/7/2022

נחמד אבל שטחי מדי

12/7/2022

חמוד, קצת ילדותי

27/6/2022

החצי הראשון היה מצוין, ונשאבתי פנימה. אהבתי שהדמויות מעניינות ולא שגרתיות, אהבתי גם את סגנון הכתיבה הציני וההומוריסטי. אבל החצי השני... ממש גרוע. הפך להיות סכריני ודביק עד גועל, רצוף בתיאוריה סקס ארוכים ומשמימים. לנושא הזה של התמודדות עם מחלה כרונית יש כל כך הרבה פוטנציאל... היה אפשר לעשות עם זה סיפור מעניין, מורכב ועמוק. במקום זה - צמד הגיבורים מתאהבים לפתע זה בזה, ללא כל סיבה נראית לעין, ואז המחלה הופכת למשנית, כמו קישוט שכזה בשולי העלילה. זה לא אמין בכלל שהגיבור מקבל בטבעיות שכזו את המחלה, למרות שזוגיות כזו היא מגבילה מאד. איפה ההתלבטויות שלו לגבי זה? איפה החששות? איפה הקונפליקטים?! כשהם כבר רבים ומתרחקים- זה על סתם שטויות, אי-הבנות, וחוסר תקשורת. בלי שום קשר למחלה. בעיני זה ספר שהוא החמצה גדולה.

11/1/2022

חביב

5/11/2021

לא התחברתי לספר

7/8/2021

לא זרם וקצת שעמם למרות הפוטנציאל שהיה בו. הגיבור מתוק הגיבורה קצת פחות. הרבה תאורי גוף שלישי.

11/7/2021

קליל ושטחי עם קטעים ארוטיים. לפעמים נחמד לקרוא גם ספרים כאלה

5/6/2021

די משמים

1/10/2024

לא התחברתי.

1/5/2022

תעשו לעצמכם טובה ואל. פשוט אל. הדמות הראשית כל כך מעצבנת וסתומה, מה שהופך אותו לטיפש בכלל שמאוהב בה למרות כל השטויות שהיא אומרת. כל מילה שהם מחליפים גורמת לי לרצות להרביץ לעצמי, וזה שהוא אמור להיות הכי נחמד אבל התאהב בזאתי שמתנהגת עם בעיה שכלית וחברתית הוביל אותי למצב שבירה. לא ברור לי מה יותר גרוע לקרוא את הנאדיות שלה או לראות אותו מתאהב מצמד אותיות כמו אה ולא אז אל תרכשו את הספר, מאחת שבקושי החזיקה 200 עמודים

1
8/9/2023

חביב וקליל פחות התחברתי הביקורות מהללות אבל הכתיבה מעט שטחית וילדותית לטעמי

20/8/2023

מזעזע, בוטה, לא שנון ולא מצחיק

27/5/2022

שעמום אמיתי. לא סיימתי.

4/12/2021

לא אהבתי

24/10/2021

לא אהבתי

22/7/2021

משמעמם!

13/7/2021

בינוני ומטה.לא הצלחתי לסיים...

19/5/2021

כל כך שטחי וגרוע, פורנוגרפיה קלה עם סיפור לא משכנע, איזה בזבוז זמן

החיים מחכים לך, קלואי בראון טליה היברט

פרולוג


פעם, לפני שנים רבות, קלואי בראון מתה.

כמעט.

היה זה יום שלישי אחר הצהריים, כמובן. דומה שאירועים מטרידים תמיד מתרחשים בימי שלישי. קלואי חשדה שקללה רובצת על היום הזה, ועד כה היא שטחה את חשדותיה אך ורק בפני פורומים מסוימים באינטרנט — ובפני דֶּני, המוזרה יותר מבין שתי אחיותיה הצעירות והמוזרות. דני קראה לקלואי מטורללת, והציעה לה לשנן הצהרות מנטרות כדי להיפטר מהאנרגיה השלישית של אמצע השבוע.

לכן, כשקלואי שמעה צעקות וחריקת גלגלים, הביטה ימינה וראתה מכונית לבנה ובוהקת מסוג ריינג׳ רובר נוסעת היישר לעברה, המחשבה הראשונה והמגוחכת שלה הייתה: אני אמות ביום שלישי, ודני תיאלץ להודות שצדקתי לכל אורך הדרך.

אבל, בסופו של דבר, קלואי לא באמת מתה. היא אפילו לא נפצעה אנושות — וזאת הייתה הקלה, מפני שהיא בכל מקרה בילתה די זמן בבתי חולים. במקום זאת הריינג׳ רובר חלפה על פניה במהירות ופגעה בקיר צדדי של בית קפה. הנהגת השיכורה התנגשה ישירות בקיר לבנים, והייתה עלולה להתנגש ישירות בקלואי עצמה אלמלא פספסה אותה במטר. מתכת התקמטה כמו נייר. הגברת בגיל העמידה, שבמושב הנהג, צנחה ברפיון על כרית האוויר. תספורת הקארה הבלונדינית והמוקפדת שלה נעה מצד אל צד. עוברי האורח התקהלו סביבה, ומישהו צעק שיזמינו אמבולנס.

קלואי בהתה, ובהתה, ובהתה.

אנשים חלפו על פניה במהירות, הזמן המשיך לנוע, אבל היא בקושי שמה לב. מוחה הוצף במידע לא רלוונטי, כאילו הראש שלה היה תיקיית הזבל במחשב. היא תהתה כמה יעלה לשפץ את בית הקפה. היא תהתה אם הביטוח יכסה את זה, או אם הנהגת תצטרך לשלם. היא תהתה מי הספר של הגברת, מפני שהוא עשה עבודה נהדרת. שיערה נשאר חלק ומסוגנן יחסית, גם כשהוציאו אותה מתוך המכונית והשכיבו אותה על האלונקה.

בסופו של דבר, מישהו נגע בכתפה של קלואי ושאל, ״הכול בסדר, יקירתי?״

היא הסתובבה וראתה פרמדיק, שפניו טובות וזרועות קמטים, על ראשו טורבן שחור. ״אני חושבת שאני בהלם,״ אמרה. ״אני יכולה לקבל קצת שוקולד? של גְּרִין אנד בְּלַאק. אני הכי אוהבת מלח ים, אם כי מריר 85% כנראה מתעלה עליו בסגולותיו הרפואיות.״

הפרמדיק צחק קלות, כיסה את כתפיה בשמיכה ואמר, ״אפשר להציע לך כוס תה במקום, הוד מעלתה?״

״הו, כן, בבקשה.״ קלואי צעדה איתו לירכתי האמבולנס. בדרך לשם התחוור לה שהיא רועדת חזק כל כך, עד שהתקשתה ללכת. בכישרון, שנבע משנים של התמודדות עם גוף הפכפך להחריד, היא חרקה את שיניה והכריחה את עצמה להמשיך ללכת, רגל אחת אחרי השנייה.

כשהם סוף סוף הגיעו לאמבולנס, היא התיישבה בזהירות, מפני שהתמוטטות לא הייתה מועילה לה. אם תתמוטט, הפרמדיק יתחיל לשאול שאלות. ואז ייתכן שהוא ירצה לבדוק אותה. ואז היא תצטרך לספר לו על כל החריגות הקטנות שלה, ועל כך שאין כל סיבה לדאגה, ואז שניהם יהיו תקועים פה כל היום. היא פנתה אליו בקול החלטי ביותר, שכל כולו ׳אני־מאוד־בריאה־ושולטת־בעצמי׳, ושאלה בקצרה, ״הגברת תהיה בסדר?״

״הנהגת? היא תהיה בסדר, יקרה. אל תדאגי לה.״

שרירים בגופה, שהיא לא הבחינה כי נקפצו, נרפו מיד.

לבסוף, אחרי שתי כוסות תה וכמה שאלות מהמשטרה, הורשתה קלואי לסיים את טיול שלישי אחר הצהריים שלה. שום חוויה קרובה־למוות לא פקדה אותה שוב, וזה היה נהדר, מפני שאילו זה היה קורה, היא ודאי הייתה עושה משהו מביך, כמו לבכות.

היא נכנסה לבית משפחתה דרך האגף הצפוני והתגנבה למטבח בחיפוש אחר חטיפים משיבי נפש. במקום זאת היא מצאה את סבתא שלה, ג׳יג׳י, שללא ספק המתינה לה. ג׳יג׳י הסתובבה אליה באלגנטיות, והחלוק הסגול־לילך הארוך שלה — זה שקלואי נתנה לה לפני חודשים אחדים, כשחגגה את יום הולדתה השבעים בפעם הרביעית (או החמישית?) — נע איתה.

״יקירתי,״ קראה ג׳יג׳י, קבקבי העקב הנמוכים והמנצנצים שלה נוקשים על המרצפות. ״את נראית כל כך... חיוורת.״ כשג׳יג׳י אמרה זאת — מפאת מעמדה כסבתא מודאגת וכאגדת רֶגְטַיְים יפהפייה להחריד — הייתה זאת הצהרה חמורה בהחלט. ״איפה היית? נעדרת מהבית המון זמן, ולא ענית לטלפון שלך. כבר התחלתי לדאוג.״

״אויש, אני ממש מצטערת.״ קלואי יצאה מהבית שעות קודם לכן לטובת אחד הטיולים הקבועים־אך־לא־סדירים שלה — קבועים, מפני שהפיזיותרפיסט שלה התעקש שתצא לטיולים; לא סדירים, מפני שהגוף החולה־תמידית שלה הטיל לעיתים קרובות וטו על מגוון פעולות. היא בדרך כלל חזרה הביתה בתוך חצי שעה, כך שאין פלא שג׳יג׳י נבהלה. ״לא התקשרת להורים שלי, נכון?״

״מובן שלא. הנחתי כי במקרה שתמעדי, את מיד תתאוששי ותורי לעובר־אורח כלשהו להזמין לך מונית הביתה.״

׳מעידה׳ הייתה הכינוי העדין, שג׳יג׳י העניקה לאותן פעמים בהן גופה של קלואי פשוט ויתר על הרצון לחיות. ״לא מעדתי. אני מרגישה די טוב, למען האמת.״ עכשיו, בכל אופן. ״אבל הייתה... תאונת דרכים.״

ג׳יג׳י נקפצה במקום מושבה, ליד אי השיש במטבח. ״נפגעת?״

״לא. מישהי ריסקה את המכונית שלה ממש מולי. זה היה מאוד דרמטי. שתיתי תה מתוך כוסות קלקר.״

ג׳יג׳י נעצה בקלואי מבט חתולי, מהסוג שבדרך כלל לכד בני אנוש פחותים ממנה. ״את רוצה קצת זאנקס, מתוקה?״

״הו, אני לא יכולה. אני לא יודעת איך הוא יגיב לתרופות שלי.״

״כמובן, כמובן. אה! אני יודעת. אני אתקשר לג׳רמי ואומר לו שזה מקרה חירום.״ ג׳רמי היה הפסיכולוג של ג׳יג׳י. ג׳יג׳י לא בדיוק נזקקה לטיפול, אבל היא חיבבה את ג׳רמי והאמינה בטיפול מונע.

קלואי מצמצה. ״לא נראה לי שזה הכרחי.״

״אני לא מסכימה,״ אמרה ג׳יג׳י. ״טיפול תמיד הכרחי.״ היא שלפה את מכשיר הנייד שלה וחייגה אליו, בזמן שעשתה את דרכה לצדו השני של המטבח. קבקביה נקשו על המרצפות בעודה מגרגרת ״ג׳רמי, יקירי! מה שלומך? מה שלום קסנדרה?״

היו אלה צלילים רגילים לחלוטין. ואף על פי כן, וללא אזהרה כלשהי, הם הציתו משהו קטסטרופלי בראשה של קלואי.

הקליק, קליק, קליק של ג׳יג׳י חבר לטיק, טיק, טיק של שעון המטבח גדול הממדים שנתלה מהקיר. הצליל הפך מחריש אוזניים וכאוטי באופן מוזר, עד שקלואי הרגישה כאילו מפולת סלעים מתרסקת בראשה. היא עצמה את עיניה חזק — רגע, מה הקשר בין עיניה לחוש השמיעה שלה? — ובחשיכה שיצרה צף ועלה זיכרון: אותו קארה בלונדיני ומסוגנן מִטלטל מצד אל צד. מראהו החלק והמבריק למול בד העור השחור של האלונקה.

שיכורה, אמר הפרמדיק הנחמד בחצי קול. זה היה החשד. הגברת השתכרה בשעות אחר הצהריים, עלתה על המדרכה והתרסקה לתוך בניין, וקלואי...

קלואי עמדה ממש לידה. מפני שיצאה לטיול באותה שעה בכל יום, כדי שלא לקטוע את השגרה שלה. מפני שתמיד צעדה באותו נתיב, בשם היעילות. קלואי עמדה ממש לידה.

היה לה חם מדיי, היא הזיעה. ראשה הסתחרר. היא הייתה חייבת לשבת, מיד, כדי שלא תיפול וראשה ייסדק על מרצפות השיש כמו ביצה. לפתע נזכרה באימהּ אומרת, ״כדאי שנחליף את הרצפה. ההתעלפויות האלה יוצאות מכלל שליטה. היא עוד תעשה לעצמה נזק.״

אבל קלואי התעקשה שאין כל צורך לעשות שינויים במיוחד למענה. היא הבטיחה שתיזהר, ובשם אלוהים, היא קיימה את הבטחתה. ואט־אט שקעה אל הרצפה. מניחה את כפות ידיה על המרצפות הקרירות. שאפה. נשפה. שאפה.

נשפה, ולחישה בקעה מתוכה כמו זכוכית נסדקת, ״אילו נהרגתי היום, איך היו מספידים אותי?״

היא הייתה בחורה משעממת להחריד, עם אפס חברים. היא לא נסעה לטיול כבר עשור, אף על פי שהיו לה הרבה הזדמנויות. אהבה לתכנת בסופי השבוע, ואף פעם לא עשתה משהו שלא נקבע מראש ביומן שלה. אל תבכו עליה, היא במקום טוב יותר עכשיו. אפילו גן העדן לא יכול להיות עד כדי כך משעמם.

כך היו מספידים אותה. ומישהו עוקצני ונוראי במיוחד, כמו פירס מורגן, למשל, היה קורא את ההספד ברדיו.

״קלואי?״ קראה ג׳יג׳י. ״לאיפה —? אה, הנה את. הכול בסדר?״

כשכל גופה שרוע על הרצפה והיא גומעת אוויר כמו דג גוסס, ענתה לה קלואי בעליזות, ״טוב, תודה.״

״הממ,״ מלמלה ג׳יג׳י בפקפוק מה, אך ללא דאגה ממשית. ״אולי כדאי שאבקש מג׳רמי לחזור אלינו. ג׳רמי, יקירי, האם תוכל...?״ קולה דעך כשהתרחקה מקלואי.

קלואי הניחה לחי חמה על המרצפות הקרות וניסתה לא להוסיף עלבונות להספד הדמיוני שלה. אילו הייתה חיה במחזמר מתקתק — מהסוג שאחותה הצעירה יותר, איב, אהבה — זאת הייתה נקודת השפל במחזה. ואז היא הייתה במרחק סצנות ספורות מהתגלות ומשיר מרומם לב על אודות נחישות ואמונה עצמית. אולי כדאי היה לה לקחת דוגמה מעולם מחזות הזמר.

״תסלח לי לרגע, יְקוּם,״ לחשה לרצפת המטבח. ״כשכמעט רצחת אותי היום — די ברוטאלי מצדך, דרך אגב, אבל אני יכולה לכבד את זה — יכול להיות שניסית לומר לי משהו?״

היקום, למרבה הפליאה, לא ענה לה.

לרוע המזל, מישהו אחר כן ענה.

״קלואי!״ צווחה אמא שלה מפתח הדלת. ״מה את עושה על הרצפה?! את חולה? גרנט, תנתקי את השיחה ובואי לכאן! הנכדה שלך לא מרגישה טוב!״

אוי ואבוי. מאחר שרגע ההתייחדות שלה עם היקום נקטע בגסות רוח שכזאת, קלואי הרימה את עצמה והתיישבה. באופן מוזר היא הרגישה עכשיו הרבה יותר טוב. אולי מפני שהבינה את המסר של היקום וקיבלה אותו.

אין כל ספק שהגיע הזמן לצאת לחיים.

״לא, לא, יקירה שלי, אל תזוזי.״ פניה העדינות של ג׳וי מטלון־בראון היו מתוחות בבהלה, כשנתנה את הפקודה מלאת החשש, ועורה השחום־בהיר החוויר. היה זה מחזה מוכר. אמא של קלואי ניהלה משרד עורכי דין מצליח עם אחותה התאומה, מרי. היא ניהלה את חייה בהיגיון ובזהירות שכמעט השתוו לאלו של קלואי, ובילתה שנים בחקר הסימפטומים ומנגנוני ההתמודדות של בתה. אבל היא בכל זאת חטפה התקף פניקה כל אימת שבתה הראתה סימן קלוש ביותר לחולי או לכאב. וזה היה מתיש, אם לומר את האמת.

״אל תעשי מזה עניין, ג׳וי, את יודעת שהיא לא סובלת את זה.״

״אז אני אמורה להתעלם מהעובדה שהיא שוכבת על הרצפה כמו גופה?!״

אאוץ׳.

בזמן שאימהּ וסבתהּ התווכחו מעל לראשה, קלואי החליטה כי השינוי הראשון שתערוך בחייה, בהתאם לפקודת היקום, יהיה מקום המגורים שלה.

בית המשפחה העצום נראה לה לפתע צפוף למדיי.

המלצות נוספות