אל תתגרי בי

1

צ'רלס

"לעזאזל, אמנדה. לא פה!" נבחתי על האישה המעצבנת שנצמדה אליי במשך כל הערב. האם הלילה הזה יכול להפוך לגרוע יותר?

האישה נאה, אבל לא בקטע טוב. בדרך כלל הייתי מקדם את זה בברכה, אבל הערב אני לא בקטע שלה.

עצוב.

זה לא שהיא לא יפהפייה באופן מטריף. היא כן. שיער חום גלי נופל אל שדיה הקטנים, ורגליה המחוטבות נמשכות עד אין סוף. אין שום סנטימטר רופס אצלה, כל כולה קווים ושרירים נוקשים. בהחלט הטיפוס שלי, אף שאין לי כל העדפה מוגדרת כשזה נוגע למין השני.

"שמי מנדי," היא הומה. אני מתכווץ למשמע הצליל הנורא. מנדי היא ממש יותר מדי, ואני יכול לראות שהיא לא תעמוד באף אחד מהכללים שלי. סטוץ, ללא החלפת מספרי טלפון. ללא שידורים חוזרים.

עשיתי את השגיאה הזאת יותר מדי פעמים בלונדון, ואין לי כל כוונה לחזור עליה פה, בארצות הברית. זו ההתחלה החדשה שלי. שינוי עצמי מוחלט. אני עסוק מדי בשביל מערכות יחסים ולא אהיה טוב בהן, גם אם לא הייתי עובד בלי הפסקה, שזה מה שאני עושה.

מנדי נהמה על כל אישה שהתבוננה לכיווני, מה שהגביר את החשד שלי שהיא תהיה דביקה אם אשתכנע ליפול בידיה המשוטטות ואקח אותה לחדר האח"מים. ביליתי את כל החודש שעבר בהתחמקות מחיזוריה, וממש אין לי זמן לזה.

"צ'רלס," היא מייללת במה שאפשר לאפיין כצליל הכי צורם ששמעתי זה זמן מה. אני מסתכל בזעם מעל ראשה אל החבר שלי לכאורה, האיש שאחראי להפקה הזאת. הוא הבטיח לי משקאות משובחים, לילה של רוגע ואישה יפהפייה שתהיה יותר ממרוצה עם סטוץ.

בולשיט.

הוא נמנע מלומר שהוא מכיר רק דוגמניות מעצבנות ששותות את השמפניה הכי יקרה שיש על קיבה ריקה וממש משתינות כל הלילה על המטרה שלהן, כלומר אני.

למראה מבטי, הוא צוחק לתוך אגרופו ואני מצליח להימנע מלחבוט בו. פקסטון רמזי הוא בן־זונה שחצן, אבל אדם טוב. חברו, מאטיס, הוא בעל המועדון, דבר שפקסטון מנצל באופן קבוע. הוא הזמין את חדר האח"מים לכל ליל רביעי כדי להתחנף ללקוחות. השבוע היה ביטול ואני בן המזל שנהנה מבילוי על חשבונו של פקס.

"צ'רלס, אתה מתעלם ממני."

עיניי נעצמות כשאני מנסה לרסן את עצבנותי הגוברת בגלל האישה המייאשת הזאת. כשהן נפקחות, אני עומד בפני עיניה הירוקות החופרות לתוכי בכעס מרוסן בקושי. אולי היא יותר מקצת דביקה. אני לא בקטע של כל המשחק המקדים הזה בסגנון 'משיכה גורלית' שמנדי מציגה לי.

"אני צריכה להשתמש בשירותים," היא אומרת בילדותיות, מכווצת את שפתיה.

נשיפה קולנית נפלטת מחזי ופקס שומע אותה בבירור, אם לשפוט לפי הצחוק שהוא בקושי מחניק. נראה שמנדי לא מבחינה בכך כשהיא מניעה את מותניה באופן מוגזם ביותר בזמן שהיא יוצאת לה אל מחוץ לחדר.

"אלוהים, פקסטון. מה עוללת?" ראשו נזרק לאחור והוא מתפוצץ מצחוק.

אני בטוח שכל הסיטואציה הזאת ממש משעשעת, אם אתה צופה מבחוץ. ידו מתרוממת כשהוא מתאמץ לשלוט בעצמו.

"אני מצטער. זה רק — " הוא מתכופף, משתנק מצחוק. אני מוכן לגמרי להרגיע אותו.

"נו, טוב. לך על זה ותוציא את זה לגמרי, חבר." אני מהדק את שפתיי, בכלל לא משועשע מהתגובה המגוחכת שלו למצוקה שלי. "סיימת?"

ראשו מתנדנד. "היא מעולם לא התנהגה ככה. מה אני יכול לומר? אתה מוציא את הרע ביותר מנשים, קוונדיש."

"הלילה הזה ירד לגמרי לטמיון." אני מניד בראשי.

"הלילה עדיין צעיר, ידידי. אשמח לעזור לך לזרוק את מנדי. גם לי נמאס מהיבבות שלה."

"כן, היא בהחלט מתבכיינת."

הוא נוחר. "אלכס והחבר'ה בדרכם לפה. היה לה קטע איתו בעבר. תן לי שעה ואדאג שדעתה תוסח, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"אפנה ברצון את החדר לאלכס אם זה אומר שאפטר ממנה. רק תגיד לי מתי." אני נשען לאחור בכיסאי, מותח את רגליי ומתרווח. המלצרית שלנו מתקרבת ומגישה לי עוד ויסקי עם קרח. אני מהנהן לאות תודה וזוכה לחיוך ביישני בתגובה. האישה הזאת יכולה להיות ללא ספק תחליף מושלם למנדי.

"אל תחשוב על זה אפילו," אומר פקס, כשהוא מתבונן בבחורה העוזבת כשהמגש הריק שלה תחוב מתחת לזרועה.

"לך תזדיין. אין לך שום זכות לומר דבר בשלב זה, אחי. אני בוחר בה."

"אתה רוצה להיכנס לטנגו עם מאטיס? לך על זה." הוא לוגם מבקבוק הבירה שלו. "אני לא מאבד את מעמד הווי־איי־פי מפני שהחלטת לזיין את העוזרת האישית."

"היא הבחורה של הבעלים?"

גבותיו מתרוממות. "הן כולן שלו. מחוץ לתחום."

אנחנו יושבים בשתיקה חברית למשך כמה דקות, לוגמים את המשקאות שלנו. צליל הבס מהמוזיקה רועם בחלל החדר כשהלילה מתעורר לתחייה. מחוץ לחדר המסיבה משתוללת, כמו בכל לילה ב'סילבר קלאב'.

"המסיבה מתחילה עכשיו, חבר'ה," אומר אלכס כשהוא נכנס מבעד לווילון, מנדי צמודה אליו.

הבן־זונה הזה צדק.

פקס רוכן לעברי. "אמרתי לך. וזה אפילו לא לקח שעה."

אני מחייך ומהנהן בהערצה. "אני מניח שאני חייב לך עכשיו."

הוא טופח על רגלי בחיוך. "בוא נלך. יש לי הרבה גברות להקסים, ואני צריך אותך כחבר העגמומי שמלווה אותי בדייט שלי." הוא פונה בחזרה לעבר הנוכחים בחדר. "חבר'ה, תבלו. המשקאות עליי."

הוא קם ואני הולך בעקבותיו מבעד לווילון השיפון שמסתיר את כל שולחנות האח"מים. הסצנה היא בדיוק כפי שחשדתי שתהיה. נשים לבושות בקושי מניעות את גופיהן לצלילי המוזיקה ואילו הגברים צופים בהן בהנאה רעבתנית, להוטים לזכות בבחורות.

עיניי סוקרות את קהל הרוקדים על הרחבה. אין בי אף חלק שמשתוקק להיות במרכז הכאוס הזה. מעולם לא הייתי חסיד של מועדונים, תמיד חשבתי שהם המקומות הגרועים ביותר להירגע בהם, אבל מעת לעת אני יוצא מאזור הנוחות שלי למען פקס. הוא היה חבר טוב מאז שקבעתי את משכני בעיר הזאת, לפני שלוש שנים, ולאן שהוא הולך גם אני הולך, אם וכאשר אני מחליט להעז לצאת ממשרדי.

פקס מפיק הנאה מ'סילבר' יותר מהאדם הממוצע, ומכוח החברות שלנו זה הפך למקום הבילוי שלי. זה לא רק מפני ההנחה שהחבר שלו מעניק לו. הוא חי למען המוזיקה והנשים הלהוטות יותר מדי. אני מעדיף את המרדף.

אני עומד להודיע לחברי שהספיק לי להערב כשעיניי נחות על אישה שיושבת על הבר עם עוד שני אנשים, ממש מולי. היא זוהרת כמו מגדלור בקרב ההמון, מושכת את תשומת ליבי בלי להתאמץ.

שיער זהוב נופל על גבה בגלים ומגיע עד חצי הדרך מעל לישבנה. חיוכה הזוהר ממש מאיר את החדר כשהיא צוחקת עם בני לווייתה.

אני תוהה מה האיש שלצידה אומר כדי לעורר תגובת שמחה כזאת אותנטית. נראה שהם מכירים זה את זה היטב, אבל הם לא זוג. הוא רוכן לעברה כאילו לזה בדיוק הוא חותר, אבל שפת הגוף שלה לא צועקת תאווה כשהיא מסתכלת עליו.

הבוהק העוטף אותה מפתה ומהפנט לחלוטין, אבל לא מיועד בשבילו. היא לא דומה לשום בחורה אחרת במועדון הערב. זו לשון המעטה, כמובן. היא הבחורה היפהפייה ביותר בחדר. שמלת הקיץ האדומה שלה מתרחבת באזור הירכיים, מדגישה את האגן שלה ומבליטה את רגליה הדקות.

היא עוצרת נשימה.

וכאילו גרמתי לעיניה לפנות לכיווני, היא מרימה את ראשה ומבטינו מצטלבים. הדם שלי זורם באופן מאוד לא נוח אל איברי ואני חייב להכריח את עצמי שלא לסדר את הזקפה ההולכת וגדלה. לעזאזל. היא מהממת באופן שיש רק מעטות כמוה. ממש קרן שמש.

אני מוקסם מהאישה ולא מרגיש שמנדי מאחוריי עד שידה נוחתת על כתפי ושפתיה נצמדות לאוזני. "זה יכול היה להיות אתה הערב, אבל אני יכולה לקלוט מתי גבר לא מעוניין."

תודה לאל. אני מסתובב כדי להסתכל עליה, לא רוצה להיראות גס רוח בכוונה, בהתחשב בהיכרותה עם פקס. "זו לא את. זה אני."

"התירוץ הזקן הזה." היא מזכה אותי בחיוך בשפתיים הדוקות ומהנהנת נמרצות. היא לא קונה את זה, אבל לא טורחת לעשות מזה עניין. עשיתי את חלקי בכך שהצעתי סיבה שאיננה אכזרית כמו המציאות.

"שמחתי להכיר אותך, צ'רלס."

"גם אני, מנדי." אני תופס את ידה ומרים אותה אל שפתיי. "תיהני מהערב."

היא נסוגה אל חדר האח"מים ואני פולט אנחת רווחה. "בוא נלך לפני שהיא תשנה את דעתה," מקניט פקס ומחווה לכיוון הקהל. "יש הרבה דגים בים, והם לא ירצחו אותך בעזרת מעדר בשנתך."

"מה אתה אומר," אני מגחך, מדמיין לעצמי את הסצנה שפקס תיאר. מנדי יכולה להיות הפסיכופתית המושלמת.

"אל תדאג, אמצא לך אחת מתאימה." הוא מגחך.

אני מפנה את ראשי לכיוון הבלונדינית שיושבת ליד הבר, אבל עיניה אינן מופנות לעברי. היא שבה לשוחח עם חבריה, כאילו הרגע שקרה בינינו מעולם לא התרחש. זה רק לטובה, בהתחשב בתגובה המגוחכת שהייתה לי מעצם ההתבוננות בה. נשים כמוה הן צרה צרורה עבור גברים כמוני.

מחויבות, התקשרות, הבטחות. הדברים שאני לא יכול להציע.

הערב אני מחפש מישהי כמו מנדי, רק בלי הטירוף.

2

רייבן

"לחיים! לכבוד החברה שלי, שכובשת את העולם," אומרת לילי ומגישה לי כוס שמפניה.

אני נוטלת אותה ממנה ומשמיעה גיחוך. "מה קרה למרטיני הרגיל שלנו?" אני זוקפת גבה. "ממתי אנחנו שותות שמפניה?"

"הלילה אנחנו חוגגות את זה שהתקדמת צעד נוסף לקראת כיבוש העולם."

אני מגלגלת את עיניי. "קיבלתי עבודה חדשה, לא מצאתי מרפא לסרטן." ליבי מתכווץ. "וגם..." אני מחזיקה את הכוס, אבל לא מרימה אותה לשפתיי. "זה באמת מתאים לחגוג הלילה?"

"הצלחת לתפוס ג'וב חלומי של פעם בחיים."

"כן, אבל העיתוי." ככל שזה מרגש, אני מרגישה מרירות מעורבת בשמחה. היום הוא יום השנה החמישי למות אבי.

"הוא היה רוצה שתחגגי." לילי נותנת לי חיוך קטן. היא מנסה להוציא אותי מהמחשבות שלי.

אם מישהו יודע עד כמה היה אבי חשוב לי, זו היא וחבר נוסף שלנו, אשר. שניהם היו חבריי עוד בתקופה שלפני מותו של אבי. כולנו הכרנו בשנת הלימודים הראשונה. לילי הייתה השותפה שלי לדירה, ואת אשר פגשנו בארוחה הראשונה שלנו בקפטריה. לאחר ויכוח נלהב על מה טעים יותר בתפריט, צ'יפס הבטטה או כדורי הפירה המטוגנים, לא נפרדנו מאז.

זו הסיבה לכך שהם הופיעו בדירה שלי היום, הכריחו אותי להתלבש וגררו אותי החוצה. זה משהו שאני מעריכה, ועדיין, אני לא יכולה להתגבר על המועקה שבליבי. הוא היה צריך להיות בחיים ולחגוג איתי. "אני יודעת, אבל..."

"שום אבל. זו הסיבה לכך שאשר ואני הכרחנו אותך לבוא איתנו. התפקיד הזה מגיע לך, ואין מצב שהיינו מאפשרים לך להישאר בבית ולהיות עצובה רק כדי לאכול חצי קילו גלידה."

"לא הייתי אוכלת את כל המכל של הגלידה."

"את שוכחת שאשר ואני מכירים אותך היטב. לפעמים את אוכלת שני מכלים, לא אחד."

אני מושיטה את ידי הפנויה ואוחזת בידה. "תודה."

"על מה?"

"על כך שאת תמיד איתי. את ואשר... אני לא יודעת איך הייתי שורדת עד עכשיו בלעדיכם." גרוני מתכווץ והראייה שלי מיטשטשת מדמעות עצורות. אני ממצמצת ודמעה נופלת על לחיי.

לילי לוחצת את ידי קלות. "אני לא רוצה שום דבר מזה. שום תודות ושום דמעות."

"בסדר. ואם כבר מדברים על אשר, לאן הוא הלך? הוא הרגע היה פה."

היא לוגמת מהמשקה שלה. "ולמה שאדע?"

אני מטה את ראשי ונותנת לה מבט שאומר שאני לא קונה את הבולשיט שלה. ראשה מסתובב סביב כדי להביט בחדר, והיא מתחמקת ממבטי הנוקב.

כאילו היא לא יודעת איפה הוא. שלושתנו החברים הכי טובים, אבל לילי... טוב, היא מאוהבת בו כבר שנים. אני מצמצמת את עיניי לעברה. "אנחנו באמת משחקות את המשחק הזה?"

עיניה נפערות כשהיא נושכת בעצבנות את שפתה התחתונה ומשחקת בקווצה משערה הארוך והאדמוני. "היי, הנה הוא פה עכשיו," אני אומרת ומסמנת לאשר להתקרב.

מזווית עיני אני רואה שלילי יושבת קצת יותר זקופה עכשיו. כתפיה נמתחות לאחור ושדיה בולטים כשהיא מיישרת את צווארון השמלה השחורה שלה, זו עם הכפתורים בחזית. לרוע המזל עבור לילי, אשר הוא שחקן. בשלב זה של חייו אין לה שום סיכוי איתו.

"היי, היי, הנה הבחורות שלי," הוא אומר כשהוא מחליק לישיבה לצידי. "את משתכרת בלעדיי?" אני מושכת בכתפי. "אכזרי." הוא צוחק.

"לילי מנסה לרומם את רוחי."

חיוכו נעלם והוא כורך את ידו סביב כתפיי. "הוא היה גאה בך מאוד."

"תודה," אני לוחשת ואז מרימה את הכוס שלי. "אתה שותה?"

"ועוד איך." הוא מסיר את זרועו מכתפיי ומנופף בידו אל הברמן. כשהוא מגיע, אשר מזמין לעצמו בירה. "איחוליי, מיס רייבן בנט, התקבלת רשמית לעבודה."

"כבר הייתי מועסקת בעבר," אני עונה.

"בטח, אבל זה לא נחשב."

אני מרימה גבה. "באמת? למה לא?"

"עבדת בחצי משרה תוך כדי הלימודים שלך לתואר. עכשיו זה אמיתי."

הוא צודק. יש לי קורות חיים נהדרים, אבל מעולם לא עבדתי במשרה מלאה בחברה מהסוג הזה. למרות התעודות שלי, הניסיון המקצועי הקודם שלי וההתמחויות שעשיתי, אני עדיין מתחילה מלמטה. כלומר, אני באקסטזה מזה שהשגתי את התפקיד, אבל הוא די בסיסי, בהשוואה לרמת הידע שלי.

"את אנליסטית פרסום עכשיו."

"אני עוזרת אדמיניסטרטיבית עם תואר נפוח." אני נאנחת ומניחה את ראשי על כתפו של אשר. "המחשבה על טיפול במטלות ועל הכנת קפה לבעלי הכוח גורמת לי לרצות להקיא."

"זה לא יהיה כזה נורא," מנחמת אותי לילי באופן צולע ומקרבת את כיסא הבר שלה לזה של אשר. "תמיד הצלחת לפלס את דרכך באמצעות הקסם האישי שלך למושבים הטובים יותר סביב השולחן התאגידי."

"זה נכון," מסכים אשר ושותה מה'הייניקן' שלו. עיניו צונחות אל רגליי ומשתהות עליהן קצת יותר מהדרוש. "את מיוחדת, רייבן." הוא בוחן אותי בהערכה קצת יותר מדי גדולה ממה שמצופה מחבר, וקיבתי צונחת.

שיט. אני לא אוהבת את המבט הזה. הוא מזכיר לי את האופן שבו לילי מביטה בו.

"הייתי שם, עשיתי את השלב ההוא. לא נורא. עבורך הטיפוס יהיה מהיר. אם מישהו כמוני יכול לקבל קידום, אז את בטח תוכלי." הוא מושך בכתפו ולוגם מהבירה שוב. "אם להיות כן, את הרבה יותר אינטליגנטית ממני."

"והיא גם נראית הרבה יותר טוב," זורקת לילי בשנינות, מרימה את הכוס שלה ורוכנת אל מעבר לאשר כדי להקיש אותה בכוסי.

"בהחלט," מסכים אשר. "חבל שנעבוד עבור חברות מתחרות. היית יכולה להיות תוספת מעולה עבור החברה שלנו, אבל בינינו, 'קבוצת קוונדיש' היא בהחלט חלופה טובה."

"מה אתה אומר." יובש ניכר בדבריי. 'קבוצת קוונדיש' היא הטובה ביותר, ואשר יודע את זה. הוא היה נותן את זרועו הימנית כדי לעבוד שם. הוא אמר את זה בעצמו לפני שהציעו לו משרה ב'באואר מרקטינג'.

"וגם, השמועה אומרת שיש בבניין שלהם את הקפה הכי מדהים שיש. קפה טוב בכל יום, מה עוד אפשר לבקש?"

אני צוחקת. "אתה מכיר אותי יותר מדי טוב."

"אני יכולה לקבל שם עבודה?" מצטרפת לילי לשיחה.

אשר ולילי שוקעים בשיחה ואני מתנתקת כשמחשבות על אבי מתגנבות למוחי. כשאני עוצמת את עיניי, אני יכולה לראות אותו בראשי. האופן שבו הוא נהג לחייך אליי, תמיד גאה. חסרונו לא נעשה קל יותר עם הזמן. כשידיי רועדות, אני יודעת שאני זקוקה להסחת דעת כדי שלא אתפרק. אבא לא היה רוצה שזה יקרה. הוא היה רוצה שאיהנה.

אני פוקחת את עיניי, מרימה את הכוס אל פי ומסיימת את שארית המשקה. ברגע שהבועות מחליקות במורד גרוני, כתפיי מתרפות. אני סורקת במבטי את המועדון וקולטת את המרחב. הוא נטול צבע, מודרני ומתוכנן למשוך את העשירים. גומחות קטנות פזורות לאורך הקיר המרוחק, מסתירות את לקוחות האליטה של 'סילבר קלאב' מאחורי וילונות מבד שיפון לבן. גברים כמו אלה שעבורם אבצע מטלות ב'קוונדיש'. עשירים, פריווילגים, שחצנים.

וילון מוסט ושני גברים לבושים היטב מופיעים כמו דוגמנים שמוצגים לראווה. עם הופעתם נדמה כאילו האוויר נשאב החוצה. יש משהו במגנטיות שהם מקרינים, שמורגש אפילו מהצד השני של החדר, ואני לא היחידה שמבחינה בכך. כמה ראשים פונים לכיוונם. נשים מתלחשות ופוערות פה, ובהייתן בולטת מאוד, אם לשפוט על פי הגיחוך הלגלגני של הגבר בעל השיער הכהה יותר, כשהוא סוקר את החדר.

ראשו נד לעבר שולחן של נשים הלבושות בשמלות נוצצות שבקושי מכסות את הישבנים שלהן. תכשיטים מעטרים את צוואריהן ואת זרועותיהן, ואני תוהה מה, לכל הרוחות, הן עשו בחיים כדי לזכות בהצלחה גדולה כזאת בגיל צעיר כל־כך. לא יכול להיות שהן מבוגרות ממני בהרבה.

בגיל עשרים ושש אני מרגישה כאילו התחלתי באיחור, אבל זה היה בלתי נמנע. כשאבי חלה, כל לוח הזמנים שלי השתנה.

עיניי נודדות מהגבר בעל השיער הכהה יותר לזה שכמעט גורם לכל האוויר להישאב החוצה מריאותיי. הוא גבוה ורחב כתפיים, אבל צר במותניים. החליפה שלו נראית תפורה בדיוק למידותיו, כמו כפפה שמותאמת היטב. הוא מרשים ויפה. אפילו מפה, קו הלסת המחוטב שלו מותיר עליי את הרושם שהוא סותת באבן על ידי פסל אומן. שלמות מוחלטת.

כאילו בתגובה להרהוריי, ראשו פונה לעברי ועינינו נפגשות. נשימתי נעתקת וקיבתי מתהפכת. הוא לא מסב את מבטו, ואני לא נושמת אף לא נשימה אחת בכל המפגש הזה. קשה להאמין שהוא באמת מביט בי באופן מדוקדק מהצד השני של החדר, אבל אני מסרבת להפנות את הראש. יפהפייה אקזוטית, לבושה כמו פצצה, מגיחה מאחוריו, מניחה יד על כתפו ולוחשת משהו באוזנו.

קיבתי מתפתלת בקנאה ואני לא מבינה למה. אני לא מכירה את הבחור הזה, ואני לא בליגה שלו בכלל. זה מדכא.

חיוך לגלגני מתפשט על פניו הנאות, אבל גופי מגיב כמו שלא הגיב מעולם. זה כאילו הוא מסוגל לחוש בקנאה שלי, והוא חוגג על זה. אלוהים אדירים.

"רייבן?" שואלת לילי, מסבה את תשומת ליבי מהגבר הזר בחזרה לידידיי.

אני מנידה בראשי כשאני מנסה לצאת מהטראנס שאליו נכנסתי, כשאני מנסה לסלק את התאווה שהתפרצה בי ממבט אחד מזר נאה. "מה?"

"את מוכנה להתחיל בעבודה שלך?" היא שואלת, עיניה מתמקדות בי.

אני ממצמצת כמה פעמים ושוקלת את שאלתה. "כן, אבל..."

"אבל מה?" היא מתעקשת.

"אם להיות כנה..." אני נושכת את שפתי.

"תמיד."

"אני די משקשקת מכל העניין. שלא תביני אותי לא נכון, אני שמחה שהשגתי את העבודה, ואני יודעת שיש לי את הכישורים הנדרשים, אבל אני עדיין לא יכולה שלא לדאוג. מה אם אחרב את הכול? ומה אם אני לא טובה מספיק? מה אם אדפוק את ההזדמנות הזאת? את מבינה למה אני מתכוונת?" אלה הרגעים שבהם אני מתגעגעת לאבי יותר מכול. הוא היה מושיב אותי ליד שולחן המטבח שלנו, מושיט לי עוגייה ומספר לי בדיוק למה הרווחתי את זה ביושר. שפתיו היו נפשקות בחיוך רחב, ואני הייתי מאמינה לו.

"וואו. לא עצרת כדי לנשום," אשר מגחך, ואני מקדמת את השנינה בברכה. זה שולף אותי מההתפלשות ברחמים העצמיים. אבא שלי לא היה רוצה שאשקע בהם.

לילי מתבוננת בי בסקרנות לפני שהיא מעניקה לי חיוך מנחם. "אל תדאגי, את תהיי בסדר גמור. תמיד היית החכמה מבין שלושתנו."

אני נושמת עמוקות ומנסה לגרום לליבי הדוהר להאט.

"אין לי כל ספק שאת תשחקי אותה בגדול." חיוכו של אשר רחב ומעודד.

אני משיבה בחיוך, אסירת תודה על חבריי, במיוחד על אשר. הוא תמיד האמין בי, גם כשאני לא האמנתי בעצמי. זה מה שאני הכי אוהבת בו.

"הוא צודק, את יודעת. את באמת טובה עם אנשים, ואת מדהימה בקטע הזה של פרסום ושיווק. את רואה דברים שמרבית האנשים מפספסים."

ידיי מתרוממות. "או־קיי, מספיק עם החנופה, חבר'ה. אני בסדר, אני נשבעת."

אשר מרים גבה אחת כאילו כדי לומר 'בטח, כן'.

"אני מתכוונת לזה," ממשיכה לילי.

כדי לשנות את הנושא, אני מסמנת לכיוון הבר. "מישהו רוצה שוטים?"

"אני בעניין," אומר אשר.

שנינו פונים לעבר לילי ומחכים שתסרב, אבל היא צוחקת. "אני בהחלט בעניין."

"מעולה. אני אוהב את לילי כשהיא שיכורה." אשר מחייך.

"התגעגעתי לזה," אני מתוודה. "אנחנו לא יוצאים מספיק."

"גם אני התגעגעתי לזה," מסכים אשר, ואז הוא קורא לברמן ומזמין סיבוב של שוטים וגם משקאות חדשים כדי להטביע את השוטים. כולנו שותים אותם בהעוויית פנים, ולילי ואני שוטפות אותם עם עוד סיבוב של שמפניה. אנחנו נסבול מחר.

"אוי, אני עכשיו זוכרת למה אני לא אוהבת שוטים," אומרת לילי בפנים עקומות ואשר ואני פורצים שוב בצחוק.

"לחיי העבודה החדשה!" אנחנו צועקים.

"ולחיי המשכורת החדשה!" צווחת לילי מעל למוזיקה. עיניי נודדות בחזרה לעבר חדר האח"מים, בתקווה לזכות בהצצה נוספת על הזר הנאה, אבל הוא נעלם מזמן.