המשפיעניות 3 - אהבה בלי פילטרים

פרק 1

אם הייתי דמות בסרט אימה קלאסי, הייתי הראשונה למות. זה נשמע קודר, אבל תקשיבו לי רגע.

קודם כול, חסרה לי הסיבולת הנחוצה לרוץ למרחקים ארוכים בלי להיתפס. אין לי שום חוש כיוון, עד למצב שבו אני הולכת לאיבוד באופן קבוע בחניון של בניין הדירות שלי. אני נמצאת לבד באופן יום־יומי, ובכך משאירה לרוצח מספיק זמן לתקוף כשאני פגיעה. וכשאני מוצאת את עצמי במצבים של לחץ רציני, אני נוטה להחליט החלטות פזיזות וחסרות מחשבה.

וכהוכחה, רודפים אחריי ברגעים אלו ממש, והאינסטינקט הראשון שלי הוא לכלוא את עצמי בתוך המעלית הקטנה בבניין הדירות שלי. טעות של טירונית.

"מלאני! מלאנייייי, חכי לי!" קול מחריש אוזניים ומוכר מדי צועק.

אני לוחצת בהיסטריה על כפתור הסגור לא פחות מאחת־עשרה פעמים, והלב שלי פועם בחוזקה בתוך החזה. דמיינו סצנה מסרט אימה שבה האישה מתחבאת בתוך ארון כשהרוצח שוקל את המהלך הבא שלו, מתנשפת בכבדות בצד השני של הדלת.

וכשקליק־קלאק של צעדים על רצפת השיש הולכים ומתקרבים בצורה מסוכנת, דלתות המעלית מתחילות להיסגר. תודה לאל.

רק עוד סנטימטר.

חצי סנטימטר.

ואז הן נעצרות.

מילימטר מסגירה מוחלטת, הדלתות נפתחות מחדש בפתאומיות כמו שריטה על תקליט. כל הגוף שלי מתקפל לתוך עצמו, נואש למצוא מחסה כמו צב בתוך השריון שלו שמתחמק מהמציאות. במחשבה שנייה, צבים לא זכו במתנת המהירות. ולנוכח החיוך המוטרף של הרודף שלי, אני צריכה לרוץ, או לפחות לנסות.

יש מי שיגיד שאני קצת דרמטית. אתם מבינים, הרודף שלי הוא לא באמת רוצח סדרתי מטורף שמנופף בגרזן ורוצה לבתר אותי לחתיכות קטנטנות. הרודף שלי הוא בסך הכול השכן המתבגר שלי — איאן מונטגומרי.

"מלאני. את נראית הורסת."

"היי, איאן." אני מצליחה להעלות חיוך מתוק ובוחנת את חולצת הכפתורים שלו עם השרוולים הקצרים. היא תלויה ברישול על גופו הגמיש בניגוד מוחלט למכנסי החאקי המקומטים, שקצרים בשני סנטימטרים מאז פרץ הגדילה שלו בחורף האחרון.

גבר במכנסי ריצה צמודים מנצל את ההשתהות וממהר להיכנס מאחורי איאן לפני שהדלתות נסגרות וכולאות אותנו בפנים.

"הצבע של הגופייה ממש מבליט את השיזוף שלך," איאן אומר, ומבטו משתהה קרוב בצורה מסוכנת למחשוף שלי. לשם ההגינות, החזה שלי נמצא בגובה העיניים שלו כי הוא בגובה מטר וחמישים בערך.

אני משיבה במלמול, "תודה." ומושכת קווצת שיער עבה ומניחה אותה מעל החזה שלי כמו שמיכה מגינה לפני שאני זזה ימינה, עם שקית אוכל יווני שבדיוק קניתי תחובה מתחת לזרועי.

איאן לא מבזבז זמן ופולש לחלל הריק. "וגם אהבתי את התצלום שלך בביקיני מאותו יום." להבות בוערות בלחיי כשהאצן יורה לעברי מבט מאשים מעבר לכתף הבשרנית שלו.

איאן מדבר על הפוסט האחרון שלי — סדרת תמונות החוף שבהן ניסיתי לתעל את הסקס־אפיל הגולמי של דניאל קרייג בסרט קזינו רויאל. במיוחד הסצנה ההיא בהילוך איטי שבה הוא יוצא בצורה מפתה מהמים, וטיפות של לחות נוצצות על גופו החטוב וחסר השיער באופן מחשיד. מתברר שבשונה מג'יימס בונד, לי יש כריזמה של תפוח אדמה.

"רק שיהיה ברור, אני לא שלחתי לילד הזה תמונה שלי בביקיני," אני מבהירה לחלק האחורי בקרקפת המבריקה של האצן. וזו האמת. הילד עוקב מקרוב אחר הרשתות החברתיות שלי.

איאן זועף. "אני לא ילד. אני מתבגר."

"רק עכשיו מלאו לך אחת־עשרה שנים," אני מזכירה לו.

סמכו עליי, אני בדרך כלל לא מתייחסת בצורה מזלזלת כזו לילדים. אבל למקרה שזה לא ברור, איאן מפתח הידלקות לא בריאה כלפיי מאז שנה שעברה, כשאבא שלו — הגבר השווה עם השיער הכסוף — והוא עברו לגור בדירה לידי. במקום לבלות את ימיו במשחקי וידאו ואכילת חטיפי גבינה משקית כמו רוב הבנים בגילו, הוא מעדיף להמציא דרכים חדשות ומטרידות להתוודות על אהבתו אליי (כולל לארוב לי במסדרונות ולכתוב שירי הַיְקוּ רומנטיים לכבודי).

ברור שכבר הסברתי לו בנחישות אך בנימוס שאני מבוגרת מדי בשבילו (פרה־היסטורית כמעט) ושהחיזורים שלו ממש לא הולמים, אבל איאן עדיין לא קיבל את זה. או זה או שהעוצמה של אהבה חד־צדדית מייסרת מעיבה על שיקול דעתו.

אני לא יכולה שלא לרחם עליו. מעולם לא ראיתי אותו עם ילד אחר בגילו, ובגלל זה אני מנסה להיות נחמדה אליו למרות ההתנהגות הבוטה והמטרידה שלו. לצערי, ככל שאני נחמדה יותר, הוא נהיה חצוף יותר.

איאן רוכן לעברי ומרחרח בדרמטיות את האוכל היווני שלי. "מממ... איזה ריח טוב. זה רק בשבילך?"

"כן, ארוחת ערב לאחד," אני אומרת בגאווה, ומנדנדת את שקית האוכל בעדינות ובאהבה, מלטפת אותה כאילו היא תינוק שרק נולד.

"וואו. גריק און וילס זו המסעדה הכי אהובה עליי," הוא מודיע, והגבות העבות שלו קופצות כשהאצן יוצא מהמעלית בקומה השישית. "וארוחת ערב לאחד נשמע כמו שפל המדרגה."

לעזאזל, הילד הזה חסר רחמים לחלוטין. אני מהדקת את האחיזה בשקית האוכל שלי ומרימה כתפיים במגננה. "טוב שלא נסחפת, איאן. זה ממש לא שפל המדרגה."

לארוחת ערב לאחד יש יתרונות משלה. אף אחד לא מפריע לזֵן שלי כשהוא לועס את הבשר שלו בקולי קולות באוזניי, או מסתער כדי לגנוב את הביס הכי טעים ששמרתי לסוף.

איאן יורה לעברי מבט צידי שיפוטי. "אף אחד לא אוהב להיות לבד. ואת נמצאת לבד בכל לילה מאז שנפרדת מרונאן — זה שהיה אובססיבי לסחר בביטקוין."

רונאן היה הבחור האחרון שיצאתי איתו. הוא תמיד לחץ עליי לחלוק את הארוחה שלי איתו כי הוא לא הצליח לבחור רק דבר אחד מהתפריט.

אני יודעת מה אתם חושבים, לחלוק אוכל זה לא כזה גרוע. זה רומנטי, אפילו. אבל לאחר תקופת ילדות קשוחה שבה הלכתי לישון רוב הזמן על קיבה ריקה, לחלוק אוכל לא מעורר בי תחושה נעימה וחמימה במיוחד.

ואם הרצאות כאלה ואחרות על מטבעות קריפטו וההרגל המגונה של לחלוק אוכל לא כיווצו את הליבידו שלי מספיק, לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את העניינים מייד כשהוא הציע שניקח את הקשר בינינו לשלב הבא ונעבור לגור יחד, ארבעה חודשים בלבד אחרי שהתחלנו לצאת.

אני מצטמררת, לא מצליחה להדחיק את הדחף שעולה לי להצדיק את הבחירות שלי בחיים. "אני לא לבד. יש לי חברות." אני ממקדת את המבט המתגונן שלי על הכפתורים במעלית. רק עוד כמה קומות עד החופש המתוק. "שתי חברות. קריסטל וטארה," אני מפרטת. כשאני אומרת את זה בקול, רק שתי חברות נשמע די טרגי למישהי עם חצי מיליון עוקבים ברשתות החברתיות.

איאן ממשיך, אדיש לחלוטין לחיי החברה העלובים שלי. "אני הולך להקראת שירה הערב אם את רוצה להצטרף."

"איאן, אתה שוב מתנהג לא לעניין," אני מזהירה, ומקפצת על קצות הבהונות כשאנחנו מגיעים סוף־סוף לקומה שלנו.

"מצטער, אבא שלי אומר שאני צריך להרגיע קצת." הוא רץ ומנסה לעמוד בקצב שלי כשאנחנו צועדים במורד המסדרון לעבר הדירות שלנו.

"אבא שלך צודק," אני אומרת ומוציאה את המפתחות שלי מהכיס. "אין בנות או בנים חמודים בגילך שאתה יכול להשתוקק אליהם במקום?"

הוא משפיל את עיניו לקרסוליים חסרי הגרביים שלו. "לא כאלה שמוכנים לדבר איתי. קֵנַה פאלמר אומרת שאני ילד מוזר."

"דבר ראשון, קנה פאלמר נשמעת כמו פרחחית עלובה. בעוד עשרים שנה היא תתחרט על זה כשאתה תהיה יזם הייטק מיליארדר עם מטוס פרטי שמעוצב כולו בשחור מבפנים. ודבר שני, אתה לא..." אני נושכת את השפה ומנסה למצוא את הדרך הכי עדינה להעביר את הנקודה שלי. "טוב, אתה קצת מוזר. אולי קצת... עוצמתי. נלהב מדי."

הוא משחק עם הצווארון בחולצה המכופתרת שלו. "עוצמתי ונלהב מדי זה לא דבר טוב?"

"תן לי לנסח את זה ככה, הלב שלך נמצא בסיכון גבוה להיות משופד על מנגל בוער אם תמשיך להתנהג ככה בחטיבת הביניים. וגם אם אתה שואל אותי, אהבה היא נטל שצריך להימנע ממנו בכל מחיר," אני מזהירה. "להתראות, איאן."

לשבריר שנייה הוא מטה את הסנטר שלו וחושב. "'לבבות נועדו להישבר', אמר אוסקר ויילד הגדול."

"אני אוהבת להיות לבד. עם הלב שלי שלם," אני קוראת דרך החריץ בדלת לפני שאני סוגרת אותה לגמרי.

אני חוזרת על המילים כשאני מסתובבת לדירה הריקה שלי.

אני אוהבת להיות לבד.

ככל שאומר את זה יותר, כך זה יהיה נכון יותר.

אולי איאן צדק. ארוחת הערב היוונית שלי לאחד נראית מדכאת על שולחן חדר האוכל המיועד לשנים־עשר איש.

הייתי משוכנעת שהשולחן הענקי הזה יהיה הכרחי לכל ערבי היין ובשרים שאארח. בחיים לא דמיינתי שהוא יהיה ריק תשעים אחוז מהזמן.

לאחר שאני אוכלת ארוחת ערב על הספה במקום, אני מתחילה את השגרה הלילית הקדושה שלי:

שולחת לאחי הקטן, ג'וליאן, את ההודעה היומית כדי לבדוק מה שלומו.

עורכת לעצמי טיפול של טיפוח העור בחמישה שלבים.

שותה שלושה ספלים של תה לימון־ג'ינג'ר לניקוי רעלים.

שולחת מייל נוסף לרואה החשבון שלי ושואלת אם המספר בעל חמש הספרות שבחשבון החיסכון שלי הוא לא טעות הקלדה.

מטביעה את השקט המחניק עם שידור חוזר של סדרה ישנה, מכורבלת עמוק בשמיכת פרווה מלאכותית שמשוכה לי עד הסנטר.

עוברת על הודעות בחשבון שלי @MelanieInTheCity עד שהעפעפיים שלי כבדים מכדי להישאר ערה.

הלילה הזה הוא עוד ערב רגיל ושקט של הודעות פרטיות, למעט דרישה חדשה לגרביים המשומשות שלי, שנגרבו במשך שבוע שלם, בבקשה ותודה (כן, ההודעות הפרטיות שלי הן מקום מפחיד).

אבל בין כל הודעות הזבל והפרסומות לוויאגרה וטיסות בכדורים פורחים, מציץ לו מייל מכתובת שאני לא מזהה.

אל: melanieinthecity@xmail.com

מאת: marketing@seasideresorts.ca

הנושא: הזדמנות לשיתוף פעולה עם סיסייד ריזורטס

'מלאני אין דה סיטי' היקרה,

אני מקווה ששלומך טוב! שמי שונה ואני יוצרת איתך קשר מטעם סיסייד ריזורטס בנובה סקוטיה, על החוף המזרחי של קנדה.

אני רוצה לבדוק איתך אפשרות לשיתוף פעולה. מדובר בהזדמנות חד־פעמית שלדעתנו תהיה מושלמת עבורך. נשמח להציע לך חופשה חווייתית על חשבון החברה בתמורה ללוח זמנים מוסכם לפרסומים, נוסף לתוכן וידאו ברשתות החברתיות שלך.

אשמח לשוחח איתך בנושא, אם את מעוניינת. נוכל לארח אותך למשך שבוע שלם אצלנו בחודש הבא.

בברכה,

שונה

מנהלת שיווק

סיסייד ריזורטס

נובה סקוטיה

תמונות המקום באתר מציגות מבנה מרובע עם חזית מעצי ארז לבנים, המורכבת ממגוון לוחות עץ מחודשים שנחתכו בזוויות ישרות. החלק הפנימי אלגנטי וריצוף הפורצלן עדין ובצבע קונכייה. הארכיטקטורה המודרנית עומדת בניגוד לאבני הסלע המחוספסות שמקיפות את האתר כמו מבצר, מגינות עליו מהים הסוער שמתחת.

אני קוראת את המייל שלוש פעמים נוספות, המומה שהציעו לי הזדמנות כזו בכלל.

'התוכן שלך מיושן וקצת מוקפד מדי בשביל המותג המתקדם שלנו'. זה מה שאחד ממנהלי החברה ששיתפתי איתם פעולה אמר שהם זרקו אותי לאחר חמש שנים. וזו הייתה אחת מהחברות הרבות שהמשיכו הלאה לשדות ירוקים יותר, לטובת ילדים מתבגרים עם מראה צעיר יותר במכנסי טרנינג ובלי איפור מרוח מבכי בשידור חי ללא פילטרים.

אתם מבינים, בגילי הבשל (עשרים ותשע ולא דקה אחת יותר), אני בעצם ה'קריפט קיפר' — הזומבי מהסדרה הישנה אגדות מעולם המסתורין — בשנות אינטרנט, מדשדשת על סף החוסר רלוונטיות. ללא שיתופי פעולה חדשים ומרגשים, אני מאבדת עוקבים (ואת מקור ההכנסה היחיד שלי יחד איתם) בקצב מפחיד.

ההזדמנות הזו היא בטח סימן משמיים. סימן שלא נועדתי לכישלון ובדרך להיות תפרנית תוך שנה. שלא אצטרך למצוא עבודה אקראית כלשהי כדי לסגור את החודש ולחיות ממשכורת למשכורת שוב אי פעם. אם אאסוף מספיק תוכן חדש, אני יכולה לנצל את ההזדמנות להחיות מחדש את המותג שלי.

אולי טיול קטן בטבע הכפרי (עם טוויסט מפואר) זה בדיוק מה שאני צריכה.

פרק 2

חודש לאחר מכן

"אני מתנצלת, מיס קרלסן. אני חוששת שיש לי חדשות רעות," ג'רלדין, פקידת הקבלה באתר הנופש אומרת לי בטלפון בקול ספא שלֵו.

"חדשות רעות?" אני חוזרת אחריה וסוחבת את המזוודה שלי לפינה שקטה באזור האיסוף בשדה התעופה.

למרות שהגעתי להליפקס מלאת חיים ומוכנה ליהנות מקצת מתענוגות האירוח הכפרי, אני מודה שנהייתי קצת מותשת אחרי שחיכיתי על המדרכה להסעה של המלון בשעה האחרונה.

"נראה שחל בלבול כלשהו בתאריכי ההזמנה. את רשומה ליום שישי הבא."

פניקה מתעוררת בי. "ליום שישי הבא? אבל אני כבר פה. בהליפקס."

"אני ממש מצטערת," ג'רלדין אומרת בצער. "אין לנו שום דבר אחר פנוי עד אז."

"שום דבר בכלל?" אני שואלת בזעף. "אז מה האופציות שלי? אני יכולה ללכת הביתה ולחזור בשבוע הבא?"

היא מהססת. "על פי המדיניות שלנו, אנחנו לא יכולים לכסות עוד שתי טיסות. אבל הודות למענק לפיתוח כלכלה אזורית, אנחנו נממן את הוצאות הלינה שלך לשבוע הקרוב."

"אה, אמממ, טוב —"

"את ממש תיהני כאן, יש כל כך הרבה מה לעשות, אנשים לפגוש, מקומות לבלות בהם ואתרים לראות. נובה סקוטיה היא מקום מקסים לחופשה," היא קוטעת אותי בנימה עליזה, כאילו אתר הנופש הזה לא שיבש לי את התוכניות לגמרי.

אני שוקלת להזכיר לה שהם אחראים לבלבול בתאריכים. אבל אחרי שנים של עבודה בשירות לקוחות שבהן חוויתי היטב תסכולים של אנשים, התרגלתי להיות נחמדה כשאני בצד השני. "כך שמעתי. תודה על העזרה, ג'רלדין," אני ממלמלת ומסיימת את השיחה לאחר שאני מבינה שאין חלופה אחרת.

כשאני צופה בחבורה של גברים שריריים לבושים במעילי פלנל מעמיסים תיקים ענקיים אל תוך תא מטען של מונית קטנטנה, הנייד שלי מזמזם בסדרה של הודעות טקסט מאחי.

ג'וליאן: היי.

ג'וליאן: טוב, אל תהרגי אותי, בבקשה.

ג'וליאן: אבל יש לי שאלה היפותטית.

ג'וליאן: אם מישהו שופך בטעות רוטב פיצה על בד לבן... איך הוא יכול, היפותטית כמובן, להוציא את הכתם?

ג'וליאן: וגם אני לא זוכר באילו מגבות אמרת שאני יכול להשתמש.

ג'וליאן: נחתת כבר?

ג'וליאן: אני רואה שקיבלת את ההודעה, אז אני מניח שאת בהליפקס? בבקשה, תעדכני אותי מה קורה.

זה כל כך טיפוסי לג'וליאן. הוא עדיין לא למד לשלוט באומנות האכילה הזהירה ביותר על הספה הלבנה שלי. אני נושמת שתי נשימות עמוקות פנימה והחוצה לפני שאני עונה ושולחת גם לינק לסרטון ביוטיוב המתאר איך להוריד כתמים של רוטב.

האצבעות שלי נסגרות לאגרופים בצידי גופי כשאני חושבת על המציאות של להיות רחוקה ממנו למשך שבוע נוסף בזמן שהוא מתגורר אצלי. אבל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפספס את ההזדמנות הזו. אולי עוד שבוע לא יהיה נורא כל כך. אחרי הכול, זה פי שניים זמן לאסוף תוכן.

באופטימיות מחודשת, אני מגלגלת את המזוודה שלי לדוכן השכרת הרכבים, ושם הם נותנים לי את הג'יפ האחרון שנותר להם ללא הזמנה מראש. פורד פלקס.

"פלקס? זה שנראה כמו קרון מתים?" אני מבהירה לעובד של חברת ההשכרה.

"זו עונת התיירות והדיג," הוא מודיע, כאילו אני אמורה פשוט לדעת את זה.

הוא לא טועה. עד שאני נכנסת לפלקס הלוויות האלגנטי (השחור כמו הלילה, בשביל האפקט הקודר), כבר התקשרתי לשבעה מלונות באזור, וכולם מלאים עד אפס מקום.

הליפקס הישנונית באמת תוססת כל כך? אני מנסה עוד לפחות שנים־עשר מלונות אחרים, כאלה שלא נראים לי מפוקפקים וממוקמים על כבישים מהירים, אבל לשווא.

אין שום מקום פנוי בתאריכים שלי גם באייר־בי־אנד־בי.

זה הופך במהירות לטיול מהגיהינום.

חוץ מלשלם בעצמי על הטיסה, יש לי שתי ברירות — אחת, אני יכולה לגור בתוך הפלקס בשבוע הקרוב, למרות שראיתי מספיק סדרות פשע אמיתיות כדי לדעת מה קורה לנשים בודדות שישנות בתוך המכוניות שלהן בצידי הכביש. ועל אף הסיכויים הנמוכים שלי לשרוד בסרט אימה, יש סיכוי טוב שאוכל להתגבר על רוצח קנדי. יש לי אגרוף קטלני (לפי מדריך הקיקבוקסינג שלי), אבל אני מעדיפה לא לקחת סיכון.

או שתיים — אני יכולה למצוא את החור הכי זול באייר־בי־אנד־בי.

כשאני מרחיבה את היקף החיפוש באפליקציה, אפשרות אחת בלבד עולה.

אכסניה שממוקמת במרחק של שעה וחצי מפה בעיירה קטנה בשם קורה'ז קוב. אני עוברת על התמונות במהירות שיא, פוחדת שאם לא אזמין עכשיו, היא תיחטף.

מרפסת לבנה מקיפה בית בסגנון ויקטוריאני, ובקודקודו צריח עגול ומקסים שמזכיר לי את בית הבובות המפואר שחלמתי עליו כילדה, רק בלי החלק החיצוני הוורוד והבוהק.

זה רק למשך שבוע, אני מזכירה לעצמי כשאני לוחצת על המקש שעליו כתוב הזמן עכשיו.

אצטרך להסתפק בזה.

הנסיעה בפלקס לא פשוטה, אבל לפחות הנוף מקסים. קרני שמש אחרונות מציצות מבין עצי האורן שסוגרים על שני צידי הכביש המהיר. כשאני חולפת דרך אין־ספור עיירות חוף קטנטנות, מופיעים כמה קטעים בכביש שבהם הים העצום והחשוך נמצא במרחק של מטרים ספורים בלבד, ללא מעקה בטיחות — תזכורת אכזרית לשבריריות החיים שלי.

עד שאני מגיעה לאייר־בי־אנד־בי, הלילה כבר ירד. זה פלא שהגעתי בכלל כי הג'י־פי־אס שלי נתקע בחמש־עשרה הדקות האחרונות.

תחת האור הבוהק של הירח, אני משווה את הבית שניצב מולי לתמונות שבמודעה.

הוא לא נראה כמו במודעה.

כל קשר בין המודעה לבית הזה הוא מקרי לחלוטין.

במקום בית הבובות הוויקטוריאני המתוק שהופיע בתמונות, נגלית לעיניי מין אחוזה רדופה. היא ענקית, מרשימה, וכמעט נבלעת על ידי הצמחייה המתפרעת שמטילה צללים לכל עבר. המרפסת הלבנה המקיפה אותה מתחננת לשכבה טרייה של צבע, וגם החיפוי הכחול.

המרפסת זרועה בגרוטאות מעץ, שאריות מתכת, נדנדת מרפסת רעועה ותנור ירוק נטוש משנות השישים, עם סלילי הכיריים החלודים והכול. הדבר היחיד שחסר פה הוא רק ילד חיוור הסובל מתת־תזונה שיושב על הנדנדה הרעועה, ומתברר כרוח רפאים עגומה.

אני בודקת ארבע פעמים את המספר שעל הבית ומוודאת שזה המקום הנכון, ו... יאפ. זו הכתובת הנכונה. הבטן שלי מתהפכת.

"בוא נקווה שהמצב יותר טוב בפנים," אני אומרת לעורב שעומד על העץ המכופף מעל המכונית המושכרת שלי. הוא בטח תוהה מה לעזאזל אני עושה פה.

גם אני תוהה, ציפור. גם אני תוהה.

אני סוחבת את המזוודה שלי למרפסת ודופקת. אין תשובה. אני משפשפת ברעד את כפות ידיי זו בזו ומסתכלת דרך החלון בדלת כמו מציצנית. האור הצהבהב רומז שיש מישהו בפנים. כיוון שלא בא לי לקפוא למוות פה בחוץ, אני נכנסת פנימה מרצוני החופשי, כמו ש'הראשונה למות' תעשה בסרט אימה.

החלק הפנימי נראה כמו שיפור רציני, וכשאני אומרת שיפור רציני אני מתכוונת שהחשמל עובד, יש ריח של אוכל ביתי, והוא לא מלא בשרכים, עלים מתים, וישויות אפלות.

גרם מדרגות רחב ומעוטר מעץ ערמון מקבל את פניי בכניסה. מעליי תלויה נברשת פליז בעלת שש זרועות, מעוטרת בפרטים דקורטיביים יפהפיים ומצוידת בגופי תאורה מזכוכית מעוצבת שמכוסים בשכבה עבה של אבק.

אני מצלצלת בעדינות בפעמון שעל שולחן עץ לימיני, וחצי מצפה לשמוע צעדים ממהרים מתקרבים. שום דבר. אני עומדת לצלצל שוב בפעמון, אבל תשומת ליבי מוסחת ממראה מחשב נייד ישן שאין סיכוי שהוא מהעשור הזה, נוסף ללובסטר מגולף מעץ עם עיניים בולטות, שלובש סוודר גולף פצפון. ליד פנס משופץ עם נורה מהבהבת, מונח שלט ברוכים הבאים, אורחים שהודפס בגופן ענקי עם מסגרת של לובסטרים קטנטנים מאוירים.

אני נשענת על המזוודה שלי ומתקשרת למספר שמופיע במודעה. אבל לפני שאני לוחצת על חייג, הטלפון שלי מתחיל לרטוט משיחה נכנסת. זו קריסטל.

"היי," אני מקרקרת, ובוחנת את חלל החדר. במרכזו עומד שעון אורלוגין שהלוח האמצעי שלו פתוח. הקירות של החדר חשופים עד לרמת הבידוד, כבלים והכול, כאילו מישהו שבר את הגבס בחיפוש מוטרף אחר גופות מוסתרות או מטמון.

"הפרעתי לעיסוי המפנק שלך עם האצות?"

אני נוחרת בבוז, מתאבלת על העיסוי שהייתי אמורה לקבל בדיוק עכשיו. "לא. אני לא באמצע עיסוי. אני אפילו לא באתר הנופש."

"מה? זו הייתה תרמית? את יודעת, אבא שלי סיפר לנו על הונאה שבה הזמינו דוגמניות לצילומים דמיוניים, ואז גנבו להן את הדרכונים ו —"

"אף אחד לא גנב לי את הדרכון. עדיין." אני מציצה במהירות מעבר לכתף ליתר ביטחון. "היה בלבול עם התאריכים ואין שום חדר פנוי באתר בשבוע הקרוב. המקום היחיד שמצאתי נמצא במרחק של שעה וחצי מהליפקס."

"לא! איך דבר כזה יכול לקרות בכלל? למה לא חזרת הביתה פשוט?"

"כי אז אצטרך לשלם על הטיסה. זה רק לשבוע, אני אצליח לשרוד... נראה לי. חוץ מזה, ג'וליאן נשאר בדירה שלי שוב —" אני נרתעת כשהמילים יוצאות כי אני לא רוצה להעיק עליה במצב הכלכלי והצרות המשפחתיות שלי. היא לא צריכה את כל הפרטים על איך ג'וליאן הופיע בדירה שלי בשבוע שעבר, עם התיק העצום שלו זרוק על כתפו, ושאל אם הוא יכול לישון אצלי אחרי שהשותף שלו לדירה סילק אותו כי הוא לא שילם שכירות.

אני מודה שזה היה נחמד שהוא חזר. התרגלתי לראות אותו בכל יום כשהוא גר איתי אחרי שאבא מת. התקף הלב של אבא היה לא צפוי ופגע בשנינו קשות. אבל בזמן שאני תיעלתי את הצער לתוך הקריירה שלי, ג'וליאן הפך דיכאוני וחרדתי. כמעט כל הדברים שפעם ריגשו אותו, כמו לבלות עם אנשים, ספורט ולהתאמן עם הלהקה שלו — ננטשו. אפילו משימות יום־יומיות כמו קניות ונהיגה הפכו למקור של לחץ עבורו.

"אז איך מצאת את עצמך שעה וחצי מהליפקס? ניסית לנסוע בלי הג'י־פי־אס שלך שוב?" קריסטל שואלת.

"לא. כל המלונות מלאים בגלל עונת הדיג, ככל הנראה. והמקום שמצאתי בסופו של דבר הוא, אה, מעניין. אני די בטוחה שאני מביטה בראש של אייל מפוחלץ מעל האח." אני פוסעת כמה צעדים ומציצה שוב דרך החלון אל תוך הסלון כדי לוודא, ונמנעת מקשר עין ישיר עם עיניו המזוגגות.

"נשמע... כפרי."

"זאת אומרת, באתי לנובה סקוטיה בשביל חוויה כפרית... אבל המקום הזה באמת מוגזם. נראה כאילו הוא עובר שיפוץ. אני מנסה לעשות צ'ק־אין, אבל אין פה אף אחד. אני לא יודעת מה לעשות."

"זה נשמע כמו מלכודת. תפעילי את המיקום הגאוגרפי שלך. אני לא רוצה שתגמרי מתה ביערות עם הכליות שלך חסרות."

"טוב, אם יבתרו אותי והכליות שלי ייגנבו על ידי איזה קנדי כפרי מטורף ויימכרו בשוק השחור, אני מורישה לך את אוסף תיקי היד שלי."

"אה, יופי. כבר שמתי עין על תיק האיב סן לורן שלך עם החוטים המשתלשלים." היא נעצרת. "אבל ברצינות, בכל כמה דקות סמסי לי כדי שאהיה רגועה —"

ללא כל אזהרה, גרגור עמוק ורועם של חיה אכזרית נשמע מאחוריי. וברור שאני צווחת כאילו הותקפתי באלימות, ושומטת את הנייד מהיד. כישורי המוטוריקה שלי אפסיים. וכשהטלפון שלי פוגע בשטיח הרצפה המרופט שמתחת לרגליי, אני מסתובבת בכתפיים מכווצות ואגרופים קמוצים, ומוכנה להקיז דם.