גשר בין העולמות

ראשית דבר

חיי הבוגרים התנהלו לפי הוראות ההפעלה של "הספר הסודי" שלפיו רובנו פועלים או רוצים לפעול: הקמת משפחה, אבא, אימא, ארבעה ילדים וכלב, הקמה וניהול של חברת מחקר וייעוץ מובילה הפועלת במגזר העסקי והציבורי. במקביל, עשרות שנים של לימודים רוחניים שונים ומגוונים מתוכם עשור של לימודים ב"אוניברסיטה הקוסמית"¹.

ואז,
איילון התאבד. ב־26 במרץ 2020.

חודשיים לפני כן הסתובבתי בידיעה פנימית מובהקת שמשהו הסתיים ומשהו חדש עתיד להיוולד.
שיתפתי בתחושה בשיחות עם חברים ועם בני המשפחה.
לא ידעתי במה מדובר ולמה זה מכוון.
כשאיילון מת הכתה בי ההבנה שלידה ומוות זה אותו הדבר, רק הפוך.
בלידה הנשמה יורדת לתוך הגוף, ואנחנו מקבלים אותה בשמחה בגופו של התינוק.
במוות הנשמה עוזבת את הגוף וחוזרת לממדים הגבוהים. אנחנו לא מכירים אותם, ולעיתים גם לא מכירים בהם, וחווים צער וכאב גדולים בגלל הפרידה הנחווית בעינינו כסופית.

מותו של איילון ניפץ את חיי וחיינו לרסיסים.
כל מה שהיה "אני", כל מה שחשבתי, הרגשתי, עשיתי — התנפץ. מרגע "המפץ הגדול" החל גם תהליך בנייה מחדש.
לאט, לאט,
בזהירות רבה.
בחקירה ובהגות פנימית.
כל מחשבה, כל רצון, כל אקסיומה נבחנו מחדש אם הם מתאימים להיות חלק מהדבר החדש והבלתי מוכר הזה שהוא אני.
הלימודים באוניברסיטה הקוסמית חנכו אותי לסולם ערכים של העידן החדש, חנכו אותי לחשיבה עתידנית, לעבודה הכרתית ולעבודה אנרגטית. אימצתי תפיסות עולם ואקסיומות: "אין טוב ואין רע — יש למידה", "מה שבא לפתחי בא לְפַתֵח אותי", "הנשמה היא נצחית", "אנחנו הוויות קוסמיות רב־ממדיות", "הנוכחות הפיזית היא רק חלק ממי שאנחנו", "מה שניצור הוא שיהיה", "הכול אפשרי" ועוד ועוד.
האומנם?

השיחות עם איילון החלו באופן ספונטני בתום השבעה והפכו לעוגן מרכזי בחיי החדשים. השיחות המופיעות בספר הן השיחות האותנטיות שהתנהלו ביני לבין איילון, והן משקפות באופן חשוף את המסע האישי והרגשי שאותו אני ובני משפחתי חווינו, לצד מסע ההתפתחות הרוחני שאיילון ואני חווינו יחד.
השיחות מקיפות מגוון תחומים: שיח על הכאב והטראומה של העזיבה בהתאבדות, התמודדות של המשפחה עם הטראומה; הן נוגעות בשאלות מהות כגון אלימות כבושה, דיכאון, אהבה, עוברות דרך התמודדות עם הבנת נצחיות הנשמה ודנות גם בשאלה מה ניתן לעשות כדי לעזור ולמנוע התאבדות.
לאורך השנה ביססנו בינינו תהליכי עבודה אנרגטית ורוחנית כשבהדרגה איילון הופך להיות הדמות המובילה־החונכת־המדריכה אותי ומתבהרת הבנה כי "דבר לא מסתיים,
רק משנה צורה".

השיחות המתמשכות אפשרו לנו לפרוס אט־אט גשר בין העולמות, גשר בין איילון לביני, גשר לתוך עצמנו, גשר בין החיים שהיו לנו לחיים החדשים שלנו. הגשר נבנה בסבלנות ובהתמדה עם הרבה אהבה, רצון לשמר את הקשר, אמון והתמסרות לתהליך, והוא פרוס בפני כל מי שיבחר לפסוע עליו.

אני מבקשת שתקראו את הספר בעדינות, בסבלנות. ייתכן שחלק מהשיחות ייגעו בכם יותר ואחרות פחות. הרגישו בנוח לרפרף ולהמשיך לשיחה הבאה, ואשמח שתקראו אותן בלב פתוח וברצון כן כדי להבין את מה שאנחנו לא מבינים.

המפץ הגדול

איילון התאבד.
בחדרו. בבית.
מעל חדרי.
זוכרת ששמעתי רעש מחדרו.
לא בטוחה מתי שמעתי. בלילה הזה או בלילה אחר שבו "התאמן"².

מצאתי אותו בבוקר, כשפתחתי את דלת חדרו להכניס את הכביסה שקיפלתי לו.

צרחות אימים של חיה פצועה
צרחות
צרחות
צרחות
צרחות
על הברכיים על הרצפה

אחותו פותחת את הדלת. רואה.
מסתובבת לאחיו הצעיר, דוחקת אותו לחדר שלו בצרחות (שלא יראה גם הוא).

אבא עולה בבהילות.
משכיב אותו על המיטה
ומכסה.

אחותו מודיעה לכולם
מד"א
זק"א
משטרה
בני משפחה
חברים
בואו מהר, בואו מהר, בואו מהר,
אני צורחת למטה.
אחיו הצעיר לידי, מנחה אותי לקחת נשימות, להירגע.
צורחת
צורחת
צורחת

בכי וחיבוקים עם אבא
מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה?

בכי וחיבוקים עם חברות
הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו

מגיעות חברות מהאוניברסיטה הקוסמית, תמיכה אנרגטית ללב.

רוצה שק של אפר על הראש, שק של אפר על הראש.

אחי מגיע מחבק חזק. חזק. חזק. חזק.
מה נעשה? לאן לוקחים את הכאב, הצער, הפחד והאימה?
איך ייראו החיים מכאן ואילך?
שהזמן יעמוד מלכת. עכשיו. לתמיד.
שהזמן יעצור. שיעצור.
והפחד שהוא ימשיך.
איך אלך לישון? איך אישן? איך אקום?

ברקע שיחות טלפון, אבא מול אבו כביר, מול המשטרה, מול המוסד שבו עבד איילון.
מתברר שאנחנו משפחה שכולה, יש עלינו חסות של משרד הביטחון.
מתארגנת לוויה.
רוצה היום, רוצה הכי מהר שהכול ייעלם.
מה נעשה עם כל הדברים שבחדרו?
איך נחיה?
אני יודעת שנחיה, אבל איך אפשר לחיות?

לילה ללא שינה. נרדמים בחמש וחצי בבוקר.
בשבע וחמישים צלצול בשער. שכן רצה לנחם.

יום של לוויה.
כואב, כואב, כואב, כואב
ארון עם דגל המדינה — שלנו?
חלום. סיוט.
סרט של אחרים
חייבים להתעורר. זה שלנו.

חלקת קבר וי־אי־פי.
דשא מסביב.
אנשים עומדים במרחק שני מטרים זה מזה — קורונה.
אני על הברכיים על הדשא ליד הקבר.

הספדים
מרגשים

כואב
כואב
כואב
כואב

טלפונים, וואטסאפים. אני לא מגיבה.

מתארגן חמ"ל שבעה.
חברות מהאוניברסיטה הקוסמית מעגנות ומייצבות את התדר האנרגטי
מחבקות, מאכילות, מנקות ומסדרות.
כל יום, כל היום.

ועוד צעקתי וייבבתי וייבבתי וצעקתי
רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.
רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.
רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו

אנחנו סהרוריים.
בכל ערב בסוף היום שיחה משפחתית של "הנותרים" לעיבוד הכאב ושיתוף במידע.
הכול פתוח. כואב.
הכול צף.
איילון המדהים:
חכם
רגיש
מוזיקה
נגינה
מקצוענות
הצלחה בעבודה

איילון הציני, המתנשא
זה שהרחיק מעליו אנשים קרובים ואוהבים.
זה שהצליף בלשונו.
זה שכפה שתיקותיו עלינו.

ואיילון החבר
שכל חבריו כל כך אוהבים וכואבים.

ואחות שנפער בה חלל עצום על אח־חבר שהתאבד בלי לקרוא לעזרה, בלי להגיד מה באמת קורה.
ועוד אחות שחייה התפרקו לרסיסים.
ואבא שמרגיש אשם וכועס שלא זיהה את הסימנים, שלא הצליח לעצור אותו בזמן, ורוצה, כל כך רוצה, הזדמנות שנייה.
ואח שבכלל לא יודע איך לעכל את האירוע ורק רוצה לחזור לחייו הרגילים.

הצילו
הצילו
הצילו
הצילו
הצילו
הצילו

מתוך מכתב הפרידה שהשאיר איילון³

"...אני גם לא מאמין שיש מה להאשים מישהו (כלומר חוץ ממני).

יש אירועים שכמובן גרמו לי להרגיש את הדברים האלה ביותר עזות, אבל זה לא אשמת אף אחד. אני מפרש את הדברים איך שאני מפרש אותם. אף אחד לא התכוון שככה זה ייגמר.
בבקשה תחבקו אחד את השני ותהיו שם אחד בשביל השני.
בבקשה שזה יאחד אתכם יותר.
אוף".

ועוד כתב

"תמיד אהבתי לאהוב, אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה".

חיים שלמים   ההספד שלי בלוויה

ילד יקר ואהוב,
בחרת ללכת מכאן. בחירה סופית שאין ממנה דרך חזרה.
אני יודעת שכאב לך כל כך, שסבלת כל כך. היינו לידך בכל התקופה הקשה הזו, כל כך רצינו לעזור לך איש איש על פי דרכו ויכולתו, אבל בעיקר על פי רצונך ויכולתך לקבל אותנו ואת אהבתנו האין־סופית.
עברנו יחד תקופה מתעתעת — ימים של סבל וקושי לצד ימים של עשייה ושמחה.
איזה אושר גדול היה להיות איתך בימים "רגילים":
— "אימא, הולכים לפארק?" (אתה לריצה ואני להליכה).
— נגינה בפסנתר, שיא הכיף. ידעת היטב עד כמה אנחנו אוהבים שאתה מנגן.
— ספרים חכמים.
— סרטים מטופשים, בעיקר עם אחותך.
— משחקי קטאן ברגעי חסד.
— "יש תוכניות לשבת?" כל כך אהבת מפגשים עם המשפחה: סבתא, דודים, בני דודים, רגעים פשוטים של משפחה.

איילוני, איך נתקדם מפה?
חלקנו כועסים שנטשת אותנו, שלא היינו מספיק חשובים כדי שתישאר,
שאהבתנו והשקעתנו לא צלחו.
מרגישים שכשלנו במבחן הכי חשוב של החיים.
זה יעבור לנו, ויישארו רק האהבה הגדולה והגעגוע האין־סופי.

אהוב, אני יודעת שאתה נמצא, שנשמתך קיימת, ששחררת את גופך הפיזי ואת מכאובך. אבל אני לא מוכנה עדיין להיפרד מנוכחותך הפיזית לידי.
רוצה לחבק אותך, לראות אותך שר ומנגן.
לצערי, זה לא תלוי בי.