אמא, הספר החדש של ענר שלו, הוא רומן ווידוי סוחף ומצמרר, המשובץ רסיסים אוטוביוגרפיים לכאורה , שבמרכזו התמודדות אמיצה וגלוית עיניים של המחבר עם מות אמו, ובעקבותיו עם חייו ומשמעותם.
זהו ניסיון ספרותי חלוצי לכתוב רומן שהוא גם מסה, ממואר, סקיצה משפחתית רבת דמויות ודורות, ויומן-אבל נזירי שאין פרטי ממנו. המספר המתבשר על מות אמו נקלע לנקודת-קצה, שבה דבר אינו בטוח עוד: היחסים עם הסובבים אותו, הזיכרון ואפילו הלשון עצמה.
אמא הוא ניסיון לחצוב לאבל מקום, מרחב-תהודה, לָצוּר לו לשון ועולם. הספר נע בין חטיבות סיפוריות לפניות ישירות אל האם, ההופכות בעל כורחן, באין עונה, למהלכים בדיוניים; מתנודד בין ציורים עזים, על גבול הסוריאליזם, לבין מהלכים כמו-לוגיים, המזקקים מעין מתמטיקה של צער.
במותה של האם, הבן מאבד גם עדה ומספרת, ונגישות לקורות חייו. הוא נאלץ לספר לעצמו את חייו מבראשית, ליתר דיוק, מכמה ראשיוֹת אפשריות. הטקסט נבנה כתיבת פנדורה האוצרת עולם שנחסם ונחמס; צרור מפתחות מזמין ומתעתע לבית שאיננו.
האבל מכתיב כאן צורות סיפֵּר משל עצמו: הרווחה האפשרית של הרומן נדחקת מפני רישומים חטופים ומקוטעים של היסטוריה פרטית ומשפחתית, המצטרפים למונטאז' קורע לב של זימונים מקריים וחיתוכים מהירים, התחלות, נטישות ומיתות, קצוות ללא אמצע.
רגעי הכתיבה מתרגמים עצב שאין לו מידה למרחב ביוגרפי שדווקא ערוצי הכאב הנפתחים בו מנביעים צורות חדשות של חיבור ומגע. קטע אחר קטע, מדרגה אחר מדרגה, צולל הספר הזה לעומקו של האפס המוחלט, שרק ממנו אפשר אולי לשוב ולהתחיל; מתחת לשכבות כפוריות של צער מחלחל זן נדיר של חום.
אמא הוא ספרו הרביעי של ענר שלו. קדמו לו "אופוס 1" (1988), שזכה בפרס הרי הרשון, ספר הפתיחות (1996), ו"החומר האפל" (2004) שתורגם למספר שפות.
