במקום פרידה

עשרה ספרים ועוד אחד

ימים אחדים לאחר ראש השנה, פגישה מאוחרת. לילה, חדר העבודה של אבא. השולחן גדול מאוד וחגיגי. זה לא האחד שעליו כתב מרבית שנות חייו.

הוא היה משורר בלי שולחן. על אף התנאים, ואולי בזכותם, כתב שירים צלולים, כאלה הנכתבים על הברך, בשדה, בחורשת האורנים, או בהפסקה שבין השיעורים, והניגון שומר אותם בזיכרון עד שיגיע הביתה, עד שימצא עט לכתוב את המנגינה הזאת שבמילים.

אבא — מעברו האחד של השולחן, מוגן, ואני מוגן לא פחות — מן העבר השני. בינינו "שטח מפורז" ועליו ספרים רבים ותמונה אחת. כמו תמיד, מדברים על דברים ש"ברומו", כמעט אף פעם לא על דברים ש"ביום־יומו". הוא שולח יד אל תא חבוי, מגיש לי צרור תצלומים ואומר: "שמרתי אותם כאן בשבילך... זה יזכיר לך דברים שיפה בהם להיזכר. מטבעות של חסד..."

מרתף הבית ביהוד, מרחב לא מוגדר, רחוק מכל חלום אבל מציאותי לגמרי. כבר שנים שנקרע מהנופים של שיריו ובאיזו צורה, משהו בנוף הרגשי שלו השתנה. לא היה לי חיבור יומיומי אליו מחוץ למולדות הליריות שלו. רגעי האור שלנו הם דווקא הפגישות הללו בלילה, כשלא רואים את הבמה, רק את שני השחקנים, בדיאלוג שבור, כותבים את הדרמה. מעט מדבּרים אותה, הרבה שותקים אותה, ומפליגים לדברים רחוקים, הולכים על חופו של ים־מילים דמיוני, משלימים עם קירות המים שבינינו, מרחפים בשמי השיחה השקטה שלו ושלי.

הלילה סוגר עלינו ואני קם ללכת. אבא פותח שוב אחת ממגירות השולחן וקם אחריי. הוא מבקש שנשב רגע בפינת ההסבה הקטנה, מגיש לי חפיסה מגולגלת של שטרות אגודים בגומייה, ואומר: "בן, רציתי שתקנה לך משהו לכבוד השנה שהחלה..."

מעט נבוך, אני מתבונן ארוכות בעיניים העצובות שלו, שותק. הוא מושיט לי את צרור השטרות.

"אין לי צורך בזה... אתה יודע שאשמח לקבל ממך מתנה, אבל אני כבר ילד גדול ולא זקוק לדמי כיס".

"אז מה יהיה", הוא שואל, "אני כל כך רוצה לתת לך שי לחג, וזה מצער אותי".

"אני לא רוצה לצער אותך, אבל ישַׂמח אותי לקבל ממך משהו אישי ולא כסף, ממש לא".

"אז תחשוב על משהו ותספר לי..." הוא מבקש,

"מבטיח לחשוב על זה", אני עונה לו.

הוא קם לאט, ונע לעברי לחבק אותי.

אהבתי את החיבוק שלו. המלחמה לא הרסה אותו ולא עשתה לו את מה שעשתה בלי רחמים לעיניים ולמבט.

אני עולה בגרם המדרגות הצר ויוצא מביתו. הוא מלווה אותי, אני מרגיש.

*

בבי באלכסון המדויק שלה, ושואלת איך היה לי שם, אצלו. אני מספר לה על הפגישה שזרמה יפה וגם על התמונה שחתמה את הערב שלנו.

"אני מרגיש שקצת אכזבתי אותו. הוא רצה מאוד לתת לי מתנה לראש השנה, ולא יכולתי לקחת. פשוט לא יכולתי".

"אתה צריך לאפשר לו לתת לך..." היא אומרת בחדות.

איזה שקט עייף של סוף קיץ מונח במחשבות, בנשימה, באוויר העומד.

"תבקש מאבא שלך שינחיל לך ספרים", היא מציעה לי.

"ספרים?" אני מופתע. "הוא תמיד נותן לי ספרים כשאני בא אליו למשרד".

"הכוונה שלי שלא ייתן ספרים חדשים שבמקרה יצאו השבוע, כמו תמיד, שהוא פשוט לוקח מהמחסן של ההוצאה, שנמצא חדר לידו. שינחיל לך, שיחשוב על זה, אבל רק עשרה, שיקרים ללבו במיוחד", היא מפרטת, וממשיכה: "ושיכתוב בכל אחד מהם — על פני עמוד שלם — מה מיוחד בו, מהו הספר הזה בשבילו, איפה הוא פוגש את חייו, וגם ינמק מדוע הספר הזה ראוי ללוות אותך, ולהיות חלק מחייך".

בטלפון הבא אני מספר שיש לנו כאן רעיון למתנה ומעביר לו כלשונה את ההצעה של לילי. "זה אתגר לא פשוט... לא פשוט", הוא מגיב.

אני מבין שהוא מתרגש: "רק עשרה..." הוא ממלמל לעצמו, תופס את משקל הבקשה, אבל מיד מוסיף: "זה רעיון נפלא, מה אגיד, אני אתחיל לעבוד על זה!"

אחרי אותה שיחה, אנחנו מדברים אחת ליומיים. הוא מספר לי על הספר שיכלול את רוב שיריו, אותו הוא מסיים, ועל ההופעות בבתי הספר, פעמיים בשבוע, שאליהן הוא נוסע עם יעקב, הגיטרה והשירים שלו. אבל על "הפרויקט שלנו", כפי שהגדיר אותו, אפילו לא מילה. חודש עובר. חולפים עוד שבועיים, ואז, בסופה של איזו שיחה, הוא שותק לרגע ומתנצל: "לא שכחתי, זה כל כך קשה..."

אבא ממשיך לעוף בכבישים, פרוּשׂ על פני הנופים של הארץ שלו, זו שאהב וכאב את כל קמטי פניה, מפזר את קולו, הוא ושיריו במסע האחרון כסופר־אורח של משרד החינוך. לאחת מנסיעותיו האחרונות הצטרפתי. מול אולם מלא, בבית הספר האזורי בקיבוץ עין השופט, האיש ההוא ממש זורח. לקראת סיום, אחרי שהתלמידים שרו וניגנו, הוא מודה להם על מתנת הבוקר, ומוסיף: "נמצא איתנו כאן אהבת חיי, זיו בני, שכמוני אוהב את המגע המופלא שבין המילים לבין המוזיקה..." אני מופתע מהווידוי הפומבי ותוהה איפה היה בכל השנים האחרונות, כשאנחנו נפגשים כמו גחליליות בחושך הפרטי. הקהל משאיר אותנו באולם, ואחרי שהוא "עף" בקלילות כזאת על הבמה, אבא נשען עליי, במאמץ ההליכה המייסר, אל המכונית, חבוקים, נושמים את שעת החסד. נפרדים. הרֶכב מתרחק, ואני חושב לעצמי: אף מילה על עשרת הספרים, שהופכים לחידה ששתיקתה מתגברת, בכל יום שעובר.

כמה ימים אחר כך, צלצול טלפון אליי, לעבודה: "זה אני", הוא אהב לחקות את ההכרזה הטלפונית שלי כשהייתי מצלצל אליו, "יש לנו ספר ראשון. בוא אליי!" באותו הלילה אני כבר בדרך, נסיעה ראשונה מתוך עשר ועוד אחת. הוא מגיש לי אותו ומלווה את התנועה במבט של תלמיד מצטיין. אני עוצר נשימה לרגע, פותח, האור נמוך, כמעט חשוך, פיסת קרטון נופלת מתוכו. "לא רציתי להכתים את הספר, אתה זוכר שאני עוד כותב בעט נובע". אני מתכופף מהר ומרים מהרצפה את ההקדשה שהוא גזר ביד על פי מידת הספר, והחדיר אותה בין הכריכה לבין עמוד השער.

בשבועות שלאחר אותו "ספר ראשון", הקשר הופך יומיומי. שיחות, התכתבויות, מפגשים. בינתיים מתגלה שאבא חולה. הוא לא מדבר על זה בכלל, כי לא מדברים אצלנו על מחלות... הוא רק מכנה את המצב: "הזיהום", ורואה בטיפולים איזו פרוצדורה טכנית, דבר שלא מכלים עליו זמן, ובוודאי שאינו מעניק לו פטור מקיום ה"חזרה" שערכנו כל שבוע לקראת הקלטת "הספירה לאחור", שיר שהוא פרי "התכתבות" קודמת, המילים שלו, הלחן שלי, שנבצע יחד בקרוב. אנחנו מתחילים גם במסורת חדשה של "פגישות־תגמול" עם ספרות שאני אוהב, מכיר לו אותה, וקורא קטעים בקול. הוא חוזר להקשיב בכל אוזני־האב שלו, ושומר בקנאות על המעגל האינטימי שלנו, ואפילו מעז לדבּר בחום על ה"חיים האחרים" שלו, חמישים השנים הראשונות, שניסה להסתיר בשנים המאוחרות.

חשבתי שעוד נדבר על עשרת הספרים והאחד הנוסף, ואולי גם על הדברים שמעבר להם. לא ידעתי שעשרה שבועות לאחר שאקבל את הראשון, אבא כבר לא יהיה כאן. הוא עזב לפני שהספקנו לשוחח על המטען המסתורי שהנחיל לי, לפני שהספיק להסביר, לפרש, לתרץ, ולפני שהספקתי לשאול שאלה אחת מתוך האלף שהיו לי.

המוות לא הפסיק את הדו־שיח, ולא השתיק את הקולות שעולים בי ועונים לו, ולא את הקול שלו שממשיך לדבּר אליי, ממש כמו שהיה בחייו. כמעט עשרים שנה שאני בא בצורות שונות אל הספרים, נזכר בהם, פותח מדי פעם את המגירה, קורא באחד ורואה בו דבר שלא ראיתי כשהוא היה קרוב, כשאני הייתי לא רחוק, ומתוך דחף לא מוסבר, כותב מכתב, שאין לו כתובת אבל יש לו נמען.

כמו הרוחות הלוחכות את סלעי הכורכר לאורך החופים, השנים חושפות פנים חדשות בנופים המוכּרים ובספרים שנתן לי. גם אני משתנה כמותם וגם הזיכרונות. העבר הוא הרפתקה לא נגמרת.

הרגשתי שאנחנו רק מתחילים משהו, שיש לנו עוד הרבה נופים משותפים להתבונן בהם. החזרה אליהם הייתה איטית, בן מגשש אחר סימנים של אב, שנתן והלך. מצאתי את עצמי מחכה לו, כמו בעבר, שוב מחכה.

רק כאשר השלמתי עם העובדה שלא יהיו יותר שיחות, הלכתי לחפש אותו שם, בספרים, לגשש אחר הקול שנשאר חי, בתוכם. ערב אחד, מתוך איזו שתיקה, אומרת לילי: "אולי תנסה לכתוב לו, להגיב לדברים שהוא רצה בדרכו להגיד לך. אתה ממשיך לדבר אליו, אני שומעת את הקול...".

עניתי לו.

*

ואתה ממשיך לדבר אליי מתוך החושך, דיבור ששום אות לא נוכחת בו, אבל דברים נאמרים, כאלה שאני חש בגוף. הספרים שהנחלת לי מכילים אמירות סמויות שנסתתרו בתוך השתיקות שהיו בינינו. אמירות שפעם התחבאו בתוך מגע היד שלך על הראש שלי, הצהוב. אמירות, שדווקא בתוך ההכרח לפרש בעבורי עולם ספרותי, מקבלות את צורתן הטבעית.

דיברת אליי באמצעות אבירי המילים שלך: לא ישראלים, רובם לא יהודים, רחוקים בזמן ובמרחב מחֶלקת החיים שלך. דיברת אליי בדרך הבחירה של הסיפורים, דיברת אליי בפרטים לכאורה שוליים, על הנסיבות שבהן פגשת אותם. דיברת אליי בתיאורו של היוצר, חייו, מִשבריו וגליו.

מי הוא הפלייבוי היווני, מי הוא יורד הים, מי הוא הצעיר מחובּט־הלב? ומה הוא המסע הזה שלעולם לא נגמר בנפשו של אדם. איזה דג תתעקש להביא ולאיזה חוף, והאם ישנו חוף אחד נכון הממתין לשלל שלך? שלל של אותה "נפש ערְבית" עגומת עיניים, עטופת עצב קיומי אינסופי.

אנסה לגלות אותך בסיפור, בין השורות, בתוך ההברות, בנקיקים הדקים שבין האותיות. אחפש את עקבותיך, כפי שרצית שאבקש אותך בחייך, כשהיית מצטט לי את דברי יוסף: "העוד אבינו חי?". כמה רצית שאחפש אותך, שאבקש את שלומך, כמה נמנעת ממני. לא ידעתי אז, בימים הרעים ההם, אחרי המלחמה, שתלולית קטנה של מילים תישאר בשבילי זיכרון חי, על בית שהיה.

הדמויות הרבות ששכנו בך, שכּל כך רצו להשמיע את קולן, שכּל כך נלחמתָּ בהן ושהתנגדת לשאיפה התמידית שלהן לחירות, נשמות־נחבאות שלא קיבלו מקום פרטי לעצמן, מונחות לפניי עכשיו באי־שקט של ילדים בלינה המשותפת לפני כיבוי האור. מי יקשיב לך, אבא, מי הקשיב לי, כאשר הייתם מניחים אותי ואת נדודי השינה שלי, בבית הילדים בקיבוץ? עכשיו אלה רק הספרים ואני, שאלך לאיבוד בתוכם.

כל הקדשה נושאת תאריך, ובכל אחת — מהלך נוסף בשחמט הנפשי הפנימי שלך. כל הקדשה ממחישה לי עכשיו את השעות המוארות שהתמעטו והלכו בלוח החיים שלנו.

למכתביי אין תאריך: הזמן איבד את חייליו בקרב הזה שביני לבינך. עכשיו אנחנו נטולי זמן, חשופי רגשות. המוֹעדים כבר אינם תוחמים את גבולות הכאב והפחד, אין מניפולציה, אין סחיטה רגשית, אין שְׁכול.

השעון הרע פינה את מקומו לשעון הטוב, לדברים המשתחררים מעריצוּת צורתם הקפואה, חופשיים כמו רוח ללטף ולנחם. או במילים שכתבת לי בשיר לפני שנים: "לְהַנְשִׁים אֶת הָרֵאוֹת, / לַעֲטוֹף אֶת פְּעִימַת הַלֵּב כִּנְטִיפִים בַּעֲלָטָה".