עמקפלסט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עמקפלסט
מכר
מאות
עותקים
עמקפלסט
מכר
מאות
עותקים

עמקפלסט

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2938מקורי
ספר מודפס
58.868.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 324 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 24 דק'

דורית קלנר

דורית קלנר (1959) היא סופרת ישראלית בעלת תואר דוקטור בכימיה אורגנית מהטכניון בחיפה. לאחר השתלמות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אלברטה בקנדה שימשה כמנהלת מפעל, כסמנכ"ל מחקר ופיתוח וכסמנכ"ל שיווק בחברות תעשייתיות בתחומי הכימיה, הפלסטיק וההתקנים הרפואיים בישראל.
בשנת 2014 יצא לאור ספרה הראשון, 'עמקפלסט', העוסק בחייהם של עובדים במפעל פלסטיק בעמק יזרעאל. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס משרד התרבות ליצירה ספרותית ונכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.
בשנת 2017 יצא לאור ספרה השני, 'עונות מעבר', רומן בלשי שעלילתו ממוקמת באזור כפר ורדים ומעלות-תרשיחא, בגליל המערבי. הספר זכה בציון לשבח בפרס ברנר. השופטים ציינו כי הספר כתוב "בעברית עכשווית עגולה, מלאה, מעובה, עשירה בשכבות של ספרות, שפה שסגנונות יזהריים קנוניים שזורים בתוכה."
ראיון "ראש בראש"

תקציר

אבק נישא באוויר העמק החם. הר תבור מיתמר בלב השדות. בלב הנוף הזה, שבו חלמו פעם חלוצים להקים חברת מופת, ניצב מפעל פלסטיק חיוור. בין קירותיו, לצד המכונות הגדולות, נבחשים גם חייהם של העובדים, גיבורי הספר: דפנה, מנהלת צעירה ושאפתנית; יעלי, פקידת הקבלה מעפולה; שאדי, מפעיל מכונה מדבוריה; נורית המהנדסת, בת העמק – כל אחד מהם מחפש במפעל, ולעתים אף מוצא, את חלומותיו ואת כמיהותיו הנסתרות.

זהו אינו רק סיפורם המפותל ורוחש הסכנות של ארבעה אנשים בעבודה. זהו סיפורו של מפעל: תשוקות וחומרים, מכונות ענק והריונות מסתוריים, עפולה ואמסטרדם, פיגועים ומלחמת לבנון השנייה – כל אלו ניתכים ומתערבבים זה בזה במרחב רועש ותחרותי שהוא בית שני לעובדיו.

"עמקפלסט" הוא רומן רב-קולי, שמבקש לברר את המתחים והסתירות שמלווים את חיי העבודה הישראליים. דרך מעקב קרוב אחר לב-לבו של המתרחש בין גדרות מפעל, מתערערות הנחות מקובלות ומקובעות לגבי היררכיה בין-אישית ומוטיבציה, ומתאפשרת ראייה חדשה של המציאות החברתית הישראלית, על מנגנוניה הערכיים השונים ועל פגמיה השיטתיים והנסתרים מהעין. הנפש הפועלת, תרתי משמע, מוצגת בספר זה כסמן המאפיין הבולט ביותר של רוח התקופה, ברגע היסטורי שבו קונפליקטים בין מעמדות חברתיים נדמים לפעמים כחסרי מעצורים.

זהו ספרה הראשון של דורית קלנר, העובדת בתפקידי ניהול בכירים בתעשייה הישראלית. בצלילות-מבע, בכישרון סיפורי גדול ותוך דיוק רגשי מרשים, היא פותחת בפנינו צוהר אל מרחב חיים עתיר התרחשות, שטרם הוצג לקורא הספרות הישראלית.

נטע גורביץ', עורכת ראשית בהוצאת ידיעות ספרים על "עמקפלסט":
בהתחשב בעובדה שהעבודה היא מוקד החיים המשמעותי ביותר של האדם המודרני אחרי חייו האישיים ולעתים אף לפניהם, מוזר שלא נכתבים יותר ספרים העוסקים בנפלאות ובאימים של הזירה הזאת. הרי מדי יום ניתכים בה יחדיו מאוויים, אכזבות, מימוש עצמי, כשלונות ושעמום קיומי, והיא עשויה לספק יותר תובנות לגבי הנפש האנושית מאשר עשרות דרמות דומסטיות הנפרשות בדירות אורבניות לקול רעש של ברז מטפטף. כשכבר נתקלים בה, ספרות-של-מקום-העבודה מתרחשת על פי רוב במקומות שסופרים יכולים להבין: מערכות עיתונים, אקדמיה, משרדי פרסום, הוצאות ספרים. הצווארון בדרך כלל לבן, מושא הייצור הוא תוכן וכלי העבודה הם המחשב והטלפון, כפי שמעיד גם שם החיבה האנגלי של הסוגה – Office Lit.

על רקע זה בולט בייחודו "עמקפלסט" – רומן חדש, מקורי ומצוין של דורית קלנר. הספר קרוי על שם מפעל לייצור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, למרגלות התבור. זהו עולם של פולימרים, מכונות ענק, רצפות ייצור מיוזעות, מעבדות מהוסות ומשרדי הנהלה, וקלנר, שלא מפחדת to talk shop, הופכת אותו לבמה – מרתקת בפני עצמה – שעליה מתנהלים יחסי גומלין מורכבים בין ארבע דמויות. הרומן משרטט בדקות אבחנה מרשימה את נפשו של כל אחד מהגיבורים ואת התפקיד המכריע שמשחק מקום עבודתו בתמונה הגדולה של חייו ובזהותו כמפרנס, כיוצר, כנאבק וכפועל. ומעל לכל – זהו סיפור מצוין ועתיר תפניות, שמתרחש במקום שבו מבקשים, כנגד כל הסיכויים, "לערבב חומרים שונים כך שיהפכו למסה הומוגנית ואחידה."

"עמקפלסט" הוא ספר ביכורים שאפשר רק לקוות לו: מקורי, מגובש, חכם, סוחף ומשמעותי.

פרק ראשון

פרק 1
 
בתשע ורבע רצתה כבר יעלי לצאת לעשן. הרי לא היה לה שקט לרגע מאז הקפה של שש וחצי, שהכינה בחופזה במטבחון למעלה, מקרקשת בכוסות ונוקשת בכפית כדי להפר את שקט הלילה שנותר במשרדים הריקים, השוממים, ומיהרה לשוב ולרדת ושתתה אותו אחר כך, בעמידה, ברחבת הכניסה המוארת, מכורבלת במעיל ומציצה אל תוך האפלה הרטובה ויונקת בחטף מהסיגריה, מהר, לפני שיגיעו כולם. ראשונים נכנסו המפעילים של משמרת הבוקר, ממהרים וחולפים על פניה שותקים וקרים, ואחר כך יצאו אלה של משמרת הלילה, משאירים אחריהם ניחוחות חמימים של מקלחת, ובין כל הטלפונים כבר שקלה והוציאה חמש משאיות.
אבל כשקמה ופשפשה במגירה, לאיפה עוד הפעם נעלם לה המצית, ראתה את המכלית מחיפה פולימרים עוצרת מול מחסום השער. היא רכנה אל המיקרופון ומיד נשמע קולה בכל רחבי המפעל, ערני ומתרונן וצלול, גבוה מעל המולת המנועים:
"נהג, כנס לקבלה."
עם הנהג חדרו אל חדר הקבלה משב רוח קרה וצליפות הגשם וריחות של שמן ועשן ומתכת רטובה. על הרצפה נקוו שלוליות קטנות ועקבות חומים של בוץ, וכשהסיר את כובע המעיל מעל ראשו ניתזו טיפות מים והרטיבו את הטפסים שהניח על הדלפק.
"מה העניינים, יעלי," אמר. "איזה פקקים, הכול בגלל הגשם. ובנוסף עוד שמו מחסום בכניסה לעפולה, בטח שוב יש התראות. את לא מאמינה איך עומדים, עד מגידו. כל הכביש סתום." הוא הניח את ידיו על הדלפק, רכן מעליו והתבונן בה, החיוך מוכן בקצות שפתיו, אך משלא נענה מיהר וכבש ומחק לו כל זכר ובחן בעיון את קצות ציפורניו ואחר חדל, הזדקף והכניס את ידיו לכיסי מעילו.
"אז את עוד פה, עוד לא נגמרה לך השנה?"
"יש עוד זמן," אמרה יעלי, ולא הפנתה את מבטה ממסך המחשב. היא הקלידה בזריזות את נתוני תעודת המשלוח, הניחה עותק במגירת הדואר והושיטה לנהג את המסמכים. אצבעותיה היו ענודות טבעות כסף גדולות וכבדות, וציפורניה הקצרות משוחות בלק כהה.
"זהו, גמרנו, תעלה על המשקל," אמרה.
ברק הבזיק בחוץ, והאור המסנוור חדר לרגע אל החדר דרך קירות הזכוכית המאובקים, המכוסים באדים, חזר והשתבר והצית בלהבה את עיניה של יעלי ומיד התעמעם וכבה בשערה. אושרי הסיט את עיניו. בירכתי החדר, במקום שהיו מקובצות כמה כורסאות חבוטות סביב שולחן נמוך, ישבה אישה אחת ועיינה בעותק מצהיב של "התעשייה". היה חם ונעים שם, המזגן השיב רוח בזמזום חרישי, והנהג התמהמה, קיפל את הניירות ותחב אותם לכיס המעיל. ביום חמישי שעבר, כשחילקו את סידור העבודה, טפח אבוטבול על כתפו ואמר, לקול צחוקם של הנהגים האחרים, "אושרי, בשבילך בשבוע הבא שוב עמקפלסט. אולי כבר יצא לך משהו מזה." הוא חייך איתם אבל ידע שזה לא ילך, בחורה יפה כזאת, ועוד אחת שיש לה שאיפות, רוצה ללמוד מורה לאנגלית, ככה סיפרה לו אורית שעבדה אחראית משמרת במחסן בעמקפלסט ולמדה איתה בתיכון רגבים. אושרי עצמו למד בממלכתי דתי, ובגלל זה לא הכיר אותה קודם, את יעלי, זאת אומרת, למרות שגרה כל השנים בשכונת נוף העמק, שני רחובות ממנו.
אורית מהמחסן אוהבת לצחוק איתו, אבל היא לא יפה כמו יעלי.
תמיד שמים את היפות בקבלה.
אושרי הכיר את כל הבחורות באזור שלו, ממשמר העמק ועד בית שאן. הן ישבו במשרדים מאולתרים, בין ארגזים מגובבים וארוניות מחלידות, מאחורי שולחנות שרוטים ומתקלפים, מכוסים בקלסרים וערימות ניירות ומחשבים ודובוני פרווה המחבקים לב אדום, שעליו רקום באותיות זהב "אוהבים אותך, מאמי", לפעמים "למותק שלנו", שקיבלו כמתנת פרידה מהחבר'ה בצבא. סביבן, על קירות הגבס החלולים, הדביקו בסלוטייפ תמונות של שקיעות בתאילנד וציורים שציירו האחייניות שלהן, וחיכו שהשנה של העבודה המועדפת בתעשייה תיגמר כבר כדי שיוכלו להתחיל לעבוד איפה שרצו באמת, שזה בקסטרו או בפול אנד בר, ששם שמים מוזיקה כל היום ויכולת להתלבש יפה ולהתאפר וגם קיבלת חמישה־עשר אחוז הנחה על הבגדים, לא כולל אביזרים. לחוצות ומשועממות וחסרות סבלנות דיברו בכל הזדמנות בטלפון עם החברות שלהן או עם החבר שלהן, תכננו את היציאות בשישי בערב למועדונים במפרץ, בדקו למי יהיה רכב והתייעצו מה כדאי ללבוש. את אושרי, אולי בגלל הכיפה שלראשו ואולי בגלל משהו אחר, סיווגו עד מהרה כבחור שאפשר לספר לו, לרכל ולפלרטט בלי שבאמת יקרה משהו, ולכן התקבל בכל מקום בסבר פנים יפות ובספל של נס פושר, חלב ושתי סוכר, וידע מה שהולך בכל המפעלים בעמק, מי עזבה ומי פוטרה ומי קיבלה את המשמרות הטובות ואת מי הכריחו לעבוד בערב חג.
 
האישה שישבה מאחור הניחה את חוברת "התעשייה" בטפיחה על השולחן, ובתנועה אחת מהירה נעמדה וקרבה אל הדלפק ואמרה בקול תקיף, "סליחה, אני מחכה כבר מתשע. תתקשרי שוב, בבקשה, ותבררי מה קורה."
היא עמדה זקופה כל כך, בנעלי עקב ותיק וחליפה אפורה, כזו שלובשות העורכות דין בסדרות בטלוויזיה, עד שאושרי הרגיש לא נוח לעמוד לידה במעילו הרטוב ונעלי העבודה המלוכלכות, זז הצדה ופינה לה את הדלפק.
"הם יודעים שהגעת, כבר הודעתי מקודם."
האישה הזאת לא מוצאת חן בעיניה, זה בטוח, חשב אושרי. הוא שמע פעם את יעלי מדברת בקול הזה אל איזה נהג שעצבן אותה, תוקעת בו מבט עד שהשתתק ונעשה כזה קטן ועלוב, אבל על האישה הזאת זה לא עבד. היא הזדקפה עוד יותר, הניחה את ידיה על הדלפק ואמרה בשקט, מדגישה כל מילה, "אז תתקשרי ותודיעי עוד פעם, בבקשה."
יעלי הציצה אל אושרי ומשכה בכתפיה. היא הרימה את שפופרת הטלפון ולחצה על כמה כפתורים במרכזת הגדולה שמולה.
"סילבי," אמרה, "מישהי מחכה כאן לגדעון."
היא הרימה את גבותיה בשאלה והביטה אל האישה.
"דפנה, דפנה שפירא, נקבעה לי פגישה בתשע."
"דפנה שפירא," אמרה יעלי אל השפופרת. אחר כך הניחה את הטלפון.
"הם כבר מסיימים את הישיבה, את יכולה לעלות."
אושרי חיכה עד שהאישה אספה את התיק והמטרייה הרטובה שהיו מונחים לרגלי הכורסה, פתחה את דלת האלומיניום ונעלמה במעלה המדרגות. באמת צריך היה להזדרז, עד אחת־עשרה היה אמור לפרוק את המכלית ולחזור לחיפה כדי להעמיס עוד משלוח, ובכל זאת חזר לעמוד ליד הדלפק ושאל, "מי זאתי?"
"סתם, מחפשים פה מנהל למעבדה, היו כבר אולי איזה שש מועמדים השבוע. זאתי, אין לה סיכוי," אמרה יעלי בפסקנות.
אושרי חיכה, אולי תאמר עוד משהו, אבל יעלי חזרה לעבודתה, פתחה קלסרים ושידכה מסמכים. היא ישבה שם, צווארה הארוך כפוף, בשערה השחור הקצוץ, המשוח בג'ל, חישוקי עגיליה הגדולים ועיניה המצוירות סביב בעיפרון שחור, ישבה שם זקופה ושלווה, ויופייה הזורח השתבר וחזר מהקיר הלבן, המלוכלך, שמאחוריה, שהיה מעוטר בטביעות ידיים וסימני סלוטייפ שנתלש, פתקים מודבקים מודפסים ברישול, דפים ועליהם הוראות עבודה וקודי מחשב ובהם שורות מחוקות ותיקונים שנערכו בעט כחול. אושרי שם לב פתאום שלמרות שעבדה בעמקפלסט כמעט שנה לא תלתה שום דבר משלה על הקירות, והמשרד נשאר רשמי, מנוכר, כאילו רק לפני רגע הגיעה ותכף ומיד תלך מכאן.
אפילו את המעיל והתיק שלה לא רואים. בטח החביאה באיזה מקום.
אושרי נרעד פתאום. אולי מישהו כיבה את המזגן.
"יאללה, ביי," אמר, הרים את הכובע לראשו ויצא אל הגשם.
 
אחרי ששקלה את המכלית על מאזני הרכב החזירה יעלי את הקלסרים למדף, הניחה את המהדקים והשדכן על המגש ויישרה את הניירות במגירת הדואר, העיפה מבט בשולחן, בסדר, הכול במקום, התכופפה ושלפה את מעילה מתחתית ארון המתכת, לשם תחבה אותו בבוקר, מקופל ומהודק היטב, ועמדה לעשן בחוץ, על המחצלת הספוגה במים, תחת הגגון הקטן, המטפטף. היא גררה אליה את מאפרת המתכת הכבדה. המאפרה השאירה שובל צהוב של חלודה על מרצפות רחבת הכניסה והעלתה צחנת רמץ בדלים רטובים, ויעלי עמדה שם, גבוהה ודקה, במכנסיים תחובים לתוך נעלי העבודה השחורות, הגבריות, נשפה את העשן אל האוויר הקר וחייכה לעצמה.

דורית קלנר

דורית קלנר (1959) היא סופרת ישראלית בעלת תואר דוקטור בכימיה אורגנית מהטכניון בחיפה. לאחר השתלמות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אלברטה בקנדה שימשה כמנהלת מפעל, כסמנכ"ל מחקר ופיתוח וכסמנכ"ל שיווק בחברות תעשייתיות בתחומי הכימיה, הפלסטיק וההתקנים הרפואיים בישראל.
בשנת 2014 יצא לאור ספרה הראשון, 'עמקפלסט', העוסק בחייהם של עובדים במפעל פלסטיק בעמק יזרעאל. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס משרד התרבות ליצירה ספרותית ונכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.
בשנת 2017 יצא לאור ספרה השני, 'עונות מעבר', רומן בלשי שעלילתו ממוקמת באזור כפר ורדים ומעלות-תרשיחא, בגליל המערבי. הספר זכה בציון לשבח בפרס ברנר. השופטים ציינו כי הספר כתוב "בעברית עכשווית עגולה, מלאה, מעובה, עשירה בשכבות של ספרות, שפה שסגנונות יזהריים קנוניים שזורים בתוכה."
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

שעות נוספות 'עמקפלסט' של דורית קלנר מצליח לעסוק באופן מלא וחכם בעולם העבודה, שמעטים בספרות הישראלית נתנו לו מקום שתי תלונות נהוג להפנות, לפחות עד לאחרונה, לספרות הישראלית. האחת, שהיא אינה עוסקת כמעט בכסף; והשנייה, שהיא אינה נוגעת בעולם העבודה. אלו שתי תלונות שונות. אם נבחין ביניהן נבין למה התלונה השנייה מושמעת גם במדינה שבה שם אלוהים עצמו חקוק על הכסף - ארצות-הברית. כשיצא
ב‭ 2007-‬ ספרו השנון של ג'ושוע פריס, 'ואז הגענו לסוף' - על חברת פרסום בשיקגו ערב משבר הדוט-קום של תחילת שנות האלפיים - התנהל בביקורת האמריקאית דיון ער על היעדרה הבולט של העבודה מהרומן האמריקאי ועל כך שפריס נותן לכך סוף-סוף מענה. דיון בכסף, לעומת זאת, ודאי שאינו נעדר מהרומן האמריקאי )טום וולף, דון דלילו‭.)‬ ההפרדה הזאת נובעת מההפרדה הברורה שחלה בעשורים האחרונים בין כסף לעבודה. כסף גדול כבר לא נעשה בעבודה. כסף גדול נעשה מכסף מעט פחות גדול, מספקולציות, או מעלייה מטאורית לגדולה בזכות סטארט-אפ מצליח. ההפרדה בין הכסף לעבודה היא עוד מסמר בארון הקבורה של האתוס הפרוטסטנטי, שדגל בעבודה קשה המכניסה רווחים, ולא פלא שהיא אחד הנושאים החשובים על סדר היום בעולם.

אצלנו, כאמור, הספרות נמנעה גם מכסף וגם מעבודה. מכסף, בגלל שאריות המסורת הסוציאליסטית, בגלל השפעת הדת, בגלל שמתחים מעמדיים מוכחשים בחברה שנלחמת באויבים חיצוניים. ומעבודה? סיבה אחת לפחות היא תפיסה ספרותית רומנטית שלפיה העבודה היא עניין בלתי פיוטי. אבל כל זה משתנה בשנים האחרונות. רומנים בולטים, כמו 'בעלת הבית' של נעה ידלין או 'צל עולם' של ניר ברעם, שלא לדבר על ספרי השירה שיוצאים כאן לאחרונה - עוסקים בכסף. ועכשיו מצטרף גם 'עמקפלסט' של דורית קלנר, רומן מוצלח שעוסק באופן מובהק בעולם העבודה.

עמקפלסט הוא מפעל פלסטיק בעמק יזרעאל, והרומן מלווה בגוף שלישי ארבעה מעובדיו. שאדי, טכנאי ערבי; יעלי, חיילת משוחררת עפולאית שהגיעה למפעל כ"עבודה מועדפת" למשתחררים; דפנה, מהנדסת חומרים שאפתנית שזנחה את האקדמיה לטובת מעבדת המפעל ולטובת עולם הכוח והכסף שקורץ לה; ונורית, מהנדסת מופנמת, גם היא בת עפולה.

הסיפור, המתרחש בשנים הראשונות של האלף השלישי, מתקדם בקצב מדוד ומאוזן, מתוך תשומת לב מרשימה לפרטים - כאלה הקשורים לעבודה במפעל ‭ "(‬הבורג הוא חלק מרכזי באקסטרודר. הוא ממוקם בתוך צילינדר ומסתובב בתוכו בצורה ספירלית‭)"‬ כמו גם פרטים פסיכולוגיים. כך נגלל בפנינו רומן שנרקם בין שאדי לנורית ושניזון מתחושת התקיעות של שניהם בנישואים ובקריירה. כך נפרשת שאפתנותה אך גם אהבת העבודה הכנה של דפנה, שסודקת את נישואיה ככל שהיא ממריאה )תרתי משמע( בעבודתה. כך מתוארת עלייתה המהירה בדרגות של יעלי היפה והנוירוטית, שחותרת לעצמאות ונפרדות מאמה החד-הורית שעובדת כספרית בעפולה.

בחוכמה עשתה המחברת )שזה ספרה הראשון, בגיל ‭ )55‬ כשסיבכה ברומן את התמה העדתית - תמה שעושה לאחרונה חיל בתרבות הישראלית, ולא בהכרח לטובתה של התרבות הזו. גם בלי לומר במפורש, הרי די ברור שמאבקן של נורית ויעלי הוא מאבק למוביליזציה של בנות עדות המזרח. מה שלא מנע מהסופרת להפקיד את המפעל בידיו של בעל הון בשם יהודה אמסלם. כלומר, הנושא העדתי אינו בולע ב'עמקפלסט' את המאבק המהותי יותר לטעמי בחברה הישראלית - המאבק המעמדי. ובכלל, כל הנושאים האידיאולוגיים - יחסי יהודים-ערבים, פמיניזם, פריפריה, מעמד, מתח בין-עדתי - אינם מטושטשים ברומן אבל הם מוצגים בו באופן מעודן, ואינם מטביעים תחתיהם את החובה הבסיסית של רומן: הצגת בני אדם במלוא המלאות שניתן להגיע אליה בסביבת חיים נתונה, המוצגת גם היא במלוא המלאות האפשרית.

ועוד מילה על סביבתו הגיאוגרפית של הרומן. 'עמקפלסט' ממוקם בעמק יזרעאל - אותו עמק שסימל את מהפכת העבודה הציונית ‭ "(‬באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל‭.)"‬ אבל העמק מצוי בצפונה של ארצנו הקטנה, צפון שכבר הפך בספרות הישראלית ל"צפון הפרוע‭."‬ שורה של רומנים ישראליים - ביניהם של ישראל המאירי, איילת שמיר ושרה שילה - מדגישים את השורשיות, הקמאיות, היצריות והפראיות של הצפון הישראלי. ליצירת האופי המיוחד הזה חברו כנראה כמה סיבות: נוכחות האוכלוסייה הערבית השורשית, האקלים החורפי, העבר הציוני, מיעוט מוקדי קדושה מהעבר היהודי, הוד הטבע ומיעוטם היחסי של בני אדם, היותו פריפריה שננטשה על ידי המרכז.

גם ב'עמקפלסט' יש תחושה של עיסוק ב"חיים אמיתיים‭,"‬ הפעם דרך עולם העבודה. כלומר, משהו מחוספס במובן הטוב של המילה, אם כי באופן שונה מהדוגמאות האחרות. כך או כך, הקריאה ברומן יוצרת תחושה של מפגש עם מקצוענות ספרותית. איזון נכון בין החלקים השונים בסיפור בכל רגע נתון; יצירת תמונה מלאה של חוויית העבודה במפעל על החיכוכים שבו, על יחסי האהבה, על השאפתנות ועל אהבת העבודה עצמה.

בתמונה: מתוך הסרט 'זמנים מודרניים'
אריק גלסנר 7 לילות 30/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 324 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 24 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
4 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
8/8/2021

פשוט ספר נפלא

6/4/2023

סיכוי קלוש שהייתי זוכה לקרוא את "עֵמֶקפְּלַסְט", רומן שיצא לאור לפני עשור כמעט, אלמלא היה נבחר להיות ספר החודש בחוג הספר שהצטרפתי אליו זה לא מכבר. עד אז, אפילו לא שמעתי על קיומו, כמו גם על קיומה של דורית קלנר, הסופרת שבראה אותו בכישרון ניכר. מדובר ברומן מרענן ביותר, קודם כל בזכות הסוגה שלו. "עמקפלסט" הוא שמו של מפעל (דמיוני) בעמק יזרעאל לייצור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, התפאורה ברומן הינה מקום העבודה הזה, ובהתאמה גם ליבת ההתרחשויות – המקצועיות לצד הפוליטיות לצד האישיות – הינה מקום העבודה. קלנר פורשת גלריה עשירה ומגוונת של דמויות, עובדים ועובדות במפעל: פקידות קבלה, מפעילים, נהגים, עובדי מחסן, לבורנטים ומהנדסים – כולם וכולן משמשים ב"עמקפלסט" בערבוביה. האירוע המחולל, המובא כבר בפתחו של הרומן, הוא העסקתה של דפנה שפירא כמנהלת המעבדה במפעל. דמותה הדעתנית מעוצבת היטב כבר בסצנה שבה היא ממת

סקירות וביקורות

שעות נוספות 'עמקפלסט' של דורית קלנר מצליח לעסוק באופן מלא וחכם בעולם העבודה, שמעטים בספרות הישראלית נתנו לו מקום שתי תלונות נהוג להפנות, לפחות עד לאחרונה, לספרות הישראלית. האחת, שהיא אינה עוסקת כמעט בכסף; והשנייה, שהיא אינה נוגעת בעולם העבודה. אלו שתי תלונות שונות. אם נבחין ביניהן נבין למה התלונה השנייה מושמעת גם במדינה שבה שם אלוהים עצמו חקוק על הכסף - ארצות-הברית. כשיצא
ב‭ 2007-‬ ספרו השנון של ג'ושוע פריס, 'ואז הגענו לסוף' - על חברת פרסום בשיקגו ערב משבר הדוט-קום של תחילת שנות האלפיים - התנהל בביקורת האמריקאית דיון ער על היעדרה הבולט של העבודה מהרומן האמריקאי ועל כך שפריס נותן לכך סוף-סוף מענה. דיון בכסף, לעומת זאת, ודאי שאינו נעדר מהרומן האמריקאי )טום וולף, דון דלילו‭.)‬ ההפרדה הזאת נובעת מההפרדה הברורה שחלה בעשורים האחרונים בין כסף לעבודה. כסף גדול כבר לא נעשה בעבודה. כסף גדול נעשה מכסף מעט פחות גדול, מספקולציות, או מעלייה מטאורית לגדולה בזכות סטארט-אפ מצליח. ההפרדה בין הכסף לעבודה היא עוד מסמר בארון הקבורה של האתוס הפרוטסטנטי, שדגל בעבודה קשה המכניסה רווחים, ולא פלא שהיא אחד הנושאים החשובים על סדר היום בעולם.

אצלנו, כאמור, הספרות נמנעה גם מכסף וגם מעבודה. מכסף, בגלל שאריות המסורת הסוציאליסטית, בגלל השפעת הדת, בגלל שמתחים מעמדיים מוכחשים בחברה שנלחמת באויבים חיצוניים. ומעבודה? סיבה אחת לפחות היא תפיסה ספרותית רומנטית שלפיה העבודה היא עניין בלתי פיוטי. אבל כל זה משתנה בשנים האחרונות. רומנים בולטים, כמו 'בעלת הבית' של נעה ידלין או 'צל עולם' של ניר ברעם, שלא לדבר על ספרי השירה שיוצאים כאן לאחרונה - עוסקים בכסף. ועכשיו מצטרף גם 'עמקפלסט' של דורית קלנר, רומן מוצלח שעוסק באופן מובהק בעולם העבודה.

עמקפלסט הוא מפעל פלסטיק בעמק יזרעאל, והרומן מלווה בגוף שלישי ארבעה מעובדיו. שאדי, טכנאי ערבי; יעלי, חיילת משוחררת עפולאית שהגיעה למפעל כ"עבודה מועדפת" למשתחררים; דפנה, מהנדסת חומרים שאפתנית שזנחה את האקדמיה לטובת מעבדת המפעל ולטובת עולם הכוח והכסף שקורץ לה; ונורית, מהנדסת מופנמת, גם היא בת עפולה.

הסיפור, המתרחש בשנים הראשונות של האלף השלישי, מתקדם בקצב מדוד ומאוזן, מתוך תשומת לב מרשימה לפרטים - כאלה הקשורים לעבודה במפעל ‭ "(‬הבורג הוא חלק מרכזי באקסטרודר. הוא ממוקם בתוך צילינדר ומסתובב בתוכו בצורה ספירלית‭)"‬ כמו גם פרטים פסיכולוגיים. כך נגלל בפנינו רומן שנרקם בין שאדי לנורית ושניזון מתחושת התקיעות של שניהם בנישואים ובקריירה. כך נפרשת שאפתנותה אך גם אהבת העבודה הכנה של דפנה, שסודקת את נישואיה ככל שהיא ממריאה )תרתי משמע( בעבודתה. כך מתוארת עלייתה המהירה בדרגות של יעלי היפה והנוירוטית, שחותרת לעצמאות ונפרדות מאמה החד-הורית שעובדת כספרית בעפולה.

בחוכמה עשתה המחברת )שזה ספרה הראשון, בגיל ‭ )55‬ כשסיבכה ברומן את התמה העדתית - תמה שעושה לאחרונה חיל בתרבות הישראלית, ולא בהכרח לטובתה של התרבות הזו. גם בלי לומר במפורש, הרי די ברור שמאבקן של נורית ויעלי הוא מאבק למוביליזציה של בנות עדות המזרח. מה שלא מנע מהסופרת להפקיד את המפעל בידיו של בעל הון בשם יהודה אמסלם. כלומר, הנושא העדתי אינו בולע ב'עמקפלסט' את המאבק המהותי יותר לטעמי בחברה הישראלית - המאבק המעמדי. ובכלל, כל הנושאים האידיאולוגיים - יחסי יהודים-ערבים, פמיניזם, פריפריה, מעמד, מתח בין-עדתי - אינם מטושטשים ברומן אבל הם מוצגים בו באופן מעודן, ואינם מטביעים תחתיהם את החובה הבסיסית של רומן: הצגת בני אדם במלוא המלאות שניתן להגיע אליה בסביבת חיים נתונה, המוצגת גם היא במלוא המלאות האפשרית.

ועוד מילה על סביבתו הגיאוגרפית של הרומן. 'עמקפלסט' ממוקם בעמק יזרעאל - אותו עמק שסימל את מהפכת העבודה הציונית ‭ "(‬באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל‭.)"‬ אבל העמק מצוי בצפונה של ארצנו הקטנה, צפון שכבר הפך בספרות הישראלית ל"צפון הפרוע‭."‬ שורה של רומנים ישראליים - ביניהם של ישראל המאירי, איילת שמיר ושרה שילה - מדגישים את השורשיות, הקמאיות, היצריות והפראיות של הצפון הישראלי. ליצירת האופי המיוחד הזה חברו כנראה כמה סיבות: נוכחות האוכלוסייה הערבית השורשית, האקלים החורפי, העבר הציוני, מיעוט מוקדי קדושה מהעבר היהודי, הוד הטבע ומיעוטם היחסי של בני אדם, היותו פריפריה שננטשה על ידי המרכז.

גם ב'עמקפלסט' יש תחושה של עיסוק ב"חיים אמיתיים‭,"‬ הפעם דרך עולם העבודה. כלומר, משהו מחוספס במובן הטוב של המילה, אם כי באופן שונה מהדוגמאות האחרות. כך או כך, הקריאה ברומן יוצרת תחושה של מפגש עם מקצוענות ספרותית. איזון נכון בין החלקים השונים בסיפור בכל רגע נתון; יצירת תמונה מלאה של חוויית העבודה במפעל על החיכוכים שבו, על יחסי האהבה, על השאפתנות ועל אהבת העבודה עצמה.

בתמונה: מתוך הסרט 'זמנים מודרניים'
אריק גלסנר 7 לילות 30/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
עמקפלסט דורית קלנר

פרק 1
 
בתשע ורבע רצתה כבר יעלי לצאת לעשן. הרי לא היה לה שקט לרגע מאז הקפה של שש וחצי, שהכינה בחופזה במטבחון למעלה, מקרקשת בכוסות ונוקשת בכפית כדי להפר את שקט הלילה שנותר במשרדים הריקים, השוממים, ומיהרה לשוב ולרדת ושתתה אותו אחר כך, בעמידה, ברחבת הכניסה המוארת, מכורבלת במעיל ומציצה אל תוך האפלה הרטובה ויונקת בחטף מהסיגריה, מהר, לפני שיגיעו כולם. ראשונים נכנסו המפעילים של משמרת הבוקר, ממהרים וחולפים על פניה שותקים וקרים, ואחר כך יצאו אלה של משמרת הלילה, משאירים אחריהם ניחוחות חמימים של מקלחת, ובין כל הטלפונים כבר שקלה והוציאה חמש משאיות.
אבל כשקמה ופשפשה במגירה, לאיפה עוד הפעם נעלם לה המצית, ראתה את המכלית מחיפה פולימרים עוצרת מול מחסום השער. היא רכנה אל המיקרופון ומיד נשמע קולה בכל רחבי המפעל, ערני ומתרונן וצלול, גבוה מעל המולת המנועים:
"נהג, כנס לקבלה."
עם הנהג חדרו אל חדר הקבלה משב רוח קרה וצליפות הגשם וריחות של שמן ועשן ומתכת רטובה. על הרצפה נקוו שלוליות קטנות ועקבות חומים של בוץ, וכשהסיר את כובע המעיל מעל ראשו ניתזו טיפות מים והרטיבו את הטפסים שהניח על הדלפק.
"מה העניינים, יעלי," אמר. "איזה פקקים, הכול בגלל הגשם. ובנוסף עוד שמו מחסום בכניסה לעפולה, בטח שוב יש התראות. את לא מאמינה איך עומדים, עד מגידו. כל הכביש סתום." הוא הניח את ידיו על הדלפק, רכן מעליו והתבונן בה, החיוך מוכן בקצות שפתיו, אך משלא נענה מיהר וכבש ומחק לו כל זכר ובחן בעיון את קצות ציפורניו ואחר חדל, הזדקף והכניס את ידיו לכיסי מעילו.
"אז את עוד פה, עוד לא נגמרה לך השנה?"
"יש עוד זמן," אמרה יעלי, ולא הפנתה את מבטה ממסך המחשב. היא הקלידה בזריזות את נתוני תעודת המשלוח, הניחה עותק במגירת הדואר והושיטה לנהג את המסמכים. אצבעותיה היו ענודות טבעות כסף גדולות וכבדות, וציפורניה הקצרות משוחות בלק כהה.
"זהו, גמרנו, תעלה על המשקל," אמרה.
ברק הבזיק בחוץ, והאור המסנוור חדר לרגע אל החדר דרך קירות הזכוכית המאובקים, המכוסים באדים, חזר והשתבר והצית בלהבה את עיניה של יעלי ומיד התעמעם וכבה בשערה. אושרי הסיט את עיניו. בירכתי החדר, במקום שהיו מקובצות כמה כורסאות חבוטות סביב שולחן נמוך, ישבה אישה אחת ועיינה בעותק מצהיב של "התעשייה". היה חם ונעים שם, המזגן השיב רוח בזמזום חרישי, והנהג התמהמה, קיפל את הניירות ותחב אותם לכיס המעיל. ביום חמישי שעבר, כשחילקו את סידור העבודה, טפח אבוטבול על כתפו ואמר, לקול צחוקם של הנהגים האחרים, "אושרי, בשבילך בשבוע הבא שוב עמקפלסט. אולי כבר יצא לך משהו מזה." הוא חייך איתם אבל ידע שזה לא ילך, בחורה יפה כזאת, ועוד אחת שיש לה שאיפות, רוצה ללמוד מורה לאנגלית, ככה סיפרה לו אורית שעבדה אחראית משמרת במחסן בעמקפלסט ולמדה איתה בתיכון רגבים. אושרי עצמו למד בממלכתי דתי, ובגלל זה לא הכיר אותה קודם, את יעלי, זאת אומרת, למרות שגרה כל השנים בשכונת נוף העמק, שני רחובות ממנו.
אורית מהמחסן אוהבת לצחוק איתו, אבל היא לא יפה כמו יעלי.
תמיד שמים את היפות בקבלה.
אושרי הכיר את כל הבחורות באזור שלו, ממשמר העמק ועד בית שאן. הן ישבו במשרדים מאולתרים, בין ארגזים מגובבים וארוניות מחלידות, מאחורי שולחנות שרוטים ומתקלפים, מכוסים בקלסרים וערימות ניירות ומחשבים ודובוני פרווה המחבקים לב אדום, שעליו רקום באותיות זהב "אוהבים אותך, מאמי", לפעמים "למותק שלנו", שקיבלו כמתנת פרידה מהחבר'ה בצבא. סביבן, על קירות הגבס החלולים, הדביקו בסלוטייפ תמונות של שקיעות בתאילנד וציורים שציירו האחייניות שלהן, וחיכו שהשנה של העבודה המועדפת בתעשייה תיגמר כבר כדי שיוכלו להתחיל לעבוד איפה שרצו באמת, שזה בקסטרו או בפול אנד בר, ששם שמים מוזיקה כל היום ויכולת להתלבש יפה ולהתאפר וגם קיבלת חמישה־עשר אחוז הנחה על הבגדים, לא כולל אביזרים. לחוצות ומשועממות וחסרות סבלנות דיברו בכל הזדמנות בטלפון עם החברות שלהן או עם החבר שלהן, תכננו את היציאות בשישי בערב למועדונים במפרץ, בדקו למי יהיה רכב והתייעצו מה כדאי ללבוש. את אושרי, אולי בגלל הכיפה שלראשו ואולי בגלל משהו אחר, סיווגו עד מהרה כבחור שאפשר לספר לו, לרכל ולפלרטט בלי שבאמת יקרה משהו, ולכן התקבל בכל מקום בסבר פנים יפות ובספל של נס פושר, חלב ושתי סוכר, וידע מה שהולך בכל המפעלים בעמק, מי עזבה ומי פוטרה ומי קיבלה את המשמרות הטובות ואת מי הכריחו לעבוד בערב חג.
 
האישה שישבה מאחור הניחה את חוברת "התעשייה" בטפיחה על השולחן, ובתנועה אחת מהירה נעמדה וקרבה אל הדלפק ואמרה בקול תקיף, "סליחה, אני מחכה כבר מתשע. תתקשרי שוב, בבקשה, ותבררי מה קורה."
היא עמדה זקופה כל כך, בנעלי עקב ותיק וחליפה אפורה, כזו שלובשות העורכות דין בסדרות בטלוויזיה, עד שאושרי הרגיש לא נוח לעמוד לידה במעילו הרטוב ונעלי העבודה המלוכלכות, זז הצדה ופינה לה את הדלפק.
"הם יודעים שהגעת, כבר הודעתי מקודם."
האישה הזאת לא מוצאת חן בעיניה, זה בטוח, חשב אושרי. הוא שמע פעם את יעלי מדברת בקול הזה אל איזה נהג שעצבן אותה, תוקעת בו מבט עד שהשתתק ונעשה כזה קטן ועלוב, אבל על האישה הזאת זה לא עבד. היא הזדקפה עוד יותר, הניחה את ידיה על הדלפק ואמרה בשקט, מדגישה כל מילה, "אז תתקשרי ותודיעי עוד פעם, בבקשה."
יעלי הציצה אל אושרי ומשכה בכתפיה. היא הרימה את שפופרת הטלפון ולחצה על כמה כפתורים במרכזת הגדולה שמולה.
"סילבי," אמרה, "מישהי מחכה כאן לגדעון."
היא הרימה את גבותיה בשאלה והביטה אל האישה.
"דפנה, דפנה שפירא, נקבעה לי פגישה בתשע."
"דפנה שפירא," אמרה יעלי אל השפופרת. אחר כך הניחה את הטלפון.
"הם כבר מסיימים את הישיבה, את יכולה לעלות."
אושרי חיכה עד שהאישה אספה את התיק והמטרייה הרטובה שהיו מונחים לרגלי הכורסה, פתחה את דלת האלומיניום ונעלמה במעלה המדרגות. באמת צריך היה להזדרז, עד אחת־עשרה היה אמור לפרוק את המכלית ולחזור לחיפה כדי להעמיס עוד משלוח, ובכל זאת חזר לעמוד ליד הדלפק ושאל, "מי זאתי?"
"סתם, מחפשים פה מנהל למעבדה, היו כבר אולי איזה שש מועמדים השבוע. זאתי, אין לה סיכוי," אמרה יעלי בפסקנות.
אושרי חיכה, אולי תאמר עוד משהו, אבל יעלי חזרה לעבודתה, פתחה קלסרים ושידכה מסמכים. היא ישבה שם, צווארה הארוך כפוף, בשערה השחור הקצוץ, המשוח בג'ל, חישוקי עגיליה הגדולים ועיניה המצוירות סביב בעיפרון שחור, ישבה שם זקופה ושלווה, ויופייה הזורח השתבר וחזר מהקיר הלבן, המלוכלך, שמאחוריה, שהיה מעוטר בטביעות ידיים וסימני סלוטייפ שנתלש, פתקים מודבקים מודפסים ברישול, דפים ועליהם הוראות עבודה וקודי מחשב ובהם שורות מחוקות ותיקונים שנערכו בעט כחול. אושרי שם לב פתאום שלמרות שעבדה בעמקפלסט כמעט שנה לא תלתה שום דבר משלה על הקירות, והמשרד נשאר רשמי, מנוכר, כאילו רק לפני רגע הגיעה ותכף ומיד תלך מכאן.
אפילו את המעיל והתיק שלה לא רואים. בטח החביאה באיזה מקום.
אושרי נרעד פתאום. אולי מישהו כיבה את המזגן.
"יאללה, ביי," אמר, הרים את הכובע לראשו ויצא אל הגשם.
 
אחרי ששקלה את המכלית על מאזני הרכב החזירה יעלי את הקלסרים למדף, הניחה את המהדקים והשדכן על המגש ויישרה את הניירות במגירת הדואר, העיפה מבט בשולחן, בסדר, הכול במקום, התכופפה ושלפה את מעילה מתחתית ארון המתכת, לשם תחבה אותו בבוקר, מקופל ומהודק היטב, ועמדה לעשן בחוץ, על המחצלת הספוגה במים, תחת הגגון הקטן, המטפטף. היא גררה אליה את מאפרת המתכת הכבדה. המאפרה השאירה שובל צהוב של חלודה על מרצפות רחבת הכניסה והעלתה צחנת רמץ בדלים רטובים, ויעלי עמדה שם, גבוהה ודקה, במכנסיים תחובים לתוך נעלי העבודה השחורות, הגבריות, נשפה את העשן אל האוויר הקר וחייכה לעצמה.

המלצות נוספות