לפני שבע שנים
בזמן שבחלק מהחדרים באחוזה הסתתרו מפלצות מתחת למיטות, טֵלָה היתה מוכנה להישבע שבסוויטה של אמא שלה מסתתר דווקא קסם. שיירים של אור ארגמני העלו אבק לאוויר, כאילו פיות הגיעו לשחק ולהשתובב עם כל מה שהשאירה אמהּ מאחור. לחדר היה ריח של פרחים שנקטפו מגנים סודיים וגם כשלא היתה רוח, הווילונות השקופים נעו והתמלאו והתערבלו סביב מיטת האפיריון המרהיבה. נברשת צהבהבה קיבלה את פניה של טֵלה במנגינה עליזה כנשיקת זכוכית והקלה עליה לדמיין שהסוויטה היא שער מכושף לעולם אחר.
כפות רגליה הזעירות לא השמיעו שום צליל כשהלכה על קצות האצבעות על השטיחים העבים שצבעם שנהב והתקרבה אל השידה. במהירות הביטה מעבר לכתפה ואז חטפה את תיבת התכשיטים של אמא שלה. הקופסה, חלקלקה וכבדה בידיה, היתה עשויה מאם הפנינה ומכוסה ברקמה מוזהבת, דמוית קורי עכביש. טֵלה אהבה לדמיין שהתיבה קסומה אף היא, כי גם כשאצבעותיה היו מלוכלכות, הן מעולם לא השאירו עליה סימנים.
לאמא שלה לא היה אכפת כשבנותיה שיחקו בשמלות שלה או מדדו את נעליה המפוארות, אבל היא ביקשה מהן לא לגעת בקופסה הזאת, מה שהפך אותה למפתה ונחשקת עוד יותר בעיני טֵלה.
סְקַרְלֶט יכלה לבלות את כל שעות אחר הצהריים בחלומות בהקיץ על מופעים נודדים כמו הַקָרָבָל, אבל טֵלה רצתה הרפתקאות אמיתיות.
היום היא העמידה פנים שמכשפה מרושעת לקחה נסיך אֶלְפין צעיר בשבי, וכדי להצילו עליה לגנוב את טבעת האוֹפָּל של אמהּ, התכשיט האהוב על טֵלה. האבן החלבית היתה מחוספסת ולא מעובדת, מעוצבת כקרני אור מתפרצות, עם קצוות חדים שלפעמים דקרו את אצבעותיה. אבל כשטֵלה הטתה את אבן האופּל אל האור, היא נצצה ומילאה את החדר בנגוהות ענבר בצבעי אדום־דובדבן, זהב ולבנדר, שרמזו על קללות מכושפות ועל אבק פיות מרדני.
למרבה הצער, טבעת הנחושת היתה גדולה מדי עבור אצבעה של טֵלה, למרות שבכל פעם שפתחה את הקופסה מדדה אותה, רק למקרה שכבר גדלה מספיק. אבל היום, בדיוק כשהחליקה את הטבעת על אצבעה, היא הבחינה במשהו חדש.
הנברשת מעליה קפאה בלי נוע, כאילו גם היא הופתעה.
טֵלה הכירה בעל פה כל פריט בתיבת התכשיטים של אמהּ: סרט קטיפה רקום בזהב ומקופל בזהירות, עגילים בצבע אדום־דם, בקבוקון כסוף משומש למראה, שאמה טענה שהכיל דמעות של מלאכים, תליון שלא נפתח, צמיד רחב שנראה שייך לזרוע של מכשפה ולא למפרק כף היד העדין של אמהּ.
הפריט היחיד שטֵלה מעולם לא נגעה בו היה שקיק אפור ומלוכלך, שנדף ממנו ריח של עלים עבשים וריקבון מתקתק של מוות. זה מרחיק את הגובלינים, אמהּ התבדחה פעם. זה גם הרחיק את טֵלה.
אבל היום השקיק הקטן היבהב ומשך אותה להתקרב. לרגע הוא נראה כמו גוש של רקב עבש, אבל בהבהוב הבא נחה במקומו חפיסת קלפים נוצצת, קשורה בסרט סאטן עדין. ואז, בן רגע, הוא חזר להיות השקיק המגעיל שהיה קודם ואז נהפך שוב לחפיסת קלפים.
טֵלה נטשה את משימת המשחק שלה במהירות, אחזה בחוט המשי והרימה את חפיסת הקלפים מהתיבה. הם הפסיקו להשתנות בו ברגע.
הקלפים היו מאוד־מאוד יפים. בגוון כהה כל כך של לילה עד שהיו כמעט שחורים, עם רמזים זעירים לפתותי זהב שנצצו באור, וקווים מסחררים של הטבעה בצבעי אדום־סגול שגרמו לה לחשוב על פרחים לחים, על דם של מכשפות ועל קסם.
הקלפים האלה לא דמו לקלפים העלובים בצבעי שחור ולבן שאיתם לימדו אותה השומרים של אביה להמר במשחקים. טֵלה ישבה על השטיח. אצבעותיה הזריזות רטטו כשהתירה את הסרט והפכה את הקלף הראשון.
האישה הצעירה שהופיעה מולה הזכירה לה נסיכה שנלקחה בשבי. שמלתה הלבנה המקסימה שלה היתה קרועה, ועיני השקד שלה היו יפות כמו זכוכית כחולה בוהקת, אבל עצובות כל כך עד שכאב להביט בהן. כנראה בגלל שראשה היה כלוא בכדור של פנינים עגולות.
המילים עלמת המוות נכתבו בתחתית הקלף.
טֵלה רעדה. היא לא אהבה את השם והיא לא חיבבה כלובים, אפילו לא כאלה שעשויים מפנינים. פתאום היתה לה תחושה שאמא שלה לא היתה רוצה שהיא תראה את הקלפים האלה. אבל זה לא מנע ממנה להפוך עוד קלף.
השם בתחתית הקלף היה נסיך הלבבות.
נראתה בו דמותו של גבר צעיר עם פנים זוויתיות ושפתיים חדות כמו שני להבים של סכין. יד אחת שלו, שהונחה ליד סנטרו המחודד, אחזה בקת של פגיון, ומעיניו זלגו דמעות אדומות בצבע הדם שטיפטף מצד אחד של פיו הצר.
טֵלה נבהלה כשדמותו של הנסיך היבהבה, הופיעה לרגע ונעלמה, בדיוק כמו שקרה קודם עם השקיק המסריח.
באותו הרגע היה עליה לעצור. היה ברור שאלה אינם קלפי משחק. אבל רגש כלשהו בתוכה אמר לה שהיא היתה אמורה למצוא אותם. הם היו אמיתיים יותר מהמלכה המרשעת או מנסיך האֶלפִינים שהגתה בדמיונה, וטֵלה העזה לחשוב שאולי הם יובילו אותה להרפתקה אמיתית.
הקלף הבא היה חמים במיוחד למגעה כשהפכה אותו.
האָרַקְל.
היא לא יודע מה פירוש השם המוזר הזה ובניגוד לקלפים האחרים, הקלף לא נראה מפחיד. שוליו היו מעוטרים בקווים מפותלים של זהב מותך ומרכזו היה כסוף כמו מראה — לא, זאת היתה מראה. במרכז הנוצץ השתקפו תלתלי הדבש שלה ועיניה העגולות. אבל כשהתבוננה מקרוב יותר, דמותה היתה שגויה לחלוטין. שפתיה הוורודות רעדו ודמעות גדולות זלגו במורד לחייה.
טֵלה אף פעם לא בכתה. אפילו לא כשאביה השתמש במילים אכזריות, או כשפֵליפֶּה התעלם ממנה לטובת אחותה הגדולה.
"תהיתי אם אמצא אותך כאן, אהובה קטנה שלי." קול הסופרנו הרך של אמהּ מילא את החדר כשנכנסה. "לאילו הרפתקאות יצאת היום?"
כשאמהּ התכופפה לעבר השטיח שעליו ישבה טֵלה, שׂערה נפל סביב פניה הנבונות בנהרות של יופי. היה לו אותו גוון חום כהה שהיה לשׂערה של סקרלט. טֵלה מצדה קיבלה את העור בגון הזית של אמהּ, שנצץ כאילו נושקה על ידי כוכבים, אף על פי שראתה כעת שאמא שלה מחווירה כאבן ירח כשעיניה נחו על הדמויות של עלמת המוות ונסיך הלבבות.
"איפה מצאת את זה?" קולה נותר יציב אבל ידיה רעדו כשתפסה במהירות את הקלפים, וזה גרם לטֵלה להרגיש שעשתה משהו ממש לא בסדר. למרות שעשתה דברים אסורים לעתים קרובות, בדרך כלל לא היה לאמא שלה אכפת. היא תיקנה בעדינות את בתה או שלפעמים הסבירה לה איך לחמוק מעונש על הפשעים הקטנים שלה. אביה היה מתעצבן בקלות. לאמא שלה היתה היכולת לנשוף אוויר עדין שכיבה את הניצוצות שעפו ממנו, לפני שהתלקחו ללהבות. אבל עכשיו גם אמהּ נראתה כאילו ברצונה להצית מדורה ולהשתמש בקלפים כחומרי בעירה.
"מצאתי אותם בתיבת התכשיטים שלך," אמרה טֵלה. "אני מצטערת, לא ידעתי שהם רעים."
"הכול בסדר." אמהּ ליטפה את תלתליה. "לא התכוונתי להפחיד אותך. אבל אפילו אני לא אוהבת לגעת בקלפים האלה."
"אז למה יש לך אותם?"
אמא שלה הסתירה את הקלפים בחצאית שמלתה לפני שהרימה את הקופסה למדף גבוה ליד המיטה, הרחק מטווח ידיה של בתה.
טֵלה חששה שהשיחה הסתיימה, כפי שבוודאי היה קורה אם היתה מדברת עם אבא שלה. אבל אמא שלה לא התעלמה מהשאלות של בנותיה. ברגע שהקופסה היתה במקום בטוח, היא התיישבה על השטיח, לצדה.
"הלוואי שבחיים לא הייתי מוצאת את הקלפים האלה," לחשה האם. "אבל אספר לך עליהם אם תישבעי שלעולם לא תיגעי שוב בחפיסה הזאת, או בחפיסה דומה לה."
"חשבתי שאמרת לי ולסקרלט לא להישבע לעולם."
"זה שונה," החיוך חזר לזוויות פיה של אמה, כאילו היא משתפת את טֵלה בסוד מיוחד מאוד. זה תמיד היה ככה: כשאמא שלה בחרה להקדיש לה ורק לה את תשומת לבה הזוהרת, היא גרמה לה להרגיש שהיא כוכב ושהעולם סובב סביבה ורק סביבה. "מה אני תמיד אומרת לך לגבי העתיד?"
"לכל אחת יש את הכוח לכתוב את העתיד שלה," אמרה טֵלה.
"נכון," אמרה אמהּ. "העתיד שלך יכול להיות מה שאת רוצה שהוא יהיה. לכולנו יש את הכוח לבחור את הגורל של עצמנו. אבל מתוקה שלי, אם את משחקת בקלפים האלה, את נותנת לאֵלֵי הגורל שמצוירים עליהם אפשרות לשנות את דרכך. אנשים משתמשים בחפיסות של קלפי גורל, דומות לזאת שנגעת בה עכשיו, כדי לחזות את העתיד. וברגע שעתיד מסוים נחזה, העתיד הזה נהפך לדבר חי והוא ייאבק בכל הכוח כדי להתממש. לכן אני מבקשת שלעולם לא תיגעי בקלפים האלה שוב. את מבינה?"
טֵלה הנידה בראשה אף על פי שלא באמת הבינה. היא עדיין היתה בגיל הרך שבו העתיד נראה רחוק מכדי להיות אמיתי. גם לא נעלם מעיניה שאמא שלה לא סיפרה מאיפה הגיעו אליה הקלפים האלה. וזה גרם לאצבעותיה להיאחז קצת יותר בכוח בקלף שעדיין החזיקה בכף ידה.
כשמיהרה להרים את החפיסה, אמא שלה לא הבחינה בקלף השלישי שהפכה. זה שעדיין החזיקה אצלה. קלף הארקל. טֵלה החביאה אותו בזהירות בין רגליה השלובות כשאמרה, "אני נשבעת לעולם לא לגעת שוב בחפיסה כזאת."
טֵלה לא צפה יותר.
היא היתה על הקרקע הלחה והרגישה רחוקה מאוד־מאוד מהדבר הנוצץ והבוהק שהיתה ערב קודם לכן. אז, כשהאי הפרטי של לֵגֵ'נְד קרן אור בגוון ענברי, נשם נשימות של קסם ופלא, יחד עם ניחוחות קלים של הונאה. שילוב מענג במיוחד. וטֵלה אכן התענגה על כל רגע. במסיבה לרגל סיום הקרבל היא רקדה עד שנעליה הוכתמו מדשא, לגמה כוסות של יין מבעבע עד שריחפה.
אבל עכשיו היא שכבה על הקרקע הקרה והקשה של היער ופניה מופנות מטה.
בלי שהעזה לפקוח את עיניה, היא נאנחה ושלפה חתיכות של טבע משׂערה, בתקווה שתוכל לסלק באותה קלות שאריות נוספות מליל אמש. הכול הסריח מאלכוהול מעופש, ממחטי אורנים ומטעויות. עורה עיקצץ וכל מיני דברים זחלו עליה, והדבר היחיד שהיה גרוע מראשה הסחרחר היה הכאב בגבה ובצווארה התפוסים. למה היא חשבה שזה רעיון טוב להירדם בחוץ?
"אהה." מישהו נאנח בטון לא בדיוק מרוצה של אדם שתכף יתעורר.
טֵלה פקחה עיניים, הציצה לצד אחד ומיד שבה וסגרה את עפעפיה. קדושים מטונפים.
היא לא לבד.
בין העצים המתנשאים וירוקת הפרא של קרקעית היער, טֵלה פקחה את עיניה מספיק כדי לראות שיער כהה, עור שזוף, מפרק כף יד מצולק וכף יד של נער מעוטרת בקעקוע של ורד שחור. דַנְטֶה.
הכול חזר אליה ברצף של זיכרונות מטושטשים. התחושה של כפות ידיו המיומנות של דנטה כשחיבקו את מותניה. הנשיקות על צווארה, על סנטרה ואז על פיה, כששפתותיהם למדו להכיר אלה את אלה.
מה לכל אלף העזאזלים חשבה לעצמה?
כמובן, טֵלה ידעה בדיוק מה חשבה לעצמה במסיבת השחקנים של הקרבל בלילה שעבר. לעולם היה טעם של קסם ואבק כוכבים, של משאלות שמתגשמות וחלומות שקמים לתחייה. אך מתחת לכל זה, טעם המוות עדיין דבק ללשונה. לא משנה כמה שמפניה שתתה, או כמה האוויר התחמם מהריקודים, היא עדיין רעדה מהזיכרון המקפיא: איך הרגישה כשהיתה מתה.
הקפיצה שלה מהמרפסת של לג'נד לא היתה פעולה של ייאוש, אלא זינוק מתוך אמונה. אבל רק ללילה אחד היא רצתה לא לחשוב על זה, לא לזכור למה זה חשוב. היא רצתה לחגוג את ההצלחה שלה, לשכוח את כל הדברים האחרים. ודנטה נראה כמו הדרך המושלמת להצליח בשתי המשימות האלה. הוא היה נאה, הוא היה יכול להיות מקסים, וחלף יותר מדי זמן מאז שנישקו אותה כמו שצריך.
הוא פלט עוד אנחה והתמתח לצדה. ידו הגדולה הונחה על שיפולי גבה, חמה, מוצקה ויותר מדי מפתה.
טֵלה אמרה לעצמה שהיא צריכה לברוח לפני שהוא יתעורר. אבל אפילו כשישן, דנטה היה טוב מאוד עם הידיים שלו. הוא העביר בעצלתיים את אצבעותיו על עמוד השדרה שלה, מתקדם לעבר הצוואר, מתחפר באדישות בשׂערה — בדיוק מספיק כדי לגרום לגבה להתקמר לעברו.
האצבעות שלו נעצרו.
הנשימות של דנטה נעשו שקטות וגילו לה שגם הוא ער לחלוטין.
היא החניקה קללה ומיהרה להדוף את עצמה מהאדמה, הרחק מהאצבעות המיומנות שקפאו לפתע. לא היה לה אכפת אם יראה אותה בורחת משם. זה יהיה הרבה פחות מביך מאשר להחליף איתו כמה משפטים מנומסים עד שאחד מהם יהיה אמיץ מספיק להמציא תירוץ למה הוא או היא חייבים להסתלק משם במהירות. טֵלה נישקה מספיק גברים צעירים כדי לדעת שאסור להאמין לשום מילה שאומר נער רגע לפני או מיד אחרי שנישקה אותו. והיא ממש היתה חייבת ללכת.
אולי הזיכרונות שלה היו מטושטשים, אך בכל זאת היא לא הצליחה לשכוח את המכתב שקיבלה לפני שהדברים התחממו עם דנטה. פרצוף לא מוכר, נחבא בכסות החשיכה, החליק את הפתק לכיסה ונעלם לפני שהספיקה לעקוב אחריו. באותו הרגע היא רצתה לקרוא שוב את הפתק, אבל כשהביאה בחשבון את הדברים שהיתה חייבת לחבר ששלח אותו, היא לא חשבה שזה יהיה חכם במיוחד. היא צריכה לחזור לחדרה.
המשך הפרק בספר המלא
לפני שבע שנים
בזמן שבחלק מהחדרים באחוזה הסתתרו מפלצות מתחת למיטות, טֵלָה היתה מוכנה להישבע שבסוויטה של אמא שלה מסתתר דווקא קסם. שיירים של אור ארגמני העלו אבק לאוויר, כאילו פיות הגיעו לשחק ולהשתובב עם כל מה שהשאירה אמהּ מאחור. לחדר היה ריח של פרחים שנקטפו מגנים סודיים וגם כשלא היתה רוח, הווילונות השקופים נעו והתמלאו והתערבלו סביב מיטת האפיריון המרהיבה. נברשת צהבהבה קיבלה את פניה של טֵלה במנגינה עליזה כנשיקת זכוכית והקלה עליה לדמיין שהסוויטה היא שער מכושף לעולם אחר.
כפות רגליה הזעירות לא השמיעו שום צליל כשהלכה על קצות האצבעות על השטיחים העבים שצבעם שנהב והתקרבה אל השידה. במהירות הביטה מעבר לכתפה ואז חטפה את תיבת התכשיטים של אמא שלה. הקופסה, חלקלקה וכבדה בידיה, היתה עשויה מאם הפנינה ומכוסה ברקמה מוזהבת, דמוית קורי עכביש. טֵלה אהבה לדמיין שהתיבה קסומה אף היא, כי גם כשאצבעותיה היו מלוכלכות, הן מעולם לא השאירו עליה סימנים.
לאמא שלה לא היה אכפת כשבנותיה שיחקו בשמלות שלה או מדדו את נעליה המפוארות, אבל היא ביקשה מהן לא לגעת בקופסה הזאת, מה שהפך אותה למפתה ונחשקת עוד יותר בעיני טֵלה.
סְקַרְלֶט יכלה לבלות את כל שעות אחר הצהריים בחלומות בהקיץ על מופעים נודדים כמו הַקָרָבָל, אבל טֵלה רצתה הרפתקאות אמיתיות.
היום היא העמידה פנים שמכשפה מרושעת לקחה נסיך אֶלְפין צעיר בשבי, וכדי להצילו עליה לגנוב את טבעת האוֹפָּל של אמהּ, התכשיט האהוב על טֵלה. האבן החלבית היתה מחוספסת ולא מעובדת, מעוצבת כקרני אור מתפרצות, עם קצוות חדים שלפעמים דקרו את אצבעותיה. אבל כשטֵלה הטתה את אבן האופּל אל האור, היא נצצה ומילאה את החדר בנגוהות ענבר בצבעי אדום־דובדבן, זהב ולבנדר, שרמזו על קללות מכושפות ועל אבק פיות מרדני.
למרבה הצער, טבעת הנחושת היתה גדולה מדי עבור אצבעה של טֵלה, למרות שבכל פעם שפתחה את הקופסה מדדה אותה, רק למקרה שכבר גדלה מספיק. אבל היום, בדיוק כשהחליקה את הטבעת על אצבעה, היא הבחינה במשהו חדש.
הנברשת מעליה קפאה בלי נוע, כאילו גם היא הופתעה.
טֵלה הכירה בעל פה כל פריט בתיבת התכשיטים של אמהּ: סרט קטיפה רקום בזהב ומקופל בזהירות, עגילים בצבע אדום־דם, בקבוקון כסוף משומש למראה, שאמה טענה שהכיל דמעות של מלאכים, תליון שלא נפתח, צמיד רחב שנראה שייך לזרוע של מכשפה ולא למפרק כף היד העדין של אמהּ.
הפריט היחיד שטֵלה מעולם לא נגעה בו היה שקיק אפור ומלוכלך, שנדף ממנו ריח של עלים עבשים וריקבון מתקתק של מוות. זה מרחיק את הגובלינים, אמהּ התבדחה פעם. זה גם הרחיק את טֵלה.
אבל היום השקיק הקטן היבהב ומשך אותה להתקרב. לרגע הוא נראה כמו גוש של רקב עבש, אבל בהבהוב הבא נחה במקומו חפיסת קלפים נוצצת, קשורה בסרט סאטן עדין. ואז, בן רגע, הוא חזר להיות השקיק המגעיל שהיה קודם ואז נהפך שוב לחפיסת קלפים.
טֵלה נטשה את משימת המשחק שלה במהירות, אחזה בחוט המשי והרימה את חפיסת הקלפים מהתיבה. הם הפסיקו להשתנות בו ברגע.
הקלפים היו מאוד־מאוד יפים. בגוון כהה כל כך של לילה עד שהיו כמעט שחורים, עם רמזים זעירים לפתותי זהב שנצצו באור, וקווים מסחררים של הטבעה בצבעי אדום־סגול שגרמו לה לחשוב על פרחים לחים, על דם של מכשפות ועל קסם.
הקלפים האלה לא דמו לקלפים העלובים בצבעי שחור ולבן שאיתם לימדו אותה השומרים של אביה להמר במשחקים. טֵלה ישבה על השטיח. אצבעותיה הזריזות רטטו כשהתירה את הסרט והפכה את הקלף הראשון.
האישה הצעירה שהופיעה מולה הזכירה לה נסיכה שנלקחה בשבי. שמלתה הלבנה המקסימה שלה היתה קרועה, ועיני השקד שלה היו יפות כמו זכוכית כחולה בוהקת, אבל עצובות כל כך עד שכאב להביט בהן. כנראה בגלל שראשה היה כלוא בכדור של פנינים עגולות.
המילים עלמת המוות נכתבו בתחתית הקלף.
טֵלה רעדה. היא לא אהבה את השם והיא לא חיבבה כלובים, אפילו לא כאלה שעשויים מפנינים. פתאום היתה לה תחושה שאמא שלה לא היתה רוצה שהיא תראה את הקלפים האלה. אבל זה לא מנע ממנה להפוך עוד קלף.
השם בתחתית הקלף היה נסיך הלבבות.
נראתה בו דמותו של גבר צעיר עם פנים זוויתיות ושפתיים חדות כמו שני להבים של סכין. יד אחת שלו, שהונחה ליד סנטרו המחודד, אחזה בקת של פגיון, ומעיניו זלגו דמעות אדומות בצבע הדם שטיפטף מצד אחד של פיו הצר.
טֵלה נבהלה כשדמותו של הנסיך היבהבה, הופיעה לרגע ונעלמה, בדיוק כמו שקרה קודם עם השקיק המסריח.
באותו הרגע היה עליה לעצור. היה ברור שאלה אינם קלפי משחק. אבל רגש כלשהו בתוכה אמר לה שהיא היתה אמורה למצוא אותם. הם היו אמיתיים יותר מהמלכה המרשעת או מנסיך האֶלפִינים שהגתה בדמיונה, וטֵלה העזה לחשוב שאולי הם יובילו אותה להרפתקה אמיתית.
הקלף הבא היה חמים במיוחד למגעה כשהפכה אותו.
האָרַקְל.
היא לא יודע מה פירוש השם המוזר הזה ובניגוד לקלפים האחרים, הקלף לא נראה מפחיד. שוליו היו מעוטרים בקווים מפותלים של זהב מותך ומרכזו היה כסוף כמו מראה — לא, זאת היתה מראה. במרכז הנוצץ השתקפו תלתלי הדבש שלה ועיניה העגולות. אבל כשהתבוננה מקרוב יותר, דמותה היתה שגויה לחלוטין. שפתיה הוורודות רעדו ודמעות גדולות זלגו במורד לחייה.
טֵלה אף פעם לא בכתה. אפילו לא כשאביה השתמש במילים אכזריות, או כשפֵליפֶּה התעלם ממנה לטובת אחותה הגדולה.
"תהיתי אם אמצא אותך כאן, אהובה קטנה שלי." קול הסופרנו הרך של אמהּ מילא את החדר כשנכנסה. "לאילו הרפתקאות יצאת היום?"
כשאמהּ התכופפה לעבר השטיח שעליו ישבה טֵלה, שׂערה נפל סביב פניה הנבונות בנהרות של יופי. היה לו אותו גוון חום כהה שהיה לשׂערה של סקרלט. טֵלה מצדה קיבלה את העור בגון הזית של אמהּ, שנצץ כאילו נושקה על ידי כוכבים, אף על פי שראתה כעת שאמא שלה מחווירה כאבן ירח כשעיניה נחו על הדמויות של עלמת המוות ונסיך הלבבות.
"איפה מצאת את זה?" קולה נותר יציב אבל ידיה רעדו כשתפסה במהירות את הקלפים, וזה גרם לטֵלה להרגיש שעשתה משהו ממש לא בסדר. למרות שעשתה דברים אסורים לעתים קרובות, בדרך כלל לא היה לאמא שלה אכפת. היא תיקנה בעדינות את בתה או שלפעמים הסבירה לה איך לחמוק מעונש על הפשעים הקטנים שלה. אביה היה מתעצבן בקלות. לאמא שלה היתה היכולת לנשוף אוויר עדין שכיבה את הניצוצות שעפו ממנו, לפני שהתלקחו ללהבות. אבל עכשיו גם אמהּ נראתה כאילו ברצונה להצית מדורה ולהשתמש בקלפים כחומרי בעירה.
"מצאתי אותם בתיבת התכשיטים שלך," אמרה טֵלה. "אני מצטערת, לא ידעתי שהם רעים."
"הכול בסדר." אמהּ ליטפה את תלתליה. "לא התכוונתי להפחיד אותך. אבל אפילו אני לא אוהבת לגעת בקלפים האלה."
"אז למה יש לך אותם?"
אמא שלה הסתירה את הקלפים בחצאית שמלתה לפני שהרימה את הקופסה למדף גבוה ליד המיטה, הרחק מטווח ידיה של בתה.
טֵלה חששה שהשיחה הסתיימה, כפי שבוודאי היה קורה אם היתה מדברת עם אבא שלה. אבל אמא שלה לא התעלמה מהשאלות של בנותיה. ברגע שהקופסה היתה במקום בטוח, היא התיישבה על השטיח, לצדה.
"הלוואי שבחיים לא הייתי מוצאת את הקלפים האלה," לחשה האם. "אבל אספר לך עליהם אם תישבעי שלעולם לא תיגעי שוב בחפיסה הזאת, או בחפיסה דומה לה."
"חשבתי שאמרת לי ולסקרלט לא להישבע לעולם."
"זה שונה," החיוך חזר לזוויות פיה של אמה, כאילו היא משתפת את טֵלה בסוד מיוחד מאוד. זה תמיד היה ככה: כשאמא שלה בחרה להקדיש לה ורק לה את תשומת לבה הזוהרת, היא גרמה לה להרגיש שהיא כוכב ושהעולם סובב סביבה ורק סביבה. "מה אני תמיד אומרת לך לגבי העתיד?"
"לכל אחת יש את הכוח לכתוב את העתיד שלה," אמרה טֵלה.
"נכון," אמרה אמהּ. "העתיד שלך יכול להיות מה שאת רוצה שהוא יהיה. לכולנו יש את הכוח לבחור את הגורל של עצמנו. אבל מתוקה שלי, אם את משחקת בקלפים האלה, את נותנת לאֵלֵי הגורל שמצוירים עליהם אפשרות לשנות את דרכך. אנשים משתמשים בחפיסות של קלפי גורל, דומות לזאת שנגעת בה עכשיו, כדי לחזות את העתיד. וברגע שעתיד מסוים נחזה, העתיד הזה נהפך לדבר חי והוא ייאבק בכל הכוח כדי להתממש. לכן אני מבקשת שלעולם לא תיגעי בקלפים האלה שוב. את מבינה?"
טֵלה הנידה בראשה אף על פי שלא באמת הבינה. היא עדיין היתה בגיל הרך שבו העתיד נראה רחוק מכדי להיות אמיתי. גם לא נעלם מעיניה שאמא שלה לא סיפרה מאיפה הגיעו אליה הקלפים האלה. וזה גרם לאצבעותיה להיאחז קצת יותר בכוח בקלף שעדיין החזיקה בכף ידה.
כשמיהרה להרים את החפיסה, אמא שלה לא הבחינה בקלף השלישי שהפכה. זה שעדיין החזיקה אצלה. קלף הארקל. טֵלה החביאה אותו בזהירות בין רגליה השלובות כשאמרה, "אני נשבעת לעולם לא לגעת שוב בחפיסה כזאת."
טֵלה לא צפה יותר.
היא היתה על הקרקע הלחה והרגישה רחוקה מאוד־מאוד מהדבר הנוצץ והבוהק שהיתה ערב קודם לכן. אז, כשהאי הפרטי של לֵגֵ'נְד קרן אור בגוון ענברי, נשם נשימות של קסם ופלא, יחד עם ניחוחות קלים של הונאה. שילוב מענג במיוחד. וטֵלה אכן התענגה על כל רגע. במסיבה לרגל סיום הקרבל היא רקדה עד שנעליה הוכתמו מדשא, לגמה כוסות של יין מבעבע עד שריחפה.
אבל עכשיו היא שכבה על הקרקע הקרה והקשה של היער ופניה מופנות מטה.
בלי שהעזה לפקוח את עיניה, היא נאנחה ושלפה חתיכות של טבע משׂערה, בתקווה שתוכל לסלק באותה קלות שאריות נוספות מליל אמש. הכול הסריח מאלכוהול מעופש, ממחטי אורנים ומטעויות. עורה עיקצץ וכל מיני דברים זחלו עליה, והדבר היחיד שהיה גרוע מראשה הסחרחר היה הכאב בגבה ובצווארה התפוסים. למה היא חשבה שזה רעיון טוב להירדם בחוץ?
"אהה." מישהו נאנח בטון לא בדיוק מרוצה של אדם שתכף יתעורר.
טֵלה פקחה עיניים, הציצה לצד אחד ומיד שבה וסגרה את עפעפיה. קדושים מטונפים.
היא לא לבד.
בין העצים המתנשאים וירוקת הפרא של קרקעית היער, טֵלה פקחה את עיניה מספיק כדי לראות שיער כהה, עור שזוף, מפרק כף יד מצולק וכף יד של נער מעוטרת בקעקוע של ורד שחור. דַנְטֶה.
הכול חזר אליה ברצף של זיכרונות מטושטשים. התחושה של כפות ידיו המיומנות של דנטה כשחיבקו את מותניה. הנשיקות על צווארה, על סנטרה ואז על פיה, כששפתותיהם למדו להכיר אלה את אלה.
מה לכל אלף העזאזלים חשבה לעצמה?
כמובן, טֵלה ידעה בדיוק מה חשבה לעצמה במסיבת השחקנים של הקרבל בלילה שעבר. לעולם היה טעם של קסם ואבק כוכבים, של משאלות שמתגשמות וחלומות שקמים לתחייה. אך מתחת לכל זה, טעם המוות עדיין דבק ללשונה. לא משנה כמה שמפניה שתתה, או כמה האוויר התחמם מהריקודים, היא עדיין רעדה מהזיכרון המקפיא: איך הרגישה כשהיתה מתה.
הקפיצה שלה מהמרפסת של לג'נד לא היתה פעולה של ייאוש, אלא זינוק מתוך אמונה. אבל רק ללילה אחד היא רצתה לא לחשוב על זה, לא לזכור למה זה חשוב. היא רצתה לחגוג את ההצלחה שלה, לשכוח את כל הדברים האחרים. ודנטה נראה כמו הדרך המושלמת להצליח בשתי המשימות האלה. הוא היה נאה, הוא היה יכול להיות מקסים, וחלף יותר מדי זמן מאז שנישקו אותה כמו שצריך.
הוא פלט עוד אנחה והתמתח לצדה. ידו הגדולה הונחה על שיפולי גבה, חמה, מוצקה ויותר מדי מפתה.
טֵלה אמרה לעצמה שהיא צריכה לברוח לפני שהוא יתעורר. אבל אפילו כשישן, דנטה היה טוב מאוד עם הידיים שלו. הוא העביר בעצלתיים את אצבעותיו על עמוד השדרה שלה, מתקדם לעבר הצוואר, מתחפר באדישות בשׂערה — בדיוק מספיק כדי לגרום לגבה להתקמר לעברו.
האצבעות שלו נעצרו.
הנשימות של דנטה נעשו שקטות וגילו לה שגם הוא ער לחלוטין.
היא החניקה קללה ומיהרה להדוף את עצמה מהאדמה, הרחק מהאצבעות המיומנות שקפאו לפתע. לא היה לה אכפת אם יראה אותה בורחת משם. זה יהיה הרבה פחות מביך מאשר להחליף איתו כמה משפטים מנומסים עד שאחד מהם יהיה אמיץ מספיק להמציא תירוץ למה הוא או היא חייבים להסתלק משם במהירות. טֵלה נישקה מספיק גברים צעירים כדי לדעת שאסור להאמין לשום מילה שאומר נער רגע לפני או מיד אחרי שנישקה אותו. והיא ממש היתה חייבת ללכת.
אולי הזיכרונות שלה היו מטושטשים, אך בכל זאת היא לא הצליחה לשכוח את המכתב שקיבלה לפני שהדברים התחממו עם דנטה. פרצוף לא מוכר, נחבא בכסות החשיכה, החליק את הפתק לכיסה ונעלם לפני שהספיקה לעקוב אחריו. באותו הרגע היא רצתה לקרוא שוב את הפתק, אבל כשהביאה בחשבון את הדברים שהיתה חייבת לחבר ששלח אותו, היא לא חשבה שזה יהיה חכם במיוחד. היא צריכה לחזור לחדרה.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
