תאומות הכתר

1
רון

שערי הזהב של ארמון אַנָדוֹן הבהיקו באור השקיעה, כל אחד מהעוקצים בראשיהם חד כפגיון. בִּטנה של רוֹן יַרְקָן געשה בה. אפילו ממרחק הם היו גבוהים יותר מכפי שתיארה לעצמה, ושלשלאותיהם הכבדות השמיעו קולות נקישה קלושים ברוח.

היא השתופפה ברגליים כפופות בשולי היער שהקיף את גני הארמון. האור היה עז מדי ליציאה ממחסה העצים; היא תצטרך לחכות שיֵרד הלילה לפני שתעז להתקרב יותר. ענף נשבר מתחת לרגליה. רון התכווצה.

״זהירות,״ לחש קול מאחוריה. שֶׁן לוֹ הופיע לצידה. הוא היה לבוש כולו שחורים, פניו מכוסות חלקית, ונע במהירות ובחרישיות של נחש. ״עיניים על כפות הרגליים, ירקן. אל תשכחי מה לימדתי אותך.״

״אם אסתכל על כפות הרגליים, איך אספור את כל שומרי הארמון המפחידים שיהרגו אותנו ברגע שיראו אותנו, שן?״

עיניו הכהות של שן נעו הלוך וחזור, במעקב אחרי השומרים. היו תריסר בחצר התחתונה, ועוד שישה שמרו על השערים, כולם לבושים מדים ירוקים נקיים ללא רבב, חרבותיהם תלויות על ירכיהם. ״אני יכול להתגבר עליהם.״

רון נשפה. ״אנחנו הרי מנסים שלא יחשדו שחדרנו לארמון, כך שאני מעדיפה לא להשאיר שמונה־עשרה גופות בדרכנו.״

״אולי הסחת דעת? אנחנו יכולים לתפוס אייל ולשחרר אותו בחצר.״

רון לכסנה אליו מבט. ״תזכיר לי למה החלטתי להביא אותך איתי?״

״כי סבתא שלך אמרה לך לקחת אותי,״ אמר שן בזחיחות. ״ובלעדיי לא היית מצליחה לעבור את המדבר.״

רון ניערה בהיסח הדעת את החול מהטוניקה שלבשה. היא שמחה שאיננה נמצאת עוד מתחת לשמש המדבר הצורבת, גם אם המשימה עדיין לפניה. היא מילאה את ריאותיה באוויר הקריר בניסיון להרגיע את העצבנות שרחשה בבטנה.

בעיני רוחה דמיינה את סבתה, בַּנְבָּה, עומדת חסונה ובטוחה בחוף המזרחי של אִיאַנָה, ידיה החזקות לוחצות על כתפיה של רון.

״כאשר תפרצי אל לב האבן של ארמון אנדון ותתפסי את מקומך הראוי על הכס בתוכו, כל רוחות איאנה יזמרו את שמך. מי ייתן ואומץ ליבן של המכשפות ילווה אותך בדרכך, ציפורי הקטנה.״

רון קבעה את עיניה על החלון העליון במגדל המזרחי של אנדון, וניסתה להעלות בתוכה ולו שמץ מהאומץ הזה עכשיו. אבל רק ליבה היה בקִרבה, מרפרף בחזהּ כצוּפית.

״הוא נראה לך כבר כמו בית?״ שאל שן.

היא נדה בראשה בעגמומיות. ״הוא נראה כמו מבצר.״

״טוב, תמיד אהבת אתגרים.״

״אני מתחילה לחשוב שהפעם אני מסתבכת יותר מדי,״ אמרה רון בחשש. אבל בנבה היא שקבעה את התוכנית הזאת, ושניהם ידעו שרון חייבת לפעול על פיה.

שן שקע אל הקרקע ונשען על עץ. ״כשיֵרד הלילה נלך דרומה לנהר ונעלה דרך הקנים. הקירות שם ישנים יותר; אמור להיות קל יותר למצוא מקומות מִדרך. נוכל להתגנב פנימה בין הסיורים.״

ידה של רון עלתה לשקיק הקשור למותניה. סבתה נתנה לה אותו בבוקר שבו יצאו מאוֹרְתָה, לחצה אותו אל ידה של רון כאילו הוא קמע. ״החזיקי את הקסם קרוב אלייך, אך נסתר מעין. באנדון, אם חושדים במישהי שהיא מכשפה, קודם כול מוציאים אותה להורג, ואחר כך חוקרים.״

"אני יכולה לכשף את השומרים," אמרה רון בביטחון. "כישופי השינה שלי מהירים כברק עכשיו."

״אני יודע,״ אמר שן. ״אל תשכחי על מי התאמנת.״ רון פרשה את רגליה לפניה ונשענה על כתפו. מעל ציוצי הציפורים הם ניסו לשמוע את הקולות המרוחקים של החיים בארמון, צפו במשרתים הנעים אנה ואנה ובשומרים הניצבים זקופי גב בעמדותיהם, עד שקרני השמש האחרונות נמוגו מהשמיים במשיחות מכחול כתמתמות.

מבטה של רון נעצר על פסל שיש שבלט במרכזו של גן ורדים יפהפה. היא עיקלה את שפתה. היה זה פסלו של מגן איאנה המפורסם, אדם בעל שיגעון לדבר אחד ושאפתנות רעבתנית, שפלש לחופים הללו לפני אלף שנה במטרה אחת ויחידה — לחסל את אחרון שרידי הקסם. במלחמה אכזרית שמעטים נותרו בה בחיים, הצליח המגן לסלק מהכס את אורתה חֶרְמֵשָנִית, המלכה־המכשפה האחרונה של איאנה, ולגנוב את הממלכה לעצמו. הוא אמנם לא הצליח להשמיד כליל את אוכלוסיית המכשפות — הרי איך אפשר לתלוש את ליבה הפועם של ממלכה? — אבל גם בעצם היום הזה עדיין סגדו למגן. ושנאתו למכשפות הייתה שרירה וקיימת.

שן עקב אחרי מבטה. ״מה תעשי בפסל המחריד הזה כשתהיי למלכה?״ הוא שאל. ״תשברי אותו לרסיסים? תחליפי אותו בפסל שלי?״

״אשבור אותו לחתיכות קטנות,״ אמרה רון. ״ואז אכריח את מי שהזמין את המִפגע הזה מלכתחילה לאכול אותן. כפית אחרי כפית."

באותו רגע היא הבחינה בדמות משוטטת בין הוורדים. נערה כבת גילה של רון. שערה הכהה היה מסורק בתלתלים רפויים שגלשו עד למותניה, והיא לבשה שמלה ורודה מפוארת, בעלת חצאית רחבה. סנטרה העדין היה נטוי השמיימה, כאילו היא שקועה במחשבות.

רון נעמדה מבלי משים.

שן משך בקצה גלימתה. "שבי."

היא הצביעה לעבר השבכות במרחק. "אתה רואה אותה?"

שן כיווץ את עיניו. "מה איתה?"

"זאת היא. אחותי." רון חשה צביטה משונה בליבה, כאילו חוט נמתח. במשך שנייה של טירוף הדעת היא רצתה להסתער לעבר שערי הזהב. "זאת רוז."

שן נעמד לאט. "הנסיכה רוז מטיילת בגן הוורדים שלה," הוא אמר בצחקוק חרישי. "זה סימן ודאי בהחלט... טוב, נוסף על העובדה שיש לה פרצוף כמו שלך."

רון לטשה מבט עז כל כך עד שלא מצמצה. היא ידעה כל חייה שיש לה אחות תאומה במרחק חצי עולם ממנה, אבל מראה אחותה כאן, חיה, מולה, הכה אותה באלם בפעם הראשונה בחייה.

שן פנה אליה. ״אל תגידי לי שיש לך היסוסים לגבי התוכנית.״

בנבכי מחשבותיה של רון התקשו פניה של סבתה. "כשתגיעי לאנדון, השאירי את ליבך ביער. אפילו רגע של חולשה ימיט אבדון על כולנו."

היא חשקה שיניים, כשמבטה עדיין ממוקד ברוז. ״לעולם לא.״

2
רוז

הנסיכה רוֹז ולהארט הייתה רגילה שמביטים בה.

שומרי הארמון אף פעם לא היו רחוקים ממנה, כפתורי הזהב על מדיהם מבהיקים באור השמש. המשרתים צפו בה במבטים מרוכזים לא פחות מהם, ולעיתים קרובות צפו את צרכיה עוד בטרם הביעה אותם בקול. והיה גם צַ'פְּמַן, שַׁמַּשׁ הארמון, שתמיד ריחף סביבה כמו עש. הוא ידע היכן היא נמצאת בכל רגע בכל יום, והקפיד שרוז לא תאחר אף פעם, למרות נטייתה להתמהמה ולחלום בהקיץ.

גם נתיניה צפו בה, כמובן. בפעמים הנדירות שבהן יצאה לעיר הבירה, אֶשְלִין, אנשים היו ממלאים את הרחובות בניסיון להבחין בה, ולו להרף עין. הרי היא נסיכתם האהובה, יפה כפרח הוורד שעל שמו היא קרויה, מתוקה וטהורה כניחוחו.

לפחות רוז הניחה שזה מה שהם חושבים עליה. נאסר עליה לדבר איתם, מותר היה לה רק לרפרף בריסיה ולנופף באצבעותיה מרחוק. אבל הכול ישתנה כאשר תהיה למלכה. היא הייתה נחושה בדעתה לבקר בארצות ממלכתה המרוחקות ולפגוש את האנשים שגרים שם. לדבר איתם ולהכיר אותם... לאפשר להם להכיר אותה.

לפעמים רוז הייתה בטוחה שאפילו הציפורים, החרמשניות, מביטות בה בריכוז רב יותר מהראוי. אבל הרי תמיד היה לה דמיון פורה. צ'פמן האשים בכך את סֶלֶסְט, חברתה הטובה ביותר של רוז. הן נהנו להחליף ביניהן סיפורים מטופשים, שכל אחד מהם מופרך יותר מקודמו, עד שהיו מתמוטטות בצחוק. לפעמים היו כותבות על מגילת קלף את משאלותיהן העמוקות ביותר ושורפות אותה לאור נרות, מפזרות את אפר רצונן לשמי הלילה.

רוז תמיד ייחלה לאהבה, ואילו סלסט בחרה בהרפתקה. רוז תהתה לפעמים אם תוכל לזכות בשתיהן. אבל חיי הרפתקה אינם ראויים למלכה. יהיה עליה להסתפק בריגושי החלומות בהקיץ וביופיים הפראי של גניה. היא חייכה כשבחרה ורד ורוד מהערוגה וגזמה יפה את גבעולו. היא הושיטה יד לפרח נוסף... ואז קפאה.

פתאום הייתה לה תחושה מטרידה וברורה שמישהו צופה בה. מישהו חדש. היא הרימה סנטר בחטף, והתאמצה לראות מעבר לשומרים בשערי הזהב ואל תוך היער האפלולי במרחק, שהשמש השוקעת העלתה בלהבות את צמרותיו.

כאב פרח בחזהּ. היא לחצה עליו בכף ידה. האם התפנקה בלחמניות מסוכרות רבות מדי אחר הצהריים? או שאולי זה רק מתח. הכתרתה ממש מעבר לפינה, והיא באמת עמוסה.

קול מוכר פילח את הגן השקט והקפיץ אותה. ״מה את עושה בחוץ לבד?״

מבין כל האנשים בחייה, איש לא השגיח על רוז בקפידה רבה יותר מאשר רוח־המלך. וִילֶם רַתְבּוֹרְן, האיש שהציל את חייה כשהייתה בת דקות בלבד, היה האפוטרופוס שלה זה כמעט שמונה־עשרה שנה, ובהחלט היו לו די שערות שיבה כהוכחה לכך. הוא הזעיף פניו עכשיו כשניגש אליה בצעדים רחבים, בעווית עמוקה שהזקינה אותו נוראות.

רוז רכנה מתוך אינסטינקט לקידה מושלמת, ושמלתה הוורודה התנפחה סביבה. ״רק קטפתי פרחים רעננים לחדר השינה שלי.״

אנחתו של וילם שרקה דרך אפו. ״זה תפקיד למשרת. אסור לך להיות בחוץ בחושך.״

רוז צחקה בקלילות, כדי להרגיע אותו. ״השמש רק התחילה לשקוע. ואני הרי לא מתרוצצת ברחובות אשלין. לא נשקפת לי שום סכנה בגנים שלי.״

וילם אמנם היה האדם הקרוב ביותר לאב בחייה, אבל תמיד היה ביניהם מרחק מסוים. במשך כל חייה ערגה רוז לאישור מצידו, ועכשיו יותר מאי־פעם רצתה להוכיח לו שהיא מוכנה להיות מלכה. שאפשר להפקיד בידיה את הממלכה, את העתיד.

היא הושיטה יד אל פרח נוסף. ״אתה דואג יותר מדי, וילם היקר.״

רוח־המלך הביט בה בחומרת סבר. ״כמה פעמים אני צריך לומר לך לשלוף את הראש מהעננים, רוז? את חייבת להיות דרוכה תמיד. הסכנה אורבת —״

״מכל עבר, ואין לבטוח באיש,״ סיימה רוז את המשפט במקומו, באנחה. לווילם הייתה אובססיה לביטחונה כל חייה, אבל עכשיו, לקראת הכתרתה הממשמשת ובאה, הוא הגיע לכלל פרנויה של ממש.

היא הזכירה לעצמה שהוא דואג כל כך רק מפני שהיא חשובה לו. היא הניחה יד עדינה על זרועו. ״וילם, אתה יודע שצרה לא יכולה לבוא על אנדון מתחת לעינו של המגן הגדול.״

הם הרי עמדו מתחת לפסלו, ומבט השיש של אביה הקדמון האצילי של רוז השגיח בדממה על הארמון. השגיח עליה. בינה לבין עצמה, רוז תמיד חשבה שהפסל שתלטני מדי. הוא חסם את האור בגניה, והוורדים שבצילו לא הצליחו לגדול לגובה של האחרים, אבל היא העדיפה שיהיה קרוב מאשר שלא יהיה בכלל. הוא הזכיר לה שהיא מבורכת, שהיא —

"בואי. עכשיו." וילם סגר את אצבעותיו סביב מפרק ידה. "אצווה לשלוח פרחים לחדרך."

רוז קמלה כשנסרחה אחריו, עזבה את אוויר הערב המשכר ואת כל המחשבות על רומנטיקה והרפתקאות, ונכנסה אל הצללים ששלח אליה הארמון.

כשאהיה מלכה הכול יהיה טוב יותר, הבטיחה לעצמה כשעלתה במדרגות המתפתלות למגדל שלה, סביב־סביב־סביב. אני ארקוד כל הלילה אם ארצה, ואיש לא יאמר לי מה לעשות.

היא חייכה אל השומר שניצב במדרגות כשפתחה את הדלת לחדר השינה שלה. רק כשהבחינה בדם על ידית הדלת הבינה שהקוצים דקרו את אצבעותיה.