יהודי איטליה

פתח דבר

ספר זה מנגיש בעברית מחקר מצוין, שזכה לשבחים ולפרסים במהדורתו האנגלית (2018). במוקד המחקר עומדת תופעה מתמדת של רעיון שגוי, שהמחברת מכנה בצדק מיתוס, ולפיו האיטלקים הם אנשים טובים (brava gente) ובלתי נגועים באנטישמיות. בשל אופיים זה של האיטלקים לא נרדפו היהודים במידה ניכרת אפילו בתקופתו האפֵלה של הפשיזם (בין 1938 ל-1945), ולא זו בלבד אלא שבמקרים רבים אף קיבלו סיוע שהציל אותם. לפי זה, גם חוקי הגזע של המשטר הפשיסטי נראו ראויים להסבר, המגלגל את אחריות מנהיגיו על גרמניה הנאצית. כמו בכל מיתוס, לא כל המסופר בו הוא שקר. אפילו בעניין זה יש קורטוב אמת, מפני שבהרבה מקרים הגישו אנשים ומוסדות סיוע וגרמו להצלה. אך לעומתם נהגו האיטלקים ברוע ובאנטישמיות בהרבה מקרים אחרים – ובעקבות זאת נפגעו הרבה יהודים, ויש כאלה שנשלחו למחנות השמדה נאציים. מסקרנת אפוא תופעת ההתמדה של רעיון האיטלקי הטוב והמיטיב – לא רק אצל אלה שזכו לסיוע ולהצלה, אלא אף אצל נפגעים רבים ששרדו, ובכללם כאלה שהיגרו מאיטליה אחרי השואה.

לנוכח קריאה מדוקדקת של ביבליוגרפיה עשירה, מגישה שירה קליין בפרקי הספר תיאור רבגוני של מציאות הפכפכה, שממנו משתמע גם ההסבר לתופעה המסקרנת הנ"ל. רוצה לומר: המציאות אכן הייתה הפכפכה כי היא נבעה מהתפתחות היסטורית, שבמהלכה טיפחו היהודים תודעה עצמית של השתלבות אינטגרלית בחברה האיטלקית ובתולדותיה והעצימו אותה במאה השנים הקודמות לתקופת הפשיזם. תודעה עצמית כזאת הובילה הן להתייחסויות סלחניות למאורעותיה של התקופה הפשיסטית והן לדרכים שבהן בחרו היהודים כדי לספר אותם אחרי השואה. בקיצור: המיתוס של האיטלקים הטובים והמיטיבים ניזון אף הוא מטיפוחה של התודעה העצמית האמורה.

שירה קליין היא חוקרת וסופרת מוכשרת ומנוסה, רגישה וביקורתית, הכותבת בסגנון פשוט וקולח ומביאה בדרך אגב גם הרבה עניינים נוספים מעוררי סקרנות מאתגרת (ובכלל זה צילומים נדירים).

ראובן בונפיל,
פרופסור אמריטוס להיסטוריה יהודית,
האוניברסיטה העברית בירושלים

מבוא

"לפני שתשאלי עוד שאלות, אני רוצה לספר לך משהו," אמרה קלרה רוֹטְמָן בת התשעים. זה היה בוקר בהיר בדצמבר 2013, בקליפורניה, ואני ראיינתי את קלרה בעבור ספרי על תולדות יהודי איטליה. הנהנתי והחזקתי את העט מוכן.

"האיטלקים הם העם הכי-הכי נפלא," אמרה. "אף פעם לא חוויתי אנטישמיות באיטליה."^[1]

אמירתה הפתיעה אותי בלשון המעטה. סיפורה של קלרה, כסיפוריהם של מרבית היהודים האיטלקים בני דורה, לא היה חף מצרות. קלרה גדלה בתקופת הפשיזם בעיר הנמל טְרִיֶסְטֶה. החיים כפי שהכירה אותם נעצרו בפתאומיות בשנת 1938, כשחוקקה איטליה סדרה של חוקים גזעניים נגד אוכלוסיית יהודיה, שמנתה כ-45,000 איש. לפתע פתאום גורשה מבית הספר, העסק של משפחתה התמוטט, ואביה נעצר ונשלח למחנה ריכוז איטלקי. לבסוף – אחרי חודשים של מריטת עצבים, שבהם הגישו בקשות לוויזות – נמלטה המשפחה לחופי אמריקה הסובלניים יותר. קלרה מעולם לא חזרה לאיטליה; אבל למרות זאת הייתה לה השקפה מַזְהֶרֶת בנוגע לאיטליה ולאיטלקים.

הספר הזה מביא הסתכלות חדשה על מיתוס גדלות רוחם של האיטלקים במלחמת העולם השנייה, ועל התפקיד שמילאו היהודים עצמם ביצירתו. לאיטליה יצא מוניטין, שממנו נהנתה במשך תקופה ארוכה, כאילו נהגה ביהודים במהלך המלחמה באופן מיטיב; לכאורה, הייתה האנטישמיות האיטלקית חיקוי קלוש בלבד של הגזענות הגרמנית, מדיניות מתונה שלא הסבה שום נזק.

אולם מאז שנות התשעים של המאה העשרים החלו חוקרים לחשוף את הפן האפל יותר של המדיניות האיטלקית נגד היהודים, ומחקרים רבים העלו את עניין מעורבותם של האיטלקים בשואה. למרות זאת, ההנחה הוותיקה שאיטליה הייתה טובה במובהק כלפי היהודים עדיין שַׁלֶּטֶת בשיח הציבורי. הדימוי של האיטלקים בתור "אנשים טובים", או "בְּרָאוָה גֶ'נְטֶה" באיטלקית, הוא עדיין אחד המיתוסים הרווחים באשר לאיטליה בת זמננו.

איזה תפקיד מילאו היהודים בקידום נרטיב ה"בְּרָאוָה גֶ'נְטֶה"? כיצד השפיעו עליהם התנסויותיהם בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה – שנים שבהן הפכו לפטריוטים איטלקים נלהבים, מקצתם אף לפשיסטים, מתוך שמירה על התרבות היהודית הנבדלת? במילים אחרות, כיצד הובילו ההתנסויות של יהודי איטליה, מהאמנציפציה ב-1848 ועד לחוקי הגזע הראשונים של איטליה ב-1938, לתמיכה בסיפור הזה ולעזרה לשמר אותו במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה?

טענתי היא שהיהודים עצמם, קורבנותיה של הגזענות האיטלקית במשך המלחמה, מילאו תפקיד בלתי מבוטל בכינונו של רעיון ה"בְּרָאוָה גֶ'נְטֶה" ובביסוסו. היהודים האיטלקים עצמם – כמו קלרה רוטמן – קידמו תדמית חיובית של איטליה במהלך המלחמה ולאחריה. הבסיס לתשבחות שהרעיפו היהודים על איטליה מעוגן בתקופות הקודמות למלחמת העולם השנייה, ומקורו מצוי במאה התשע-עשרה. יתר על כן, האידיאליזציה שערכו היהודים לאיטליה חצתה גבולות. פליטים יהודים ממוצא איטלקי שהגיעו לארצות הברית ולפלשתינה (ארץ ישראל הבריטית), הרימו את איטליה על נס לא פחות מאשר הניצולים שנותרו בארץ המגף. הם אלו שהפיצו את המעשייה החביבה של ה"בראווה ג'נטה" הרבה מעבר לגבולות אירופה.

אך ספר זה אינו עוסק בזיכרון בלבד; הוא מביא תובנות חדשות על חיי היהודים בין 1850 ל-1950 וסוקר את התנהלותם באיטליה של ימינו, דבר מהותי להבנת השבחים שהם מרעיפים על החברה האיטלקית. על פי ההבנה המקובלת התבוללו יהודי איטליה, כלומר נטשו את זהותם היהודית, אחרי שהוענק להם שוויון זכויות במאה התשע-עשרה. אַרְאֶה את ההפך מזה: בתור דת ותרבות שגשגה היהדות בעקבות האמנציפציה – המהלך שהעניק ליהודים שוויון זכויות מבחינה חוקית ואזרחית. יתר על כן, לאחר פסק זמן כפוי של שבע שנים בין 1938 ל-1945, עלתה התרבות היהודית שוב כפורחת.

ספר זה נועד כדי להסביר מדוע עזרו היהודים האיטלקים ליצור דימוי של גדלות רוח איטלקית – ובייחוד גדלות רוח פשיסטית. וזאת בניסיון לענות על שאלה שלא נחקרה כל צורכה: מדוע, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תמכו רוב היהודים האיטלקים בפשיזם? סוגיית ההצטרפות לתנועה הפשיסטית, קבלתה ואדישות היהודים כלפיה היא כיום מקור לאי-נחת בקרב יהודים איטלקים. בעידן שבו מותחים בחריפות ביקורת על הפשיזם ועל כל מה שייצג – אימפריאליזם, גזענות, דיכוי חירויות, סמכות בלא סייג של המדינה – קיים חוסר נוחות טורדני, המציק ליהודים שהוריהם או סביהם הפגינו גישה חיובית כלפי הפשיזם או לפחות היו סובלניים בנוגע אליו. אבל היהודים שבחרו בו עשו זאת מסיבותיהם, הנחשפות במכתבים לבני משפחה, ביומנים אישיים ובספרי זיכרונות. אחת הסיבות הנידונות בספר זה, שבגינה גילו היהודים סובלנות כלפי הפשיזם, הייתה החשש מפני איום המהפכה של השמאל הסוציאליסטי. מאחר שהפשיזם הבטיח לשמור על זכויותיו ועל הונו של מעמד הביניים, שרוב היהודים השתייכו אליו, הם ראו בו חלופה בטוחה יותר. האמון שנתנו היהודים בפשיזם גרם להם לסמוך על המשטר, אפילו אחרי שפנה נגדם בסוף שנות השלושים של המאה העשרים.

היהודים ומיתוס ה"בראווה ג'נטה"

עד שנות התשעים של המאה העשרים הניחו מרבית החוקרים בתחום, שאיטליה נהגה יפה ביהודיה במשך מלחמת העולם השנייה. מחקרים בדבר השואה ששיקפו את דעת הקהל באיטליה ומחוצה לה, הקטינו את חלקה של איטליה ברדיפת היהודים בה והטילו את האשמה כולה על גרמניה. הם תיארו את האנטישמיות האיטלקית כחיקוי קלוש של מקבילתה הזדונית בגרמניה. לפי התרחיש האוהד ביותר זה היה ניסיון בלתי רציני, ובתרחיש הגרוע ביותר – מדיניות מחושבת, אולם כזו שרק מוסוליני ותלייניו תמכו בה ולא איטלקים מן השורה.

המחקר החשוב הראשון שעסק בחיי היהודים תחת שלטון הפשיזם, נכתב בידי רֶנְצוֹ דֶה פֵלִיצֶ'ה – היסטוריון לא יהודי בעל מוניטין, שנקט גישה זו. ספרו של דה פליצ'ה, שיצא לאור בשנת 1961, ציין ש"האמצעים האנטישמיים שננקטו לא היו פופולריים בקרב מרבית האיטלקים". למעשה, כתב דה פליצ'ה, "הפצת הדיבה וההאשמות המפלצתיות נגד היהודים" שכנעו את האיטלקים "לפקוח את עיניהם בנוגע לפשיזם... ולשנות את דעתם". כיוון שהאיטלקים היו "חסינים למדי נגד גזענות" הם הגיבו על חוקי הגזע בתגובות של "שאט נפש, סולידריות עם היהודים ואובדן האמון במדינה".^[2] ספרו של דה פליצ'ה והגישה שפטרה את האיטלקים מאשמה, קבעו את הנימה השלטת בנושא במשך עשרות שנים. הספר התפרסם בשבע מהדורות איטלקיות נוספות (1972, 1977, 1988, 1993, 2002, 2005, 2008), תורגם לאנגלית בשנת 2001 ויצא לאור במהדורה אנגלית נוספת בשנת 2015.

היסטוריונים אחרים נקטו נימה חיובית זהה לזו של דה פליצ'ה בכותבם על גישתם של האיטלקים. גרסאות אחדות של השיח בנוסח ה"בראווה ג'נטה" תיארו את האיטלקים כמתנגדי פשיזם ברובם, או ככאלה ששאפו להציל יהודים; גרסאות אחרות תיארו אותם כדוגלים בפשיזם בלתי מזיק. שתי הגישות קבעו שהאיטלקים לא היו מסוגלים למעשי עוול.^[3] בשנת 1978 ציין מאיר מיכאליס את ה"פִילוֹשֵׁמִיּוּת של הציבור האיטלקי".^[4] ב-1981 אמר מיכאל מארוס ש"הרדיפות [מאת האיטלקים] התנהלו בעצלתיים".^[5] בסקירת השואה שערך מארוס ב-1989, חזר על דבריו ואמר ש"הרדיפות [באיטליה]... כללו יוצאי דופן רבים ולא התקבלו בתמיכה נלהבת אצל האוכלוסייה האיטלקית".^[6]

בשנת 1986 ארגנו חוקרים רבים כנס, שכותרתו הייתה "איטלקים ויהודים: הצלה ועזרה במהלך השואה". בעקבות זאת יצא לאור ספר מאמרים ושמו "מפלט באיטליה". "התפקיד שמילאו האיטלקים [היה] להציל יהודים איטלקים וזרים ולהגן עליהם," קבע איבו הֶרְצֶר, העורך.^[7] ב-1990 העלה ג'ונתן סטיינברג על נס את "החמלה המעשית הניכרת" של האיטלקים לנוכח רדיפות יהודים.^[8] ב-1995 חזר דה פליצ'ה עצמו על דעה זו במאמר פרי עטו. "באיטליה לא ידעו מהי גזענות, ולאנטישמיות כשלעצמה לא הייתה מסורת נפרדת," כתב. "החקיקה הגזענית בשנים 1938–1939... [הייתה] בעלת אופי שונה, מתון יותר ו'מתורבת'," המשיך, מפני שאיטליה "החילה את חוקי הגזע בנוסח מסויג, נמנעה מהפרזות והשתמשה לפעמים במהלכים 'עדינים', שבסופו של דבר היו לטובת היהודים".^[9]

משנות השמונים המאוחרות של המאה הקודמת, החלו חוקרים אחדים להטיל ספק במעשייה על האיטלקים נקיי הכפיים. התמריץ לשינוי הגיע ב-1988; במלואת חמישים שנה לחוקי הגזע נוצר דחף למחקר נוסף. בשנה ההיא התקבצו כתריסר הוגי דעות לכנס שעסק בחוקים האיטלקיים נגד היהודים, ולָה רָאסֶנְיָה מֶנְסִילֶה דִי ישראל – כתב העת האקדמי האיטלקי החשוב להיסטוריה יהודית ולתרבות יהודית – הוציא לאור גיליון מיוחד ובו 500 עמודים של מאמרים ומסמכים על "חוקים נגד יהודים".^[10] בנוגע לאנטישמיות באיטליה התרחב תחום המחקר במידה ניכרת משנות התשעים ואילך, כשעוד ועוד חוקרים החלו לעסוק בו. ממצאי החוקרים האלה, המופיעים בתמצית בפרק השלישי והרביעי של ספר זה, הראו בעליל שהאמת לא הייתה כה נטולת רבב כפי שתיארו דה פליצ'ה ואחרים. אנטישמיות בארץ המגף לא יובאה מגרמניה, אמרו הללו, וממשלת איטליה רדפה יהודים בלא לאות בין 1938 ל-1945. מישל סרפטי, סטפנו קאוויליה ומייקל ליווינגסטון הוכיחו את ההיקף הנרחב שבו יושמו חוקי הגזע האיטלקיים; ג'ורג'ו פאבר ואנליזה קפריסטו התמקדו בהשפעתם ההרסנית על מחברים יהודים ועל אנשי אקדמיה יהודים; אִילַרְיָה פּאוואן חקרה את השפעתן הכלכלית האדירה של הרדיפות; ליליאנה פיצ'וטו ואנצו קולוטי הראו את שותפותן של הרשויות האיטלקיות לפשע בעת איתור היהודים, כינוסם ומסירתם לידי הנאצים; דייוויד קרצר וסוזן צוקוטי הבליטו את שתיקתו של הוותיקן באשר לחוקי הגזע ובהמשך בנוגע למשלוחי היהודים מאיטליה; והרשימה עוד ארוכה.^[11] היסטוריונים אחרים – כגון גורי שוורץ, פיליפו פוקרדי, לוץ קלינקהאמר, רבקה קליפורד ומיקלה באטיני – התוו את תולדות הזדכותה של איטליה מאשמה בסוף שנות הארבעים ובעשרות השנים הבאות וחשפו כיצד השתרשה מעשיית ה"בראווה ג'נטה" בארץ המגף ובדעת הקהל.^[12]

נכון הדבר, אמרו ההיסטוריונים, שרצח יהודי איטליה החל אחרי שהגיעו אליה הגרמנים בספטמבר 1943, ושאיטלקים לא יהודים – הן שוטרים והן אזרחים מן השורה – הגנו עליהם מפני שילוח למחנות המוות. מתוך 32,307 יהודים שהתגוררו באיטליה בספטמבר 1943, החודש שבו נכנסו הגרמנים לאיטליה – מתו 7,200 (22%), רובם באושוויץ.^[13] עזרה מאת האיטלקים הייתה חיונית, על פי ההוכחה, בכך שאפשרו ל-78% מיהודי איטליה לשרוד, אחוז די גבוה לעומת קהילות יהודיות אחרות באירופה. אולם שוטרים ואזרחים איטלקים גם מילאו תפקיד פעיל בשילוח היהודים למחנות המוות. ממשלת איטליה "התחרתה" בגרמנים על הזכות לקבץ יחד יהודים ולהחרים את רכושם; המשטרה האיטלקית ערכה אחריהם מצוד, כינסה וכלאה אותם במחנות ובבתי סוהר בניהול איטלקי ומסרה אותם לידי הגרמנים. הלשנות היו תופעה נפוצה מאוד בשנים ההן, ואזרחים איטלקים היו מדווחים למשטרה על יהודים שהסתתרו. היהודים האיטלקים שרדו לא רק בזכות העזרה מאיטלקים נוצרים, אלא אף בזכות התאריך המאוחר שבו הגיעו הגרמנים לאיטליה, הקִרבה הגאוגרפית לשווייץ הניטרלית ולדרום שבידי כוחות בעלות הברית וכן הכאוס שיצרה מלחמת האזרחים, שהביא לידי הימצאותם של עקורים רבים, ובקרבם בלטו היהודים הנמלטים פחות.

אבל למרות המחקר הנרחב שנעשה בזמן האחרון בעניין שואתם של יהודי איטליה, סיפור ה"בראווה ג'נטה" עדיין מקובל מאוד בקרב הציבור. גרסאות על השואה באיטליה שאינן מבוססות מבחינה אקדמית, כמו מאמרי עיתונות, רומנים וסרטים – עדיין מחמיאות לאיטליה. דוגמה בולטת אחת היא הסרט החיים יפים מאת רוברטו בֶּנְיִינִי (1997), שהוא אולי המפורסם ביותר על היהודים האיטלקים בזמן המלחמה.^[14] סרט זה זכה בפרסים רבים של "האקדמיה לקולנוע" (אוסקר) וב"גראן פרי", הפרס החשוב ביותר בפסטיבל הסרטים של קאן בשנת 1998. כמו כן זכה הסרט לצפיית שיא של יותר מ-16 מיליון צופים, כשהוצג באוקטובר 2001 בטלוויזיה האיטלקית.^[15] הוא משקף ואף מגביר את הרעיון של הנדיבות האיטלקית כלפי היהודים. חוקי הגזע של 1938 בקושי מוזכרים בו; העלילה מתחילה ב-1939, והחיים היהודיים של התקופה הם חסרי דאגה ושמחים. העלילה מתארת יהודי המתחתן עם קתולית, זיווג שהיה כמעט בלתי אפשרי על פי חוקי הגזע. כשהגזענות האיטלקית מופיעה בכל זאת בסרט, היא מוּדרת למקום משני ומלוּוה בהשוואות אל הגזענות הגרמנית, מתוך הדגשת חוסר הנזק של האנטישמיות האיטלקית. החיים יפים וסרטים נוספים מהעת האחרונה מדגימים, שדעת הקהל בארץ המגף ומחוצה לה עדיין לא השתכנעה בדבר חומרתה של המדיניות שנקטה איטליה נגד היהודים.

ויקיפדיה, האנציקלופדיה שבה מעיינים אנשים מכל רחבי העולם יותר מבכל מקור אחר, והנערכת בשיתוף עם הציבור, משקפת את הפופולריות של רעיון "האיטלקי הטוב". המאמר בשפה האנגלית על "חוקי הגזע באיטליה" מציין (באפריל 2017) ש"חוקי הגזע האיטלקיים לא זכו לפופולריות בקרב רוב האיטלקים מן השורה" ומפנה למקור של דה פליצ'ה בתור אסמכתא. מאמר זה נקרא בממוצע 1,800 פעמים בחודש.^[16] למאמר "תולדות היהודים באיטליה" יש 4,400 צפיות בחודש, והוא אינו מכיל מידע רב על היהודים בזמן שלטון הפשיזם או במהלך מלחמת העולם השנייה.^[17] המאמרים הללו – שקהל קוראיהם עולה במספרו בהרבה על כל מה שהיסטוריון יכול לקוות לו אֵי פַּעַם – לא רק משקפים את דעת הקהל על גדלות רוחם של האיטלקים; הם אף מחזקים אותה.

הרעיון של הפילושמיות האיטלקית אינו בגדר תפיסה מבודדת. הוא חלק מסיפור מקיף יותר, העוסק בגדלות הרוח האיטלקית. במשך שנים רבות קידמה איטליה הרשמית את הרעיון, ואחרי 1943 תמכו בו רוב האיטלקים במחתרת ועמלו להפיל את המשטר הפשיסטי ולסלק את הכובשים הגרמנים. האיטלקים אף טיפחו את תדמיתם בתור כובשים נדיבים, שהקימו את מושבותיהם באפריקה מהעשור השני של המאה העשרים ועד לשנות הארבעים ונהגו בהן כביכול באופן מיטיב, וגם בעת הכיבוש האיטלקי של יוון ויוגוסלביה בין 1940 ל-1943.^[18]

בשנות התשעים של המאה הקודמת החלו הוגים להתריס נגד ההנחות הבלתי מבוססות הללו, ובערך בה בעת החלו עמיתיהם להטיל ספק בגדלות רוחם (כביכול) של האיטלקים כלפי היהודים.^[19] ב-1991 חשף מחקרו של קלאודיו פאוונה, שבין 1943 ל-1945 בחרו איטלקים רבים להילחם לצד הפשיסטים והנאצים נגד אנשי המחתרת, דבר שהביא בפועל לידי מלחמת אזרחים.^[20] חוקרים אחרים חשפו את הפן האלים של האיטלקים, שהתגלה מחוץ לארצם. הקולוניאליזם האיטלקי בלוב, בסומליה, באֵרִיתְרֵיאָה ובאתיופיה גבה מחיר של 100,000 נפש.^[21] איטליה השתמשה בגז רעיל, נשק שנאסר לשימוש בקנה מידה בין-לאומי, בהתקפותיה על לוב ואריתריאה בשנות העשרים ועל אתיופיה בשנים 1935–1936. האיטלקים כפו על בני האוכלוסייה האפריקנית טרנספרים, צעדות מאולצות ושהייה במחנות ריכוז וכן ניצלו אותם מינית והפלו אותם בחיי היום-יום.^[22] הכובשים האיטלקים ששלטו ביוון וביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, שרפו והרסו כפרים ואף עינו אזרחים והוציאו אותם להורג.^[23]

אבל ממש כשם שהנרטיב הנוגע ליהודים עדיין שולט בכיפה באמצעי התקשורת ובדעת הקהל, כן שולטת המעשייה על הגינותה של איטליה בטריטוריות הכבושות. הסרט ההוליוודי המנדולינה של קפטן קֹורֵלִי (2001) מדגים זאת היטב. הוא מעמת איטלקים אוהבי שלום עם גרמנים גסי רוח ואלימים באי יווני כבוש.^[24] היסטוריונים העלו כל מיני סיבות, שבגללן הטענות על גדלות רוחם של האיטלקים כלפי היהודים, האפריקנים והיוונים עדיין מחזיקות מעמד. הללו כוללות בין היתר את הסתייגות המדינה האיטלקית מהודאה בפשעיה במושבותיה ובשנות המלחמה; הוצאה לאור של ספרים בעידוד המדינה, שהיללו את התנהלותה בשנות השלושים והארבעים; וסטריאוטיפים מלגלגים ומשמיצים, שעדיין מצויים בשימוש אצל הקהילה הבין-לאומית, על שהאיטלקים אינם מסוגלים להילחם ולכן לא ייתכן שחוללו פשעים רציניים.^[25]

ספר זה מכניס את גדלות רוחם (לכאורה) של האיטלקים להקשר מחודש. אני טוענת שהיהודים, למרות היותם קורבנות של הגזענות האיטלקית, מילאו תפקיד מרכזי בעניין – ולפיכך המיתוס הזה ממשיך להתקיים. יהודים איטלקים החמיאו לאיטליה בתיאוריהם למן חקיקת חוקי הגזע והמשיכו בזה גם אחרי שהסתיימה המלחמה. "איטליה פשוט אינה יכולה ליישם את התאוריות הגזעניות הגרמניות. הן זרות לציוויליזציה ולתרבותה של הארץ," אמר יהודי איטלקי באוגוסט 1938, ממש לפני חקיקתו של חוק הגזע הראשון. שבוע לאחר החקיקה, באמצע ספטמבר 1938, כתבו שלושה יהודים מפרארה, מפירנצה וממילאנו: "עדיין איננו יודעים את היקף התקנות... אבל אנו בוטחים בהגינותן של החלטות הממשלה." "מוסוליני המסכן, הוא כרע על ברכיו לפני היטלר," הזדעק יהודי אַחֵר חודשים אחדים לאחר מכן, בניסיון להסביר את חוקי הגזע. "מסכנים האיטלקים, הם חפים מפשע. העם המסכן הזה שלנו באמת ביש מזל," כתב פליט יהודי בארצות הברית. הוא העלה מילים אלו על הכתב בתחילת 1943, אפילו שחוקי הגזע עמדו בעינם זה למעלה מארבע שנים. "גזע וגזענות [הן] מילים מרוחקות מהחיים היפים, הבריאים והאוהבים של הפריפריה האיטלקית... שאינה יודעת רוע מהו," כתב יהודי איטלקי נוסף ב-1946. "מוסוליני נאלץ ליצור את האנטישמיות," קבעה יהודייה איטלקייה ב-1955. "דבר כזה לא היה קיים באיטליה לפניו..^[26] וככה חשב גם יהודי איטלקי אחד בשנת 1995, כשהתראיין בנוגע לעברו מטעם "קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה". "לא הייתה אנטישמיות באיטליה," הסביר. "זה בא בהמשך והתחיל בגרמניה."^[27]

כיצד אפשר להסביר את ההכרזות המחמיאות שהרעיפו היהודים על איטליה? גורי שוורץ ניסה להעלות תשובה אפשרית. הוא הראה כיצד ניקו מנהיגיהן של הקהילות היהודיות את האיטלקים מאשמה בשנות הארבעים המאוחרות מסיבות פרגמטיות. ממשלת איטליה שלאחר המלחמה ביקשה לטהר את האיטלקים מן האחריות למעשיהם בזמן המלחמה, כדי לזכות במידת אהדה מאת בעלות הברית. אך מנהיגים יהודים-איטלקים חפצו בשיתוף הפעולה של הממשלה כדי לעזור לאלפי פליטים יהודים, שעברו דרך איטליה בדרכם לפלשתינה. בנוסח "יד רוחצת יד", תמכו המנהיגים היהודים האיטלקים בגרסה של ניקיון הכפיים האיטלקי, והממשלה הרשתה לפליטים לשהות בארץ המגף.^[28] המחקר הנוכחי מסתמך על ממצאיו של שוורץ ומרחיב אותם, הן מבחינה תמטית והן מבחינה כרונולוגית.

אַרְאֶה שהשבחים שהיהודים מרעיפים על האיטלקים, נובעים ממקורות הקודמים לתקופה שאחרי המלחמה ואף קדמו למלחמת העולם השנייה, ושהם מושרשים עמוקות במאה התשע-עשרה. איחוד איטליה תחת מלכות אחת הושלם בשנת 1870 והביא בעקבותיו שוויון זכויות בעבור היהודים. לאחר האמנציפציה השתפרו תנאי מחייתם. הם יצאו מהגטאות, זכו להשכלה רחבה יותר ועבדו במשרות ובמקצועות טובים יותר מֵאֵי פַּעַם. בקיצור, הפכו לחלק בלתי נפרד של הבורגנות האיטלקית. ככל שהשתפרו חיי היהודים, כן העמיקה הרגשת הפטריוטיות שלהם, כיוון שזקפו לזכות מלכות איטליה את קיומם המיטיב. מלחמת העולם הראשונה חיזקה עוד יותר את קשרי היהודים עם ארץ המגף. כשהצטרפה איטליה למלחמה ב-1915, נחפזו היהודים לעלות על הבריקדות כדי להגן על המולדת, אף שפירוש הדבר היה להילחם בבני דתם שבצד האוסטרי. אפילו עליית הפשיזם ב-1922 לא פגמה בתחושת השתייכותם לחברה האיטלקית.

עשרות השנים שבהן השתלבו היהודים בחברה הכללית, ידעו רווחה והרגישו פטריוטיות, עיצבו את תגובתם באשר לחוקי הגזע של 1938. אף שהיו היהודים האיטלקים מזועזעים ונבעתים עֵקֶב הרדיפות, המשיכו רבים מהם לתת אמון באיטליה ונאחזו בנרטיב שהפך מאוחר יותר למהותה של תדמית ה"בראווה ג'נטה". וככה היה בערך הלך המחשבה: המדינה היטיבה עימם בעבר כל כך, עד שהחוקים הללו יהיו לבטח זמניים בלבד. ברור שממשלת איטליה חוקקה אותם אך ורק כדי להפיס את דעתו של היטלר ותבטל אותם ברגע שתוכל. מרבית היהודים האיטלקים בטחו בממשלה עד כדי שזלזלו באפשרות לעזוב את איטליה; שיעורי ההגירה היו נמוכים בהרבה מן הצֶפִי של משקיפים חיצוניים ושיקפו את האמונה, שימים טובים יותר ממתינים ממש מעבר לפינה. המעטים שהיגרו – כ-3,000 איש (פחות מ-9%) – עדיין החזיקו ברעיון ניקיון כפיהם של האיטלקים.^[29] תומכיה המוחצנים ביותר של איטליה במהלך המלחמה היו דווקא הפליטים היהודים-איטלקים בארצות הברית. הם אומנם נסעו לאמריקה כדי להימלט מפני הגזענות האיטלקית, אך שנות המלחמה עברו עליהם מתוך האדרת שמה של ארץ מולדתם. השבחים שהרעיפו על איטליה היו מושתתים על עשרות שנים של אינטגרציה. כמו כן, באמצעות אפיון האיטלקים בתור נקיי כפיים (למעשה כאנטי-פשיסטים) קיוו לשכנע קהילה איטלקית אמריקנית גדולה של לא יהודים, כדי שירימו את נס המרד נגד מוסוליני.

ניצולים יהודים שיצאו ממחבואיהם אחרי המלחמה, התוו אף הם דיוקן חיובי של איטליה. מובן שיחסם כלפי איטליה השתנה; הטראומה מהרדיפות, מרצח יקיריהם ומההרס המסיבי של רכוש יהודי פרטי ושל מבני הקהילה – נתנה את אותותיה. אולם בד בבד עם הכאב על כל מה שהתרחש בין 1938 ל-1945, בחרו רוב היהודים האיטלקים להישאר באיטליה אחרי המלחמה ולהתפייס עם שכניהם. בעקבות החשיבה החיובית הזאת יכלו היהודים האיטלקים להרגיש שוב בבית באיטליה. הם חיזקו שלא במתכוון את רעיון גדלות רוחם של האיטלקים במשך מלחמת העולם השנייה.

הערות:

[1] רַאֲיוֹן המחברת עם קלרה רוטמן, לייקווד, קליפורניה, 1 בדצמבר 2013, אוניברסיטת צ'אפמן, פרנק מאונט פלזנט אוספים מיוחדים, אוסף על חיי היהודים באיטליה. 
[2] Renzo De Felice, The Jews in Fascist Italy: A History (New York: Enigma Books, 2001), xv, 296–297. ראו גם עמ' 317. נדפס בפעם הראשונה ב-1961. 
[3] לטיעון זה ראו: Rebecca Clifford, Commemorating the Holocaust: The Dilemmas of Remembrance in France and Italy (Oxford: Oxford University Press, 2013), 83. 
[4] Meir Michaelis, Mussolini and the Jews: German–Italian Relations and the Jewish Question in Italy, 1922–1945 (Oxford: Clarendon Press, 1978), 413. 
[5] Michael Marrus et al., Vichy France and the Jews (New York: Basic Books, 1981), 316. [חזרה]
[6] Michael R. Marrus et al., “Nazis and the Jews in Occupied Western Europe, 1940–1944,” in Unanswered Questions: Nazi Germany and the Genocide of the Jews, ed. François Furet (New York: Schocken Books, 1989), 191. 
[7] “Italians and Jews: Rescue and Aid during the Holocaust,” כנס בבוסטון, 6–7 בנובמבר 1986.Ivo Herzer, “Introduction,” in The Italian Refuge: Rescue of Jews During the Holocaust (Washington, DC: Catholic University of America Press, 1989), 3. ראו גם עמ' 7, 10. 
[8] Jonathan Steinberg, All or Nothing: The Axis and the Holocaust, 1941–1943 (London: Routledge, 1990), 228. 
[9] Renzo De Felice, “Foreword,” in Uncertain Refuge: Italy and the Jews during the Holocaust, ed. Nicola Caracciolo (Urbana: University of Illinois Press, 1995), xv–xvii. 
[10] La Legislazione Antiebraica in Italia e in Europa: Atti del Convegno nel Cinquantenario delle Leggi Razziali, Roma, 17–18 Ottobre 1988 (Roma: Camera dei deputati, 1989). La Rassegna Mensile di Israel 54, no. 1–2 (1988), [גיליון מיוחד]Le Leggi Contro gli Ebrei: Numero Speciale in Occasione del Cinquantennale della Legislazione Antiebraica Fascista.על חשיבותה של שנת 1988, ראו גם:Valeria Galimi, “La Persecuzione degli Ebrei in Italia (1938–1943): Note sulla Storiografia Recente,” Contemporanea 5, no. 3 (2002): 587–588. 
[11] ראו בסדר כרונולוגי:Liliana Picciotto, “The Anti-Jewish Policy of the Italian Social Republic,” Yad Vashem Studies 17 (1986). Stefano Caviglia, “Un Aspetto Sconosciuto della Persecuzione: L’Antisemitismo ‘Amministrativo’ del Ministero dell’Interno,” Rassegna Mensile di Israel 54, no. 1–2 (1988): 236. Michele Sarfatti, “Le Leggi Contro gli Ebrei – 1938,” ibid. Michele Sarfatti, “Il Censimento degli Ebrei del 22 Agosto 1938 nel Quadro dell’Avvio della Politica Antiebraica di Mussolini,” in Italia Judaica; gli Ebrei nell’Italia Unita, 1870–1945 (Roma: Ministero per i beni culturali e ambientali, 1993). Renata Broggini, La Frontiera della Speranza: Gli Ebrei dall’Italia Verso la Svizzera, 1943–1945 (Milano: Mondadori, 1998), Chapter 2. Giorgio Fabre, L’Elenco. Censura Fascista, Editoria e Autori Ebrei (Torino: S. Zamorani, 1998). Enzo Collotti, ed., Razza e Fascismo: La Persecuzione Contro gli Ebrei in Toscana (1938–1943) (Roma: Carocci, 1999). Susan Zuccotti, Under His Very Windows: The Vatican and the Holocaust in Italy (New Haven, CT: Yale University Press, 2000). Annalisa Capristo, “L’Esclusione degli Ebrei dall’Accademia d’Italia,” Rassegna Mensile di Israel 67, no. 3 (2001). David Kertzer, The Popes against the Jews: The Vatican’s Role in the Rise of Modern Anti-Semitism (New York: A. Knopf, 2001), Part 3. Ilaria Pavan, Tra Indifferenza e Oblio: Le Conseguenze Economiche delle Leggi Razziali in Italia 1938–1970 (Firenze: Le Monnier, 2004). Davide Rodogno, Fascism’s European Empire: Italian Occupation during the Second World War (New York: Cambridge University Press, 2006). Michele Sarfatti, The Jews in Mussolini’s Italy: From Equality to Persecution (Madison: University of Wisconsin Press, 2006). Michael A. Livingston, The Fascists and the Jews of Italy: Mussolini’s Race Laws, 1938–1943 (2014).ראו גם את הסקר ההיסטוריוגרפי אצל:Stefano Luconi, “Recent Trends in the Study of Italian Antisemitism under the Fascist Regime,” Patterns of Prejudice 38, no. 1 (2004). 
[12] Guri Schwarz, After Mussolini: Jewish Life and Jewish Memories in Post-Fascist Italy (Portland, OR: Vallentine Mitchell, 2012), 121–134. Filippo Focardi et al., “The Question of Fascist Italy’s War Crimes: The Construction of a Self-Acquitting Myth (1943–1948),” Journal of Modern Italian Studies 9, no. 3 (2004): 343. Filippo Focardi, “La Percezione della Shoah in Italia nell’Immediato Dopoguerra: 1945–1947,” in Storia della Shoah in Italia: Vicende, Memorie, Rappresentazioni, vol. 2, ed. Marcello Flores (Torino: UTET, 2010). Clifford, Commemorating the Holocaust, פרק 2, בייחוד עמ' 82–83. David Bidussa, Il Mito del Bravo Italiano (Milano: Il Saggiatore, 1994), 9–10, 79. Michele Battini, “Sins of Memory: Reflections on the Lack of an Italian Nuremberg and the Administration of International Justice after 1945,” Journal of Modern Italian Studies 9, no. 3 (2004). ראו גם: Claudio Fogu, “Italiani Brava Gente: The Legacy of Fascist Historical Culture on Italian Politics of Memory,” in The Politics of Memory in Postwar Europe, ed. Richard Ned Lebow, Wulf Kansteiner, and Claudio Fogu (Durham, NC: Duke University Press, 2006). Emiliano Perra, Conflicts of Memory: The Reception of Holocaust Films and TV Programmes in Italy, 1945 to the Present (New York: Peter Lang, 2010). Oscar Österberg, “Taming Ambiguities: The Representation of the Holocaust in Post-War Italy,” in The Holocaust on Post-War Battlefields: Genocide as Historical Culture, ed. Klas-Göran Karlsson and Ulf Zander (Malmo: Sekel, 2006). Enzo Collotti, “La Shoah e il Negazionismo,” in La Storia Negata: Il Revisionismo e il suo Uso Politico, ed. Angelo Del Boca (Vicenza: N. Pozza, 2009), 239–244. Robert Gordon, The Holocaust in Italian Culture, 1944–2010 (Stanford, CA: Stanford University Press, 2012), בייחוד פרק 6. 
[13] מתוך 7,200 המתים – 5,970 נפטרו בעקבות ההגליה, 322 נפטרו באיטליה, ובין 900 ל-1,000 עדיין נעדרים. Liliana Picciotto, “Statistical Tables on the Holocaust in Italy, with an Insight on the Mechanism of the Deportation,” Yad Vashem Studies 33 (2005): 340n56. מספר היהודים באיטליה בתום המלחמה אינו מעיד על שיעורי ההישרדות, מאחר שבין 1943 ל-1945 זרמו אלפי יהודים פנימה והחוצה בניסיון להגיע אל בעלות הברית שבדרום ולהפליג לפלשתינה. 
[14] La Vita è Bella, directed by Roberto Benigni (1997; Italy: Cecchi Gori Group Tiger Cinematografica). ראו גם פרק 8. 
[15] על פי מדריך הטלוויזיה הוקרן הסרט בערוץ RAI 1 ב-17 ביולי 2013. “La Vita è Bella,” www.ufficiostampa.rai.it/mb_index.aspx?file=mb_98053.html (accessed April 2015). Österberg, “Taming Ambiguities,” 35. 
[16] “Italian Racial Laws,” Wikipedia, http://en.wikipedia.org/wiki/Italian_Racial_Laws (accessed November 17, 2017). “Page Views Analysis for ‘Italian Racial Laws,’” https://tools.wmflabs.org/pageviews (כניסה לדף “Italian Racial Laws” ובחירה בסיווג לפי תאריך “Monthly” יניבו 1,859 צפיות בממוצע לחודש; גישה הושגה ב-17 בנובמבר 2017). ההצהרה שהחוקים אינם פופולריים הייתה קיימת בוויקיפדיה מאז ה-26 בפברואר 2013, מייד אחרי פתיחתו של הדף. כדי לראות מתי נוספה ההצהרה בפעם הראשונה, בקרו בקישור הזה (השוואת מצב הדף בין ה-7 בפברואר ל-26 בפברואר 2013): “Italian Racial Laws: Difference between Revisions,” comparing February 7 and 26, 2013, https://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Italian_Racial_Laws&type=revision&diff=540816494&oldid=537118955, accessed November 17, 2017. 
[17] “History of the Jews in Italy,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/ History_of_the_Jews_in_Italy (accessed November 17, 2017). “Page Views Analysis for ‘History of the Jews in Italy,’” https://tools.wmflabs.org/pageviews (כניסה לדף “History of the Jews in Italy” ובחירה בסיווג לפי תאריך “Monthly” יניבו 4,420 צפיות בממוצע לחודש; גישה הושגה ב-17 בנובמבר 2017). 
[18] בנוגע להשערה על טוב ליבם של האיטלקים באפריקה, ראו: Angelo Del Boca, “The Myths, Suppressions, Denials, and Defaults of Italian Colonialism,” in A Place in the Sun: Africa in Italian Colonial Culture from Post-Unification to the Present, ed. Patrizia Palumbo (Berkeley: University of California Press, 2003). Luigi Cajani, “The Image of Italian Colonialism in Italian History Textbooks for Secondary Schools,” Journal of Educational Media, Memory, and Society 5, no. 1 (2013): 76–83. בנוגע להשערה על נדיבותם של האיטלקים בארצות הבלקן, ראו: Lidia Santarelli, “Muted Violence: Italian War Crimes in Occupied Greece,” Journal of Modern Italian Studies 9, no. 3 (2004): 280–282. Filippo Focardi, “Reshaping the Past: Collective Memory and the Second World War in Italy, 1945–1955,” in The Postwar Challenge: Cultural, Social, and Political Change in Western Europe, 1945–58, ed. Dominik Geppert (Oxford: Oxford University Press, 2003). Focardi et al., “Fascist Italy’s War Crimes.” “Introduction,” Ruth Ben-Ghiat et al., eds., Italian Colonialism (New York: Palgrave Macmillan, 2005), 2–3. 
[19] על הסיבות לשינויים האלה, ראו: Filippo Focardi, “Italy’s Amnesia over War Guilt: The ‘Evil Germans’ Alibi,” Mediterranean Quarterly 25, no. 4 (2014): 24–25. Filippo Focardi, “Il Passato Conteso: Transizione Politica e Guerra della Memoria in Italia dalla Crisi della Prima Repubblica ad Oggi,” in L’Europa e le sue Memorie: Politiche e Culture del Ricordo dopo il 1989, ed. Filippo Focardi and Bruno Groppo (Roma: Viella, 2013), 51–65. 
[20] Claudio Pavone, Una Guerra Civile: Saggio Storico sulla Moralità nella Resistenza (Torino: Bollati Boringhieri, 1991), Chapter 5. ראו גם: Paolo Pezzino, “The Italian Resistance between History and Memory,” Journal of Modern Italian Studies 10, no. 4 (2005): 396. 
[21] en-Ghiat et al., Italian Colonialism, 1. 
[22] Angelo Del Boca, I Gas di Mussolini: Il Fascismo e la Guerra d’Etiopia (Roma: Editori Riuniti, 1996). Giulia Barrera, “The Construction of Racial Hierarchies in Colonial Eritrea,” in A Place in the Sun: Africa in Italian Colonial Culture from Post-Unification to the Present, ed. Patrizia Palumbo (Berkeley: University of California Press, 2003). 
[23] H. James Burgwyn, “General Roatta’s War against the Partisans in Yugoslavia: 1942,” Journal of Modern Italian Studies 9, no. 3 (2004). Filippo Focardi et al., “The Question of Fascist Italy’s War Crimes: The Construction of a Self-Acquitting Myth (1943–1948),” ibid. Lidia Santarelli, “Muted Violence: Italian War Crimes in Occupied Greece,” ibid., 289–294.
[24] לטיעון זה ראו: Gordon, The Holocaust in Italian Culture, 233n35. John Foot, Italy’s Divided Memory (New York: Palgrave Macmillan, 2009), 123–124. 
[25] לסיבות אלו ואחרות ראו: Focardi, “Italy’s Amnesia,” 10–15, 18–25. Ruth Ben-Ghiat, “A Lesser Evil? Italian Fascism in/and the Totalitarian Equation,” in The Lesser Evil: Moral Approaches to Genocide Practices, ed. Helmut Dubiel and Gabriel Motzkin (New York: Routledge, 2004), 140–147. על הסטראוטיפ שהאיטלקים לא היו מסוגלים להילחם, ראו גם: John Agnew, “Time into Space: The Myth of ‘Backward’ Italy in Modern Europe,” Time & Society 5, no. 1 (1996): 38. James Sadkovich, “German Military Incompetence through Italian Eyes,” War in History 1, no. 1 (1994): 39–41. 
[26] Guido Weiller, La Bufera: Una Famiglia di Ebrei Milanesi con i Partigiani dell’Ossola (Firenze: La Giuntina, 2002), 18–20. גופרדו פסילי, צ'זארה טדסקי וצ'זארה קוסטנטיני אל ”איחוד הקהילות היהודיות-איטלקיות”, 12 בספטמבר 1938. מצוטט אצל: Alessandra Minerbi, “La Comunità Ebraica di Firenze,” 169–170. ראו גם: John Tedeschi, Italian Jews under Fascism, 1938-1945: A Personal and Historical Narrative (Madison, WI: Parallel Press, 2015), 77–80. עדותו של אלדו אסקארלי אצל: Angelo Pezzana, ed. Quest’Anno a Gerusalemme: Gli Ebrei Italiani in Israele (Milano: Corbaccio, 1997), 35. E. T. [Enzo Tagliacozzo], “Dialogo,” Controcorrente, January 1943, Italian Section, 3. Luciano Morpurgo, Caccia all’Uomo! Vita Sofferenze e Beffe: Pagine di Diario 1938–1944 (Roma: Dalmatia, 1946), 67. 6–1–55 “Draft of Address to be Given at the Chicago Chapter Annual Meeting,” UCHIC, Laura Fermi Papers, b. 6, f. 1. 
[27] אנצו קאמרינו, ריאיון 54690, VHA. 
[28] Schwarz, After Mussolini, פרק 7, בייחוד עמ' 136–141. 
[29] הנתונים האלה – 3,000 מתוך 36,000–37,000 – שייכים ליהודים איטלקים בלבד. גם יהודים זרים חיו באיטליה ב-1938, וכמות גדולה יותר מהם עזבה. ראו בפרק 3.