גנגסטרים נגד נאצים

הקדמה

האגרוף בפרצוף

אז פשטנו על המקום, נכנסנו לשם וחטפנו מכל הבא ליד, את כל השלטים המטופשים, וכיסחנו אותם, שברנו להם את הצורה ככל שיכולנו. אף אחד לא יכול לשלם לי על העבודה הזאת.

זאת היתה חובתי הפטריוטית.

— מיקי כהן, 1938

הייתי חובב של חוברות קומיקס מאז הימים שהן עלו 12 סנט בלבד לחוברת. אז, שישה בקבוקי קולה ריקים תמורת חוברת קומיקס היו סחר חליפין מקובל בחנות הפינתית. אספתי אותן, למדתי את ההיסטוריה שלהן, והתפעלתי מהעיבוד שלהן לסרטי קולנוע שוברי־קופות.

לכן אני יכול להכריז בביטחון שהכריכה הנהדרת ביותר בתולדות הקומיקס היא של "קפטן אמריקה קומיקס מספר 1" שציירו ג'ון סיימון וג'ק קירבי. הקומיקס הזה היה תוצר של "טיימלי קומיקס", שאחר כך שינו את שמם למארוול.

התאריך המופיע על הכריכה הוא מרס 1941 והחוברת נחתה על דוכני העיתונים שבוע לפני חג המולד 1940. התאריך חשוב מפני שהוא קרוב לשנה לפני פרל הרבור והכניסה המאולצת של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ב־1940 אדולף היטלר כבר כמעט כבש את אירופה, והפציץ מטרות צבאיות ואזרחיות בבריטניה. יהודים נרדפו ונהרגו. בעלי בריתו האיטלקים של היטלר השתלטו על החלק הצפוני של אפריקה, והיפנים כבשו נתחים גדולים מאסיה ומאיי האוקיינוס השקט. אבל עדיין היו רבים באמריקה שחשבו שאין לארצות הברית שום אינטרס במאבק. פשיסטים אמריקאים טענו שהיטלר צודק כי "בנקאים יהודים" ו"קומוניסטים יהודים" עומדים מאחורי השפל הכלכלי הגדול שצבע את אמריקה באפור מלוכלך.

התברר שקפטן אמריקה, בתלבושתו האדומה־כחולה־לבנה, לא היה מוכן לסבול את המצב הזה. הקפטן, שבעבר היה סטיב רוג'רס החלשלוש מברוקלין הפך, הודות למדענים עם מחטים תת־עוריות, לחייל־על, בן אנוש שמסוגל בכוחות עצמו בלבד לגרום לכוחות הציר פיק ברכיים.

כריכת "קפטן אמריקה מספר 1" היתה הצגתו הראשונה של הקפטן בפני הנוער האמריקאי. הוא נראה שם פורץ לקודש הקודשים של היטלר, ובאמצעות מגן הפסים והכוכבים הודף בקור רוח קליעים נאציים שיורים אליו כמה שומרים ומנחית מכה אחורית ימנית על לסתו של היטלר.

המשמעות היתה ברורה. הנאצים הרעים נזקקים לאקדחים, אבל אפילו כשהם חמושים, הם לא יכולים להתחרות בסנוקרת האדירה של הצעיר האמריקאי החסון.

כמובן, זה היה רק חלום, פנטזיה נעימה לנערים שעשויים באחד הימים לפעול בשירות המולדת. אבל בכמה ערים באמריקה, בשנות השלושים ובתקופת השפל הגדול, לחבוט בנאצים היה חלק מהמציאות. אמנם לאף אחד מהחובטים לא היתה חליפת כוכבים ופסים וכמה מהחובטים אולי לא נראו ככאלה, אבל הם היו גיבורי־על.

מאז סיום מלחמת העולם השנייה וחשיפת זוועות השואה, הדימויים הרווחים של יהודים מול נאצים היו תצלומים של שחרור מחנות הריכוז — הגברים, הנשים והילדים המורעבים ששרדו והמתים, המתים הרבים מספור.

אמנם אסור לנו לשכוח, לעולם, את הסיוט הזה, מחשש שיקרה שוב, אבל רציתי להביא בספר גם את סיפור היהודים נגד הנאצים, ספר שבו גנגסטרים יהודים קשוחים — כמו מאיר לנסקי, לונגי צווילמן, ספרקי רובינשטיין, מיקי כהן, אבּרהם "קיד טוויסט" רֶלֶס, בגסי גולדשטיין והארי "פיטסבֶּרג פִיל" שטראוס — יחד עם עיתונאים כמו הֶרבּ ברין ועם המתאגרפים בארני רוס, נאט ארנו, אייבּי בַּיין ופאדי הינקס, הבינו את הסכנה שבאיום הנאצי בסוף שנות השלושים וכמו שקפטן אמריקה היה עושה, הכניסו לו אגרוף לפרצוף.

זה הסיפור של אותם קרבות אֶפּיים בין הצבאות האמריקאיים של היטלר — האחד ידוע כ"בּוּנד הגרמני־אמריקאי", והשני כ"הלגיון הכסוף" — לבין אלה שהתמודדו עם פלוגות הסער האלה בקרבות אגרופים ובהתכתשויות מרשימות, צבא של פטריוטים יהודים אמריקאים, שהוכיחו מחוף לחוף, שגם לנאצי יכולות להיווצר בעיות.

אמנם רוב האמריקאים לא ידעו מה היקף הג'נוסייד השיטתי של היטלר אלא רק לאחר המלחמה, אבל הקהילות היהודיות באמריקה ידעו שקורים שם דברים רעים בקנה מידה נרחב. יהודים אמריקאים רבים קיבלו מכתבים מקרוביהם באירופה שתיארו את גירוש היהודים, שאיש מהם לא חזר הביתה.

וכך, כאשר יהודי שמע הכפשות אנטישמיות מפי אוהדי הנאצים, הוא ידע לאן מוליכים דיבורי השנאה האלה. תגובה אלימה לא הטרידה את מצפונו.

בל נטעה. הגנגסטרים בספר זה הם החבר'ה הטובים. כדי לעזור לנו להבין למה, אנחנו פונים אל מַיירון שוגרמן, בנו של בארני שוגרמן שלחם בנאצים ברחובות הזועמים של ניוארק, ניו ג'רזי. מיירון גדל עם החבר'ה האלה, וב־2016 הוא סיפר לרוברט ויינר מ"ניו ג'רזי ניוז" על המלחמות בנאצים בזמן השפל הכלכלי. בשבילו, הסיפורים על גנגסטרים ששוברים אפים של נאצים היו סיפורי ערש.

מיירון דחה את הרעיון שאביו או מישהו מהאחרים יכול להיחשב נבל בכל דרך שהיא. גנגסטרים. זאת רק מילה. המילה צריכה להיות שורדים.

"אם יהודי מפלשתינה היה נולד בניוארק, הוא היה גנגסטר," אמר מיירון בענייניות.

המאפיה עשתה לעולם הרבה טוב. היא היתה אמצעי שקידם את הקמת מדינת ישראל. אילו היתה מאפיה יהודית בגרמניה ב־1923 בזמן הפוטש של מרתף הבירה, "הם היו יורים בהיטלר, וההיסטוריה היתה שונה לגמרי."

מבחינת הגטו של ניוארק, המאפיה היהודית היתה כמו המשטרה. אם ה"גויים" באו להציק ליהודים, המשטרה האמיתית עמדה בחיבוק ידיים. הגנגסטרים הם אלה שהגנו על היהודים.

"הם הכניסו מכות לנאצים ובסופו של דבר סילקו אותם," סיפר מיירון.

מבוא

התבהרות התמונה

זה חשוב ללא־יהודים כמו שזה חשוב ליהודים.

כל אומה שמרשה למיעוט לחיות בפחד מפני רדיפות היא אומה שמזמינה אסון.

— פרופ' ל"ב נֵיימיר

התבהרות התמונה

הזמן: יולי 1938, 21:00

חוץ: אולם אספות בתקופת השפל הכלכלי באמריקה. אנחנו שומעים רעשים עמומים של צחוק וצעקות שעולים מבפנים. מסיבה. אולי חגיגה. לרגע אנחנו רואים מקבץ קטן של אנשים מחוץ לאולם, פנים מושחרות בפקק שרוף, אולי תריסר מהם, לבושים בבגדים שחורים ונצמדים לצללים. הם נעים בצעדים חרישיים. המצלמה נעה אל חלון צדדי ומאפשרת לנו הצצה לתוך האולם. שם אנחנו רואים 800 נאצים, בתסרוקת היטלר ובמדי היטלר, דחוסים כמו נוסעים בקרון רכבת תחתית בשעת העומס, מזיעים בחולצות החומות שלהם בחום המחניק. למרות ההזעה המוגברת הם נשארים מסודרים. אנחנו רואים קלוז־אפ על סיכת צלב קרס על דש חולצתו החומה של אחד מהם.

פְּנים: עכשיו אנחנו רואים את הנאצים ביתר פירוט, מונטאז' של פרצופים אדמדמים ועמומים. האנשים מדברים בקולות גרוניים, קולות רבים ורמים של שיכורים. חלקם מנפנפים בעותקים של מיין קאמפף, כאילו הם חרבות קסם.

לאורך הקיר האחורי, מאחורי הפודיום, תלוי דגל אדום ועליו צלב קרס שחור. לצדו, קצת קטן יותר ותלוי קצת נמוך יותר, דגל הכוכבים והפסים של ארצות הברית.

גבר במדים עומד מאחורי דוכן הנאומים, מנסה לשווא לקרוא לסדר את הנאספים הקולניים. מאחוריו שני דיוקנים ממוסגרים, אחד של אדולף היטלר, והשני קצת קטן יותר, של ג'ורג' וושינגטון.

צילום פנורמי של הלובי, מעבר לדלתות החזית, בצד אחד בר שהבירה הגרמנית נמזגת בו בחופשיות, ומתרוקנת בלגימות ענקיות. ידיים ורודות רכות מנגבות את הקצף משפמים קצוצים.

האורות מתעמעמים לרגע, מאותתים לאנשים על יד הבר שהאספה עומדת להתחיל. עכשיו יש תנועה לעבר אולם האספות, אבל סבכת ברזל עוצרת את האנשים. רבים ייאלצו להאזין מהלובי.

חוץ: אנחנו רואים את מקבץ האנשים האפלוליים בצורה ברורה יותר. יש שם יותר ממה שחשבנו קודם, אולי שלושה תריסרים, נפרדים לקבוצות, אחת מול האולם ואחת מכל צד, מכסים את כל שלוש היציאות.

הכיסים שלהם תפוחים באופן מאיים. חלקם אוחזים כלי נשק בידיהם: מקלות ביליארד מנוסרים, אלות עור קצרות, אלות בייסבול. אם היה דבר אחד שיהודי אמריקאי חייב ללמוד, בין שגמר בית ספר יסודי ובין שלא, הוא איך להניף אלת בייסבול.

אנחנו רואים קלוז־אפ של גבר אחד, עם אגרופן מתכת על אצבעות ידו הימנית.

אם נביט מקרוב נראה שתמונות של כמה מאותם ברנשים קשוחים הופיעו בעיתונים — כוח משימה של חיילי העולם התחתון, בוסים ומתאגרפים מקצוענים ידועים. תראו, הנה מלך מבריחי המשקאות בכבודו ובעצמו, שולח אגרופים באוויר בציפייה לבאות.

שלוש הקבוצות נכנסות לאולם בבת אחת. הן לא מצליחות להגיע רחוק כי הן נתקלות במחסום, והאקשן מתחיל פתאום, כמו תגובה כימית תוססת. ההמון מתפורר והנאצים המבוהלים רצים לעבר הכניסה הראשית ואל אלה הצדדיות.

הסצנה משתנה במהירות למהומה גועשת של אנשים כועסים לוחמים. שיניים נוקשות, לסתות מתפצחות, חבלות וחבּוּרות צצות כמו הרי געש פתאומיים. במסדרון צדדי לאורך האולם הראשי יש תיבת תצוגה מזכוכית עם תצלומי קבוצות וגביעים לזכר הישגים נשכחים, תיבת תצוגה שמקבלת פתאום רשת של סדקים כשהיא חוטפת מכה ממצחו של נאצי שהוטח בה. הנאצי מטורף למחצה מכאב ומפחד, הדם זורם עכשיו על פניו והוא מועד ונופל.

כשהפראות מידרדרת, מישהו על הפודיום צורח למיקרופון, "עצור! עצור!"

מבעד לשפתיים שבורות שואל אמריקאי גרמני, "מי הפולשים האלה? מי הרס אותנו?"

"קרא לנו האמריקאים האמיתיים!" אומר איש עם אלת גומי בחיוך רחב.

"בכל פעם שאתם, שונאי היהודים, תתכנסו," אומר אחר, ובודק את האגרופן המדמם שלו, "אנחנו נהיה בתמונה ונשלח אתכם לבית החולים!" ואז הוא שולח אגרוף ימני הרסני ללסתו של הנאצי, ומפיל אותו לרצפה בערמה של איברים.

הנאצי על הפודיום נדחק הצדה, ואחד הגנגסטרים לוקח את המיקרופון. "תראו! תראו! זה מה שאנחנו עושים לליצנים של היטלר!"

חלק א

הפרסה השסועה

מרגע שהרוע מוזמן פנימה, נדרש מאמץ עצום כדי להראות לו את הדלת ולבעוט החוצה את פרסתו השסועה.

— א"א בּוּקיאנֶרי

פרק 1

גנגסטרים יהודים

ההגירה היהודית לארצות הברית החלה במאה התשע־עשרה, על פי רוב ממרכז אירופה. יהודים הגיעו כיחידים או במשפחות, לבושים בסגנון העולם הישן, דיברו מגוון של שפות (גרמנית, יידיש, פולנית, רומנית, הונגרית וכולי), ושמרו על אדיקותם הדתית.

הרוב הגדול ביותר בא מרוסיה, שבה הם נעשו פחות ופחות רצויים בכפריהם ובבתיהם. ב־1881 התקבלו שם חוקים שהגבילו את אפשרויות הגישה של היהודים לאזורים כפריים ואילצו אותם לעבור לעיירות צפופות במחוזות המערביים. וגם אז הם נמלטו מהעיירות בעקבות גלי הפוגרומים שהתחוללו בהן, בעידודו של הממשל, ונשאו את עיניהם אל העולם החדש.

ב־1882 היו בארצות הברית כרבע מיליון יהודים. ב־1924 עלה המספר לארבעה מיליון.

מדור לדור נעשו יהודי העולם החדש מודרניים יותר ואמריקאים יותר, גם בלבוש וגם בסגנון הפולחן הדתי, עד העשור הרביעי של המאה העשרים, אז כבר עסקו במרדף אחר החלום האמריקאי, כמו כחולי־הדם שיכלו לעקוב לאחור אחר שורשיהם עד למייפלאואר. החלום הזה נעשה ממוקד יותר כשהוא הוקרן על מסך הכסף בבתי הקולנוע שבנו יהודים כמו מרקוס לב ואדולף צוקור.

ואולם, אצל רוב היהודים נשאר הקולנוע משני לבית הכנסת. ובית הכנסת היה בראש ובראשונה מקום כינוס שמספק שירותים רוחניים וחברתיים.

אצל רוב היהודים. אבל לא אצל כולם.

אמנם בחייהם של חלק מהיהודים שלטו אמונות ופרקטיקות דתיות של העולם הישן — תפילה שלוש פעמים ביום, חוקי כשרות קפדניים, הפרדה בין המינים, הימנעות מעבודה בשבת, לימודי תורה לגברים, מקוואות לנשים וכדומה — אבל היו בשנות העשרים של המאה העשרים גם נערים שביקשו להימנע מחיים של חנוונות או עבודת פרך במפעל, ותכננו לחדור לתחומים אחרים, כמו פשע. הם גרמו לאבותיהם להתפלל על נשמותיהם האובדות ושברו את לב אמהותיהם.

הם התפרעו, התמרדו, השתמטו מלימודים או מעבודה והתגנבו לקולנוע. הם מצאו כנופיות ונלחמו על שטח שלפעמים לא עלה בגודלו על פינת רחוב.

היתה סיבה למרד שלהם. הם הסתכלו וראו איך הדברים מתנהלים. היהודים באמריקה לא היו חופשיים לרדוף אחר אושרם באותה מידה כמו לא־יהודים. הנוצרים חסמו נתיבים רבים להתעשרות, והיהודים נעשו חנוונים, קצבים, חייטים וכדומה, מהסיבה הפשוטה שאלה העיסוקים שהיו מותרים להם. הם עבדו קשה והם נשארו עניים.

צעירים מרדנים החליטו לא ללכת בעקבות אבותיהם אלא לבחור נתיבי קריירה שאפשרו ליהודי להתעשר: עסקי השעשועים, אִגרוף וכמובן, עסקי רמאות והונאה. חברים בכנופיות הנוער היהודיות התבגרו אל תוך הפשע המאורגן. בשנות העשרים זה אמר הברחת אלכוהול. כאשר בוטל "חוק היובש", הם עברו לתחומי פשע אחרים: הימורים לא חוקיים, סחיטה, רצח. לפעמים הם נפטרו מהמבטא היהודי לטובת חיקוי זול של הגנגסטרים הקולנועיים כמו ג'ימי קגני ואדוארד ג'י רובינסון.

כמו כל הנערים, הם שמרו את הגיבורים שלהם קרוב ללבם — שחקני בייסבול, לוחמים, אבל בעיקר גנגסטרים יהודים. אם לשאול ביטוי מההיסטוריון ריץ' כהן, לנערים יהודים היה "גנגסטר מועדף, כמו שלקתולים יש קדושים פטרונים". הם ראו בדמיונם את הבריונים היהודים כמגניבים כמו שחקני הוליווד שגילמו אותם, ולעתים קרובות הם צדקו. גנגסטרים יהודים לא פחדו מסכנה. הם היו הסכנה.

הגנגסטר היהודי הטיפוסי היה אדוארד אוסטרמן, ששערו סירב להיכנע למסרק, והזדקף מאחור כמו אספסת למרות כמויות המשחה המיוחדת שמרח על ראשו. פניו המגוממות היו זכר למחלת האבעבועות השחורות שממנה שרד.

גם כבחור צעיר, אוסטרמן היה בעל לסת כבדה ושפתיים עבות משוכות במבע בוז תמידי. אפו היה שטוח, או שמא שוּטח כל כך עד שהיה קשה לראותו בפרופיל. הוא היה מוכר יותר בשם הרחוב שאימץ לעצמו, מוֹנק איסטמן, ונולד בוויליאמסבורג, ברוקלין, בנו של בעל מסעדה.

אביו של מונק ניסה להכניס את בנו לעסק, אבל למונק היו רעיונות אחרים והוא נעשה מאבטח ב"ניו אירווינג הול", אולם ריקודים שמשך אליו עבריינים ופרוצות. כעבור שנים הפך המקום ל"תיאטרון האמנות היידי", אבל כשמונק עבד שם, זה היה מקום קשוח, והוא קנה לו שם בהשתתפות בתגרות ובהשלכת המתקוטטים החוצה אל הרחוב.

ברנשים קשוחים ניסו להתעמת איתו, גברים גדולים יותר, אבל למונק היו אגרופים מהירים כברק, והוא הטיח מהלומות קצרות ומדויקות שגרמו נזק רב. הוא היה קשוח כל כך, שלמרות שערו הסורר ופניו זרועות הגומות, נשים התאהבו בו מיד.

אבל אפילו הגברים הכי קשוחים אינם חסיני כדורים. מונק התרועע עם פושעים שאפתנים ולא זכה להאריך ימים. ב־26 בדצמבר 1920, מצאו אותו שוכב על בטנו מול בית קפה ברחוב 14, עם חמישה כדורים קטלניים בגופו.

הגנגסטר היהודי המפורסם הבא בתור היה ארנולד "המוח" רוטשטיין, שהתעשר באַפֶּר איסט סַייד של מנהטן. אביו, אייבּ, היה איש עסקים שנודע בחביבותו, ושכניו קראו לו "אייבּ הצדיק". החביבות לא עברה אל בנו. עיניו הכהות והקרות גרמו לכל הסובבים אותו להרגיש נחותים, חסרי משמעות. היה לו אף נצי חד, נוטה כלפי מטה. הוא לא הרבה לחייך, וכאשר בכל זאת חייך, הוא נראה כמי שנהנה מאיזו בדיחה סדיסטית שלו עצמו.

רוטשטיין היה יכול להיות ילד־טוב־ניו יורק אבל במקום זאת הוא נעשה זאב בודד שמחפש הרפתקאות ורווחים, מרבה להסתובב בסלאמס ומתרועע עם נערים יהודים קשוחים מהגטו.

ב־1909 הוא התחתן עם שיקסֶה, שחקנית ושמה קרוליין גרין. אביו העשיר התכחש לו — שחרר אותו, בעצם — וארנולד אף פעם לא הביט לאחור. הוא נעשה מהמר מקצועי, ופתח סדרה של מועדוני הימורים חשאיים. בסופו של דבר פתח ארמון קזינו ברחוב 46 שבמרכז מנהטן, מקושט בסגנון בתי הקולנוע של התקופה בכיכר טיימס הסמוכה. השפע והפאר היו אז בשיא האופנה. הלקוחות נטו יותר לרוקן את ארנקיהם אם הסביבה הקרובה גרמה להם להרגיש עשירים.

כשהיה לרוטשטיין מספיק כסף, הוא נעשה המממן מספר אחת של העולם התחתון, והציע הלוואות בריבית שערורייתית, שהפכו אותו ליהודי החזק באמריקה.

אחת הדרכים לצבור ממון רב כל כך היתה הטיית תוצאות של משחקים — משחקים קטנים כמו רולטה ומשחקים גדולים כמו בייסבול. הוא הטה את תוצאות משחק הגמר באליפות הבייסבול 1919, במה שנודע כ"שערוריית הבּלֶק סוֹקס". רוטשטיין כבר הגביה עוף כאשר נחקק "חוק היובש" והוא מיהר לקפוץ על רכבת הוויסקי המוברח.

כשהגיעו הדברים לניהול האימפריה וחיזוקה, התגלה רוטשטיין כמאתר חד־עין של כישרונות קרימינליים, וגייס היכל תהילה אמיתי עתידי של המאפיה — גנגסטרים יהודים וגם דודניהם האיטלקים. רוטשטיין שכר את מאיר לנסקי, את בגסי סיגל ואת לֶפּקֶה בוכהלטר, אנשים שיהיו בין גיבורי הסיפור שלנו.

לימים, כאשר לנסקי יעץ ללאקי לוצ'יאנו בזמן שלוּץ' קבע את שיטת "חמש המשפחות", לא כולם התלהבו מכך שיהודי לוחש על אוזנו של הקאפו די טוטי קאפי. הבוס ויטו ג'נובזה לא אהב את זה, לא אהב את הערבוב. פרנק קוסטלו, לעומת זאת, הביט בלנסקי וכל מה שראה היה סימני הדולר. לנסקי זכר את הפעם הראשונה שבה הישיר מבט לעיניו של לוצ'יאנו. הם היו בסך הכול ילדים אז, פנים אל פנים באיטליה הקטנה, מובלעת זעירה במנהטן התחתית, בין צ'יינטאון לאיסט וילג'. גם לנסקי וגם לוצ'יאנו הרגישו בזה, בגישה המשותפת. לעזאזל העולם. לעזאזל כל היקום. הם היו גנגסטרים בין גנגסטרים. לאחר מכן, כשעבדו יחד בעסקי הקזינו, הם היו כמו זוג נשוי זקן, משלימים זה את דבריו של זה, לפעמים מבינים זה את זה בלי לדבר כלל. זה היה מוזר. חוץ מניהול העסקים הלא חוקיים, לא היה לשניים שום דבר מן המשותף.

רוטשטיין היה אדם רב השפעה — הוא היה המודל לדמותו של מאייר וולפסהיים ברומן "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד שראה אור ב־1925, אבל עם זאת היו לו החטאים הקטנים הפרטיים שלו, והוא לא היה חסין לכדורים יותר ממונק איסטמן. ב־4 בנובמבר 1928 קיבל רוטשטיין שיחת טלפון במסעדה לינדי'ס, שהורתה לו לבוא למלון פארק סנטרל, לא הרחק מקרנגי הול. רוטשטיין אמנם נכנס בביטחון למלון, אבל יצא ממנו על אלונקה, עם קליע בבטנו. (גם אלברט אַנַסטַסיָה, מגדולי הרוצחים של המאפיה בארצות הברית, נורה באותו בניין כעבור דור, ומת על רצפת המספרה הסמוכה ללובי של המלון.) רוטשטיין שרד יומיים עד שהפציעה הכריעה אותו. הוא היה בן 46 ונקבר בבית הקברות "יוניון פילד" בקווינס.

בשנה אחרי שרוטשטיין נרצח, הבורסה קרסה, האבטלה הרקיעה שחקים והשפל הגדול כיסה את אמריקה כמו שמיכת עשן של יאוש. באווירה הזאת, עוד נערים יהודים, רבים מתמיד, פנו לחיי פשע.

כל כנופיה יהודית שלטה בטריטוריה שלה וניהלה תגרות עם כנופיות יריבות. נערים יהודים רבים מצאו בכנופיות אחווה שאותה לא יכלו למצוא בבית או בבית הספר. בכנופיות הם פגשו נערים כמוהם, יהודים שאינם מפחדים. הם צמחו והיו לגנגסטרים בוגרים, ונעשו בתורם אלילי הדור הבא של נערים שמאסו בהצקותיהם של גויים בריונים.

כאשר האיום הפשיסטי הגיע לממדי משבר בניו יורק, היה מאיר לנסקי לגנגסטר היהודי הראשי וזה שהוביל בעיר את המאבק האנטי־נאצי.