ווינדי סיטי 3 - הקפה מלאה

פרק 1

קאי

"אתה צוחק עליי, אייס." מונטי שומט את דוח המועמדים לגיוס על השולחן שלו בחדר המלון. "פיטרת את המטפל שלו ביום המשחק? מה אתה מתכנן לעשות עם מקס הלילה? הלילה אתה בעמדת ההגשה."

בכוונה הגעתי עם הבן שלי לפגישה הזאת, גם מפני שלא היה מי שישמור עליו וגם כי ידעתי שמונטי יתעצבן שפיטרתי עוד מטפל, אבל יכעס פחות למראה הלחיים השמנמנות של מקס המחייך.

"אני לא יודע. אמצא פתרון."

"כבר מצאנו פתרון. טרוי היה בסדר גמור."

בחלומות הלילה טרוי היה בסדר גמור. אחרי תרגול הבוקר המוקדם שלי עם רופא הקבוצה וצוות המאמנים, במטרה לשחרר את הכתף שלי לקראת המשחק הלילה, חזרתי לחדר שלי ומצאתי את הבן שלי עם חיתול שהצריך החלפה שעות רבות קודם לכן. תוסיפו את זה לשבועות שבמהלכם טרוי נגרר אחרי חבריי לקבוצה כמו אוהד שרוף במקום להתמקד בעבודה שלו, והרגשתי שהגיעו מים עד נפש.

"הוא לא מתאים," אני אומר ולא מוסיף.

הוא נושף ארוכות בתבוסה, ומקס מצחקק מהתסכול של המנהל שלי.

מונטי בוחן אותו מעבר לשולחן ורוכן. "אתה חושב שזה מצחיק, ילד? יש לי שערות אפורות בגלל אבא שלך."

"אני חושב שזה רק בגללך, זקנצ'יק."

מקס בן השנה ושלושה חודשים שיושב על ברכיי, מחזיר חיוך למאמן שלי, חיוך שכולו חניכיים ושיני חלב בודדות. כצפוי, מונטי זונח את העמדת הפנים הקשוחה, יש לו חולשה למקס. למעשה, לכל הקבוצה יש חולשה למקס, אבל במיוחד לאיש שיושב מעבר לשולחן בחדר המלון הזה.

אמט מונטגומרי, או מונטי כמו שאנחנו קוראים לו, הוא לא רק מנהל הווינדי סיטי ווריורס, קבוצת הבייסבול של שיקגו בליגה הבכירה, אלא גם אב חד־הורי. הוא אף פעם לא שיתף אותי בפרטים על מצבו המשפחתי, אבל ספק אם המצב שלו מגוחך כמו שלי. זאת אומרת, אלא אם כן גם לו קרה שמישהי שאיתה היה לו סטוץ פעם חצתה בטיסה את המדינה, כמעט שנה אחרי הפגישה האחרונה שלהם, רק כדי להנחית עליו את הפצצה שהוא אבא ושהיא לא רוצה שום קשר לעניין, ואז השאירה אותו לגדל לבד תינוק בן שישה חודשים.

אני משתדל לא לנצל את מונטי, כי אני יודע שהוא והקבוצה עשו שמיניות באוויר כדי להתאים את עצמם למצב המשפחתי החדש שלי, אבל אני מסרב להתפשר בעניין הדמות שתטפל בבן שלי כשאני בעבודה.

"אני אדבר עם סנדרסון," אני מציע, מתייחס לאחד הפיזיותרפיסטים. "הוא יהיה בחדר הטיפולים כל הלילה. אני יכול לשים שם את מקס. אם אף אחד לא ייפצע, החדר יהיה שקט. הוא יוכל לישון."

מונטי משפשף את הגבות באגודל ובאצבע שלו. "קאי, אני מנסה כאן. אני עושה בשבילך כל מה שאני יכול, אבל זה לא יעבוד אם לא יהיה לך סידור קבוע ואמין לילד."

מונטי משתמש בשמי הפרטי רק כשהוא רוצה שאקח ברצינות את דבריו. אחרת, הוא וכל הקבוצה קוראים לי בכינוי שלי — אייס.

לקחתי ברצינות את דבריו. אלה אותם דברים שהוא השמיע באוזניי בשלושת החודשים האחרונים, מאז תחילת העונה. כבר החלפתי חמישה מטפלים. והסיבה לכך היא, טוב... אני לא בטוח שאני רוצה שזה יצליח.

אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך לשחק בייסבול.

הדבר היחיד שאני בטוח לגביו הוא שאני רוצה להיות האבא הכי טוב שאני יכול. בשלב הזה בחיי, בגיל שלושים ושתיים, אחרי עשר שנים בליגה הבכירה, שום דבר אחר לא חשוב לי.

המשחק שאהבתי פעם, שהאמנתי שהוא כל הקיום שלי, נתפס בעיניי עכשיו כגורם שמרחיק אותי ממקס.

"אני יודע, מונטי. אמצא פתרון כשנחזור לשיקגו. אני מבטיח."

הוא נאנח שוב בתבוסה. "אם אחיך לא היה משחק אצלי, אתה היית נחשב לקוץ הכי גדול בתחת שלי, אייס."

אני מושך את שפתיי פנימה ומנסה לא לחייך. "אני מודע לזה."

"והייתי מחליף אותך אם לא היית כזה מוכשר."

אני לא מתאפק וצוחק בתגובה, כי הוא מדבר שטויות. נכון שאני אחד המגישים הכי טובים בליגה, אבל בלי קשר לכישרון שלי, מונטי מת עליי.

"ואם לא היית מחבב אותי כל כך," אני מוסיף במקומו.

"צא מכאן ולך תבקש מסנדרסון להשגיח על מקס הלילה." אני קם מהכיסא ומשעין את הבן שלי על המותן לפני שאני פונה לצאת מחדר המלון שלו. "ומקס," מונטי קורא לילד שלי, שלא יכול לענות לו. "תפסיק להיות כזה חמוד כל הזמן כדי שאני אוכל לצעוק על אבא שלך מדי פעם."

אני מגלגל עיניים ורוכן כדי לדבר עם הבן שלי. "תעשה למונטי שלום ותגיד לו שהוא נעשה זעפני וקצת מכוער לעת זקנה."

"אני בן ארבעים וחמש, חתיכת אידיוט, ואתה יכול רק לקוות שתיראה טוב כמוני בעוד שלוש־עשרה שנים."

מקס מצחקק ומנפנף למאמן שלי, בלי שיהיה לו מושג על מה אנחנו מדברים, אבל הוא אוהב את מונטי לא פחות משמונטי אוהב אותו.

"היי!" מקס צועק מהצד השני של החדר.

"היי, חבר." מונטי צוחק. "נתראה מאוחר יותר, בסדר?"

לא חשבתי שאהיה אי פעם קרוב למאמן כמו שאני קרוב למונטי. לפני העונה האחרונה שיחקתי בסיאטל סיינטס, הקבוצה שאליה נבחרתי בדראפט ושבה העברתי את שמונה שנות הקריירה הראשונות שלי. כיבדתי את הסגל שם ודי חיבבתי את המנהל, אבל היחסים שלנו היו ענייניים.

ואז, בעונה האחרונה, כשהחוזה שלי הסתיים, הגעתי לשיקגו, רק מפני שאחי הצעיר שיחק בקבוצת הווריורס — בתפקיד השורטסטופ¹, ואני התגעגעתי לשחק עם החרא הקטן. כשפגשתי את מונטי, הוא מצא חן בעיניי מייד, אבל יחסי העבודה שלנו הפכו למשפחתיים יותר כשמקס צץ בחיי בסתיו שעבר. אין לי מספיק מילים כדי להודות לו על כל מה שעשה עבורי. רק בזכותו, ובזכות ההבנה שלו מהם הוויתורים שנדרשים ממני כאבא חד־הורי, המצב הסתדר.

הוא אמר למנהלי הקבוצה שהבן שלי יצטרף אליי לנסיעות בעונה הזאת, ושהוא לא מוכן לקבל תשובה שלילית. בידיעה שאם בקשתו תידחה, איאלץ לפרוש מוקדם. אני מסרב להעביר חצי מהשנה בלי הבן שלי, כשאימא שלו כבר נטשה אותו בגיל חצי שנה. הוא צריך דמות קבועה ויציבה בחייו, ואני לא מוכן שבגלל משהו זניח כמו משחק, הבן שלי לא יזכה לזה.

מן הסתם אני אמור להפסיק לפטר כל אדם שאני מעסיק, כדי להקל קצת על מונטי, אבל זה כבר סיפור אחר.

אחי, איזייה, מתקדם במסדרון בריצה קלה וקופץ למעלית ממש אחרינו. הוא נראה מרושל, רעמת שערו החום הבהיר עדיין נושאת את הצורה של המיטה שהוא ישן בה. אני ער כבר שעות, כי התעוררתי עם מקס ועשיתי את טיפול הבוקר שלי, אבל אני מוכן להמר שהוא רק עכשיו התגלגל מהמיטה.

ואני מוכן להמר על סכום גדול יותר שיש בה עדיין אישה עירומה.

"היי, אחי," הוא אומר. "היי, מקסי," הוא מוסיף ומדביק נשיקה רועשת על לחיו של הבן שלי. "לאן אתם הולכים?"

"אני חייב להתחנן לסנדרסון להשגיח עליו הלילה בזמן המשחק."

איזייה לא אומר כלום ורק מחכה שארחיב.

"פיטרתי את טרוי."

הוא צוחק. "אלוהים, מאלקאי. ממש שקוף שאתה לא רוצה שהסידור הזה יעבוד."

"טרוי היה גרוע ואתה יודע את זה."

איזייה מושך בכתפיו. "כאילו, הייתי מעדיף שתמצא מישהי עם ציצים ורצון עז לשכב איתי, אבל חוץ מזה, הוא לא היה נורא."

"אתה אידיוט."

"מקס..." איזייה פונה אל הבן שלי. "אתה לא רוצה דודה? תגיד לאבא שלך שבפעם הבאה הוא צריך לקחת מטפלת, רווקה, בשנות העשרים או השלושים. נקודות בונוס אם היא תיראה הורסת בחולצת המשחק שלי."

מקס מחייך.

"שלא אכפת לה להיות אימא לגבר בן שלושים," אני מוסיף. "שלא מפריע לה לגור בדירה דוחה. שיודעת לבשל ולנקות כי אתה מתנהג כמו ילד קטן ומסרב לעשות את זה."

"הממ, כן, היא נשמעת מושלמת. תחפש מישהי בדיוק..." דלתות המעלית נפתחות, "כזאת."

מבטו של אחי ממוקד קדימה כשאנחנו מגיעים לקומת הלובי.

"שיט, פספסתי את הקומה של סנדרסון. באסה," אני מתקן את עצמי. "אל תגיד שיט, מקס."

דעתו של הילד שלי מוסחת מכדי להקשיב לקללה שלי כשהוא לועס את אצבעותיו ומתבונן בדוד שלו. הדוד האמור ממשיך לעמוד באמצע המעלית, המום.

"איזייה, אתה יוצא או לא?"

אישה נכנסת למעלית ונעמדת בינינו, וההלם הפתאומי שלו נראה קצת יותר שקוף. בחורות יפות נוטות להפוך אותו לטיפש.

וזאת ממש יפה.

שיער שוקולדי כהה גולש על עור שזוף שמכוסה בדיו שחור סבוך. ויש הרבה עור. היא לובשת גופייה קטנה או מעין חזייה מתחת לאוברול קצר, ירכיים חטובות ומוצקות גולשות החוצה מהשוליים הפרומים. עם זאת, הירכיים האלו לא מעוטרות באותם קעקועים אומנותיים שמכסים את זרועה ואת כתפה.

"היי," איזייה מסנן לבסוף, כולו המום ומבולבל.

אני שולח יד מאחוריה וחובט קלות בעורפו, כי הדבר האחרון שהוא צריך זה עוד אישה בעוד עיר שתעסיק אותו. חייתי פעם את החיים שיש לו כרגע, וכתוצאה מכך יש לי עכשיו בידיים ילד בן שנה ושלושה חודשים. אני צריך שאחי הצעיר ילך בדרכי ויוסיף לי עוד אחריות כמו שאני צריך טיפול שורש בשביל הכיף.

"צא מהמעלית, איזייה."

הוא מהנהן, מנופף בידו ויוצא אל הלובי בהליכה לאחור. "להתראות," הוא אומר עם לבבות בעיניים, שלא מכוונים אליי או אל מקס.

האישה במעלית פשוט מרימה את אחד משני בקבוקי הקורונה שלה בברכת שלום.

"קומה?" היא שואלת בקול צרוד ועמוק לפני שהיא לוגמת מהבירה. היא שולחת את ידה, לוחצת על הקומה שבדיוק הגעתי ממנה, ואחר כך מביטה מעבר לכתפה כשהיא מחכה לתשובה שלי.

עיני ברקן ירוקות ומבלבלות מאוד, חישוק ספטום זהוב זעיר מנצנץ מתחת לגשר אפה, ועכשיו אני מבין למה אחי הפך למתבגר מוכה אלם, כי פתאום זה קורה גם לי.

"פשוט לנחש? אני יכולה ללחוץ על כל הקומות אם אתה רוצה, ונצא לטיול ארוך ונחמד במעלית."

מקס שולח אליה יד, מחזיר אותי סוף־סוף למציאות. אפשר לחשוב שמעולם לא ראיתי אישה יפה קודם.

אני מסובב את האגן כדי שהוא לא יסבך את אצבעותיו הקטנות בשערה בצורה שנשמעת מהנה מאוד כרגע, אבל כנראה יש סיבה שהאישה הזאת שותה בירה בתשע בבוקר ביום חמישי, לא אחת, אלא שתיים.

אני מכחכח בגרוני ולוחץ על הקומה של סנדרסון בעצמי.

מיס משקה בכל יד באמצע השבוע מעיפה את שערה מעבר לכתף שלה כשהיא חוזרת למקומה לצידי. למרות משקה הבוקר הנבחר שלה, היא לא מדיפה ריח של אלכוהול. היא מדיפה ריח של עוגה ופתאום מתחשק לי משהו מתוק.

מזווית העין אני שם לב שהיא מסתכלת על מקס בחיוך קטן. "הילד שלך חמוד."

גם את חמודה, אני רוצה לומר בתגובה. אבל אני לא עושה את זה כי מאז הסתיו שעבר אני כבר לא כזה. אני לא יכול להרשות לעצמי לפלרטט עם כל אישה יפה שאני פוגש ברחוב. אין לי אפשרות לחסל בירה בתשע בבוקר. אני לא יכול לקחת אישה אקראית לחדר שלי במלון בלי להחליף שמות, ללא כל כוונה לראות אותה שוב, כי חדר המלון עמוס בעריסות, בכיסאות גבוהים ובצעצועים.

אני במיוחד לא אמור להחליף הערות פלרטטניות עם אישה כזאת. אני לא צריך להיות קורא מחשבות כדי לדעת שהיא פרועה.

"הוא מדבר?" היא שואלת.

"הוא?"

היא צוחקת לעצמה. "התכוונתי אליך. אתה פשוט רגיל להתעלם מאנשים שמדברים איתך?"

"אה, לא." מקס מנסה לתפוס אותה שוב, ואני מתרחק מעט כדי למנוע ממנו למשש אישה זרה. "מצטער. תודה."

הילד שלי משגר את גופו קדימה וממשיך לשלוח אליה את אצבעותיו השמנמנות, ולא ממש ברור לי אם הוא מנסה לתפוס אותה או את אחת מהבירות שלה.

האישה מגחכת שוב. "אולי הוא יודע שאתה צריך אחת כזאת."

היא מציעה לי את הקורונה השנייה שלה.

"השעה תשע בבוקר."

"ו...?"

"וזה יום חמישי."

"אני רואה שאנחנו גם שיפוטיים."

"אחראים," אני מתקן.

"אלוהים," היא צוחקת. "אתה צריך משהו חזק יותר מקורונה."

מה שאני צריך זה שהמעלית תתקדם קצת יותר מהר, אבל יכול להיות שהיא עלתה על משהו. אני באמת צריך בירה. או עשר. או כמה שעות במיטה עם אישה עירומה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה. זה בהחלט לא קרה מאז שמקס נכנס לחיי, וזה היה לפני תשעה חודשים.

"א־בא." מקס מועך את לחיי יחד לפני שהוא מצביע שוב על האישה.

"אני יודע, חמוד."

אני לא יודע כלום.

אני רק יודע שהילד שלי לא מפסיק לקרב את עצמו לעברה. וזה מוזר, כי בעיקרון מקס לא מחבב זרים, ויותר מזה, הוא לא מרגיש כל כך בנוח בחברת נשים. אני תולה את האשמה בעובדה שהאישה שילדה אותו השאירה אותו לגדול עם אבא, דוד פרוע וקבוצה של שחקני בייסבול רועשים. הנוכחות הנשית העקבית היחידה בחייו היא הארוסה של החבר שלי, אבל גם אליה לקח לו זמן להיפתח. אבל משום מה, מהאישה הזאת הוא מתלהב.

"בחייך, מקס," אני נושף ומיישר אותו. "אתה חייב להפסיק להתפתל."

"אני יודעת שזו הצעה מוזרה, אבל אני יכולה להחזיק אותו אם אתה רו..."

"לא," אני נובח.

"אלוהים ישמור."

"כלומר, לא, תודה. הוא לא מסתדר טוב עם נשים."

"מעניין ממי הוא קיבל את זה."

אני נועץ בה מבט נוקב, אבל היא רק מושכת בכתפה ולוגמת שוב.

מקס צוחק שוב. ללא שום סיבה. משום מה הוא בעניין שלה, והמעלית הזאת איטית מדי.

"קיבלת את החיוך מאימא שלך?" היא שואלת אותו, מטה את ראשה ומתפעלת ממנו. "כי לא נראה לי שאבא שלך יודע לחייך."

"מצחיק."

"אני אעמיד פנים שזה לא היה עוקצני ושבאמת יש לך חוש הומור."

"אין לו אימא."

שתיקה מוזרה משתררת, כפי שבדרך כלל קורה כשאני אומר את שלוש המילים האלו. רוב האנשים חוששים שהם עברו את הגבול מפני שאימא שלו מתה באופן טרגי, לא מפני שהיא לא סיפרה לי שהיא בהיריון ואז צצה שישה חודשים אחרי הלידה כדי להפוך לי את החיים ולעזוב.

נימת קולה המקניטה משתנה מייד. "אוי, אלוהים, אני כל כך מצטערת. לא התכוונתי..."

"היא חיה. היא פשוט לא בסביבה."

ברור שהקלה שוטפת אותה. "אה, זה טוב. זאת אומרת, זה לא טוב. או אולי כן? מי אני שאקבע? שיט, המעלית הזאת איטית רצח." היא מצליפה בידה על פיה ועיניה נשלחות אל מקס. "זאת אומרת, באסה."

זה סוף־סוף גורם לי לגחך, וחיוך קטן מתפשט על שפתיי.

היא מתרככת קצת. "הוא כן יודע לחייך."

"הוא מחייך הרבה יותר כשהוא לא מקבל על הראש במעלית מאישה זרה שמצטיידת בשתי בירות ברגע שהיא מתעוררת."

"אולי היא עוד לא הלכה לישון." עוד משיכת כתף אגבית.

אלוהים אדירים.

"אולי הם צריכים להפסיק לדבר על עצמם בגוף שלישי כמו שני טיפשים יומרניים."

המעלית נפתחת סוף־סוף בקומה שהיא צריכה.

"אולי הוא צריך להשתחרר קצת. יש לו ילד סופר חמוד וחיוך עוד יותר חמוד." היא מרימה את הקורונה שלה לעברי לפני שהיא שותה את השאר ויוצאת מהמעלית. "תודה על הטרמפ, בייבי דאדי. זה היה... מעניין."

מה שנכון נכון.

הערות:

1 עוצר ביניים.

פרק 2

מילר

כמה שעות קודם לכן

אני אוהבת חמאה. תארו לעצמכם שהייתם האדם שיצר את מתת האל הכי גדולה לאנושות. הייתי יכולה לנשק את האדם הזה על ההמצאה שלו. עם לחם? שלמות. מומסת על תפוח אדמה אפוי? גן עדן עלי אדמות. או האפשרות האישית המועדפת עליי, אפויה בעוגיות השוקולד צ'יפס המפורסמות שלי.

עכשיו, אולי אתם חושבים, אלו בסך הכול עוגיות שוקולד צ'יפס, כולן אותו הדבר. טעות. טעות חמורה. אולי אני מוכרת ברחבי המדינה ביכולת שלי לשפר את תוכנית הקינוחים הלוקה בחסר של כל מסעדה שמעוניינת בכוכב מישלן, אבל הלוואי שאחת המסעדות המפונפנות האלו הייתה אומרת על הזין שלי ומאפשרת לי להכניס לתפריט שלהן את עוגיות השוקולד צ'יפס שלי.

הן היו נמכרות כולן. מדי לילה.

אבל גם אם היו מאפשרים לי לשדרג מאפה קלאסי כזה, המתכון הזה הוא שלי. הייתי תורמת את היצירתיות שלי, טיפים וטכניקות. הייתי יוצרת אפילו תפריט קינוחים חדש ומעורר השראה למסעדה שיש אליה רשימת המתנה של שנה. אבל המתכונים הקלאסיים, אלה ששיפרתי בחמש־עשרה השנים האחרונות, אלה שגורמים לך להתרווח באנחה ברגע שהסוכר נוגע לך בלשון ומזכירים לך את הבית, המתכונים האלה הם שלי.

ממילא אף אחד לא מבקש את המתכונים האלה. לא בזכותם אני מפורסמת.

אבל אני די בטוחה שהדבר היחיד שבזכותו אתפרסם הוא התמוטטות העצבים שאני עומדת לחטוף באמצע המטבח הזה במיאמי, רק מפני שבשלושת השבועות האחרונים לא הצלחתי להמציא שום קינוח חדש.

"מונטגומרי," אחד מטבחי הפס קורא. משום מה, הוא לא מרגיש צורך לקרוא לי בתואר שלי, לכן לא התאמצתי ללמוד את שמו. "את יוצאת איתנו אחרי המשמרת שלנו הלילה?"

אני לא מזכה אותו במבט כשאני מנקה את תחנת העבודה שלי ומתפללת שהסופלה בתנור לא ייפול. "נראה לי ששכחת שהתואר שלי הוא שף," אני אומרת מעבר לכתפי.

"מותק. את בסך הכול אופה עוגות. אני לא קורא לך שף."

דממה משתררת במטבח, כאילו תקליט נשרט, וכל הטבחים קופאים עם הכלים ביד. עבר זמן מה מאז נתקלתי בחוסר כבוד למקצוע שלי. אני צעירה, ובהיותי בת עשרים וחמש, לא קל לי לעמוד במטבח של אנשים מבוגרים, לרוב גברים, ולהגיד להם במה הם טועים. אבל בשנתיים האחרונות בניתי לעצמי שם שמזכה אותי בכבוד.

לפני שלושה שבועות זכיתי בפרס ג'יימס בירד, הכבוד הגדול ביותר בתעשייה, ומאז קבלת תואר השף־קונדיטורית המצטיינת של השנה, אין לי רגע פנאי במסגרת שירותי הייעוץ שאני מספקת. כרגע יש לי רשימה של מטבחים לשלוש שנות עבודה, מטבחים שבהם אני אמורה לבלות עונה, כולל המקום הזה במיאמי, כדי לשפר את תוכניות הקינוחים של המסעדות האלו ולתת להן סיכוי לזכות בכוכב מישלן.

אז כן, הרווחתי בכבוד את תואר השף.

"את באה, מונטגומרי?" הוא חוזר ושואל. "אני אזמין אותך לבירה או למשהו עם שמשייה שבטח תאהבי. משהו ורוד ומתוק."

נשגב מבינתי איך הבחור הזה לא קולט שעמיתיו לעבודה מפצירים בו לשתוק במבטיהם.

"אני מכיר עוד משהו ורוד ומתוק שלא הייתי מתנגד לטעום."

הוא בסך הכול מנסה להתגרות בי, לגרום לאישה היחידה במטבח לצאת מהכלים, אבל הוא לא ראוי ליחס שלי. ולמזלו, הטיימר מצפצף ומסיט את תשומת ליבי, כשאני פותחת את דלת התנור, אני נתקלת בחום בוער ובעוד סופלה נפול.

פרס ג'יימס בירד הוא רק פיסת נייר, אבל משום מה המשקל שלו מוחץ אותי. אני אמורה להרגיש אסירת תודה וענווה שזכיתי בפרס שרוב השפים חושקים בו ומנסים להשיג אותו כל חייהם, אבל הדבר היחיד שאני מרגישה מאז הזכייה הוא לחץ משתק שמכבה לי את המוח ולא מאפשר לי ליצור שום דבר חדש.

לא סיפרתי לאף אחד שנתקלתי בקשיים. אני נבוכה מכדי להודות בזה. כל העיניים נשואות אליי יותר מאי פעם ואני מדשדשת במקום. אבל בעוד חודשיים, כשאככב על השער של גיליון הסתיו של מגזין אוכל ויין, לא אוכל להסתיר את מצבי, ואני בטוחה שהכתבה תעסוק רק בעצב של המבקרים לנוכח עוד כישרון חדש שלא מסוגל לממש את הפוטנציאל שלו.

אני לא מסוגלת לעשות את זה יותר. עם כל המבוכה להודות בזה, אני לא מסוגלת להתמודד כרגע עם הלחץ. זאת בסך הכול שחיקה קלה, משבר יצירתי. כמו מחסום כתיבה של שף־קונדיטור. זה יעבור, אבל זה בטח לא יקרה בזמן שאני עובדת במטבח של מישהו אחר ומצפים ממני ללמד אחרים.

כשגבי אל העובדים כדי שלא יראו את הכישלון האחרון שלי, אני מצניחה את קערית הסופלה על הדלפק, ובדיוק באותו רגע יד נוחתת על המותן שלי, וכל שערות עורפי סומרות בבהלה.

"יש לך עוד חודשיים כאן, מונטגומרי, ואני מכיר דרך טובה להעביר את הזמן. דרך לגרום לעובדים כאן לחבב אותך." הבל פיו החם של טבח הפס נושף על עורפי.

"תוריד את הידיים שלך ממני," אני אומרת בקרירות.

קצות אצבעותיו ננעצים לי במותן, ואני מרגישה שזו נקודת השבירה שלי. אני צריכה להתרחק מהאיש הזה ומהמטבח הזה. אני צריכה להתרחק מכל מטבח שהוא.

"את בטח מרגישה בודדה כשאת מסתובבת ככה במדינה. אני בטוח שאת מוצאת חבר שיחמם אותך במסחרית הקטנה הזאת שלך בכל עיר שאת מבקרת בה."

כף ידו גולשת על גבי התחתון בדרכה אל התחת שלי. אני תופסת את מפרק כף ידו, מסובבת את הגוף שלי ומכניסה לו בחוזקה ברך בביצים, ללא שנייה של היסוס.

הוא מתקפל מייד בכאב, ויבבה פתטית בוקעת ממנו.

"אמרתי לך להוריד את הידיים המזוינות שלך ממני."

העובדים שותקים ומניחים לזעקות של עמיתם לעבודה להדהד ממכשירי פלדת האל־חלד כשהוא נשאר מקופל. יש בי חלק שרוצה לציין כמה קטן היה הזין שלו על הברך שלי, אבל גם ככה ההתנהגות שלו מוכיחה שהוא עסוק בפיצוי יתר.

"נו, בחייך," אני אומרת ופותחת את הכפתורים של ז'קט השפים שלי. "קום מהרצפה. אתה נראה עלוב."

"קרטיס." ג'ארד, השף הראשי, מגיח בתדהמה מעבר לפינה ומשפיל מבט אל טבח הפס שלו. "אתה מפוטר. תסתלק מהמטבח שלי."

קרטיס, כפי שמתברר לי שמו, ממשיך להחזיק את הביצים שלו ולהתגלגל על הרצפה.

"שף מונטגומרי." שף ג'ארד פונה אליי. "אני כל כך מצטער על ההתנהגות שלו. הוא עבר כל גבול. אני מבטיח לך שזו לא התרבות שאני מטפח כאן."

"אני חושבת שסיימתי כאן."

מסיבות רבות, סיימתי. טבח הפס שלעולם לא ימצא שוב עבודה במסעדת יוקרה היה בסך הכול הקש ששבר את גב הגמל, אבל אני יודעת בעצמותיי שהקיץ לא אוכל לספק שום עזרה לתפריט של שף ג'ארד.

ואני בהחלט לא רוצה שאחרים יגלו שנתקלתי בקשיים. התעשייה הזאת אכזרית, וברגע שהמבקרים יגלו ששפית נחשבת, ושפית שזכתה בפרס ג'יימס בירד — על אחת כמה וכמה, מתחילה לשקוע, הם יחוגו סביבי כמו נשרים וימתחו עליי ביקורת בכל בלוגי האוכל, ואני לא צריכה את תשומת הלב הזאת כרגע.

השף ג'ארד מתכווץ מעט, וזה מוזר. האיש זוכה להערצה בעולם האוכל ומבוגר ממני פי שניים. "אני מבין לגמרי. אני אוודא שתקבלי תשלום עבור החוזה המלא, כולל החודשיים הבאים."

"לא. אין צורך." אני לוחצת את ידו. "אני פשוט הולכת."

קרטיס עדיין שוכב על הרצפה, ואני מפנה אליו אצבע משולשת בדרכי החוצה כי כן, אני שף־קונדיטורית עטורת פרסים שלפעמים מתנהגת כמו ילדה קטנה.

כאילו לא הרגשתי חנוקה מספיק בגלל חוסר היכולת שלי לבצע את עבודתי, ברגע שאני בחוץ, הלחות של שלהי יוני חונקת אותי. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לבלות את הקיץ במטבח בדרום פלורידה.

אני קופצת במהירות למסחרית שלי החונה בחניית העובדים ופותחת את המזגן על העוצמה המרבית. אני אוהבת את הרכב הזה. הוא משופץ מבפנים ומבחוץ, עם שכבה טרייה של צבע ירוק עמוק, ומצויד במטבחון קטן.

אני גרה בו כשאני מסתובבת במדינה במסגרת העבודה שלי, נהנית מהחיים, משוחררת מכל דאגה. וכשאני מגיעה למחוז חפצי, אני נכנסת להלך רוח מקצועי ובחודשים הבאים מכסה את הקעקועים שלי ומכונה שף במשך עשר שעות ביום.

זה הניגוד המוזר שנקרא החיים שלי.

ואם להיות כנה, זה לא בדיוק מה שחשבתי שאעשה. פעם חלמתי לנהל קונדיטוריה משלי, להכין את כל העוגיות והעוגות המפורסמות שאפיתי לאבא שלי לאורך השנים. אבל התמזל מזלי ונשלפתי מהלימודים להכשרה אצל אחד מטובי השפים־קונדיטורים בפריז, ואחר כך המשכתי להתמחות נוספת בניו יורק.

משם הקריירה שלי המריאה.

עכשיו היא כוללת טארטים בגודל ביס, מוסים שאת שמותיהם רוב האנשים לא מסוגלים לבטא וסורבה שכולנו אוהבים להעמיד פנים שמספק יותר מגלידה. ועל אף שיש חלקים בעולם היוקרתי הזה שנראים לי יומרניים ומגוחכים, אני שמחה שהחיים הובילו אותי לכאן.

הקריירה שלי מרשימה. אני יודעת את זה. עבדתי שעות אין־סופיות כדי להיות מרשימה, לכבוש את המטרות האלה, הכמעט בלתי מושגות. אבל עכשיו, כשהשגתי את רובן, אני נסחפת בלי כיוון ומחפשת את הפרויקט הבא שלי.

וזה בדיוק מה שהמוח הכאוטי שלי מזכיר לי בשלושת השבועות האחרונים. שאם לא אשמר את ההצלחה שלי, איפלט במהירות החוצה מבעד לדלת המסתובבת שקובעת מיהו השף הכי חדש והכי חם בתעשייה.

מוחי מסתחרר כשאני משתלבת בכביש המהיר ועושה את דרכי אל המלון שבו אבא שלי מתאכסן בדיוק כשהסוכנת שלי מתקשרת.

אני עונה בבלוטות'. "היי, ויולט."

"מה לעזאזל האידיוט הקטן הזה עשה כדי שתתפטרי מהעבודה מוקדם? שף ג'ארד התקשר אליי כדי להתנצל וניסה להעביר לך שכר על שלושה חודשים."

"אל תסכימי לקבל את הצ'ק הזה," אני אומרת לה. "כן, העובד שלו הוא דוש רציני, אבל למען האמת, גם ככה לא הייתי מצליחה לעזור לו הקיץ."

היא משתתקת מעבר לקו. "מילר, מה קורה?"

ויולט היא הסוכנת שלי בשלוש השנים האחרונות, ועל אף שאין לי הרבה חברים בגלל סגנון החיים התזזיתי שלי, אני רואה בה אחת מהם. היא מנהלת את לוח הזמנים שלי וקובעת לי את הראיונות. כל מי שרוצה לכתוב עליי בבלוג האוכל שלו או לקבל ממני ייעוץ בעניין התפריט שלו חייב קודם לעבור דרכה.

ועל אף שיש רק אנשים בודדים שאיתם אני יכולה לדבר בכנות על הקשיים שלי, היא אחת מהם.

"וי, יכול להיות שתהרגי אותי, אבל נראה לי שאצא לחופש עד סוף הקיץ."

אלמלא הכביש המהיר במיאמי היה כל כך רועש, אפשר היה לשמוע סיכה נופלת.

"למה?" נימת קולה קדחתנית. "בסתיו מחכה לך העבודה הכי גדולה בקריירה שלך. את אמורה להופיע על שער המגזין אוכל ויין. בבקשה אל תגידי לי שאת יורדת מזה."

"לא. אלוהים, לא. אני עדיין עושה את זה, ואני אגיע ללוס אנג'לס בזמן לעבודה החדשה שלי, אני פשוט..." שיט, איך אגיד לה שהלקוחה המרוויחה ביותר שלה יורדת מהפסים? "ויולט, לא הצלחתי ליצור קינוח חדש כבר שלושה שבועות."

"את מתכוונת שלא היה לך זמן?" היא מניחה. "כי אם את צריכה עוד זמן כדי לשפר את המתכונים לכתבה, אני יכולה להבין את זה."

"לא. אני מתכוונת שלא הצלחתי להכין משהו שלא התפרק בדרך או נשרף למוות בתנור. אני כל כך גרועה בעבודה שלי עד שזה יכול היה להיות קומי, אם לא הייתי על סף התמוטטות עצבים בגלל זה."

היא צוחקת. "את צוחקת עליי, נכון?"

"ויולט, ילד בן חמש עם תנור צעצוע יכול להכין קינוח יותר טוב ממני כרגע."

הקו משתתק פעם נוספת.

"ויולט, את עדיין שם?"

"אני מעכלת."

אני פונה אל היציאה למלון ומחכה שהיא תדבר.

"אוקיי," היא אומרת, מרגיעה את עצמה. "אוקיי, זה בסדר. הכול טוב. קחי לך את החודשיים הבאים כדי לנשום ולהתאפס ותגיעי אל לונה'ס באחד בספטמבר."

לונה'ס היא המסעדה של שף מייבן שאני אמורה לייעץ בה בסתיו. מייבן העבירה סמינר כשלמדתי בבית הספר לבישול, וחיכיתי בשקיקה להזדמנות לעבוד איתה, היא עזבה את התעשייה זמן קצר אחרי שנפגשנו והפכה לאימא, היא חזרה לעולם האוכל כשפתחה מסעדה על שם בתה וביקשה ממני לבוא לעזור לה עם תפריט הקינוחים. הריאיון למגזין אוכל ויין יתקיים במטבח שלה בלוס אנג'לס, ואני מאושרת עד הגג על ההזדמנות.

או לפחות הייתי מאושרת, עד שהכול השתבש.

"את תגיעי ללונה'ס באחד בספטמבר. נכון, מילר?" ויולט שואלת כשאני לא מגיבה.

"אני אהיה שם."

"אוקיי," היא נושפת. "אני יכולה למכור את זה. כדי לחגוג את הפרס החדש שלך את מבלה את הקיץ עם המשפחה ומחכה בקוצר רוח לחזור למטבח בספטמבר. אלוהים, הבלוגים והמבקרים יעשו לי את המוות ויתהו איפה את. את בטוחה שאבא שלך לא חולה? זה יכול לעזור לי."

"אלוהים, ויולט," אני צוחקת בחוסר אמון. "הוא בסדר גמור, תודה לאל."

"יופי. האיש הזה יפה מכדי למות בגיל צעיר כל כך." ויולט סוף־סוף צוחקת מעבר לקו.

"דוחה. אני חייבת לסגור."

"תמסרי דרישת שלום לאבא מונטגומרי."

"כן, מוותרת. להתראות, וי."

הווינדי סיטי ווריורס, קבוצת הבייסבול המקצועני של שיקגו, הגיעה לעיר לכמה ימים. אבא שלי הוא המנהל, שזה בעיקרון המאמן הראשי, בחמש השנים האחרונות. לפני זה הוא עבד עם הקבוצה של שיקגו בליגה הנמוכה יותר אחרי שנחטף מהקולג' המקומי שלנו בקולורדו.

אמט מונטגומרי טיפס במהירות בסולם הדרגות של הבייסבול. כמו שהגיע לו. הוא היה בדרך לבנות לעצמו שם בספורט, אבל פתאום הכול השתנה. הוא ויתר על הכול כדי להפוך לאבא שלי, גם על הקריירה המשגשגת שלו, וסירב לפרוש מעבודתו המקומית כמאמן עד שסיימתי את התיכון ויצאתי לדרך עצמאית.

הוא אחד מהטובים. למעשה, הייתי טוענת שהוא הכי טוב שיש.

רוב חיי היינו רק שנינו, ועל אף שאפשר היה לחשוב שעזבתי את הבית בגיל שמונה־עשרה כדי לפרוש כנפיים, למעשה עשיתי את זה כדי שהוא יוכל לפרוש אותן. ידעתי אז, בדיוק כפי שאני יודעת עכשיו, שברגע שאפסיק לנדוד, הוא יכבול את עצמו לכל עיר שאתמקם בה כדי להיות קרוב אליי. אז למענו, לא הפסקתי להתרוצץ מהרגע שעזבתי את הבית בגיל שמונה־עשרה, ואין לי כוונה להפסיק. הוא ויתר על הכול בשבילי. אני לכל הפחות יכולה לוודא שהוא לא יוותר על עוד.

אני עוצרת בחנות נוחות וקונה שני בקבוקי קורונה, אחד לי ואחד לו, לפני שאני מחליפה את מכנסי המטבח והנעליים נגד החלקה באוברול קצר ובכפכפים. אני מקלפת מעליי את החולצה הארוכה שלי, מחזירה את חישוק הספטום שלי למקומו ותופסת את מקום החניה הרחוק ביותר מהכניסה למלון המהמם שאבא שלי מתאכסן בו.

על אף שהוא מאמן בליגה הבכירה כבר חמש שנים, עדיין מוזר לי לראות אותו ככה. בצעירותי אף פעם לא היו לנו דברים שווים או יקרים. הוא לא הרוויח הרבה כסף בתור מאמן בקולג', והיה רק בן עשרים וחמש כשהפך לאבא שלי. במובנים רבים, גדלנו יחד.

רוב הערבים הוא האכיל אותי במקרוני ובגבינה מקופסה, כי הוא לא היה יעיל כל כך במטבח. וזו הסיבה שברגע שגדלתי מספיק, תפסתי פיקוד על התחום הזה, למדתי לבשל וגיליתי את אהבת האפייה שלי. אני מתמלאת אושר בכל פעם שאני מרשימה אותו עם מתכון חדש, ואם אודה על האמת, זה קורה בכל פעם. אין ספק שהוא המעריץ הכי גדול שלי.

אבל כשאני רואה אותו כאן, פורח, עושה את הדבר שהוא הכי אוהב וזוכה להצלחה כל כך גדולה עד שהוא כבר השיג טבעת של וורלד סיריס, אני מרגישה גאווה עצומה שהוא מסתדר כל כך טוב בלעדיי.

אני רוצה לעורר בו גאווה דומה, במיוחד אחרי כל הוויתורים שלו בשבילי, ויש לי הזדמנות לעשות זאת. אחרי שזכיתי בפרס ג'יימס בירד, והייתי בין הזוכים הצעירים ביותר בו, מגזין אוכל ויין סגר איתי על כתבה של שמונה עמודים, כולל השער ושלושה מתכונים חדשים לגמרי שאני לא מצליחה למצוא את ההשראה להכין. הכול יקרה בעוד חודשיים בלבד, כשאגיע ללוס אנג'לס לפרויקט הבא שלי.

בלי לחץ.

אני חולצת את הפקק של אחת הבירות כדי לבלוע את הציפיות בגובה השמיים שיש לי מעצמי כשהמעלית נפתחת בקומת הלובי. שני הגברים שבפנים לא יוצאים, לכן אני משתחלת ביניהם.

לגבר שלשמאלי יש שיער חום בהיר ומה שנראה כמו קושי למנוע מהלסת שלו להישמט.

"היי," הוא אומר, ואני לא יודעת מה מסגיר אותו, אבל אני כמעט משוכנעת שהוא משחק אצל אבא שלי. הוא די גבוה, בעל מבנה גוף אתלטי, ונראה אחרי זיון טרי.

השחקנים בקבוצה של אבא שלי נוטים להשקיע אותם משאבים בנשים שהם לוקחים הביתה כמו במשחק עצמו.

"צא מהמעלית, איזייה," האיש שלימיני אומר, ואומנם שניהם חתיכים מנקודת מבט אובייקטיבית, אבל הבחור הזה מושך בהגזמה.

יש לו כובע מצחייה הפוך, משקפיים עם מסגרת כהה ופעוט בידיים עם כובע תואם, אלוהים אדירים. אני מנסה בכל כוחי לא לנעוץ בו מבט בוחן מדי, אבל רואה את השיער הכהה שמבצבץ מהצדדים ואת העיניים הכחולות כקרח שהמשקפיים ממסגרים. הזיפים על קו הלסת שלו צורחים גבר בשל, וזה כשלעצמו החולשה שלי. ואם מוסיפים את הילד החמוד שנשען על מותנו, כמעט מתבקש שאזיל ריר.

"להתראות," הגבר שלשמאלי אומר כשהוא יוצא מהמעלית ומשאיר אותי לעלות עם שני החמודים שלימיני.

"קומה?" אני שואלת ולוגמת מהבירה כשאני לוחצת על מספר הקומה של אבא שלי.

אין מצב בעולם שהוא לא שמע אותי, אבל בכל זאת, בייבי דאדי לא מגיב.

"פשוט לנחש?" אני שואלת. "אני יכולה ללחוץ על כל הקומות אם אתה רוצה, ונצא לטיול ארוך ונחמד במעלית."

הוא לא צוחק או אפילו מחייך, וזה דגל אדום אם אתם שואלים אותי.

הילד הקטן שלו שולח אליי יד, ואומנם אף פעם לא נהגתי לכרכר סביב ילדים, אבל הילדון הזה חמוד במיוחד. הוא עליז, ולהפתעתי, אחרי הבוקר שעבר עליי, ילד שמחייך אליי כאילו אני הדבר הכי טוב ביקום הוא בדיוק מה שאני צריכה.

הלחיים שלו כל כך שמנמנות עד שעיניו כמעט נעלמות בגלל החיוך הקורן שלו כשאביו ממשיך להתעלם ממני ולוחץ על מספר הקומה שלו בעצמו.

טוב, בסדר. זה אמור להיות כיף.

העלייה הארוכה בחיי במעלית מובילה אותי למסקנה שלאיש המשגע שעלה איתי תקוע מקל ענקי בתחת. וכשאני מגיעה לחדר של אבא שלי ודופקת, אני שמחה מאוד שהמפגש הקצר שלנו הסתיים.

"מה את עושה כאן?" אבא שלי שואל בפנים מאירות. "חשבתי שלא אזכה לראות אותך שוב בנסיעה הזאת."

אני מרימה את שני בקבוקי הבירה בהתרגשות מעושה, אחד ריק, השני עדיין מלא. "התפטרתי מהעבודה שלי!"

הוא מתבונן בי בדאגה ופותח את הדלת לרווחה. "למה שלא תיכנסי ותספרי לי למה את שותה בתשע בבוקר."

"אנחנו שותים," אני מעמידה דברים על דיוקם.

הוא מגחך. "נראה כאילו את זקוקה לבירה השנייה הזאת יותר ממני, מילי."

אני חוצה את החדר ומתיישבת על הספה.

"מה קורה?" הוא שואל.

"אני מחורבנת בעבודה שלי. אני אפילו לא נהנית לאפות כרגע כי אני כל כך גרועה בזה. מתי אי פעם שמעת אותי אומרת שאני לא נהנית לאפות?"

הוא מרים את ידיו. "את לא צריכה להצדיק את עצמך בפניי. אני רוצה שתהיי מאושרת, ואם העבודה הזאת לא מסיבה לך אושר, אני שמח שהתפטרת."

ידעתי שהוא יגיד את זה. ואני יודעת שכשאגיד לו שתוכניות הקיץ החדשות שלי כוללות נהיגה ברחבי המדינה במסחרית שלי כדי למצוא קצת אוויר צח ונקודת מבט רעננה, הוא יגיד שהוא שמח בשבילי על אף נימת הדאגה שתישמע בקולו. אבל אני לא מוטרדת מהדאגה שלו. החשש שלי הוא לראות אכזבה. הוא אף פעם לא התאכזב ממני, לכן לא ברור לי למה אני תמיד מחפשת אותה. אבל אני מוכנה לקרוע את התחת ולהיתקע באיזה מטבח אומלל לכל החיים אם פירוש הדבר שאימנע מלאכזב אותו.

יש לי מספיק מודעות עצמית כדי לדעת שקיים בי צורך מוטבע להיות הכי טובה בכל מטרה או יעד שאני קובעת לעצמי. בזה הרגע אני לא הכי טובה, ואני לא רוצה שאנשים יחזו בכישלון שלי. במיוחד לא הוא. הוא הסיבה שאני דורשת מעצמי שלמות בקריירה שלי, דבר שעומד בניגוד חד לגישה הפרועה, החופשית והזורמת שיש לי כלפי חיי האישיים.

"פרשת לתמיד?" הוא שואל.

"אוי, אלוהים. לא. אני לוקחת חופש לקיץ כדי להתאושש. אני אחזור לעניינים טובה משהייתי. אני פשוט צריכה מרחב נקי מעיניים חטטניות כדי לחזור לעצמי ולהתאפס קצת."

עיניו נדלקות מהתרגשות. "אז איפה את מבלה את חופשת הקיץ הזאת?"

"אני לא בטוחה. יש לי חודשיים, והעבודה הבאה שלי היא בלוס אנג'לס. אני אנהג לכיוון החוף המערבי ואבקר במקומות יפים לאורך הדרך. אתאמן במטבח על גלגלים שלי."

"ותגורי במסחרית שלך."

"כן, אבא," אני מגחכת. "אני אגור במסחרית שלי ואנסה להבין למה כל קינוח שאני מנסה להכין מהרגע שזכיתי בפרס המזוין הוא אסון גמור."

"לא כל קינוח הוא אסון. כל מה שהכנת לי היה פנומנלי. את מחמירה עם עצמך יותר מדי."

"עוגיות ועוגות בסיסיות הן משהו אחר. הדברים היצירתיים הם שעושים לי חיים קשים."

"טוב, אולי הבעיה היא בדברים היצירתיים. אולי את צריכה לחזור לדברים הבסיסיים."

הוא לא חלק מעולם האוכל כמוני, לכן הוא לא מבין שעוגיית שוקולד צ'יפס לא תקדם אותי לשום מקום.

"את יודעת," הוא אומר. "את יכולה להעביר איתי את הקיץ בשיקגו."

"למה? אתה תהיה בנסיעות עבודה חצי מהזמן, וכשאתה בבית, אתה במגרש."

"תצטרפי אליי לנסיעות. לא היינו באותו מקום יותר מכמה ימים מהרגע שמלאו לך שמונה־עשרה, ואני מתגעגע לילדה שלי."

לא זכיתי לחג, לסוף שבוע או ליותר מערב אחד פנוי כבר שבע שנים. עבדתי בלי הפסקה, הרגתי את עצמי במטבח, ואפילו הלילה, כשהקבוצה של אבא שלי משחקת בעיר, לא עלה בדעתי לקחת לעצמי לילה חופשי כדי להגיע לצפות במשחק.

"אבא —"

"אני אפילו מוכן להתחנן, מילר. אבא שלך צריך קצת זמן איכות."

"העברתי עכשיו שלושה שבועות במטבח עמוס בבחורים, שאחד מהם ממש התחנן שאגיש נגדו תלונה על הטרדה מינית למחלקת משאבי אנוש. רק זה חסר לי, לבלות את הקיץ שלי עם חבורת גברים נוספת."

הוא רוכן לעברי, זרועותיו המקועקעות מונחות על ברכיו, עיניו פעורות. "סליחה?"

"טיפלתי בזה."

"איך בדיוק טיפלת בזה?"

"עם ברך מהירה לביצים." אני לוגמת באגביות מהבירה שלי. "בדיוק כמו שלימדת אותי."

הוא מנענע בראשו בצחוק קטן. "אף פעם לא לימדתי אותך את זה, משוגעת קטנה, אבל חבל שלא עשיתי את זה. ועכשיו אני עוד יותר נחוש בדעתי שתצטרפי אליי לנסיעות. את יודעת שהחבר'ה שלי לא כאלה."

"אבא, תכננתי..." המילים גוועות על לשוני כשאני מתבוננת בו על הספה. עיניו עצובות ומפצירות, אפילו עייפות. "אתה בודד בשיקגו?"

"אני לא מתכוון לענות על זה. ברור שאני מתגעגע אלייך, אבל אני רוצה שתבואי לבלות איתי חודשיים כי את מתגעגעת אליי. לא בגלל שאת מרגישה מחויבת."

אני לא מרגישה מחויבת. לפחות לא מהבחינה הזאת. אבל במובן מסוים, כל מה שאני עושה הוא ניסיון למחוק את האשמה שאני מרגישה בגלל המצב שלנו. לגמול לו על החוב שהוא שילם כשוויתר על כל חייו למעני כשהיה רק בן עשרים וחמש.

אבל אשקר אם אגיד שאני לא מתגעגעת אליו בעצמי. זו הסיבה שאני מקפידה שכל העבודות שלי יהיו חופפות לנסיעות שלו. אני בוחרת במטבחים בערים גדולות שיש להן קבוצות בליגת הבייסבול הבכירה שאבא שלי מתוכנן להגיע אליהן במסגרת העבודה שלו. אז ברור שאני מתגעגעת אליו.

קיץ עם אבא שלי אכן נשמע לי נחמד, ואם השהות הקצרה שלי איתו תשמח אותו, אז זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי כל מה שהוא עשה למעני.

רק שיש בעיה אחת.

"אין סיכוי שההנהלה הראשית תסכים לזה," אני מזכירה לו. "אף אחד מחברי הקבוצה או הסגל לא רשאי לצרף בני משפחה לנסיעות."

"העונה יש בן משפחה אחד שמורשה להצטרף לקבוצה." חיוך ערמומי מתפשט על שפתיו. "יש לי רעיון."