פרק 1
בן
כשג'מה צ'רלס מחייכת אליכם, תהיו בטוחים שהלך עליכם, והיא מחייכת מאז שנכנסה לאולם בית המשפט. הלקוחה שלה, ויקטוריה ג'ונס, עומדת לאבד את שלושת ילדיה. התובע מסר את הראיות שלו, ותהיו בטוחים שאתם יכולים לגרום לכל דבר להישמע אמין, אם אתם רק יודעים לספר סיפור.
לרוע מזלו, ג'מה מספרת סיפור טוב יותר.
תחילה, היא מוכיחה שהעילה לבדיקת משרד הרווחה הייתה חסרת בסיס. היא מראה צילומים ממצלמת גוף, שמראים שימוש לרעה בכוח הן על ידי המשטרה והן על ידי העובדות הסוציאליות.
היא מוכיחה שהמכתב המודיע לוויקטוריה על הביקור נשלח בדואר לאחר הביקור. היא מגדילה את התמונה של רצפת המטבח המלוכלכת שצילמה העובדת הסוציאלית — התלונה היחידה שהתביעה העלתה על רמת הניקיון — ומבקשת מהעובדת הסוציאלית להדגים איך בדיוק הייתה אמורה ויקטוריה לנקות את הרצפה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים.
וג'מה, כמובן, הביאה איתה כיסא גלגלים ומטאטא להדגמה.
קהל בית המשפט צוחק, השופט מתעצבן, וג'מה במיטבה. יש לה פרצוף של מלאך — עצמות לחיים גבוהות, פה רחב, עיניי שקד — אבל היא לוחמנית ורותחת מכדי שתעשה משהו אחר מלבד להתנצח למחייתה. היא מחליקה על הרצפה כמו רקדנית והופכת את אולם בית המשפט לקרקס, שבו שוטר המעצר והעובדת הסוציאלית הם הליצנים. היא הוכיחה בבירור את הטענה שלה, אבל היא בכל זאת ממשיכה להסתער, כי היא כל כך פאקינג עצבנית. היא רוצה שכל אדם בחדר הזה יראה עד כמה המצב הזה מגוחך ולא הוגן.
“מיס צ'רלס," נוזף השופט, כשג'מה מתחילה לדחוף את כיסא הגלגלים החוצה, “תפסיקי. זה לא שיעור דרמה." הוא פונה לפרקליט המדינה. “הבקשה נדחית. זה היה ניצול כוח לרעה מכוער מצד שירותי הרווחה, ואני לא אשכח שבזבזתם את זמנו של בית המשפט."
ויקטוריה ומשפחתה מריעים, וג'מה מחבקת את כולם לפני שהיא ממהרת לכיוון היציאה. אני מסתתר בחלק האחורי של אולם בית המשפט, אבל מספיק לראות את העיניים שלה, רגע לפני שהן נעלמות מתחת למשקפי השמש.
היא בוכה, ואני לא בטוח שאלו דמעות של שמחה.
פרק 2
ג'מה
שנתיים מאוחר יותר
השטן על הכתף שלי מופיע בכל יום שני, פעם בשבועיים.
הבוקר, כשאני מתכוננת לישיבת הצוות, הוא רוקד כמו להבה בחזי, ואני לא מצליחה לסלק אותו בחזרה למקומו.
אני מחליקה את השיער הכהה שלי עד שהוא חלק ומבריק, ומגיע קצת מעבר לכתפיים. משקיעה זמן רב מהרגיל באיפור ונועלת את נעלי עקב המזל שלי, שרק יקרבו אותי לאויב שעל הכתף שלי, אבל לפחות יאזנו קצת את הכוחות. כשנתחיל את הישיבה היום, זה יהיה פחות כמו דוד מול גוליית, ויותר כמו צ'רצ'יל מול היטלר.
שיהיה ברור, אני צ'רצ'יל בתרחיש הזה.
אני ממהרת אל הדלת ויוצאת אל השמש הבהירה של ספטמבר, ומגיעה למקום עבודתי, כשנותרו לי שניות ספורות פנויות לפני שהישיבה תתחיל. משרדי פילדס, מקגוברן וגייגר נמצאים בקומה החמש־עשרה של הבניין הסטרילי והקר ביותר בלוס אנג'לס, וזה מתאים. הוא משרד עורכי הדין הסטרילי והקר ביותר בלוס אנג'לס, וזו הסיבה שבחרתי בהם.
כשאני מגיעה, חדר הישיבות כבר מלא, ואני כועסת כשאני מגלה שהוא הקדים אותי. הראש שלו — גבוה בשלושים סנטימטרים מכל אחד אחר — ממוקם בדיוק מול הכיסא ששמרה לי העוזרת שלי - טרי. האם הוא עשה את זה בכוונה? אין לי ספק. בן טייט אוהב לעצבן אותי. והוא לא צריך להתאמץ — מספיק לראות את הפרצוף הזחוח שלו.
תתנהגי יפה, ג'מה, אני חושבת, כשאני חוצה את החדר. לשם שינוי, אל תרדי לרמה שלו.
בדרך כלל, אני לא כל כך מאופקת, אבל היום הוא יום חשוב עבורי. המשרד ממנה שותפים חדשים לעיתים רחוקות מאוד, ומלבד בן — שהגיע לכאן כשותף לפני כשנתיים — מישהו צריך לפרוש או למות כדי שאוכל להתקדם. למרבה המזל, שני שותפים מתכננים לפרוש באביב הבא. אולי אני יכולה להפסיק לקוות שתתרחש איזו טרגדיה.
כשאני מתיישבת ליד טרי, היא מחליקה אליי כוס לאטה. “את נועלת את נעלי המזל שלך," היא אומרת ומהנהנת אל נעלי המנולו בצבע התכלת, היקרות שלי. מעולם לא הפסדתי משפט כשנעלתי את הנעליים האלה. “את חושבת שזה יקרה היום?"
“כדאי מאוד, אחרי שהם דיברו על זה כל כך בהתלהבות," אני נוהמת.
אף שעורכי דין אחרים נמצאים במשרד זמן רב יותר, כולל קרייג, עורך הדין המשעמם והמועדף על בן, אף אחד מהם לא עושה את אותה כמות עבודה שאני עושה, והם גם לא זכו לפרסום מהסוג שאני זכיתי לו.
ג'מה צ'רלס, שותפה זוטרה. השותפה האישה היחידה במשרד עורכי הדין פילדס, מקגוברן וגייגר. יש לזה צליל נחמד כל כך, ואלוהים, אני אוהַב לראות את החיוך הזה על הפנים של טייט, נמחק, כשהוא ישמע את זה בפעם הראשונה.
הוא היה האויב המושבע שלי מהשבוע הראשון שלי כאן, כשאיכשהו, הוא הצליח לגנוב את ברואר קמפבל, לקוח פוטנציאלי שחיזרתי אחריו במשך שישה חודשים. עם זאת, אני לגמרי לבד בשנאה הזו שלי. לנשים האחרות בצוות לא אכפת שהוא מנוול זחוח וגונב לקוחות. לא אכפת להן שהוא בקושי שם לב לכך שהן קיימות. כנראה, כל מה שצריך להיות לך כדי שייסלח לך זה כתפיים רחבות ושיא ניצחונות.
אף שגם הפרצוף שלו לא מזיק.
אפילו אני מודה שיש לו פנים, שקשה להסיט מהן את המבט. תווי הפנים שלו לא אמורים להסתדר יחד — עצמות לחיים חדות, אף שנראה שנשבר בשלב מסוים, עיניים חומות קשות. הפנים שלו היו נוקשות לולא השפה העליונה שלו, שהיא קצת מלאה ממה שהייתי מצפה, והופכת אותו לגבר שאת חושבת עליו קצת יותר מדי. גבר שאת רואה כשאת עוצמת את העיניים אחרי שהבטחת לעצמך שוב ושוב שאין לך שום רצון לראות אותו בכלל.
ניקול, עורכת הדין הבלונדינית היפה שיושבת לשמאלו, מתבוננת בו מעביר יד בשיער העבה שלו, שאיכשהו, תמיד נראה מושלם וקצת פרוע בו זמנית, כאילו שעוצב באופן מקצועי, אבל התפרע כשהוא זיין את הספרית לאחר מכן. מתחת לשולחן, כף הרגל שלי קופצת בקוצר רוח.
“בן," אומרת ניקול לאחר שהיא מכחכחת בגרון, “הייתי בסוף השבוע בטברנה של אדני. חשבתי שאולי תקפוץ לשם." המילים נשמעות מתורגלות, כאילו שעשתה עליהן חזרות מול המראה כל הבוקר. היא כל כך פאקינג דלוקה עליו, שאני בטוחה שהיא עשתה את זה.
תתנהגי יפה, ג'מה. אני מרימה את הטלפון שלי ומתחילה להסתכל על נעליים באינטרנט.
בן מדפדף בתיקייה בהיסח הדעת. “חזרתי הביתה לסוף השבוע."
“הביתה?" אני ממלמלת ומסתכלת עליו. “לא ידעתי שמותר לבני אנוש לחצות את נהר סטיקס1 הלוך ושוב."
העיניים שלו מתרוממות אליי, והפה שלו מתעוות. “יש תשלום אגרה קטן. האמת שזה די מתורבת."
אל תצחקי, ג'מה. אל תצחקי. אני מסתכלת על הטלפון שלי ומתעלמת מקופסת הסופגניות שמישהו דחף מולי.
“תחיי קצת, ג'מה," אומרת קרוליין רדנר, שלא ממש יכולה לתת עצות כרגע, בהתחשב בעובדה שהיא עברה את גיל חמישים לפני זמן מה, ולעולם לא תמונה לשותפה. תכננתי לאכול כמה מהתותים שהם תמיד מגישים בישיבות האלה, ועכשיו אני רוצה לסרב אפילו להם, מתוך עיקרון.
“לג'מה אסור סוכר," אומר בן, והעיניים שלו נדלקות. “היא אוהבת לשמור על שיניים חדות."
“אני מניחה שכל מי שמודע להגיינת השיניים מקווה לשמור על שיניים חדות, בן," אני עונה.
“אה, אבל לך יש יותר מהרגיל, נכון?" הוא שואל.
אני מצמצמת את העיניים. הבדיחה הקבועה, כמעט אצל כולם, היא שלנרתיק שלי יש שיניים. המסרסת, הם קוראים לי, תיאורטית, כי לעיתים קרובות אני מייצגת נשים במאבקי משמורת, אבל למעשה, אני לא משחקת את המשחק — אני לא אופה עוגיות קאפקייקס וקופצת בהתלהבות מתמונות של ילדים של אחרים. אילו גבר היה אופה קאפקייקס וקופץ בהתלהבות, יודעים איך היו קוראים לו? שותף בכיר. בן לא אפה קאפקייקס, אף לא פעם אחת, אבל גברים מצפים ממך להיות מתחשבת יותר מהם — רכה יותר, סובלנית יותר. וכשמשלמים לך פחות מאשר לעמיתים שלך, או תוקפים אותך בדייט, או שאת מפסידה קידום, הם יגידו לך שזו הייתה אשמתך — שהיית רכה מדי, סובלנית מדי.
הם חושבים שזו השמצה, כשהם מכנים אותי כלבה מסרסת, אבל זה רק מוכיח לי שהם סוף־סוף הבינו שאני לא מישהי שאפשר להתעסק איתה. פעם, זה קרה הרבה. זה כבר לא יקרה שוב.
העוזרת של פילדס, דבי, צועדת לקדמת החדר ולידי, טרי מפעילה טיימר בדיסקרטיות. אנחנו תמיד מתערבות כמה זמן דבי תדבר, כי אפילו הערה פשוטה יכולה להימשך שלושים דקות בידיה האמונות.
אני שולחת הודעה לטרי.
אני: שלוש דקות ושלושים שניות.
טרי: שלוש דקות וארבעים שניות.
“אז, אני לא רוצה להגיד את זה שוב," אומרת דבי, “אבל אני ממש צריכה שכולם יתייגו את השמות על האוכל בחדר המנוחה."
זה הולך להיות ארוך — אני מרגישה את זה. אני מחליקה לטרי שטר של חמישה דולר.
“הרבה מכלים פלסטיים נראים אותו הדבר," היא ממשיכה. “אני לא רוצה לאכול בטעות את האסקרגו שלך, כשהבאתי כריך טונה מהבית."
אני שוקלת לציין שהיא צריכה להיות פאקינג מטומטמת כדי להתבלבל בין אסקרגו לכריך מכל סוג שהוא, אבל זה רק ייתן לדבי דבר נוסף לדבר עליו, וזה ההיפך ממה שאני רוצה שיקרה.
“בכל מקרה," אומרת דבי, “אתם מוכרחים לעשות את זה, וזה לא קשה. אני אוהבת להשתמש בחתיכת דבק נייר, ואז אני פשוט רושמת את השם שלי בטוש עבה."
דבי ממשיכה להסביר, לקבוצה של אנשים מבוגרים, איך לסמן את השם שלהם על האוכל. אני נאנחת בשקט, והעיניים של בן מזנקות לעברי, כאילו שהרוגז שלי משעשע אותו.
יום אחד, אני אצית אותו באש — נראה אם הוא יצחק אז.
כשהיא אומרת ‘חשוב מאוד לתייג את השם' בפעם השלישית — חזרה על דברים היא אופן השיחה האהוב על דבי — אני חייבת להתנתק ולרחף למקום המאושר שלי. נעליים. נעליים שאני אקנה. נעליים שהייתי רוצה שמישהו ייצור. כרגע, אני חושבת על נעלי עקב מזמש ירוקים שראיתי בנורדסטורם. אנשים עשויים לטעון שנעלי זמש ירוקות מגבילות קצת, במיוחד כשהן עולות חמש מאות דולר. אבל עם מספיק תירוצים, אוכל לגרום לזה לעבוד לטובתי.
“את חושבת על נעליים שוב, נכון?" לוחשת טרי.
אני שולחת לה מבט מהצד. “על מה עוד אני יכולה לחשוב?"
“את בחורה צעירה ויפהפייה. את אמורה לחשוב על בחור חתיך שיוצא מהמקלחת שלך."
“איזה בחור חתיך? ברור שאין כאן כאלה."
העיניים שלה מזנקות אל בן, אבל היא יודעת שלא כדאי לה להציע לי אותו.
“כריס המסרוורת'," היא עונה, ואני צוחקת בשקט.
הסיכוי שכריס המסוורת' יצא מהמקלחת שלי שואף לאפס, ואילו זה אכן היה קורה, אני יודעת איך בדיוק זה היה נגמר. כי כל ניסיון שלי לקשר מאז קייל, נגמר בדיוק אותו דבר — כשהוא מאשים אותי שאני “מתה מבפנים" או אובססיבית לעבודה. בעצם, זה כל מה שגברים אומרים, כשאת עובדת קשה יותר מהם. בניגוד לנעליים, שקיימות רק כדי לעטוף אותך בחיקן העשוי זמש ירוק.
“אכפת לך לשתף מה מצחיק?" דבי נוזפת בנו.
“דיברנו על טושים, ועל התיוג על האוכל," אני עונה מייד. “רק ביקשתי מטרי להזמין לנו כמה."
“אז זה מוזר," אומר בן, והעיניים שלו מרצדות ברשעות, “שהתשובה שלה הייתה כריס המסוורת'."
לרגע, אני מדמיינת שאני זורקת עליו את אחת מנעלי העקב שלי על פני השולחן. מדמיינת את צעקת הכאב שלו, את הניצחון הקצר שארגיש לפני שאיזכר שעשיתי את זה מול האנשים הכי קרביים שיש באל־איי.
למרבה המזל, ארווין פילדס, השותף הבכיר, נכנס לחדר לפני שאני מספיקה לפעול. ארווין בערך בן מיליון שנה, אבל הוא לא מראה סימני פרישה, והוא צעיר יותר ממקגוברן, שבטח זוכר שהוא הצביע לג'ון אדמס בבחירות השלישיות של האומה שלנו.
“כפי שאתם יודעים," הוא מתחיל, “מתבצעים פה כמה שינויים." הנאום שלו איטי להפליא, וזה לא בשל הגיל, אלא יותר בשל הטקטיקה שנועדה להרגיז את כולנו. הוא אוהב שהכפופים לו הם כמו נחיל של דבורים זועמות, שנלחמות על שליטה, ועוקצות כל דבר שנקרה בדרכן.
וזו הסיבה שאני ובן הצלחנו כאן כל כך. היינו דבורים זועמות, עוד לפני שהגענו לכאן.
“בסוף השנה הזו, שניים מהשותפים שלנו יפרשו." אני מתיישבת זקוף. ההכרזה. “אנחנו מקווים שאחד מכם יוכל למלא את מקומם."
הראש שלי מזנק. “אחד?" אני שואלת, וקולי נשמע חד יותר משהייתי רוצה.
“רק אחד. בעשור האחרון, קיבלנו פחות עבודה ממגזרים מסוימים, וזה הוריד את הרווחים שלנו. אנחנו נבחן אתכם היטב בחורף הקרוב, כך שהטוב, או הטובה ביותר, ינצחו."
אני מרגישה כאילו מישהו עשה חור בריאות שלי, וכל האוויר נפלט מהן. מגיע לי להיות שותפה, ובמקום פשוט לתת לי את זה כפי שהם היו צריכים, הם יהפכו את זה לתחרות מזורגגת. בן יעשה כל מאמץ כדי לוודא שאני אפסיד.
הטלפון שלי רוטט על הברכיים שלי, ואני מציצה בו.
בן: אה-אה:-( מצטער על החדשות הרעות.
אלוהים, אני כל כך שונאת אותו. יש לו את מספר הטלפון שלי מאלפון החברה. עד עכשיו, הוא ניצל אותו לרעה, כפי שגם אני עשיתי לו.
אני: חדשות רעות, למי?
בן: חשבתי שזה ברור. אבל זה יהיה כיף לראות אותך מתנהגת במיטבך בחודשים הקרובים.
אני: מתנהגת במיטבי? הסטנדרטים כאן די נמוכים. כל עוד לא איתפס בשירותים עם בן זוג של לקוחה, אני אהיה בסדר.
לבן הייתה תקרית קטנה במסיבת החג הראשונה שלו בחברה — בה הוא נתפס עם אשתו השיכורה של אחד הלקוחות. זה הדבר היחיד שהוא נראה נבוך לגביו.
ברור שאני משתדלת להזכיר לו את זה בכל הזדמנות.
השטן הזה שיושב על החזה שלי, צוחק בפראות כשבן קורא את ההודעה שלי, אבל הוא רק נשען לאחור בכיסאו, כשחיוך סתמי בפה הנדיב שלו, ועיניו נוצצות מתחת לריסים עבים להפליא.
בן: את מעלה את הסיפור הזה הרבה. זה כמעט נשמע שהיית רוצה שזו תהיה את.
העור על הצוואר שלי מעקצץ, כאילו שהוא לחש לי את המילים האלה באוזן — בקול רך כמו קטיפה, אפל כמו קבר. אני הופכת את הטלפון כלפי מטה ומסיימת את השיחה. אני תוהה אם אוכל לדווח עליו, אבל כשאני עוברת על ההודעות שכתבנו, אני מבינה שגם אני לא יוצאת שם טוב.
לא משנה.
אני עומדת להיות השותפה האישה הראשונה בחברה, וכדאי שאתחיל למחוץ את מועדון הגברים שיש כאן מתחת לנעלי העקב היקרות שלי. והראשון שאתחיל איתו הוא בן טייט.
אני אוהבת מאוד את אורוארק בגלל חוש ההומור שלה והחוכמה והנאורות בעיקר לגבי זכויות נשים שהיא מפגינה. אם כי אני חושבת שהיא הגזימה כאן במפגשי המין של גיבורי הסיפור ובכך צמצמה את האפשרויות לפתח יותר את העלילה.ובהתאמה אני אוהבת מאוד את הספרים שלה וקראתי אותה באנגלית ושוב את כול הספרים המתורמים לעברית. אני רוצה בעיקר להמליץ על הספר שלה ״להעיר את אוליביה״ שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי! ואם כבר אני ממליצה אני רוצה גם להמליץ בחום על הספרים של ר.ס.גריי וביחוד על הספר ״ לא כזה בחור נחמד״ שאותו אני קוראת שוב ושוב כשאני רוצה לקבל מצב רטח טוב. בייחוד במצב כיום. ובתקווה להחזרת כול החטופים ו ולניצחון מוחלט במלחמה כנגד החלאות צמאי הדם ושחילינו יחזרו בשלום לבתיהם
החלק השלישי והכי יפה לטעמי נוגע במקומות חשובים. כתוב מקסים, זורם, דמויות חזקות מאוד עלילה מעניינת מומלץ!
ספר חמוד מאוד, שכיף לקרוא, בדיוק כמו כל שאר הסדרה. אהבתי את הסיפור שלהם, את זה שבן נלחם על ג'מה, את האינטראקציה והעקיצות. הדבר היחיד שהיה לי חסר זה הנקודתי מבט של בן. כל הסדרה שמענו עליו דרך הזוגות האחרים וממש עניין אותי להבין אותו יותר ולשמוע גם את הצד שלו בסיפור. חוץ מזה באמת ספר מקסים בדיוק כמו השאר.
הספר הטוב ביותר בסדרה עד כה. 2 דמויות חזקות וכתובות היטב. חילופי הדברים בניהם זה אש.
אני ממש אהבתי, נושא חשוב מלווה את הספר על איך אישה בעולם של גברים וכל המסביב , ספר יפה ממש.
טוב אי-אפשר להחליט איזה ספר יותר טוב כי כל פעם מחדש היא מפתיעה מחדש בספר יותר טוב מהשני לא יכולה לחכות לקורא את הספר הבא חד משמעית ממליצה ספר מצחיק מרגש ומחמם את הלב
ספר מתוק שעל אף שג’מה הגיבורה מנסה להסתיר - היא בעצם מאוד רומנטית ורכה בן מדהים וגבר משגע בקיצור ספר מתוק להעביר כמה שעות רצה לספר הבא
הספר הכי טוב בסדרה!!! הולי שיט התחלתי אותו בשעת ערב מאוחרת והוא סחף אותי כל כך שנשארתי ערה כדי לסיים אותו. נהנתי מכל רגע. בן טייט כזה נפלא שאני סולחת לו על הפוט פטיש.
במיוחד בתקופה הזו כיף לברוח לאסקפיזם בדמות ספר כיפי, עוקצני מעט, עם אישה עוצמתית כמו שאליזבת' אוהבת. נהנתי מכל רגע והתאהבתי בדמויות
ספר כיפי, ממש. אליזבת אורורק יודעת לספק את הסחורה. צחקתי בקול רם, התרגשתי, עלילה טובה, סמאט טוב, תפניות ועוד דברים מהעבר. בן וג'מה דמויות מצוינות, אהבתי מאוד מאוד.
וואו הוא היה כול כך טוב עפתי על ג׳מה איזה דמות עוצמתית אישה חזקה ועמוד שידרה אהבתי את המסרים שהיא רצתה להעביר פשוט מושלם
מקסים :) כיף שהגיבורה חזקה, משכילה, לא חוששת לבטא את דעתה ולא חושבת שהיא צריכה להפוך לאישה קטנה כדי להיות בזוגיות.
כמו כל הספרים בסדרה הזאת, כתוב טוב, סוחף ומרגש! אהבתי ממשיכה לבא
כמו יתר הספרים בסידרה, ספר מדהים בן וגיימה מערכת יחסים מדהימה , עם נושא מאוד חשוב , מעמד האשה בחברה במקום עבודה וכו... אני ממשיכה בדילוגים לספר הבא.
נטשתי את הספר הזה פעמיים בפרק הראשון. לא זרם לי בכלל. אבל שמעצי עליו מלא המלצות ונתתי עוד צ׳אנס. ספר מעולה, ההתחלה קצת צולעת אבל דיי מהר זה נפתח וזה מקסים. ממליצה מאוד
אחרי מחסום קריאה ארוך, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש בו הכל ובמינון המדויק. סופר ממליצה
איפה מוצאים גברים כמו בן טייט?! ספר מופלא ויפהפה. מתוק ברמות ולוהט!!!
מהספר הראשון בסדרה רציתי להכיר את בן, וקיוויתי שיהיה עליו ספר.. אשקר אם אגיד שלא התבאסתי כשגיליתי שאין נקודת מבט שלו בספר, ושאנחנו לא זוכים להכיר אותו לעומק. אבל ג׳מה… ג׳מה היא פלפל חריף ביותר ! אהבתי אותה כדמות נשית ואת האג׳נדות שלה! והסיפור אהבה שלהם פשוט מהמם בעיניי. הכתיבה של אליזבת חדה ושנונה כמו תמיד- קל 5⭐️
אהבתי ממש, ספר שנון בטירוף. יותר טוב מהשמיים הקודמים (שגם נחמדים).
מקסים ממש. חבל לי שאין שם גם את הצד של בן וברגיל לא הייתי מתחברת לדמות עם המאפיינים של ג'מה, ולמרות זאת אפשר להתחבר אליה והספר כתוב טוב ומרגש.
הוא אומנם לא יותר טוב מהראשון אבל כמעט . ממש נהנתי וגם כאב לי כשכאב לה... ממליצה
ספר מעולה!!! סיימתי אותו ב6 שעות !! פשוט מושלםם אהבתי הכל בספר הזה שהוא לא ממש סלוובארן קלסי וזה מושלם בעיניי הדמויות פשוט מקסימום מרגיש לי שהסידרה הזאת משתפרת מספר לספר !! חובה לקרוא 😊
גם הספר השלישי בטרילוגיה ממש כייפי, קליל וחמוד. אי אפשר להפסיק לקרוא.
אני לא יודעת איזה סמים הסופרת הכניסה לסדרה הזאת, אבל וואווו אי אפשר להפסיק לקרוא את הספרים האלה! למרות שלטעמי השלישי הוא הכי חלש בסדרה, עדיין נהניתי מכל רגע. הדיאלוגים בין הדמויות כל כך כיפיים, והכימיה ביניהם מדהימה. ממליצה👌🏼👌🏼👌🏼
מושלם!! הוי כמה נהנתי, שתי דמויות חזקות, מלאות חוש הומור. ספר נפלא 3 שעות של עונג!¡! רוצו לקרוא
מושלם!! מי היה מאמין שהספר השלישי יתעלה על הראשון?! דיאלוגים מהשנונים שנתקלתי מאז מר סוואגר, ואפילו מתעלים עליו!! , עלילה מעניינת מתפתחת בקצב טוב לא איטית אבל כן הרגיש כמו סלואו בורן, ממש בנו את המתח המיני בצורה מצויינת, וסצינות הסקס מעולות. פשוט עונג צרוף סוף סוף!!!! וכל מי שחושב לתת לספר הזה פחות מ5 כוכבים פשוט הוזה
אהבתי מאוד את כל הסדרה. דמויות שנונות, צחקתי, בכיתי והתרגשתי. ממליצה מאוד!
בסדרה הזאת הספרים רק הולכים ומשתבחים! ממש מוזר... בדרך כלל זה בדיוק להיפך. ברוב הסדרות המקסימום שאפשר לצפות לו זה שהספרים ישארו באותה רמה, ולא יתדרדרו... הפתיע אותי גם שבכל אחד מהספרים הגיבורים שונים לגמרי, הדילמות אחרות, העלילה אחרת. זה לא מרגיש כמו ללעוס מחדש את אותו דבר (כמו בסדרות אחרות), וזה באמת תענוג! לפי הרמזים נראה לי שיהיו עוד ספרים, וכיף שיש למה לצפות.
מושלם! לוהט וסקסי בטירוף, עם בעירה לא כל כך איטית אחרי הכל 🔥🔥🔥 אני כל כך אוהבת את הספרים של הסופרת הזאת, וזה הספר הטוב ביותר בסדרה לדעתי. גם השניים הקודמים היו מצוינים וגם הספר "להעיר את אוליביה", של אותה הסופרת. מומלצים בחום.
הסופרת הזו עושה את זה שוב! סיפור מרגש ורומנטי😍 מה שאהבתי בעיקר זה נושא המגדריות והמיזוגניות בחברה ובתעסוקה שעלה הרבה, נושא כל כך חשוב! מומלץ ביותר💎
ספר מתוק וכיפי שקשה להוריד מהידיים דמויות אמינות, דיאלוגים מצחיקים וכמובן שהמון סקס לוהט.. מה עוד צריך?
כל ספר של הסופרת הנפלאה הזו אני ארכש . היא כותבת מדהים! בצורה מרגשת ומענינת !
אהבתי מאוד. הדמות הנשית חזקה, אהבתי שלא מתאמצים לכתוב נקודת מבט לא אמינה של גבר. כיאה לז׳אנר נהיה קצת חלש לקראת הסוף - חיפוש אחר דרמות וחזרתיות.. פחות איטי ומגיעים לסמאט מהר שזה מרענן.
ספר מעולה! בכללי כל הסדרה מצוינת. מצד אחד קליל ומצד שני מותח ואי אפשר להניח.
אני אקרא כל מה שהסופרת הזו תוציא - והכי בצדק. עוד ספרים שלה בבקשה!
מושלם. ממליצה ברמות! ספר מקסים ומתוק. אני אקרא כל ספר שהסופרת הזאת תוציא.
ספר מושלם הכי יפה משלושת הספרים מעניין עלילה זורמת מעביר כמה שעות בכיף
מדהים שנון ,כתיבה למופת של כל הסדרה מומלץ חום מעל 5 כוכבים עם היה ניתן🔥🔥
הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה!! שונאים לאוהבים מושלם ! קצת בריחה מהמציאות לכמה שעות הספר הכי טוב בסדרה לדעתי
חמודי מאוד, קליל מצחיק וכיפי, לא הספר הכי מוצלח בסדרה אבל עדיין שווה
מקסים! נהנתי ולא הפסקתי לקרוא😍 אבל היו כמה רגעים שהדמות הנשית היתה מעצבנת. מצד אחד פמניסטית מצד שני כל הזמן בורחת ועושה לו פסיב-אגרסיב. הוא היה מקסים! אני רוצה בן טייט משלי!
אחלה ספר: 2 הדמויות בוגרות, בעלות עמוד שידרה וקריּירה משמעותית,. ספר עם מנות שוות של סמט ויחסים של "חם קר" שמגבירים בו ענין אבל, הסוף גרוע: מגיע ברגע; לא ברור; וקצר עד כדי בלתי קיים; בקיצור, ספר טוב עם סוף מאכזב!
נחמד. היתה חסרה לי נקודת המבט של בן בכל הסיפור, ובכל זאת היה מעניין.
ממליצה ספר חמוד, זורם, כיפי ומצחיק. כל הספרים שומרים על אותה הרמה. אהבתי
יותר טוב מהשניים הראשונים, גם במשיכה בין הדמויות וגם בעלילה. שום דבר לא נפתר מעצמו והקורא מלווה את כל השלבים לפתרון.
לוקח קצת זמן להכנס לספר הזה לעומת שני הקודמים אבל ברגע שנכנסים אליו - הוא ממש ממתק לשבת ספר רביעי של הסופרת הזו והיא לא מאכזבת
נחמד, קולח, אמין. לא מדהים בשביל חמישה כוכבים אבל בהחלט שווה כמה שעות קריאה
4.5 אבל לצערי אין חצאי כוכבים.....אחלה ספר. סיפור. סקס טוב. סוף טוב ......מה עוד נבקש?
ממש נחמד, אבל היהנקצת מייגע. הרעיון ממש טוב, אבל משהו בכתיבה היה קצת מייגע.
ספר מקסים מהנה וחד. חבל שנקטע. איפה השלב שהיא פוגשת את החברים. המשפחה. זה מתבקש. קצת נחת אחרי שהם הפכו לזוג.
הסופרת כותבת מקסים- חד ואמין. אבל היה לי קשה לקרוא את המרירות והחשדנות של הגיבורה, ואת הציניות בין בני הזוג. גם הציניות והדאבל סטנדארט כלפי נשים הובאו כאן באופן חד ומכאיב. חשתי אי נוחות הרבה מזמן הקריאה. ב"מהמוח באהבה" יש מסר דומה, אך הגיבורה שם שלמה ועגולה יותר בעיני. מצטרפת להמלצות על "להעיר את אוליביה" של הסופרת- ספר מקסים!!!
נחמד. בסהכ סידרה חמודה. הספר הזה היה כמו הנושא שלו: הולמרק קיטשי - מה שקצת הוריד לי. אבל סהכ כתוב טוב.
ספר נחמד ביותר, אני אישית את שני הראשונים אהבתי יותר. הם מותר חדרו אליי
קראתי עד הסוף, אבל האמת שלא התחברתי לקשר כזה שכולו מלא שקרים.. לגמרי ביאס.
היה לי הרבה ציפיות מהספר הזה אבל האמת שהוא איכזב ספר חמוד לא יותר הכי פחות טוב מהשלושה💔
הסיפור אמנם מספר על ערגה שנמשכה שנתיים, אבל מהר מאוד הדמויות נהיות יחד. בעיניי חסר עומק לדמויות והקונפליקטים נפתרים מהר מדי. למרות הכל, הספר כן מהנה לקריאה, אבל הוא בהחלט לא שבה את ליבי.
הספר הראשון הכי יפה מבין השלושה. הספר הזה (השלישי) מרגיש קצת מאולץ וקיטשי מדאי הייתי מוותרת עליו
נחמד לא התלהבתי.הרעיון לספר טוב וגם העלילה אבל משהו בדינמיקה בין הדמויות לא עובד.לקח לי זמן לסיים אותו. הזכיר לי קצת את הספר משחקי השנאה אבל כתוב פחות טוב.
משהו בספר לא זורם אולי זה קשור למצב הרוח שלנו בימים אלה. לא ממש נהנתי מהקריאה
שני הספרים הראשונים היו מעולים. ספר הזה היה בינוני ולא יותר. בחורה מתוסבכת כל כך, בהתחלה הבנתי אותה טבל ככל שהספר התקדם זה כבר נהיה מוגזם התסביכים שלה. הגבר מסטורי בצורה בלתי ניסבלת. בקיצור ציפתי ליותר.
ממש חיכיתי לספר על בן, תמיד הוא קפץ בספרים הקודמים ורציתי לדעת מי זה .. לצערי זה לא עבד לי. הרגיש לי שהסופרת רצתה לספר את הסיפור של בן רק דרך העבודה ועל הדרך להוסיף לו סיפור אהבה. ממש ממש התאכזבתי. שמתי 3 כוכבים רק כי אני אוהבת את ההוצאה. מחכה לספר הבא על אח של בן❤️
מוצלח משאר הספרים בטרילוגיה. יחד עם זאת מאוד מאוד צפוי וסוג של סרט רומנטי זול בטלויזיה בערוץ שכוח אל
הסםר הזה ממש משעמם. אולי רק הפרק האחרון נחמד. לא שווה לעומת שני הקודמים.
הכי גרוע בסדרה כל הספר הגיבורה רוצה לחיות בסרט של הולמרק לא יכולתי לקרוא יותר על החלומות המטופשים שלה והיא כביכול אמורה להיות בוגרת יותר גבורה ממורמרת שלא הצלחצי להבין איך הגיבור רק ראה אותה והחליט שהוא נותן לה כליה
משעמם וקצת מבולבל. הדיאלוגים לא ברורים. מצאתי את עצמי חוזרת כמה פעמים על המשפטים כי לא הבנתי. או שהתרגום לא מדוייק או שפשוט הסופרת התעייפה כי שני הספרים הקודמים היו טובים הרבה יותר.
סיימתי לקרוא בדיוק את כל הסדרה מרגיש שכשאת/ה לקראת סוף הספר, כשאת יודעת שמשהו יכל ממש להשתבש ולעשות את העלילה מעניינת יותר- הכל נהיה מושלם והספר נגמר בסוף טוב. הדמויות מנסות לייצר רושם של עומק אבל הן כתובות בצורה שטחית. כל הדמויות חוות תסביך שנגרם ע״י דמות גברית שאכזבה אותן. שורה תחתונה- קראת ספר אחד קראת הכל אבל! נקודות האור בספר- כתוב טוב, יש דיאלוגים מצחיקים ושנונים. ספר שאפשר לנתק את המוח קצת ולהנות ממנו ממליצה על הספר הראשון/אחרון בסדרה
הספר הזה טיפה התיש אותי. העלילה 'פרווה" לא מתרוממת ולא מעניינת, לא היה דרמה או משברים שריתקו אותי ומן הסתם שום רגש לא חוויתי בקריאה, הדמויות בסיפור ללא עומק והיה חסר לי נקודת מבט גברית. הייתה לי רמת צפיות גבוהה מהספר השלישי בסדרה אחרי שני הספרים הראשונים שממש נהניתי מהם. לא מומלץ בעליל.
ספר נוראי לא דומה לשני האחרים אין שום התפתחות בעלילה, שום קשר בין הגיבורים, שום מתח... והגיבורה ממש מעצבנת (חוץ מהאהבה שלה לנעליים)
אכזבה. הכי גרוע שלה- עלילה שטחית וגם הדמויות- חלש חלש חלש! אין גם את נקודת המבט של בן והספר בעיקר משעמם. אני אוהבת את הסופרת הזו אבל זה הרגיש לי כאילו הלחיצו אותה להוציא ספר ומהר. חבל.
פרק 1
בן
כשג'מה צ'רלס מחייכת אליכם, תהיו בטוחים שהלך עליכם, והיא מחייכת מאז שנכנסה לאולם בית המשפט. הלקוחה שלה, ויקטוריה ג'ונס, עומדת לאבד את שלושת ילדיה. התובע מסר את הראיות שלו, ותהיו בטוחים שאתם יכולים לגרום לכל דבר להישמע אמין, אם אתם רק יודעים לספר סיפור.
לרוע מזלו, ג'מה מספרת סיפור טוב יותר.
תחילה, היא מוכיחה שהעילה לבדיקת משרד הרווחה הייתה חסרת בסיס. היא מראה צילומים ממצלמת גוף, שמראים שימוש לרעה בכוח הן על ידי המשטרה והן על ידי העובדות הסוציאליות.
היא מוכיחה שהמכתב המודיע לוויקטוריה על הביקור נשלח בדואר לאחר הביקור. היא מגדילה את התמונה של רצפת המטבח המלוכלכת שצילמה העובדת הסוציאלית — התלונה היחידה שהתביעה העלתה על רמת הניקיון — ומבקשת מהעובדת הסוציאלית להדגים איך בדיוק הייתה אמורה ויקטוריה לנקות את הרצפה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים.
וג'מה, כמובן, הביאה איתה כיסא גלגלים ומטאטא להדגמה.
קהל בית המשפט צוחק, השופט מתעצבן, וג'מה במיטבה. יש לה פרצוף של מלאך — עצמות לחיים גבוהות, פה רחב, עיניי שקד — אבל היא לוחמנית ורותחת מכדי שתעשה משהו אחר מלבד להתנצח למחייתה. היא מחליקה על הרצפה כמו רקדנית והופכת את אולם בית המשפט לקרקס, שבו שוטר המעצר והעובדת הסוציאלית הם הליצנים. היא הוכיחה בבירור את הטענה שלה, אבל היא בכל זאת ממשיכה להסתער, כי היא כל כך פאקינג עצבנית. היא רוצה שכל אדם בחדר הזה יראה עד כמה המצב הזה מגוחך ולא הוגן.
“מיס צ'רלס," נוזף השופט, כשג'מה מתחילה לדחוף את כיסא הגלגלים החוצה, “תפסיקי. זה לא שיעור דרמה." הוא פונה לפרקליט המדינה. “הבקשה נדחית. זה היה ניצול כוח לרעה מכוער מצד שירותי הרווחה, ואני לא אשכח שבזבזתם את זמנו של בית המשפט."
ויקטוריה ומשפחתה מריעים, וג'מה מחבקת את כולם לפני שהיא ממהרת לכיוון היציאה. אני מסתתר בחלק האחורי של אולם בית המשפט, אבל מספיק לראות את העיניים שלה, רגע לפני שהן נעלמות מתחת למשקפי השמש.
היא בוכה, ואני לא בטוח שאלו דמעות של שמחה.
פרק 2
ג'מה
שנתיים מאוחר יותר
השטן על הכתף שלי מופיע בכל יום שני, פעם בשבועיים.
הבוקר, כשאני מתכוננת לישיבת הצוות, הוא רוקד כמו להבה בחזי, ואני לא מצליחה לסלק אותו בחזרה למקומו.
אני מחליקה את השיער הכהה שלי עד שהוא חלק ומבריק, ומגיע קצת מעבר לכתפיים. משקיעה זמן רב מהרגיל באיפור ונועלת את נעלי עקב המזל שלי, שרק יקרבו אותי לאויב שעל הכתף שלי, אבל לפחות יאזנו קצת את הכוחות. כשנתחיל את הישיבה היום, זה יהיה פחות כמו דוד מול גוליית, ויותר כמו צ'רצ'יל מול היטלר.
שיהיה ברור, אני צ'רצ'יל בתרחיש הזה.
אני ממהרת אל הדלת ויוצאת אל השמש הבהירה של ספטמבר, ומגיעה למקום עבודתי, כשנותרו לי שניות ספורות פנויות לפני שהישיבה תתחיל. משרדי פילדס, מקגוברן וגייגר נמצאים בקומה החמש־עשרה של הבניין הסטרילי והקר ביותר בלוס אנג'לס, וזה מתאים. הוא משרד עורכי הדין הסטרילי והקר ביותר בלוס אנג'לס, וזו הסיבה שבחרתי בהם.
כשאני מגיעה, חדר הישיבות כבר מלא, ואני כועסת כשאני מגלה שהוא הקדים אותי. הראש שלו — גבוה בשלושים סנטימטרים מכל אחד אחר — ממוקם בדיוק מול הכיסא ששמרה לי העוזרת שלי - טרי. האם הוא עשה את זה בכוונה? אין לי ספק. בן טייט אוהב לעצבן אותי. והוא לא צריך להתאמץ — מספיק לראות את הפרצוף הזחוח שלו.
תתנהגי יפה, ג'מה, אני חושבת, כשאני חוצה את החדר. לשם שינוי, אל תרדי לרמה שלו.
בדרך כלל, אני לא כל כך מאופקת, אבל היום הוא יום חשוב עבורי. המשרד ממנה שותפים חדשים לעיתים רחוקות מאוד, ומלבד בן — שהגיע לכאן כשותף לפני כשנתיים — מישהו צריך לפרוש או למות כדי שאוכל להתקדם. למרבה המזל, שני שותפים מתכננים לפרוש באביב הבא. אולי אני יכולה להפסיק לקוות שתתרחש איזו טרגדיה.
כשאני מתיישבת ליד טרי, היא מחליקה אליי כוס לאטה. “את נועלת את נעלי המזל שלך," היא אומרת ומהנהנת אל נעלי המנולו בצבע התכלת, היקרות שלי. מעולם לא הפסדתי משפט כשנעלתי את הנעליים האלה. “את חושבת שזה יקרה היום?"
“כדאי מאוד, אחרי שהם דיברו על זה כל כך בהתלהבות," אני נוהמת.
אף שעורכי דין אחרים נמצאים במשרד זמן רב יותר, כולל קרייג, עורך הדין המשעמם והמועדף על בן, אף אחד מהם לא עושה את אותה כמות עבודה שאני עושה, והם גם לא זכו לפרסום מהסוג שאני זכיתי לו.
ג'מה צ'רלס, שותפה זוטרה. השותפה האישה היחידה במשרד עורכי הדין פילדס, מקגוברן וגייגר. יש לזה צליל נחמד כל כך, ואלוהים, אני אוהַב לראות את החיוך הזה על הפנים של טייט, נמחק, כשהוא ישמע את זה בפעם הראשונה.
הוא היה האויב המושבע שלי מהשבוע הראשון שלי כאן, כשאיכשהו, הוא הצליח לגנוב את ברואר קמפבל, לקוח פוטנציאלי שחיזרתי אחריו במשך שישה חודשים. עם זאת, אני לגמרי לבד בשנאה הזו שלי. לנשים האחרות בצוות לא אכפת שהוא מנוול זחוח וגונב לקוחות. לא אכפת להן שהוא בקושי שם לב לכך שהן קיימות. כנראה, כל מה שצריך להיות לך כדי שייסלח לך זה כתפיים רחבות ושיא ניצחונות.
אף שגם הפרצוף שלו לא מזיק.
אפילו אני מודה שיש לו פנים, שקשה להסיט מהן את המבט. תווי הפנים שלו לא אמורים להסתדר יחד — עצמות לחיים חדות, אף שנראה שנשבר בשלב מסוים, עיניים חומות קשות. הפנים שלו היו נוקשות לולא השפה העליונה שלו, שהיא קצת מלאה ממה שהייתי מצפה, והופכת אותו לגבר שאת חושבת עליו קצת יותר מדי. גבר שאת רואה כשאת עוצמת את העיניים אחרי שהבטחת לעצמך שוב ושוב שאין לך שום רצון לראות אותו בכלל.
ניקול, עורכת הדין הבלונדינית היפה שיושבת לשמאלו, מתבוננת בו מעביר יד בשיער העבה שלו, שאיכשהו, תמיד נראה מושלם וקצת פרוע בו זמנית, כאילו שעוצב באופן מקצועי, אבל התפרע כשהוא זיין את הספרית לאחר מכן. מתחת לשולחן, כף הרגל שלי קופצת בקוצר רוח.
“בן," אומרת ניקול לאחר שהיא מכחכחת בגרון, “הייתי בסוף השבוע בטברנה של אדני. חשבתי שאולי תקפוץ לשם." המילים נשמעות מתורגלות, כאילו שעשתה עליהן חזרות מול המראה כל הבוקר. היא כל כך פאקינג דלוקה עליו, שאני בטוחה שהיא עשתה את זה.
תתנהגי יפה, ג'מה. אני מרימה את הטלפון שלי ומתחילה להסתכל על נעליים באינטרנט.
בן מדפדף בתיקייה בהיסח הדעת. “חזרתי הביתה לסוף השבוע."
“הביתה?" אני ממלמלת ומסתכלת עליו. “לא ידעתי שמותר לבני אנוש לחצות את נהר סטיקס1 הלוך ושוב."
העיניים שלו מתרוממות אליי, והפה שלו מתעוות. “יש תשלום אגרה קטן. האמת שזה די מתורבת."
אל תצחקי, ג'מה. אל תצחקי. אני מסתכלת על הטלפון שלי ומתעלמת מקופסת הסופגניות שמישהו דחף מולי.
“תחיי קצת, ג'מה," אומרת קרוליין רדנר, שלא ממש יכולה לתת עצות כרגע, בהתחשב בעובדה שהיא עברה את גיל חמישים לפני זמן מה, ולעולם לא תמונה לשותפה. תכננתי לאכול כמה מהתותים שהם תמיד מגישים בישיבות האלה, ועכשיו אני רוצה לסרב אפילו להם, מתוך עיקרון.
“לג'מה אסור סוכר," אומר בן, והעיניים שלו נדלקות. “היא אוהבת לשמור על שיניים חדות."
“אני מניחה שכל מי שמודע להגיינת השיניים מקווה לשמור על שיניים חדות, בן," אני עונה.
“אה, אבל לך יש יותר מהרגיל, נכון?" הוא שואל.
אני מצמצמת את העיניים. הבדיחה הקבועה, כמעט אצל כולם, היא שלנרתיק שלי יש שיניים. המסרסת, הם קוראים לי, תיאורטית, כי לעיתים קרובות אני מייצגת נשים במאבקי משמורת, אבל למעשה, אני לא משחקת את המשחק — אני לא אופה עוגיות קאפקייקס וקופצת בהתלהבות מתמונות של ילדים של אחרים. אילו גבר היה אופה קאפקייקס וקופץ בהתלהבות, יודעים איך היו קוראים לו? שותף בכיר. בן לא אפה קאפקייקס, אף לא פעם אחת, אבל גברים מצפים ממך להיות מתחשבת יותר מהם — רכה יותר, סובלנית יותר. וכשמשלמים לך פחות מאשר לעמיתים שלך, או תוקפים אותך בדייט, או שאת מפסידה קידום, הם יגידו לך שזו הייתה אשמתך — שהיית רכה מדי, סובלנית מדי.
הם חושבים שזו השמצה, כשהם מכנים אותי כלבה מסרסת, אבל זה רק מוכיח לי שהם סוף־סוף הבינו שאני לא מישהי שאפשר להתעסק איתה. פעם, זה קרה הרבה. זה כבר לא יקרה שוב.
העוזרת של פילדס, דבי, צועדת לקדמת החדר ולידי, טרי מפעילה טיימר בדיסקרטיות. אנחנו תמיד מתערבות כמה זמן דבי תדבר, כי אפילו הערה פשוטה יכולה להימשך שלושים דקות בידיה האמונות.
אני שולחת הודעה לטרי.
אני: שלוש דקות ושלושים שניות.
טרי: שלוש דקות וארבעים שניות.
“אז, אני לא רוצה להגיד את זה שוב," אומרת דבי, “אבל אני ממש צריכה שכולם יתייגו את השמות על האוכל בחדר המנוחה."
זה הולך להיות ארוך — אני מרגישה את זה. אני מחליקה לטרי שטר של חמישה דולר.
“הרבה מכלים פלסטיים נראים אותו הדבר," היא ממשיכה. “אני לא רוצה לאכול בטעות את האסקרגו שלך, כשהבאתי כריך טונה מהבית."
אני שוקלת לציין שהיא צריכה להיות פאקינג מטומטמת כדי להתבלבל בין אסקרגו לכריך מכל סוג שהוא, אבל זה רק ייתן לדבי דבר נוסף לדבר עליו, וזה ההיפך ממה שאני רוצה שיקרה.
“בכל מקרה," אומרת דבי, “אתם מוכרחים לעשות את זה, וזה לא קשה. אני אוהבת להשתמש בחתיכת דבק נייר, ואז אני פשוט רושמת את השם שלי בטוש עבה."
דבי ממשיכה להסביר, לקבוצה של אנשים מבוגרים, איך לסמן את השם שלהם על האוכל. אני נאנחת בשקט, והעיניים של בן מזנקות לעברי, כאילו שהרוגז שלי משעשע אותו.
יום אחד, אני אצית אותו באש — נראה אם הוא יצחק אז.
כשהיא אומרת ‘חשוב מאוד לתייג את השם' בפעם השלישית — חזרה על דברים היא אופן השיחה האהוב על דבי — אני חייבת להתנתק ולרחף למקום המאושר שלי. נעליים. נעליים שאני אקנה. נעליים שהייתי רוצה שמישהו ייצור. כרגע, אני חושבת על נעלי עקב מזמש ירוקים שראיתי בנורדסטורם. אנשים עשויים לטעון שנעלי זמש ירוקות מגבילות קצת, במיוחד כשהן עולות חמש מאות דולר. אבל עם מספיק תירוצים, אוכל לגרום לזה לעבוד לטובתי.
“את חושבת על נעליים שוב, נכון?" לוחשת טרי.
אני שולחת לה מבט מהצד. “על מה עוד אני יכולה לחשוב?"
“את בחורה צעירה ויפהפייה. את אמורה לחשוב על בחור חתיך שיוצא מהמקלחת שלך."
“איזה בחור חתיך? ברור שאין כאן כאלה."
העיניים שלה מזנקות אל בן, אבל היא יודעת שלא כדאי לה להציע לי אותו.
“כריס המסרוורת'," היא עונה, ואני צוחקת בשקט.
הסיכוי שכריס המסוורת' יצא מהמקלחת שלי שואף לאפס, ואילו זה אכן היה קורה, אני יודעת איך בדיוק זה היה נגמר. כי כל ניסיון שלי לקשר מאז קייל, נגמר בדיוק אותו דבר — כשהוא מאשים אותי שאני “מתה מבפנים" או אובססיבית לעבודה. בעצם, זה כל מה שגברים אומרים, כשאת עובדת קשה יותר מהם. בניגוד לנעליים, שקיימות רק כדי לעטוף אותך בחיקן העשוי זמש ירוק.
“אכפת לך לשתף מה מצחיק?" דבי נוזפת בנו.
“דיברנו על טושים, ועל התיוג על האוכל," אני עונה מייד. “רק ביקשתי מטרי להזמין לנו כמה."
“אז זה מוזר," אומר בן, והעיניים שלו מרצדות ברשעות, “שהתשובה שלה הייתה כריס המסוורת'."
לרגע, אני מדמיינת שאני זורקת עליו את אחת מנעלי העקב שלי על פני השולחן. מדמיינת את צעקת הכאב שלו, את הניצחון הקצר שארגיש לפני שאיזכר שעשיתי את זה מול האנשים הכי קרביים שיש באל־איי.
למרבה המזל, ארווין פילדס, השותף הבכיר, נכנס לחדר לפני שאני מספיקה לפעול. ארווין בערך בן מיליון שנה, אבל הוא לא מראה סימני פרישה, והוא צעיר יותר ממקגוברן, שבטח זוכר שהוא הצביע לג'ון אדמס בבחירות השלישיות של האומה שלנו.
“כפי שאתם יודעים," הוא מתחיל, “מתבצעים פה כמה שינויים." הנאום שלו איטי להפליא, וזה לא בשל הגיל, אלא יותר בשל הטקטיקה שנועדה להרגיז את כולנו. הוא אוהב שהכפופים לו הם כמו נחיל של דבורים זועמות, שנלחמות על שליטה, ועוקצות כל דבר שנקרה בדרכן.
וזו הסיבה שאני ובן הצלחנו כאן כל כך. היינו דבורים זועמות, עוד לפני שהגענו לכאן.
“בסוף השנה הזו, שניים מהשותפים שלנו יפרשו." אני מתיישבת זקוף. ההכרזה. “אנחנו מקווים שאחד מכם יוכל למלא את מקומם."
הראש שלי מזנק. “אחד?" אני שואלת, וקולי נשמע חד יותר משהייתי רוצה.
“רק אחד. בעשור האחרון, קיבלנו פחות עבודה ממגזרים מסוימים, וזה הוריד את הרווחים שלנו. אנחנו נבחן אתכם היטב בחורף הקרוב, כך שהטוב, או הטובה ביותר, ינצחו."
אני מרגישה כאילו מישהו עשה חור בריאות שלי, וכל האוויר נפלט מהן. מגיע לי להיות שותפה, ובמקום פשוט לתת לי את זה כפי שהם היו צריכים, הם יהפכו את זה לתחרות מזורגגת. בן יעשה כל מאמץ כדי לוודא שאני אפסיד.
הטלפון שלי רוטט על הברכיים שלי, ואני מציצה בו.
בן: אה-אה:-( מצטער על החדשות הרעות.
אלוהים, אני כל כך שונאת אותו. יש לו את מספר הטלפון שלי מאלפון החברה. עד עכשיו, הוא ניצל אותו לרעה, כפי שגם אני עשיתי לו.
אני: חדשות רעות, למי?
בן: חשבתי שזה ברור. אבל זה יהיה כיף לראות אותך מתנהגת במיטבך בחודשים הקרובים.
אני: מתנהגת במיטבי? הסטנדרטים כאן די נמוכים. כל עוד לא איתפס בשירותים עם בן זוג של לקוחה, אני אהיה בסדר.
לבן הייתה תקרית קטנה במסיבת החג הראשונה שלו בחברה — בה הוא נתפס עם אשתו השיכורה של אחד הלקוחות. זה הדבר היחיד שהוא נראה נבוך לגביו.
ברור שאני משתדלת להזכיר לו את זה בכל הזדמנות.
השטן הזה שיושב על החזה שלי, צוחק בפראות כשבן קורא את ההודעה שלי, אבל הוא רק נשען לאחור בכיסאו, כשחיוך סתמי בפה הנדיב שלו, ועיניו נוצצות מתחת לריסים עבים להפליא.
בן: את מעלה את הסיפור הזה הרבה. זה כמעט נשמע שהיית רוצה שזו תהיה את.
העור על הצוואר שלי מעקצץ, כאילו שהוא לחש לי את המילים האלה באוזן — בקול רך כמו קטיפה, אפל כמו קבר. אני הופכת את הטלפון כלפי מטה ומסיימת את השיחה. אני תוהה אם אוכל לדווח עליו, אבל כשאני עוברת על ההודעות שכתבנו, אני מבינה שגם אני לא יוצאת שם טוב.
לא משנה.
אני עומדת להיות השותפה האישה הראשונה בחברה, וכדאי שאתחיל למחוץ את מועדון הגברים שיש כאן מתחת לנעלי העקב היקרות שלי. והראשון שאתחיל איתו הוא בן טייט.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
