פוי - זיכרונות וישועה

1

הבוקר בו עיוורוּ אותי התחיל כמו כל בוקר אחר. הייתי בכיתה א', בישיבה החרדית ״ספרינג ואלי״ בעיירה מונסי בניו יורק הכפרית, וחיכיתי שהשיעור יתחיל. כמה ילדים עמדו בחלק האחורי של הכיתה ושיחקו בקלפי בייסבול. אחרים ישבו על הרצפה ושיחקו ״קוגלעך״, הגרסה היהודית של חמש אבנים. לפתע נפתחה הדלת בתנופה, וגבר מזוקן במעיל שחור ארוך מיהר פנימה. הוא התיישב ופתח את הספר הישן שנח על שולחנו. הדפים היו צהובים. העטיפה הייתה מרופטת. על השדרה היה נייר דבק. ואז הוא עיוור אותי. הדרך בה האיש עיוור אותי הייתה כזאת:

הוא עיוור אותי עם סיפור.

הסיפור שהוא עיוור אותי באמצעותו נקרא ״פוי״.

״פוי״ היה הסיפור הראשון שסיפרו לי אי־פעם. סיפרו לי את ״פוי״ לפני ״סינדרלה״ ולפני ״צפרדי וקרפד״, לפני "פו הדב״ ולפני ״פיטר הארנב״, לפני ״דובֵּי דווידוב״ ולפני ״שלושת החזירונים״. רבנים מספרים את הסיפור הזה. הרבנים שלהם סיפרו להם אותו. כמרים מספרים את הסיפור הזה, אימאמים מספרים את הסיפור הזה. הסיפור מסופר על ידי אלפי אנשים לאלפי אנשים אחרים, אלפי פעמים ביום, באלפי צורות שונות. הספר שהינו מקור הסיפור הוא ספר הסיפורים העתיק ורב־ההשפעה ביותר שנכתב אי־פעם, כל כך רב־השפעה שגם אנשים שלא סיפרו להם את הסיפור מכירים אותו. ועד מהרה גם הם מספרים אותו.

מספרי הסיפורים אומרים שזה הסיפור שלי.

מספרי הסיפורים אומרים שזה סיפורם של כל בני האדם.

וזה הסיפור:

פוי

היה היה אדם בשם אלוהים, שהיה מושלם ומעולם לא טעה. באחד הימים הוא ברא את כדור הארץ. הוא אהב אותו מאוד. הוא אהב את היבשה והוא אהב את הים. הוא אהב את העצים והוא אהב את העשב. הוא אהב את הירח והוא אהב את הכוכבים. הוא אהב את הציפורים והוא אהב את הבהמות. מדי יום, אחרי שברא משהו, אלוהים היה תופס קצת מרחק, מנגב את ידיו על החלוק שלו ואומר — כי טוב.

אלוהים כל כך התגאה במעשה ידיו, שהוא זימן את המלאכים גבריאל ואליהו לראות את זה.

— מה זה? הם שאלו.

— זה הזוהר הצפוני, אמר אלוהים.

— מדהים, הם אמרו.

— ומה זה?

— זה הגרנד קניון.

— מפליא, הם אמרו.

— ומה זה?

— זה שדה של פעמוניות מוטללות המתעוררות בזריחה.

— עוצר נשימה, הם אמרו.

היה זה יום חמישי.

ביום שישי ברא אלוהים את האדם.

האדם לא היה מעולה. הוא אפילו לא היה טוב. לא נותרו כמעט חומרי גלם. כל מה שנשאר לאלוהים היה עפר. הוא יצר את האדם מעפר.

— ואיך אתה קורא לזה? שאלו המלאכים, שניסו להסתיר את הבוז שחשו כלפי הגוש הגולמי שנח על ספסל העבודה של אלוהים.

— אדם, אמר אלוהים.

— אז אתה אבא שלו? שאל גבריאל.

— סוג של, אמר אלוהים.

— מי אמא שלו? שאל אליהו.

— זה מסובך, אמר אלוהים.

— מה זה? שאל גבריאל.

— פין, אמר אלוהים.

המלאכים משכו בכתפיהם.

— ככה־ככה, אמר אליהו.

— פוי, אמר גבריאל.

— זה דורש עוד עבודה, אמר אליהו.

— זה דורש מכנסיים, אמר גבריאל.

גם אלוהים לא השתגע על אדם. בכל הסיפור על תחילתם של כדור הארץ והיקום וכל אשר בו, האדם היה היצירה היחידה שאחריה אלוהים לא אמר, ״כי טוב״.

הוא לא אמר דבר.

הוא אמר ״באפּקיס״.

״באפקיס״ ביידיש משמעו שום דבר.

איך אנחנו יודעים מה אלוהים הרגיש כלפי בנו? הנה רמז: הוא קרא לו ״אדם״, מלשון ״אדמה״, כלומר ״עפר״.

הוא קרא לבנו עָפָר. לכלוך.

עפר לא היה מאושר בעולמו של אלוהים. לעפר לא היה מה לעשות. עפר היה בודד. עפר עלה לאלוהים על העצבים.

המלאכים ניסו לעודד את רוחו של אלוהים.

— זאת טיוטה ראשונה, הם אמרו לאלוהים.

— טיוטות ראשונות תמיד מחורבנות.

אבל הם לא באמת האמינו בזה, וגם אלוהים לא. הכלבים יצאו מושלמים. טיוטה ראשונה, בול בפוני. השקיעה לא נזקקה לשכתוב. שוּנית המחסום הגדולה הייתה יצירת מופת. אז אלוהים התחיל את אדם מחדש.

— נו טוב, הוא אמר.

— כתיבה זה עריכה.

אלוהים לקח את עפר, השכיב אותו בחזרה על ספסל העבודה שלו, וזרק הכול חוץ מצלע יחידה. צלע אחת, זה כל מה שהיה שווה להשאיר. השאר היה זבל.

הטיוטה השנייה, שלה אלוהים קרא אישה, הייתה שיפור. הוא מיתן מעט את הכוח הגופני, אבל הגביר את המורכבות הרגשית והכפיל את המודעות העצמית.

יותר טוב.

לא מעולה.

אפילו לא טוב.

אבל יותר טוב.

הוא קרא לה ״חווה״, מלשון ״חי״.

הוא קרא לה חיה.

חיה זה לא בדיוק שבח גדול, אבל זה יותר טוב מעפר.

עכשיו הם היו זוג. מר וגברת עפר. סטנדרט מינימלי. מותג החנות. הדבר הראשון שהזוג עפר עשה היה להפר את הכללים. למעשה, רק כלל אחד. פעם אחת. אבל אלוהים כעס מאוד.

— צאו מפה, אמר אלוהים.

הזוג עפר הלך, אבל הסיפור רק נעשה גרוע יותר. נולדו להם ילדים. שני בנים. הראשון נרצח על ידי השני. האדם הראשון שנולד לאדם, ומה הוא עושה? רוצח. דוקר. טובח.

אלה אבותיי הקדומים.

זאת המשפחה שלי.

במרומי גן עדן, אלוהים מדופרס. אלוהים זקוק למשקה. אלוהים יוצר פאב.

— כרגיל? שואל הברמן.

אלוהים מהנהן.

— איך מתקדם הסיפור עם בני האנוש? שואל הברמן.

אלוהים נאנח.

— לא ידון רוחי באדם לעולם, הוא אומר. אני הולך לשים קץ לכל בני האדם. אמחה אותם, גם את כדור הארץ.

— הגיע הזמן, אומר הברמן.

— נשחתה הארץ בגללם, אומר אלוהים.

— מהפה שלך, אומר הברמן.

— גבריאל צדק לגבי בני האנוש, חושב אלוהים בעודו מרוקן את הדרינק שלו. הם פוי, מהראשון ועד האחרון.

פוי מוחלט וחסר גאולה.

הסוף

זה סיפור אומלל.

מבאס.

משביז.

החיים שלי היו יכולים להיות טובים לאין שיעור אילו במקום זה היו מלמדים אותי קודם את ״שלושת החזירונים״.

אך אויה, שעת הסיפור מחריבת הנפש עוד לא תמה. היא רק התחילה. ״פוי״ הוא רק הסיפור הראשון בשורה ארוכה של סיפורים דומים, שאסופים בספר ששמו ״אתה על הפנים״. החלק הראשון של ״אתה על הפנים״ נקרא ״הברית הישנה״.

אזהרת ספוילר: משה, הדמות הראשית, מת לפני שהוא מגיע אל מטרתו. למה?

כי הוא היה פוי.

החלק השני של ״אתה על הפנים״ נקרא ״הברית החדשה״.

אזהרת ספוילר: הוא נגמר בזה שאלוהים יוצר גת עצומה, ממלא אותה במיליוני אנשים ומועך אותם ברגליו.

למה?

תנחשו.

רוב האנשים שקוראים את הישנה, לא קוראים את החדשה. רוב האנשים שקוראים את החדשה, לא קוראים את הישנה. אין להם צורך בכך. הן אותו הסיפור:

פוי.

שמו של האיש שעיוור אותי היה הרב פטישי. אנשים במונסי היו באים אליו לקבל עצות. ״גלה לנו איך לראות,״ הפצירו בו.

גם רבי פטישי היה עיוור.

כשהוא גמר לספר לנו את ״פוי״, הוא סגר את ספר ״אתה על הפנים״, רכן ונישק אותו. אז הוא זימן אותנו אליו, אחד אחרי השני, והעניק לכל אחד עותק קטן של הספר.

— לשומרו בלבכם ובמחשבתכם, הוא אמר, כל ימי חייכם.

אז הוא הושיט לנו את הספר ולחץ לנו יד.

— ״מזל טוב,״ הוא אמר.

הוא לא צחק.

אני כבר בן חמישים, ועדיין עיוור. זה עיוורון משונה. זאת אינה חשכה, לא שְחור, לא היעדר אור. אלא שאני הולך בחיים כמו תחת תכריך; אני רואה את השמיים, האדמה, העצים, החיות, את כל החי והצומח ללא חריג, ללא עיוות וללא הסחה. אבל המין האנושי נראה לי גרוטסקי, דוחה, נתעב, מחפיר, שפל, ואני עצמי במיוחד. עם אחרים אני עוד מסוגל להיות הוגן מדי פעם. עם אחרים עוד יש סיכוי לכפרה. עם עצמי אני שופט תליין. כלפי עצמי אני לא מפגין רחמים. אין שום ביקורת שאיני מאמין לה, שום תלונה שאיני יכול לקבל. אני נמנע ממראות. מראות זה דבר רע. די במראה חטוף של ההשתקפות שלי בחלון ראווה כדי להרוס לי את היום. זה מה שאני חושב כשזה קורה:

פוי.

— הלוואי שהיית יכול לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך, אומרת אשתי אורלי.

כאילו משאלות יכולות לגרום לעיוור לראות.

הייתי מאוד צעיר כשנאמר לי שאני פוי, שאתם פוי, ושכולנו פוי, עד כדי כך צעיר שאני לא זוכר כמה צעיר הייתי. אבל את זה אני כן זוכר: אלה היו ימי הצחוק והבדיחה. אלה היו ימי המשחק בקלפי בייסבול. אלה היו ימי ה״קוגלעך״ (קוגל). אלה היו ימי האור.

ואז אנשים התחילו לספר לי סיפורים.

ושורו וראו, עלטה ירדה על העולם וכל אשר בו.

2
לא מזמן ניסיתי להתאבד. כך לפחות טוען הפסיכיאטר שלי, אייק.

אני חולק עליו.

זאת הייתה שעת ערב מאוחרת. אייק היה בביתו בניו יורק; אני הייתי במרחק שעתיים נסיעה משם, בבית החולים ״נורתרן דאצ'ס״, עם צינוריות שיוצאות ונכנסות מזרועי, כשמסביבי מכונות שמצפצפות, מייללות, מבזיקות, מהבהבות.

— לא ניסיתי להתאבד, אמרתי.

— שתית רעל, אמר אייק.

— לא ידעתי שזה רעל.

— על הבקבוק היה כתוב שזה רעל.

— לא נכון.

— אז מה היה כתוב עליו?

— סכנה.

— ומה עוד?

— רעיל.

— ומה עוד?

— לא מיועד למאכל אדם.

— שתית מבקבוק עליו היה כתוב סכנה, רעיל, לא מיועד למאכל אדם, אמר אייק — לי זה נשמע כמו התאבדות.

במשך ימים התעניתי, קרביי הסבוכים עלו בלהבות. יצור כלשהו, קוצני ומשחית, אדום־עיניים וקוצף, מצא את דרכו לתוך בטני וניסה נואשות לפלס את דרכו בחזרה החוצה באמצעות טפריו. שכבתי במיטה מזיע, מעווה פנים בכאב, ללא יכולת לזוז.

— משהו לא בסדר, אמרתי בסוף לאורלי.

חיכיתי זמן מה עם ההודעה, כי ידעתי שהכאב הזה, יהיה אשר יהיה, היה באשמתי. ידעתי שאני גרמתי לו. וידעתי שגם אורלי יודעת את זה. הרס־עצמי הוא כל הקטע שלי. בסופו של דבר, כשהתחלתי להקיא מרה, היא הסיעה אותי למיון, כשלסתה חשוקה בכעס.

— מה שלום אורלי? שאל אייק.

הווה אומר, ״הרסת לעצמך את הנישואים?״

— לך תזדיין, אמרתי.

הווה אומר, ״סביר להניח״.

ניתקתי.

הרופא נכנס כשאורלי מאחוריו, והבעת פניה קודרת.

— הלבלב שלך, אמר שר הרופאים, אוכל את עצמו.

— למה הוא עושה את זה? שאלתי.

— תגיד לי אתה, הוא אמר.

אני שונא רופאים, כי הם שופטים אותי. כולם שופטים אותי ואני שופט את כולם, אבל לרופאים אני משלם, קיבינימט. אחרי הכול, זאת הסיבה בגללה אנשים נעשים רופאים — לשפוט. זה החלק הכי טוב בעבודה.

ניסיתי לדמיין את בניי, פֵּקְס ולוּקְס,^* שבזמנו היו בני שתים־עשרה ושבע בלבד, מחכים לי בבית. הם ניחנו ביופי מושלם, שני אלה, מבפנים ומבחוץ. אין לי מושג איך הם יצאו ממני. נראה שהם אוהבים אותי, אם כי אני לא מצליח לרדת לעומק הסיבה. אני יכול רק להניח שהם אידיוטים. אין לי שום הסבר אחר. פתיים, צעירים — בקרוב הם יגלו. אורלי ואני גדלנו במשפחות לא מתפקדות בצורה חמורה, ומשימת חיינו היא להעניק לילדים שלנו את הבית האוהב והיציב שלנו לא היה. אני מעדיף למות ולא לפגוע בהם או לסכן את המשפחה הקטנה שלנו. ומהמבט על פניו של שר הרופאים, נראָה שזה בדיוק מה שעשיתי.

מוקדם יותר באחר הצהריים ההוא, כשיצאנו לבית החולים, הבנים הביטו מהמרפסת הקדמית בזמן שכשלתי לעבר המכונית, מקופל בכאב.

— לא לדאוג, אני אהיה בסדר, שיקרתי.

פקס אחז בידו של אחיו הקטן.

— יש פיצה במקרר, אמרה אורלי.

כאב שיסף אותי; שמטתי את מבטי לרגע, שהם לא יראו את אביהם מתייסר. פקס נפנף והכריח את עצמו לחייך. לוקס בכה.

— אני אוהב אותך, אבא, קרא פקס.

— אני אוהב אותך, אבא, קרא לוקס.

אידיוטים.

שר הרופאים הוציא את הרשומות שלו, והקליק את העט למצב כתיבה.

— שתית משהו? הוא שאל.

— לא.

אכלת משהו?

— לא.

לקחת משהו? כדורים, תוספים, מים?

— לא, אמרתי.

בבית, שלושים קילומטר משם, בתיק בקופסה במארז במגירה בחדר האמבטיה שלי, נח בקבוקון פיפטה בצבע ענבר, GW501516, נכתב על התווית.

״סכנה.״

״רעיל.״

״לא למאכל אדם.״

רציתי ששר הרופאים ילך. רציתי שאורלי תלך. בדידות היא חמצן עבור אש התוכחה העצמית, ורציתי לעלות באש. רציתי שהלבלב שלי יאכל את עצמו. רציתי שיאכל את הכבד שלי, הריאות שלי, הלב שלי, נשמתי.

— אתה נוהג לשתות? שאל שר הרופאים.

— מים?

— אלכוהול.

— קצת.

— כמה?

— שתיים־שלוש כוסות מרטיני.

— ביום? הוא שאל.

— בשבוע, אמרתי.

אורלי גיחכה.

— שתיים־שלוש? היא אמרה בצינה.

— שתיים־שלוש, אמרתי בצינה.

הרופא רשם ברשומות שלי. עשיתי לאורלי אצבע משולשת. היא הביטה בי בזעם בעיניים אדומות מחמה, וסילקה דמעה מרירה מלחיָיה.

אורלי לא ידעה על ה־GW501516 שלקחתי. לא היה צורך שתדע, כי היא מכירה אותי. היא יודעת שיש לי קטע עם רעל. היא יודעת שלפעמים אני שותה את זה, שלפעמים אני מעשן את זה, שלפני כמה זמן הזרקתי את זה.

הדבר היחיד שיש לעשות, קבע שר הרופאים, הוא לכבות את המערכת שלי.

— לכבות אותה? שאלתי.

בלי אוכל, בלי מים, כלום, הוא אמר. במשך שבוע. הם יעשו סריקות, MRI, יחפשו סרטן. צינוריות יספקו לי את התזונה והנוזלים הנדרשים להשאיר אותי בחיים. התקווה, הוא הסביר, היא שהלבלב שלי יפסיק להרוס את עצמו.

— הרס־עצמי זה כל הקטע שלי, אמרתי.

אורלי הסתובבה ויצאה.

הדלת נסגרה מאחוריה.

אורלי ואני דומים במובנים רבים, אבל בגישה הבסיסית שלנו לחיים, להוויה, לעצמי ולאנושות, אנחנו הפכים גמורים.

— זין עליי, אני אומר.

ככלל. הבעיה היא אני. מה שיש לא בסדר, ומה שלא בסדר, לא בסדר בגללי.

ואילו היא אומרת — זין עליהם.

ככלל. הבעיה, כך היא מאמינה, היא הם.

לפחות אנחנו מסכימים על החלק של הזין.

כיף איתנו במסיבות.

אורלי ניחנה בהתרסה שאני שואף אליה. היא ממוצא מזרח תיכוני, ומתייחסת למשפחתנו הקטנה בת ארבע הנפשות כאל מולדת. אם תיכנסו לחיינו, צפו שיבדקו לכם את הדרכון, יערכו לכם חיפוש בכבודה, ישאלו אתכם שאלות. אם לא היינו גרים בשכירות, היא הייתה מתקינה גלאי מתכות בכניסה.

— אני יודעת שאתה מפֶדֶקס, תצטרך לחלוץ נעליים ולעבור דרך הסורק.

הבחור של פדקס מבולבל.

— אם אתה מעדיף חיפוש גופני, היא אומרת תוך עטיית כפפות לטקס, אפשר לעשות גם את זה.

— אבל את הזמנת את זה, הוא אומר — השם שלך על זה.

— הולכות להיות פה בעיות? היא שואלת ושולחת יד אל הטייזר שלה — כי אם אתה רוצה בעיות, אני יכולה לעשות לך בעיות.

חדר בית החולים נדמה ריק בלעדיה. וידעתי שברגע שהיא תעזוב אותי לתמיד, גם החיים שלי יהיו ריקים. אנחנו ביחד כבר עשרים וחמש שנים, ואני עדיין מתעורר מדי בוקר בחשש לגלות שעזבה אותי.

״צדקתָּ לגביך,״ יהיה כתוב בפתק שהיא תשאיר לי על שידת הלילה. פוי.

— למעשה, הנישואים שלנו נפלאים, אמרתי לשר הרופאים.

— האמ... הממ, אמר שר הרופאים.

ואז גם הוא יצא.

פעם, בהארלם, ניו יורק, פגשתי בחורה יפהפייה עם עיניים בצבע ירוק אזמרגד וצחוק שטוף שמש שגירש את כל העלטה שלי. הצחוק שלה היה חופשי ונטול־בושה ומוחלט, הוא היה זוהֵר ושטני ורווי חדווה, ובפעם הראשונה ששמעתי אותו חוויתי תשוקה גדולה אף יותר מהדחפים המיניים הניכרים שלי: הרצון לראות אותה צוחקת, להקשיב לה צוחקת, לעזור לה לצחוק, בכל יום לנצח נצחים. הצחוק שלה נתן לי תקווה לעולם. שמה היה אורלי, ״האור שלי״. התאהבנו באופן מגוחך, מטורף, דואב. היא גרמה לי לרצות לכתוב שירי אהבה, שאני מתעב; היא גרמה לי להנהן בהבנה למראה כרטיסי ברכה מתוקים של ״הולמרק״, שבעבר הייתי עורם בשמחה על רצפת בית המרקחת ומצית. יחד הלכנו למשחקי הוקי במדיסון סקוור גארדן, פסענו בשבילים זרועי העלים של סנטרל פארק, עלעלנו במדפים האינסופיים של חנות הספרים ״סטרנד״, ועד מהרה שכרנו דירת מרתף קטנה בקווינס ועברנו לגור ביחד. היו לה ארגזים של ציוד יצירה, ארגזי צבעים, קופסאות אור ובדי ציור ושולחן שרטוט; לי היו באנג ומחברת מלאה למחצה ברעיונות זנוחים לרומנים. אחר צהריים אחד, כמה חודשים לאחר מכן, נסעתי ברכבת התחתית לרחוב 46 במנהטן, בין השדרה החמישית לשדרה השישית, המוכר לפעמים כרובע היהלומים בשל חנויות היהלומים השזורות לאורכו, רובן בבעלות יהודים חרדים חסידיים. הכרתי את הרחוב היטב, לא בגלל יהלומים, אלא בגלל ספרים. הייתי קורא אדוק עם מחשבות להיות סופר בעצמי, ופעמים רבות ביקרתי בחנות היחידה ברחוב שלא הוקדשה ליהלומים, חנות ספרים אפלולית עם רצפות עץ חורקות להפליא בשם ״גותהאם בוק מארט״.

חנויות היהלומים היו גדושות לקוחות. חנות הספרים הייתה ריקה.

״חכמים דגים כאן״, הכריז שלט העץ סחוף הרוחות שהיה תלוי מעל חנות הספרים.

— טוב, חשבתי — זה ההסבר לכך שהחנות ריקה.

— אפשר לעזור? שאל האיש בדלפק בפעם הראשונה שנכנסתי.

— כן, אמרתי — יש משהו מצחיק?

מאז שהייתי ילד, הצחוק היה הישועה שלי, מתקן הנשימה שלי לשהייה תת־קרקעית במי שפכים, רוגטקת דוִד שלי נגד גוליית הקיום. אני בטוח שהיה בראשית לפני בראשית, ״הפריקוול״, שם אדם לא גנב מעץ הדעת, אלא תלה את עצמו עליו.

— ויאמר האל, אוי ויי.

— זה השלישי ברצף, אמר גבריאל.

— כדאי שתעניק לממזרים האומללים צחוק.

אני יודע שזה לא הרבה. צחוק, אם להשתמש בניסוח של קאמי, הוא איש שמסתער על קבוצת חמושים בתתי־מקלע כשבידו רק חרב. אבל זה הנשק היחיד שיש ברשותי.

מוכר הספרים הוביל אותי אל מעבר צר ספון־ספרים, מעופש להפליא, מאובק בשלמות. הייתי אז תלמיד תיכון בישיבה דתית, ה"ירמולקה" (כיפה) שלי הייתה תחובה בכיס, ה״ציציס״ (ציציות) שלי תחובה במכנסיים. הסופרים היחידים שהכרתי היו משה ושלמה. הוא הוציא ספר שנקרא ״המשפט״, מאת פלוני בשם פרנץ קפקא.

— על מה זה? שאלתי.

— על מישהו שנעצר, הוא אמר, אבל לא מגלים לו מה הוא עשה.

— מה הוא עשה?

— אנחנו לא יודעים.

— הוא יודע?

— לא.

— הם יודעים?

— לא.

— ומה קורה?

— מרשיעים אותו.

— ואז?

— ואז הורגים אותו.

— זה לא מצחיק, אמרתי — אלה החיים שלי.

— בגלל זה זה מצחיק, הוא אמר.

אבל ביום המסוים ההוא חלפתי במהירות על פני ״גותהאם בוק מארט״ בדרכי אל חנות היהלומים שבפינה. החלטתי להציע לאורלי נישואין. ולמרות שהייתי מרושש — הרווחתי רק מאתיים דולר בשבוע במשרד פרסום קטן ברחוב 11 מזרח — רציתי לקנות לה את היהלום הכי גדול בעולם. זה לא שהיא הייתה חומרנית, רק שלא יכולתי להעלות על דעתי שום סיבה אחרת שבגללה היא תסכים להתחתן איתי.

— אפשר לעזור? שאל החסיד הכבד מאחורי הדלפק מבעד לזקנו השחור העבות.

הסתכלתי על היהלומים שמתחת לדלפק הזכוכית, ולבי צנח. אפילו הקטנים ביותר, שחלקם היו לא יותר גדולים מראש סיכה, עלו אלפי דולרים.

— כן, אמרתי, והצבעתי על האבן הגדולה במרכז התצוגה. — אני רוצה לגנוב את היהלום הזה. אכפת לך להסתכל הצידה כדי שאוכל לחטוף אותו ולברוח?

הוא בחן אותי.

— ״פרשטייטן יידיש?״ (מבין יידיש?) הוא שאל.

— ״א ביסל״ (קצת), אמרתי.

— ״קום,״ הוא אמר. — בוא אראה לך משהו.

הוא הוביל אותי לקצה המרוחק של הדלפק, שם הוא שלף ממדף נמוך מגש יהלומים, שכל אחד מהם היה עטוף בעדינות בשקיק קטיפה רך משלו, קשור בשרוך זהב. הוא פתח אחד, והאבן היקרה נשרה לתוך כף ידו.

— מוצא חן? הוא שאל.

מצא חן.

— רוצה? הוא שאל.

— אני לא יכול, אמרתי. — אלא אם כן כל הקטע של הגנֵבה מסתדר לך.

— ״גיב א קיק״ (תסתכל), הוא אמר, והעביר לי את הלופה שלו. הצמדתי אותה לעין כשהוא החזיק את היהלום אל האור.

— רואה? הוא שאל.

ראיתי. באמצע האבן היה ענן דק, לא נראה לעין לא מזוינת, לבן ואניצי, כמו נפש הכלואה בזכוכית.

— מה זה? שאלתי.

— פגם.

— אפשר לתקן אותו?

הוא נד בראשו לשלילה.

— זה פנימי, הוא אמר והצביע על החזה שלו תוך כדי. — לא ניתן לתקן. אבל בעזרת השם, אף אחד לא יראה את זה לעולם. ואני יכול לתת לך את זה בזול.

היה ברור שיש לנו רעיונות שונים מאוד אודות אלוהים. ורעיונות שונים מאוד אודות זול. הוא הוריד מאה דולר מהמחיר, והסכים להוסיף את השיבוץ בחינם. הכנסתי יד לכיס ונתתי לו את כל הכסף שהיה לי בעולם.

באותו ערב ישבתי ליד אורלי על הפוטון שלנו, והושטתי לה את הטבעת.

— תתחתני איתי? שאלתי.

דמעות מילאו את עיניה, עיניים שעד היום גורמות לנשמתי לרקוד, עיניים שנותנות לי תקווה בעולם החשוך העשוק הזה.

— הוא יפהפה, היא אמרה.

— הוא פגום, אמרתי, והצבעתי על הנשמה הכלואה בפנים. — כמוני.

— כן, היא אמרה חרישית.

— כן תתחתני איתי, או כן אני פגום?

היא צחקה.

— כן, היא הנהנה. — כן, כן, כן, אני אתחתן איתך.

— את בטוחה? שאלתי אותה, וגם עיניי נמלאו דמעות. — את יכולה להשיג מישהו יותר טוב.

היא כרכה את זרועותיה סביבי וחיבקה אותי חזק.

שאלתי את עצמי אם היא חושבת שאני שמן.

זה היה לפני עשרים וחמש שנה, המערכה הראשונה המבטיחה — בטרמינולוגיה של מספרי סיפורים — של רומן משלהב שמעולם לא ציפיתי לו ושאני יודע שלא ייתכן שמגיע לי. אבל לאחרונה, הסיפור נוטה בתלילות לכיוון הטרגדיה; החושך גבר על האור, הכניעה לגורל הטביעה את התקווה. וכך קרה שהתחלתי לחשוב על נישואינו כעל היהלום ההוא, יפה ויקר ערך ומוכתם בפגם נוראי ובלתי ניתן לתיקון:

אני.

שכבתי במיטת בית החולים, כשאני מקשיב לצפצופים ולזמזומים של המכונה שניסתה להציל אותי מעצמי. השפעת המורפיום התחילה להתפוגג, ולחצתי על כפתור הקריאה לאחות, נואש לשחרור מעצמי שתספק התרופה.

— העסק עם הצחוק לא עובד, אמר גבריאל. — עוד אחד תלה את עצמו הבוקר.

— לעזאזל, אמר אלוהים. — מה יש לנו חוץ מזה?

— אופיואידים.

— אווח, אלוהים מחמיץ פנים. — את זה שמרתי לעצמי.

כמה רגעים אחרי, האחות נכנסה. משכתי בסדין הדק מדי של בית החולים בניסיון לכסות את עצמי, להסתיר את עצמי מעיניה. שאלתי את עצמי אם היא חושבת שאני שמן.

— אתה סובל מכאבים? שאלה האחות.

— מי לא? אמרתי.

— אתה בוכה, אמרה האחות.

— מי לא? אמרתי.

הערות:

* פֵּקְס — שלום (צרפתית). לוּקְס — אור (לטינית).