הסבתא של הנכדות, הנכדות, אני ויצורים אחרים

הקדמה

כל הקטעים המובאים להלן חוברו על ידי ופורסמו בפייסבוק.

הפוסטים משתרעים על פני שנים. ככל שיכולתי, תאריך הפרסום נוסף לכיתוב.

הדמות הקרויה "הסבתא של הנכדות" היא אכן — הסבתא של הנכדות, ולפעמים היא "הסבתא של הנכדות", כלומר קולר שעליו תליתי את דבריי.

הנכדה, או הנכדות, גם הן, כמובן, דמויות חיות, אמיתיות, ונכדותיי, אך השתמשתי גם ב"נכדה/ות" כדי לתלות בהן את דבריי.

לאחר שהחלטתי לאסוף לחיבור אחד את כל הפוסטים ש"הסבתא של הנכדות" וה"נכדה/ות" מופיעות בהם, הטקסט כולו עבר קריאה מחודשת.

מלבד ענייני היום־יום, כגון בריאות, זיכרון, עבודות הבית, אירוח, חגים, נותני שירותים והבדלי "מזג", נוספו רשמי טיולים שעשינו; בבולגריה, ביוון, באיטליה ובגרמניה.

נוסף על כך אספתי תגובות שכתבתי על פגיעות מיניות, וכן שורת פוסטים שנכתבו והתפרסמו בפייסבוק, שיעדם התאורטי היה "המכון המדעי הטכנולוגי להלכה", ומפעם לפעם אף פוליטיקה מתגנבת לפוסטים.

להעסיק את סבא

עוד מעט סבא מגיע. אני שוברת את הראש, מה לעשות איתו הפעם?

זה לא פשוט לגדל סבא.

הנה, למשל, עברנו את השלב שבו הוא שיחק איתי דמקה ואני מפסידה לו ונותנת לו לנצח. אחר כך הוא עושה בכוונה טעות כדי שאנצח וחושב שאני לא מבינה. הוא מנצח והוא מבסוט. אני מנצחת והוא מבסוט. הוא מבסוט? אני מבסוטית!

אבל בזמן האחרון יש לי רושם שהתרגיל הזה כבר לא עובד עליו ושצריך למצוא משהו אחר שיעסיק אותו.

זה לא פשוט לגדל סבא.

הנה, למשל, שיחקנו בכדור. שנינו ישובים ברגלים פשוקות ודוחפים את הכדור האחד אל השני — וכך במשך שעה וחצי. אני השתעממתי כבר אחרי עשר הדקות הראשונות, אבל לא נעים לי לאכזב אותו, הוא מתאמץ כל כך, אז אני עושה לו ככה וככה שהוא מבסוט מזה.

אחרי הכדור עברנו לבעיטות. כמה אפשר לבעוט? הוא כזה... איך להגיד? ילד, הסבא שלי! מילא חצי שעה, אבל כמה אפשר?

יום אחד הוא לקח אותי מהגן ואמרתי לו, "סבא! הולכים לטייל!"

"לאן?" הוא שאל בחשש, כאילו אני מציעה לו לטייל בג'ונגל.

"סתם ככה, להסתובב, אולי נקנה משהו..."

הוא הפסיק ללכת ואמר, "מה, ככה סתם ללכת? מה את רוצה לקנות?"

ואז נתן לי הרצאה שלמה, "אין דבר כזה 'הולכים לקנות'. הולכים לקנות רק כשצריך משהו."

יבש.

אז הסתובבנו קצת. נתתי לו לסחוב לי את התיק, שירגיש שהוא עושה משהו.

קשה לגדל סבא.

פעם הוא התחיל לדאוג לכך שאני לא אוכלת או לא שותה מספיק. מה אני צריכה לעשות? לא לאכול ולא לשתות עד שהוא מגיע כדי שיראה שאני אוכלת ושותה?

מוזר, מה שהוא לא רואה לא קיים בשבילו.

זה קשה לגדל סבא.

זה קשה כי הוא מנסה להיות נחמד, אבל הוא לא מבין הרבה.

הכי לא נעים זה מה שהוא חושב שהוא חוש הומור... האמת היא שאין לו בכלל.

אבל אני בכל זאת צוחקת. יש לו בדיחות קרש.

הוא חושב שאם הוא יעשה לי עם היד ככה באף ויגיד "הופפפפ," אני צריכה להתעלף מצחוק. אז אני מצחקקת, לא כי זה מצחיק אותי, אלא משום שהוא חשב שזה יצחיק אותי. אחר כך הוא לוקח לי את הידיים ועושה איתן כפיים והוא חושב שזה נורא מצחיק, או שהוא עושה לי דגדוגים בבטן, משהו שהוא חושב שאי אפשר לעמוד בפניו.

אחר כך הוא מוחא כפיים ומתחיל לדקלם, "אחת שתיים שלוש, ידיים על הראש, ידיים על הכתפיים, אחת שתיים שלוש."

מה הוא סופר כל הזמן?

קשה לגדל סבא.

יש לו כל מיני שיגעונות!

הוא צריך כל הזמן לנגב לי את הפה כשאני אוכלת, כאילו שבעוד שנייה לא יהיה צורך לנגב שוב, אבל אני לא מתלוננת.

אחר כך הוא חושב שיש לו קול אופראי והוא מתעקש לשיר לי. נו, טוב. אני מעדיפה לחיות עם קרפדה שנתיים ולא לשמוע אותו שר.

אבל אני לא אומרת מילה. קשה לגדל סבא. הדבר המצחיק ביותר — וגם הוא צחק מזה — היה העניין של הקוקוקו: אני מסתתרת מאחורי וילון והוא אומר לי "קוקוקו" וצוחק וצוחק וצוחק.

אחר כך הוא לוקח מגבת מטבח קטנה, שם אותה על הראש ועל הפנים שלו, כולו גלוי לעיניי, ושוב אומר "קוקוקו" ומתפוצץ מצחוק ואני אחריו. כשהוא צוחק אני מתה מצחוק, בעיקר משום שהוא חושב שהתרגיל הצליח לו ושאני לא רואה אותו.

מוזר הסבא שלי. כל כך קל לעבוד עליו. קשה מאוד להעסיק סבא וקשה מאוד לגדל סבא. הוא כל כך משונה, אבל אפשר להגיד שהוא נחמד.

חג שמח

21.04.2016

הפעם החלטנו להתחכם, לבוא "ברגע האחרון" מתוך הנחה ש"כולם" כבר הספיקו לקנות כל מה שצריך לפסח.

התברר שמלבדנו הגיעו "ברגע האחרון" חצי מתושבי השכונה, שגם הם החכימו כמותנו.

אני מביט בעגלות העמוסות ובאנשים המתמרנים אותן. מה שמושך את תשומת ליבי הוא המבט של כולם. כולם מביטים במבט נדהם בעגלות של תושבי השכונה ונראה שאינם מאמינים למראה עיניהם. הם עצמם קונים רק מה שנחוץ, ואילו השכנים מעמיסים כאילו התכוננו למסע בן ארבעים שנים במדבר, וכידוע אין שליו ואף אחד לא יודע מהו ה"מן", אלא אם כן הוא אוזניים.

העגלה שלנו הייתה צנועה מאוד, מאחר שפיזרנו את הסיכונים בין הסופר השכונתי, הירקן השכונתי ועוד כמה גורמים שמאמינים בביזור.

למרבה הפתיעה אין שוקולד למריחה "פרווה", ועובדה זו די בה כדי להניח שלא אוכל למלא את מצוות החג כהלכתו השנה.

18.04.2018 ‏

הכנות אחרונות לראש השנה או לפסח, שבו היינו עבדים.

"את יכולה לעזוב אותי לבד, אני אאריך את השולחן."

הסבתא של הנכדות אמדה אותי בקפדנות מכף רגל ועד ראש (לא סיפור גדול, למען האמת) והשיבה:

"אני חושבת שאתה טועה, אתה לא יודע איפה בדיוק השולחן צריך לעמוד, איזה מפה לשים ואיך לערוך את הסכו"ם."

מאחר שלא התיימרתי לדעת דברים אלו, זרמתי הלאה כמיטב אישיותי הסטואית.

הגענו לשלב הקריטי של פריסת המפה. התברר שזה פרויקט שגדול עליי בכמה מידות. ראשית פרסנו משהו קטן שיכוסה לגמרי ולא ייראה כלל, אבל הכללים מחייבים את הימצאו בחושך. מעליו פרסנו ניילון עבה, מעליו מפה ומעליה מפה שבשוליה ובמרכזה, בתבנית מלבנית ארוכה, דבר־מה המתחזה לתחרה.

בדרך כלל, על פי הניסיון, התרומה היחידה של התחרה לליל החג היא שהיא גורמת לאי־יציבות של כוסות היין, שנוהגות לשנות את מצב הצבירה של היין ולהגיר אותו חופשי על התחרה הנ"ל.

פתאום נוצר משבר: התברר שקשה להבחין מהו "הצד הנכון" של המפה.

הסטואי ניסה לגמגם שזה לא חשוב ושאם אנו (כלומר הסבתא) לא רואים (כלומר רואה), אף אחד לא יראה וממילא זה לא חשוב.

כעת אין טעות גדולה מאשר להגיד, בערב חג, לסבתא של הנכדות, "זה לא חשוב."

הפכנו במפה והפכנו בה, כפי שהופכים בהגדה בליל הסדר.

לבסוף, מירכתי זיכרוני עלה רעיון ומצאתי את הפתקית של המפה, ועל פי פתקית זו הגיעו העושים במלאכה לכלל הסכמה באשר לצד הנכון שלה.

לאחר מכן, בעת שהשנייה של רחמנינוב התנגנה ברדיו שקניתי כדי להקשיב למוזיקה בזמן שאני מקלף בצל, טיפלתי ברימונים. הוחלט (החליטה) ששניים יספיקו, אחד מכל סוג.

"איזה סוג?" תמהתי.

"קניתי שני סוגים, אחד מתוק והאחר חמוץ. אתה חושב שאפשר להבדיל ביניהם לפי הצורה?"

"לא חושב," השיב הסטואי, "זה כמו היריון, לפי הבטן אפשר להגיד בביטחון של 50% בלבד."

"נבדוק," אמרה הסבתא של הנכדות וטעמה את הרימון שקלפתי.

היא העוותה פניה והשמיעה קול מצוקה.

התברר שהרימון חמוץ, ועל פי הבנתה זה היה צריך להיות הרימון המתוק. הרימון השני היה התאום הזהה של הראשון. כאן עמדנו בפני משבר קיומי, שכן נשארנו, כפי הנראה, ללא רימון מתוק. אמרתי שיש לנו דבש ושבכלל לא צריך רימון.

באותה השנייה נזכרה הסבתא של הנכדות שהרימון בחג הזה אינו מסמן מתיקות לשנה הבאה, אלא פרו ורבו, ומאחר שהילדים דאגו לפרויקט הזה, יצאנו ללא פגע מהמשבר.

"כמה סכינים ומזלגות אתה חושב שצריך?"

"לא יודע, לא משנה," על פי משנת הסטואה, שקובעת שחייבים להתמודד עם כל מה שיבוא.

"אתה לא חושב שצריך סכו"ם נפרד לדג?"

"לא!" השבתי, "גם בשנה שעברה האורחים הצליחו לאכול את הדג ללא סכום נפרד."

למעשה, משברי החג החלו הרבה לפני ערבו. זה החל בכך שעמדה שאלת הגפילטע פיש על הפרק.

"למה צריך גפילטע פיש?" גמגמתי, "אני עושה סלמון שלם."

"זה לא משנה," פסקה הסבתא של הנכדות, "זה חג, ראש השנה (או פסח), צריך ראש של דג."

לפעמים אני טמבל, ושאלתי:

"למה?"

"כדי שנהיה לראש ולא לזנב."

בשלב הזה הסטואי שבי עמד להתפוצץ, אבל התגברתי והזמנו גם גפילטע.

לאורך כל הפרוסס עמלה העוזרת להחזיר את הבית לכשירות, שכן עריכת השולחן יצרה סוג של ואקום שאליו התפרסו כל הכיסאות, השרפרפים ומרעין בישין אחרים, והאזור כולו נראה כשטח היערכות של האוגדה שלי לפני שיצאנו לאחת המלחמות.

כלומר בלגן מאורגן.

החמישית של בטהובן ניעורה ממכשיר העזר לקילוף הבצל.

עם תחילת הפרק השני נשאלתי על ידי העוזרת, בתיווכה של הסבתא של הנכדות, "מה אתה רוצה לעשות עם הניירות שלך?"

יש שני דברים שיכולים על בטוח להוציא אותי ממצב השיוט הסטואי הרגיל שלי: הראשון הוא לגרד לי פיזית את העצבים, במכשיר הזה שהשיננית מחטטת בו בין שיניי, והשני, לגעת ב"ניירות" שלי ולהזיז אותם.

הניירות שלי הם Raison D'être שלי, ובלעדיהם הלכה הסטואה.

לאחר שווידאתי שאישיותי הסטואית לא תיפגע בשל הניירת, המשכנו בקרקס שקרוי "חג ראש השנה" או "פסח".

כמעט גמרנו, כלומר עוד צריך להאכיל את כולם, לטפל בהם, להושיב אותם, לשמור על הנכדות, לאכול, לפנות, לנקות, להחזיר למקום.

חג שמח לכולכם/ן.

תאמינו לי, אפילו שקשה להאמין לכך ברגעים אלו, גם המכה הזאת, שקרויה חג ראש השנה או פסח, ושלא נכללת במניין עשר המכות שהאל הכה את המצרים — תעבור.

19.04.2020

סיימנו לאכול והנכדה אמרה שזה היה טעים מאוד.

כולם הנידו בראשם ברוב נימוס.

הנכדה החליטה לפרט. "תודה לירקן, לקצב ולמכולת," אמרה, "על שסיפקו את הירקות, הבשר והשמונצס."

היא התיישבה והמשיכה לאכול בשלווה.

"אכן צריך להודות ל־כ־ו־ל־ם," אמרתי, "למי עוד?"

ללא היסוס הוסיפה הנכדה את המעדנייה.

"למי עוד?" שאלתי בנועם.

"לשכנה שנתנה לנו את המתכון למנת בוקובוקו קדירת בשר ללא בשר."

"למי עוד?" שאלתי, מוטרד משהו.

האימא של הנכדה נחלצה לעזרת הבת, נכדתי, והחליטה ללמד אותה פרק בחקלאות, "סבא, בגלל הרקע החקלאי שלו, מתכוון למי שחרש, שידד, החליק, זרע, השקה, הדביר, דילל, קצר ואסף, ולתנובה שהביאה את כל אלו לכל הארץ ולסופרמרקט, ולחברת האשראי... ובטח עוד כמה אנשים וגורמים שהיו שותפים בהכנת הארוחה."

"למי עוד?" הקשיתי.

הנכדה קמה ממקומה, ניגשה אל הסבתא שלה, חיבקה אותה ואמרה, "לסבתוש שערכה את השולחן."

"למי עוד?" שאלתי, משום שבשלב הזה הנרווים שלי קיבלו צמרמורת.

הנכדה, שלמדה לפני שבוע על מעגל המים בטבע ועל אנרגיה מתחדשת, אמרה, "גם לחברת החשמל והגז."

"למי עוד?" שאלתי.

איש לא השיב, כולם היו עסוקים באכילת האוכל שהכנתי.

הרגשתי כמו פולנייה.

פחדן

לפני יומיים נתקפתי בחשש גדול.

חזרת וחרוסת, אמרתי לעצמי, לא הכנו ולא הזמנו. איך נעבור את החג בלעדי החזרת והחרוסת?

תוך כדי כך אימצתי את השכל כדי לזכור על שום מה "כרפס" ועל שום מה "ביצה" ועל שום מה "זרוע" והיד עוד נטויה. נזכרתי שצריך למרר לנו את החיים בחג, שהרי אנו חוגגים בליל הסדר יציאה מעבדות לחירות.

התברר שהזמנו את הכרפס והחרוסת אצל "מאני", שמבשלת עבורנו את המנות העיקריות.

עסקנו בהכנות אחרונות לליל הסדר.

שנינו, כלומר הסבתא של הנכדות ואני, די מבוגרים, אלא שלא היינו ביציאת מצרים, או שזכרנו אותה בטשטוש, על כן העלינו זיכרונות מערבי ליל סדר בילדותנו, שהייתה סמוך לאותה יציאה שחוגגים בליל הסדר.

הסבתא של הנכדות סיפרה שבילדותה הייתה מביטה באימה בקרפיון שהיה שוחה באמבטיה וחושבת על כך שעוד מעט תאכל אותו.

לעומתה העליתי זיכרון פלסטי יותר ואמרתי, "אני זוכר את המכה בראש שהיו נותנים לקרפיון."

הסבתא של הנכדות אמרה שלא זכורה לה מכה כזאת ושהיא מסתפקת בשאר המכות שחטפו המצרים.

אמרתי, "מה את חושבת? שהקרפיון התאבד?"

זה העלה שאלה מורכבת בדבר היחס שלנו לחגים, להרג המוני של אויבינו ולאוכל.

הסבתא של הנכדות המשיכה לערוך את השולחן והציעה שנוציא את הסלמון מהמקרר. זה כמשקל נגד לקרפיון, אף שהזמנו גפילטע אצל "מאני".

הוצאתי אותו והנחתי על השיש.

פתאום שמעתי אותה אומרת, "הכבד! מה עם הכבד?"

התברר שהכבד הנ"ל נשכח לגמרי.

"אתה יודע איך נזכרתי ששכחנו את הכבד?"

לא היה לי מושג ושאלתי, "איך?"

הסבתא של הנכדות אמרה, "ערכתי את השולחן ופתאום שמתי לב שחסרה צלחת למנה ראשונה, זאת אומרת חוץ מהגפילטע הרי צריך עוד משהו, ואז הבנתי שהכבד חסר."

זה היה ברור ולא הצריך עוד בירורים. אלמנטרי. צלחת, כבד.

כעת התברר שגם מניין הביצים היה שגוי, שכן את הביצים של צלחת הסדר כבר הרתחנו כמו הים שסגר על המצרים, על סוסיהם ועל רוכביהם.

לאור הופעתו הפתאומית של הכבד צריך עוד ביצים.

הסבתא של הנכדות אמרה, "אני לא חושבת שצריך גם סלמון, יש יותר מדי אוכל."

הסלמון הוחזר אחר כבוד להמשיך לקפוא במקפיא ולא ליהנות ממזג האוויר הנפלא בחוץ.

למזלנו רוב האוכל הוזמן אצל "מאני" והגיע מוכן ומזומן להגשה לאחר חימום, כך שלא היינו ממש עבדים במצרים, אלא רק טעמנו את ניחוח החג בהכנות שכללו רשימת מוזמנים, רשימת קניות, קניות בשלושה גלים, אחד מראש ושניים להשלמות, בישול, ריקון המקרר לקראת האוכל שהכינה "מאני", עריכת השולחן, דאגה לחניה, ניקיון כללי וכל מיני תוספות והשלמות.

"בוא תראה כמה השולחן יפה," הזמינה אותי הסבתא של הנכדות.

באתי, ראיתי והתלבטתי. השולחן באמת ערוך יפה. מפה לבנה, עם תחרה, שתחתיה מפה לבנה, והצלחות, הכוסות והסכו"ם מסודרים יפה. עלה לי רעיון לבטל את האירוע כדי לא לקלקל את הסידור היפה של השולחן.

אני פחדן. לא הצעתי את זה לסבתא של הנכדות משום שאני רציונלי, חלקית לפחות, וידעתי שאין סיכוי בעולם שהיא תקבל את ההצעה. רציונלי חלקית משום שמדי שנה אני משתתף בסדר לזכר אירוע שלא היה ולא נברא.

ההכנות לפסח

חרב דמוקלס, שבגרסה שלנו היא "מאני" שאנו מזמינים אצלה את הארוחה, העמידה כבכל שנה גבול של ארבעה ימים לפני החג כדי למסור אם, כמה ולמה אנו מזמינים אצלה.

אנו עורכים את רשימת המוזמנים הפוטנציאלית, והשאיפה היא להגיע לפחות למספר הרבבות שביציאת מצרים, אבל זה לא סגור.

הרשימה מתנהגת כמו אקורדיון, מתרחבת ומצטמצמת.

זה הולך בערך כך:

את א' אנו מזמינים, אלא שהוא לא יודע אם יבוא משום שהוא מוזמן גם אצל ש' ואצל ש', לא ברור אם יהיה בכלל סדר כי אין לו מספיק אורחים, והוא שוקל לברוח לחו"ל מפאת הבושה.

לכן א' נמצא ברשימת המפוקפקים.

גם ב' נמצא באותה רשימה, משום שהוא לא יודע אם אשתו הולכת לאימא ולאבא שלה, וזה תלוי בשתי אחיותיה שמצידן לא יודעות מה שמן, משום שהבעלים שלהן במילואים ובחקירת משטרה, והן בהליכי גירושים.

ג' לא מסייע לעשות סדר ברשימה משום שהוא בכלל לא אוהב חגים. בדרך כלל הוא ואני רוטנים כל החג, ותוך כדי קריאת ההגדה אנו תורמים מידע כגון "אין אלוהים, לא הייתה יציאת מצרים, לא הלכו ארבעים שנים במדבר" וכן הלאה.

ד' כמעט בטוח שיגיע, אבל זה לא ממש תלוי בו. זה תלוי בילדים שלו שעדיין לא יודעים איפה הם עושים את הסדר בגלל הבעלים שלהם והנשים שלהם, אבל הוא יבוא על בטוח אם זה יסתדר.

ה' הודיע מראש שהוא לא מגיע, אלא אם כן היחסים שלו עם ההורים של אשתו לא יתפוצצו שוב ברגע האחרון. לכן הוא ברשימת המפוקפקים על בטוח.

השלושה שנמצאים בגואה, בוונצואלה ובאלסקה אולי יגיעו, אם לא תהיה שביתה בלוד ואם יתאוששו מהפטריות בזמן.

השלושה האלה, כך מתברר, הם הציר שעליו סובב הגלגל כולו, משום שאחד מהם הוא הבעל של, השנייה היא אשתו של, והשלישי חסר זהות ברורה — והם אלו שהמשפחות שלהם מחכות להם כדי להגיד למי שצריך, שיגיד למי שצריך, שיגיד למי שצריך, ולנו, אם הם באים או לא.

ברגע שיתברר איפה הם ולמה, ואם יצליחו להציל את הראשון מתא המעצר ואת השני ימצאו בג'ונגלים של ונצואלה, הכול יתחיל להתגלגל לאחור, כמו תוצא הפרפר, ומשק הכנפיים שלהם יגיע אל כל שורת הממתינים זה לזה, ואנו נדע סוף־סוף מה להגיד ומה להזמין וכמה מ"מאני", וכאשר נדע, נודיע לכולכם, כדי שגם אתם מצידכם תוכלו להתארגן על פי מידע מהימן ולא על פי השערות לגבי מי שבא ומי שלא בא, ובכך להתיר את הפלונטר הארצי כולו.

הערה: בבקשה להודיע אם אתם "בסדר" או לא, כי אנו לא עומדים במתח, וכך כל עם ישראל.

תודה.

חג שמח וגמר רשימת מוזמנים מהירה.