יומנו של מוכר ספרים

פברואר

"האם הייתי רוצה להיות מוכר ספרים במקצועי? בסך הכול, ואף שמעסיקי נהג בי בנדיבות ועברו עליי ימים מאושרים בחנות — לא."

— ג'ורג' אורוול, 'זיכרונות מחנות ספרים', לונדון, נובמבר 1936

אי הרצון של אורוול להתחייב למכירת ספרים מובן בהחלט. קיים סטריאוטיפ של בעל חנות ספרים חסר סבלנות וסובלנות, אנטי־חברתי — דמות שדילן מוראן היטיב כל כך לגלם בסדרה הקומית 'ספרים שחורים' — ונדמה (בסך הכול) שיש בו מן האמת. יש כמובן יוצאים מן הכלל, ולא כל מוכרי הספרים הם כאלה. למרבה הצער, אני כן. אבל לא תמיד הייתי כזה. זכור לי שלפני שרכשתי את חנות הספרים הייתי חביב וידידותי למדי. המבול המתמיד של שאלות משעממות, המצב הכלכלי הרעוע של העסק, הוויכוחים המתמידים עם העובדים ועם הלקוחות הרבים מספור, המתישים, המתמקחים, הפכו אותי לכזה. האם הייתי משנה משהו מכל אלה? לא.

כשראיתי את חנות הספרים בּוּק שוֹפּ בוויגטאון בפעם הראשונה הייתי בן שמונה־עשרה, והתכוננתי לעזוב את העיר שבה גדלתי כדי ללמוד באוניברסיטה. אני זוכר שעברתי על פני החנות עם חבר וציינתי שאני בטוח למדי שהיא תיסגר בתוך שנה.

כעבור שתים־עשרה שנים, כשביקרתי אצל הוריי בחג המולד, קפצתי לשם לחפש את הספר 'קדחת הדיג' מאת ליאו ולמסלי, שוחחתי עם בעל החנות והודיתי שאני מתקשה למצוא עבודה שאיהנה ממנה. הוא הציע שאקנה את החנות שלו, כי השתוקק לפרוש. אמרתי לו שאין לי כסף, והוא השיב, "אתה לא צריך כסף — בשביל מה יש בנקים?" כעבור פחות משנה, ב-1 בנובמבר 2001, חודש (בדיוק) אחרי יום הולדתי השלושים ואחד, החנות עברה לרשותי. אולי היה כדאי שאקרא, לפני הקנייה, את מאמרו של ג'ורג' אורוול שפורסם ב-1936, 'זיכרונות מחנות ספרים'. דבריו של אורוול תקפים היום כשם שהיו תקפים אז, והם בבחינת אזהרה בריאה לכל אדם תמים כמו שהייתי אני, שעולם הסחר בספרים משומשים אינו אידיליה. בעל חנות הספרים אינו יושב לו בכורסה ליד אח מבוערת בנעלי בית, מעשן מקטרת וקורא ב'שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית' מאת אדוארד גיבון, בזמן שזרם של לקוחות מקסימים מנהל איתו שיחות נבונות ומשאיר אצלו לבסוף מזומנים מלוא חופניים. למעשה, פני הדברים שונים לחלוטין. מכל ההבחנות שלו באותו מאמר, הערתו של אורוול ש"רבים מן האנשים שבאו אלינו היו נחשבים למטרד בכל מקום אחר, אבל חנות ספרים מספקת להם הזדמנויות מיוחדות" היא אולי הקולעת ביותר.

אורוול עבד בבּוּקְלאבֶרז קוֹרנֶר, הפינה לאוהבי ספרים, בהמפסטד, בזמן שעבד על ספרו 'שאו את נס האספידיסטרה' בין 1934 ל-1936. ידידו ג'ון קמחי סיפר שנראה שהצורך למכור משהו למישהו מעורר בו טינה — רגש שוודאי יעורר הזדהות בלב מוכרי ספרים רבים. כדי להמחיש את הדמיון — ולא אחת, גם את השוני — בין חיי חנות הספרים בימינו ובזמנו של אורוול, כל חודש כאן ייפתח בציטוט מתוך 'זיכרונות מחנות ספרים'.

ויגטאון של ילדותי הייתה מקום סואן. שתי אחיותיי הקטנות ואני גדלנו בחווה קטנה במרחק של קילומטר וחצי בערך מהעיר, ובהשוואה לשדות המלֵחה השטוחים, המנומרים בכבשים, של החווה, נראתה לנו ויגטאון כמו מטרופולין שוקקת. בוויגטאון מתגוררים פחות מאלף אנשים והיא נמצאת בגאלוויי, הפינה הדרומית־מערבית הנשכחת של סקוטלנד. ויגטאון קבועה בנוף של תילי קרח גליים, בחצי אי שנודע בשם מאצ'רס (השם גזור מהמילה הגאלית מאצ'ר, שפירושה אדמת עשב פורייה, משתפלת) ומוקף בקו חוף שאורכו כשישים וחמישה קילומטרים ויש בו הכול מכול וכול: מחופים חוליים ועד צוקים גבוהים ומערות. מצפון ניצבות גבעות גאלוויי, שממה יפהפייה, ריקה כמעט לגמרי, שהדרך דרומה מתעקלת בה. העיר מלאה מבני ציבור ויש בה בניין עירייה מרשים בסגנון ההוטל־דה־ויל בפריז, שהיה פעם מטה המועצה של האזור שכונה בפי בני המקום "הפלך". כלכלתה של ויגטאון התבססה במשך שנים רבות על מחלבה של אגודה קואופרטיבית ועל מזקקת הוויסקי הדרומית ביותר של סקוטלנד, בּלַאדְנוֹך, שהעסיקו מספר גדול של אנשים. אז סיפקה החקלאות לעובד החווה הזדמנויות רבות יותר מכפי שהיא מספקת כיום, לכן הייתה עבודה רבה יותר בעיר ובסביבותיה. המחלבה נסגרה ב-1989, ומאה ארבעים ושלושה אנשים איבדו את מקום עבודתם. המזקקה — שנוסדה ב-1817 — נסגרה ב-1993. הדבר שינה את פני העיר. במקום שהיו בו נפחייה, חנות ירקות, חנות מתנות, חנות נעליים, חנות ממתקים ומלון, היו כעת רק דלתות סגורות וחלונות אטומים.

אבל כעת שב לעיר השגשוג, במידת מה, ועימו תחושת אופטימיות. הבניינים הנטושים של המחלבה התמלאו לאיטם בעסקים קטנים: נפחייה, אולפן הקלטות ויצרן תנורים ממלאים כעת את רובם. בשנת 2000 נפתחה המזקקה מחדש לייצור בקנה מידה קטן, תחת חסותו הנלהבת של ריימונד ארמסטרונג, איש עסקים מצפון אירלנד. המזל החל להאיר פנים לוויגטאון, וכעת יש בה קהילה של חנויות ספרים ומוכרי ספרים. החלונות והדלתות שנסגרו ונאטמו פתוחים שוב כעת, ומאחוריהם פורחים עסקים קטנים.

כל מי שעבד אי־פעם בחנות ציין שהשיחות עם הלקוחות מספקות די והותר חומר לכתיבת ספר — ספרה של גֶ'ן קמפבל 'דברים מוזרים שלקוחות אומרים בחנויות ספרים' הוא הראיה לכך — וכיוון שיש לי זיכרון גרוע להחריד, התחלתי לרשום לעצמי דברים שקרו בחנות כדי שלא אשכח אותם, ואולי אשתמש בהם למשהו שאכתוב בעתיד. התאריך שהתחלתי בו נראה שרירותי, והוא אכן שרירותי. פשוט עלה בדעתי הרעיון להתחיל לרשום דברים ב-5 בפברואר, והרשימות האלה ששרבטתי כדי לא לשכוח הפכו ליומן.

יום רביעי, 5 בפברואר
 

הזמנות ברשת: 5

ספרים שנמצאו: 5

ב-9:25 התקבלה שיחת טלפון מאדם בדרום אנגליה, ששוקל לקנות חנות ספרים בסקוטלנד. עניין אותו לדעת איך מעריכים את המלאי בחנות שיש בה עשרים אלף כותרים. נמנעתי מהשאלה המתבקשת, "השתגעת?!" ושאלתי אותו מה הציעה בעלת החנות הנוכחית. היא אמרה לו שהמחיר הממוצע לספר בחנות שלה הוא שש לירות שטרלינג, ושהיא מציעה לחלק את הסכום הכולל — 120,000 ליש"ט — בשלוש. אמרתי לו שהוא צריך לחלק את הסכום לפחות בעשר, וסביר שעליו לחלק אותו בשלושים. מכירת כמויות גדולות כמעט בלתי אפשרית בימינו, כי אנשים מעטים כל כך מוכנים לקחת ספרים רבים, והמעטים שמוכנים לכך משלמים מחיר זעום. חנויות ספרים הן נדירות כיום, ואילו המלאי רב. זהו שוק של קונים. גם ב-2001 — השנה שבה קניתי את החנות — כשהמצב היה טוב, בעל החנות הקודם העריך את המלאי, שמנה מאה אלף ספרים, ב-30,000 ליש"ט.

אולי הייתי צריך לייעץ לאיש שהתקשר לקרוא (נוסף על 'זיכרונות מחנות ספרים' של אורוול) את ספרו היוצא מן הכלל של ויליאם י' דארלינג, 'מוכר הספרים שפשט את הרגל אומר שוב את דברו', לפני שיתחייב לקנות את החנות. אלה שתי היצירות שרצוי מאוד לקרוא כאשר שואפים לעסוק במכירת ספרים. לאמיתו של דבר, דארלינג עצמו לא היה מוכר הספרים שפשט את הרגל, אלא רפד מאדינבורו שתכנן מתיחה משכנעת לחלוטין, והאמינו לו שאדם כזה אכן קיים. הפרטים מדויקים להפליא. מוכר הספרים הבדוי של דארלינג — "מפוזר, חולני, במבט מקרי הוא נראה כדמות אנושית נטולת עניין, אולם כשהוא מתלהט הוא מסוגל לבטא את דעותיו על ספרים באופן רהוט במיוחד" — הוא אכן ייצוג אמין ביותר של מוכר ספרים משומשים.

ניקי עבדה בחנות היום. אני כבר לא יכול להרשות לעצמי להעסיק עובדים במשרה מלאה, בעיקר בחורפים הארוכים, הקרים, ואני תלוי בניקי — התימהונית אך המיומנת בעבודתה — שתהיה אחראית לחנות יומיים בשבוע כדי שאוכל לצאת לבצע רכישות או עבודות אחרות. היא בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, אֵם לשני בנים בוגרים. היא גרה בחווה קטנה המשקיפה על מפרץ לוּס, במרחק כעשרים קילומטרים מוויגטאון, ומשתייכת לעדי יהוה. העובדות האלה — והתחביב שלה, הכנת כל מיני חפצים חסרי תועלת ב"מלאכת יד" — מעידות עליה רבות. היא מכינה בעצמה את רוב הבגדים שהיא לובשת, והיא חסכנית כמו אדם קמצן, אבל לאמיתו של דבר היא נוהגת נדיבות רבה בַּמעט שיש לה. בכל יום שישי היא מביאה לי איזה מעדן מיוחד שמצאה בפח הזבל הגדול שמאחורי הסוּפֶּר מוריסונז בעיר סטרֶנראר בערב הקודם, אחרי המפגש באולם קינגדום. היא קוראת לזה "מעדן יום שישי". הבנים שלה קוראים לה "צוענייה מרושלת", אבל היא חלק מהותי מהחנות, לא פחות מהספרים עצמם, ובלעדיה היה המקום מאבד חלק ניכר מקסמו. היום לא היה יום שישי, ובכל זאת הביאה ניקי קצת אוכל מגעיל שבזזה מהפח של מוריסונז: חבילת סמוסות ספוגות כל כך במים, עד שבקושי היה אפשר לזהות שהן סמוסות. היא מיהרה להיכנס לחנות מהגשם העז שבחוץ, השליכה את החבילה לעברי ואמרה, "תראה מה זה — סמוסות. איזה יופי," ואז החלה לאכול אחת מהן, ופיסות מרופשות נפלו על הרצפה ועל הדלפק.

בחופשות הקיץ אני מעסיק סטודנטיות — אחת או שתיים. כך אני מתפנה לעסוק בכמה מהפעילויות שהופכות את החיים בגאלוויי לאידיליה. הסופר איאן ניאל כתב פעם שבהיותו ילד בבית הספר של יום ראשון הוא היה משוכנע שה"ארץ זבת חלב ודבש" שהזכיר המורה אינה אלא גאלוויי — בין השאר משום ששני הפריטים האלה תמיד נמצאו בשפע במזווה בית החווה שגדל בו, אבל גם משום שמבחינתו היה המקום מעין גן עדן. אני שותף לאהבתו כלפי המקום. הסטודנטיות שעובדות בחנות מאפשרות לי מותרות כמו דיג נינוח, טיול בגבעות או שחייה. ניקי קוראת להן "חיות המחמד הקטנות" שלי.

הלקוח הראשון (בעשר וחצי בבוקר) היה אחד מהלקוחות הקבועים המעטים שלנו: מר דיקון. הוא אדם רהוט, באמצע שנות החמישים לחייו, ולו הכרס האופיינית לגברים בגיל העמידה שאינם פעילים גופנית. הוא מסרק את שערו הכהה המקליש על פדחתו באופן הלא־משכנע שבו גברים מקריחים מנסים ליצור רושם שעדיין יש להם רעמה מפוארת. הוא לבוש בהידור רב למדי, כלומר הבגדים שלו עשויים היטב, אבל הוא לא לובש אותם היטב: הוא אינו מקדיש תשומת לב לפרטים כמו כפתורים, רוכסנים ותחיבת החולצה לתוך המכנסיים. נדמה שמישהו תחב את הבגדים שלו לתוך תותח ואחר כך ירה אותם עליו, והם נשארו על גופו כפי שנחתו. במובנים רבים הוא הלקוח האידיאלי. הוא לא משוטט בחנות ומסתכל על הספרים, והוא בא רק כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. בדרך כלל מלווה בקשתו בגזיר עיתון של ביקורת מה'טיימס', שהוא מציג בפני מי שנמצא באותו רגע מאחורי הדלפק. לשונו תמציתית ומדויקת, הוא לא מנהל שיחות חולין אבל גם אינו גס רוח, והוא תמיד משלם על הספרים במעמד הקנייה. מעבר לכך אני לא יודע עליו כלום, אפילו לא את שמו הפרטי. לאמיתו של דבר, לפעמים אני תוהה למה הוא מזמין ספרים דרכי, הרי היה יכול להזמין אותם בקלות רבה דרך אמזון. אולי אין לו מחשב. אולי הוא לא רוצה מחשב. ואולי הוא שייך לגזע ההולך ונעלם של אנשים שמבינים שאם רוצים שחנויות הספרים ישרדו, צריך לתמוך בהן.

בשתים־עשרה בצהריים ניגשת לקופה אישה במכנסי דגמ"ח ובכובע ברט, ובידה שישה ספרים, בהם שני ספרי אמנות יקרים, כמעט חדשים, במצב מעולה. סך כל החשבון שלה היה 38 ליש"ט. היא ביקשה הנחה, וכשאמרתי לה שתוכל לקבל את הספרים תמורת 35 ליש"ט, שאלה, "אפשר ב-30 ליש"ט?" כאשר לקוחות — שכבר קיבלו הנחה על מוצרים שנמכרים ממילא במחיר נמוך בהרבה ממחירם הנקוב — מרגישים שיש להם זכות לבקש הנחה נוספת של כמעט שלושים אחוז, הדבר מערער את אמונתי בהגינות האנושית. לכן סירבתי לתת הנחה נוספת. היא שילמה 35 ליש"ט. מאז אני תומך נלהב בהצעתה של ג'נט סטריט־פּורטר שכל מי שלובש מכנסי דגמ"ח יוצנח בכפייה לאזור מפורז.

27 לקוחות

סך ההכנסות בקופה: 274.09 ליש"ט¹

יום חמישי, 6 בפברואר
 

הזמנות ברשת: 6

ספרים שנמצאו: 5

המלאי המקוון שלנו כולל עשרת אלפים ספרים מתוך המלאי הכולל שלנו, המונה מאה אלף ספרים. אנחנו רושמים אותו במאגר נתונים שנקרא מונסוּן, שעולה לאמזון ולאייב־בוקס. היום לקוח של אמזון שלח לנו מייל לגבי ספר שנקרא 'מדוע יש משהו ולא שום דבר?' ותלונתו הייתה: "עדיין לא קיבלתי את הספר. אנא פתרו את העניין. בינתיים לא כתבתי ביקורת על השירות שלכם." הודות למערך המשובים של אמזון נעשה האיום המרומז הזה נפוץ יותר ויותר, ולקוחות חסרי מצפון כבר השתמשו בו כדי לדרוש החזר חלקי ואפילו מלא לאחר שקיבלו את הספר שהזמינו. הספר נשלח ביום חמישי שעבר וכבר היה אמור להגיע, ולכן ייתכן שהלקוח הזה מנסה לקבל החזר וייתכן גם שהייתה בעיה בדואר, אך בעיות כאלה הן נדירות ביותר. השבתי לו, ביקשתי שימתין עד יום שני, והבטחתי שאם הספר לא יגיע עד אז, הוא יקבל החזר.

אחרי ארוחת הצהריים עברתי על כמה ארגזים של ספרי תיאולוגיה שכומר שפרש מכנסיית סקוטלנד הביא בשבוע שעבר. בדרך כלל אנחנו מעוניינים באוספים שממוקדים בנושא אחד, כי רב הסיכוי שביניהם מסתתרים כמה פריטים נדירים שיעניינו אספנים, ובדרך כלל ערכם גדול. תיאולוגיה היא כנראה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וכך התברר גם היום: לא היה שם שום דבר מעניין.

אחרי שהחנות נסגרה בחמש אחר הצהריים הלכתי לקו־אופ לקנות אוכל לארוחת הערב. לאחרונה נפרם חור בכיס השמאלי של המכנסיים שלי, ואני כל הזמן שוכח ומכניס לשם מטבעות. לפני השינה, כשהתפשטתי, מצאתי 1.22 ליש"ט במגף השמאלי שלי.

סך ההכנסות בקופה: 95.50 ליש"ט

6 לקוחות

יום שישי, 7 בפברואר
 

הזמנות ברשת: 2

ספרים שנמצאו: 2

היום היה יום יפה ושטוף שמש. ניקי הגיעה בתשע ושלוש־עשרה דקות, לבושה בחליפת הסקי הקנדית השחורה שקנתה ב-5 ליש"ט בחנות הצדקה בפּורט ויליאם. זאת התלבושת הקבועה שלה מנובמבר ועד אפריל. מדובר בוואנזי מרופד שנועד לסקי, וכשהיא לבושה בו היא נראית כמו אחותם האבודה של הטלטאביז. בתקופה הזאת היא מייללת בלי הרף על הטמפרטורות בחנות, שהן אכן נמוכות, יש להודות. היא נוהגת במיניבוס כחול, שמתאים מאוד לאורח החיים האגרני שלה. כל המושבים הוצאו ממנו, ובמקומם אפשר למצוא כל דבר, החל בשקי דשן וכלה בכיסאות משרדיים שבורים. היא קוראת למסחרית הזאת בְּלוּבֶּל — פעמונית, אבל אני קורא לה בְְּלוּבּוֹטל — זבוב רימות, כי זה מתאים לה הרבה יותר. נוֹרי (עובד לשעבר, שכעת הוא עצמאי ועוסק בנגרות ובעבודות בנייה) הגיע בתשע בבוקר כדי לתקן נזילה בגג של מאורת השועלים, צריף הקיץ שנמצא בגינה.

בשלוש־עשרה השנים האחרונות עובדים באו והלכו, אבל עד לאחרונה תמיד היה לפחות עובד אחד במשרה מלאה. כמה מהם היו נפלאים, אחרים היו בכורי שטן. כמעט כולם נשארו חברים שלי. בשנים הראשונות העסקתי סטודנטים שעזרו בחנות בשבת, יום שהעובדים הקבועים בחנות לא אהבו לעבוד בו, ובין השנים 2001 ל-2008 המחזור העסקי הלך וגדל, למרות הנטייה ההולכת וגוברת לקנות באינטרנט. אחר כך — אחרי הקריסה של האחים ליהמן בספטמבר של אותה שנה — חלה הידרדרות, והמחזור העסקי חזר להיות כפי שהיה בשנת 2001, אבל בינתיים עלו הוצאות התקורה במידה ניכרת.

נורי ואני בנינו את מאורת השועלים לפני כמה שנים, ובמהלך פסטיבל הספרים השנתי של ויגטאון אנחנו משתמשים בה כדי לערוך אירועים קטנים מאוד ומיוחדים. בשנה שעברה הרצה שם האיש המקועקע ביותר בסקוטלנד על תולדות הקעקוע. הוא התפשט ונשאר בתחתונים כדי להדגים אלמנטים שונים תוך כדי ההרצאה. אישה מבוגרת, שחשבה שהמבנה אינו אלא חדר שירותים, הזדמנה לשם במקרה לקראת סוף ההרצאה וראתה אותו עומד שם בעירום כמעט מלא. אני לא בטוח שהיא התאוששה מזה.

לפני שנורי הלך, הוא וניקי ניהלו דיון סוער ששמעתי רק את סופו. הם כנראה דיברו על אבולוציה. זה אחד הנושאים החביבים על ניקי, ולא אחת אני נתקל בעותקים של 'מוצא המינים' במדור הספרות היפה — כי היא מניחה אותם שם. בתור פעולת תגמול, אני מניח עותקים של התנ"ך (שמבחינתה הוא ספר היסטוריה) על מדפי הסיפורת.

בזמן שעברתי על ספרי התיאולוגיה שקיבלנו מהכומר בגמלאות, מצאתי ספר ושמו 'ייסורים עליזים', שמחַברו מתקרא בשם הלא־סביר ה"א מאנהוּד2. מתברר שמאנהוד מתגורר בסאסקס, בקרון רכבת שהוסב למגורים.

סך ההכנסות בקופה: 67 ליש"ט

4 לקוחות

שבת, 8 בפברואר
 

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

היום ניקי עבדה בחנות, ואני נסעתי ללידס כדי לבדוק ספרייה פרטית בת 600 ספרים בנושא תעופה. אנה ואני יצאנו מהחנות בעשר בבוקר, וכשניקי נפרדה מאיתנו היא יעצה לי, "תסתכל על הספרים, תחשוב על מספר ואז תציע חצי ממנו." היא אמרה לי גם שכשתגיע האפוקליפסה (או האפוקליפסה על פי ניקי — לא התעמקתי בגרסה שלה, אני לא כל כך מקשיב כשהיא מדברת על ענייני דת), ורק עדי יהוה יישארו על פני האדמה, היא מתכוונת לבוא לבית שלי ולקחת את החפצים שלי. היא כל הזמן סוקרת את הרהיטים שלי, וברור שעל זה היא חושבת.

אנה היא בת הזוג שלי. היא סופרת אמריקאית, והיא צעירה ממני בשתים־עשרה שנים. אנחנו גרים יחד בדירת ארבעה חדרים מעל החנות, עם חתול שחור ששמו קפטן, על שם הקברניט העיוור ב'בצל חורש חלב'. אנה עבדה בנאס"א בלוס אנג'לס ובאה לוויגטאון לחופשת עבודה ב-2008, כדי להגשים את שאיפתה לעבוד בחנות ספרים בסקוטלנד, קרוב לים. המשיכה בינינו הייתה מיידית, ואחרי שחזרה לקליפורניה לזמן קצר, היא החליטה לבוא שוב לכאן. ב-2012 עורר סיפורה את סקרנותה של אנה פסטרנק, עיתונאית שביקרה בוויגטאון בפסטיבל הספרים של אותה שנה, והיא כתבה עליה כתבה ל'דיילי מייל'. זמן קצר לאחר מכן פנה אל אנה מו"ל והציע לה לכתוב ממואר, וב-2013 ספרה הראשון, 'שלושה דברים שצריך לדעת על טילים', אכן פורסם בהוצאת שוֹרט בּוּקס. למרות הצלחתה כסופרת, לפי עדותה שלה אנה היא "אימפרסיוניסטית לשונית", ויש לה נטייה מקסימה ומתסכלת כאחת להמציא את השפה מחדש בזמן שהיא מדברת. היא נוהגת לפרש את המילים שהיא שומעת דרך אוזניים עצומות למחצה ולחזור עליהן בגרסה שדומה במידת מה למקור, אבל בקווי מתאר מטושטשים. התוצאה היא מין נזיד מילים שלפעמים אינו מובן כלל, מתובל בקומץ מילים ביידיש שלמדה מסבתה.

האישה שמוכרת את ספרי התעופה התקשרה בשבוע שעבר ודיברה בבהילות. הספרים היו שייכים לבעלה המנוח, שמת לפני שנה. היא מכרה את הבית ותעבור דירה במרס. הגענו לביתה בשלוש. תשומת הלב שלי רותקה מייד לפאה שהיה ברור מייד שהיא חובשת, שלא להזכיר את הזרעים של עץ ערמונית הסוסים, שהיו פזורים על הרצפה ליד הדלתות והחלונות. היא הסבירה שבעלה מת מסרטן, וכעת היא מקבלת טיפולים נגד אותה מחלה. הספרים היו בעליית גג בראש גרם מדרגות צר. נדרש זמן־מה להסכים על מחיר, אבל בסופו של דבר הסכמנו על 750 ליש"ט תמורת כשלוש מאות ספרים. לא הפריע לה שאשאיר אצלה את שאר הספרים. לו רק היה כך תמיד. בדרך כלל אנשים רוצים להיפטר מהאוסף בשלמותו, בעיקר אם מדובר באוסף של אדם שנפטר. אנה ואני העמסנו ארבעה־עשר ארגזים על המסחרית, ונסענו הביתה. נראה שהאישה חשה הקלה כשהצליחה להיפרד מהתחביב של בעלה. היא ודאי ידעה שהפרדה הזאת תהיה קשה לה, אף על פי שלה עצמה לא היה עניין בנושא. לפני שיצאנו לדרך, אנה שאלה את האישה על כל הזרעים של עץ ערמונית הסוסים שנחו ליד הדלתות והחלונות. התברר להן ששתיהן חולקות פחד מעכבישים, וכנראה ערמונים משחררים איזשהו כימיקל שדוחה אותם.

קניתי את המסחרית (רנו טראפיק אדומה) לפני שנתיים, ושחקתי אותה כמעט לגמרי. אפילו בנסיעות הקצרות ביותר אני מקבל נפנופים נלהבים מאנשים שנוסעים בכיוון הנגדי, וחושבים בטעות שאני הדוור.

אוסף התעופה הזה כולל עשרים ושניים ספרים של הוצאת פטנאם על תולדות התעופה. זאת סדרה ספרים שעוסקת ביצרני כלי טיס, ואפילו בסוגי כלי טיס — פוקר, הוקר, סופרמרין, רוקט איירקרפט, ובעבר הם נמכרו לא רע גם באינטרנט וגם בחנות, במחירים שנעו בין 20 ל-40 ליש"ט לספר. לכן ביססתי את הצעת המחיר שלי על ההנחה שאת ספרי פטנאם אוכל למכור במהירות יחסית ולכסות את העלות.

עסקאות ספרים רבות מתחילות בכך שאדם זר לגמרי מתקשר ומסביר שאדם קרוב אליו נפטר לאחרונה, ושהוטל עליו להיפטר מספריו. מובן שהמתקשר שרוי עדיין באבל, וכמעט בלתי אפשרי שלא להישאב לתוך האבל הזה, ולו במידה מזערית. כשעוברים על ספרים של אדם שמת לומדים משהו על האדם, על תחומי העניין שלו, ובמידת מה גם על אישיותו. גם כשאני מבקר אצל חברים אני נמשך מייד למדפי הספרים שלהם, ובייחוד לכל דבר מפתיע או חריג על המדפים שעשוי לחשוף בפניי דבר שלא ידעתי על אותו אדם. גם על המדף שלי אפשר למצוא פריטים כאלה — בין הסיפורת המודרנית לספרים על אמנות סקוטית ועל תולדות סקוטלנד אפשר למצוא גם עותק של 'דיבורים מלוכלכים ביידיש' וגם את 'איסוף כפיות של הרייך השלישי' — את הראשון קיבלתי במתנה מאנה, ואת האחרון מידידי מייק.

אנה ואני חזרנו מלידס דרך אילקלי מוּר בגשם החורף העז, והגענו הביתה בערך בשבע בערב. פתחתי את הדלת ומצאתי ערמות של ספרים על הרצפה, ארגזים בכל מקום ועשרות אימיילים שמצפים לי. נראה שניקי שואבת איזשהו סיפוק סדיסטי מהשארת הררי ספרים וארגזים בכל רחבי החנות, כנראה כי היא יודעת עד כמה אני מקפיד לשמור על משטחים נקיים, בייחוד כשמדובר ברצפה. אולי משום שמטבעה היא בלגניסטית, היא משוכנעת שהתשוקה שלי לסדר וארגון היא בלתי רגילה ומבדרת, ולכן היא יוצרת בכוונה תוהו ובוהו בחנות ואחר כך, כשאני נוזף בה על כך, היא טוענת שיש לי או־סי־די.

סך ההכנסות בקופה: 77.50 ליש"ט

7 לקוחות

יום שני, 10 בפברואר
 

הזמנות ברשת: 8

ספרים שנמצאו: 7

בין ההזמנות הופיע גם הספר 'מדריך פֶּבּל מיל לבשר טוב'.

המשך הספר בפרק המלא