1
הרגע הגדול הגיע ואני מחייכת בהתרגשות, שואפת את האוויר של חודש ינואר, אסירת תודה על ההזדמנות שנתנו לי החיים. מוזיקאית, מעצבת פסקול, שמוצאת עבודה באחת מחברות ההפקה הגדולות בלוס אנג'לס היא ממש בת מזל. כל חיי נאלצתי לעבוד קשה יותר מהאחרים בשביל להוכיח שאני לא סתם 'בלונדינית עם עיניים כחולות', גם אחרי שסיימתי בהצטיינות את לימודי המוזיקה בברקלי. כבר באותה שנה התחלתי לעבוד עם חברות תקליטים קטנות ובד בבד ניגנתי בברים. שכרתי אולפן והפקתי שירים לזמרות מתחילות וחיכיתי יום יום לפריצתי הגדולה. במקביל, חתמתי על חוזי הקלטות עם חברות עצמאיות ואף ניהלתי מגעים עם להקת בנות שרצתה שאהיה הגיטריסטית שמחממת אותה בסיבוב ההופעות שלה ברחבי ארצות הברית. הייתה זאת הפעם הראשונה שבעלי, תום, שתמיד תמך בי, התעקש שאדחה את ההצעה. ניסיתי לשכנע אותו ככל שיכולתי, אך בסופו של דבר נאלצתי לוותר והשלמתי עם זה. גם אני לא הייתי רוצה שהוא ייעדר שבועות מהבית.
כשנה לאחר מכן חתמתי על חוזה מול ערוץ KBB והתחלתי לעבוד שם כמעצבת הפסקול שלהם, מה שסוף סוף הבטיח לי מקור הכנסה לא רע, וקבוע. החלום הגדול, כמובן, היה לעבוד עם הזמרים הגדולים של MTV, אך ידעתי שהסיכויים שזה יקרה קלושים. החלטתי שאתקדם לאט במעלה הסולם, ולאחר שצברתי שם מספיק ניסיון התחלתי לשלוח את תיק העבודות שלי לאולפנים ולחברות ההפקה הגדולות באל־איי.
כשבוקר אחד אכן קיבלתי שיחת טלפון חוזרת ממחלקת משאבי האנוש של חברת 'לאודר', הבנתי שבחיים האלה הכול אפשרי. עברתי שלושה ראיונות: תחילה עם רייצ'ל — המפיקה והעוזרת הנמרצת של קתרין לאודר, שהיא אחת הנשים המוכרות ביותר בעולם הבידור, ואז עם ויל — מנהל הקריאייטיב של המקום, ולבסוף עם ליאם — מעצב הפסקול היוצא, שאותו אני עומדת להחליף. כשהודיעו לי שהתקבלתי לעבודה הופתעתי מכך שכלל לא פגשתי את קתרין. היא הייתה בנסיעות עבודה כל החודש ותהיתי מה יקרה אם לא אמצא חן בעיניה, שהרי היא ידועה בתדמיתה הנוקשה. מייד נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש פרטים וכתבות על מי שתהיה הבוסית שלי. גיליתי שהיא בת שלושים ושבע, מתגוררת עם בעלה עורך הדין, ג'ק, ושני ילדיהם בבוורלי הילס. היא למדה ספרות באוניברסיטת קליפורניה ואביה, שנפטר לפני יותר מעשור, הוריש לה את החברה. היא תוארה כאישה ש'אינה יודעת פשרות' וכמנהלת ש'לא פשוט להסתדר איתה', אך יותר מכול היא תוארה כאחת ש'אי אפשר להסתדר בלעדיה'.
היות שהבוקר, ביומי הראשון ב'לאודר', אני לא ממש יודעת למה לצפות, אני מחליטה שמוטב שאקדים בחצי שעה ולפיכך, בשעה שמונה וחצי אני מתייצבת בכניסה לבניין A של בנייני 'אפקס־גרנד'. שני הבניינים המלבניים מחוברים בגשר להולכי רגל ומחופים בזכוכית שחורה המשווה להם מראה יוקרתי ומודרני, אשר מלהיב אותי כל פעם מחדש. ידיי מזיעות ואני מניחה לעצמי להירגע ונכנסת מבעד לדלת המסתובבת, מרגישה כמו אשת העולם הגדול לפני התחלה חדשה. הכול סביבי מעוצב בדרמטיות עוצרת נשימה. רצפת השיש הלבנה, גימורי הנחושת הזהובים וקירות האבן האפורים.
אני פוסעת לעבר המעליות, מלווה בנקישות העקבים של מגפי השפיץ שאני נועלת. גברים ונשים בחליפות מחויטות חולפים על פניי ומותירים אחריהם שובל מרענן של בושם וקפה. קפה. אני חייבת קפה, ורצוי גם סיגריה להפגת המתח והחששות.
המעלית מגיעה ומטיסה אותי אל הקומה השלושים, מסדרון ארוך מוביל אותי אל הכניסה המפוארת של מקום העבודה החדש שלי, ואני מתקשה להאמין שזו לא עוד סצנה מסרט הוליוודי, אלא המציאות החדשה של חיי. על דלת הזכוכית החלבית שמולי חרוט הכיתוב Lauder Creative Media ואני פותחת אותה ונכנסת, מופתעת ממספר האנשים שגודשים את המקום בשעה כה מוקדמת. בלונדיניות מורעבות למראה מפוזרות ברחבי הלובי ונראות כאילו באו לאודישן של קמפיין אופנה. הציצים המזויפים שלהן בולטים מבעד למחשופיהן הנדיבים ודומה כי הן אינן מוטרדות מכך שדווקא הטרנד לסילוק השתלים הוא הלוהט עכשיו בהוליווד.
כשמבטיהן המתנשאים ננעצים בי אני מסיטה מהן את עיניי, מנסה להסוות את חוסר הנוחות שלי ומזכירה לעצמי שגם אני נראית לא רע. אומנם אני לא מאופרת בכבדות וגם לא כחושה כמוהן — מעולם לא הייתי, בלשון המעטה — אך חליפת החצאית השחורה שאני לובשת יושבת עליי נפלא, לדבריו של תום.
אני מחפשת פנים מוכרות ומבחינה בפטרישיה — המזכירה החיננית שאותה כבר הכרתי בביקוריי הקודמים. היא משוחחת בטלפון ומציעה לי להמתין על הספה לפגישתי הראשונה עם קתרין. אני מתיישבת בניסיון להשתחרר מתחושת החשש המתפשטת בי וסורקת את החלל הכביר. רצפת בטון אפורה, ספות בגוונים של צהוב וכחול, צילומיו של סטיב מק'קורי תלויים על הקירות ונוף עיר עוצר נשימה נשקף מבעד לחלונות הרחבים, מהרצפה ועד לתקרה. אני מאזינה לרחשי המשרד ובין שיחות עסקיות גם נחשפת לשיחות טלפון על איפור וציפורניים, המזכירות לי מייד שאני אכן גרה בבירת הזיוף העולמית.
משרדה של קתרין נמצא בקצה המסדרון וכשפטרישיה מלווה אותי אליו אנחנו חולפות על פני שאר המחלקות: העריכה, הארט, הגרפיקה והפוסט־פרודקשן. מבטים מסוקרנים מופנים לעברי ואני נפעמת שוב ושוב ממספר העובדים ב'לאודר'. מעולם לא עבדתי בחברה גדולה כל כך.
"בבקשה," פטרישיה פותחת את הדלת וברגע שאני נכנסת לתוך החלל הגדול אני מזהה אותה.
קתרין יושבת זקופה מאחורי שולחן משרדי ועיניה הכהות לוכדות את מבטי. שערה השחור פזור סביב כתפיה, הפוני שלה מסורק הצידה והאיפור שלה נראה מושלם ולא כבד כפי שחשבתי שיהיה. היא נראית כמו שחקנית איטלקייה מאיזה סרט ישן שפעם ראיתי, והתמונות שלה בגוגל ללא ספק אינן עושות עימה חסד.
"תודה, פטרישיה," היא אומרת בתנועת ראש קלה וקמה. אני מבחינה בקולה העמוק ומחליקה את החצאית שלי, מתקרבת ומביטה בה שוב. היא לובשת מכנסיים שחורים מחויטים, נעלי עקב שוודאי עלו יותר מהמשכורת החודשית שאקבל פה, וחולצה מכופתרת ורודה, שרווליה מקופלים עד המרפקים וחושפים עור שזוף בצבע זית. היא בערך בגובה שלי וגופה שופע בדיוק במידה הנכונה, לפחות בסטנדרטים הגבוהים של הוליווד.
"קתרין, נעים מאוד." היא לוחצת את ידי ובוחנת במבט מהיר את מאה ושבעים הסנטימטרים של גופי, מערערת לרגע את כל הביטחון שחשתי כשהגעתי לכאן חדורת מטרה להרשים.
"נעים מאוד, סופי." אני מתעשתת, מתיישבת על הכיסא מולה ומרשה לעצמי לסרוק את משרדה. חלונות גדולים המוגפים בווילונות עבים, מעל ספת הבד השחורה מראָה ותמונות של זמרים מפורסמים שאיתם הצטלמה באירועים שונים: ג'ייסון ריברס, רוברט ברוקס, מייק פוסטר, סטיו קופר, לא פחות! לאורך כל הקיר שמאחוריה ספרייה ענקית ועל שולחנה מסמכים, כלי כתיבה, משקפי ראייה ובושם שאנל 5. קתרין כבר יושבת על כיסאה וכשאני מחזירה את מבטי אליה אני שמה לב שהיא מסתכלת עליי.
"את שותה קפה, סופי?"
"כן, בטח," אני נעה קצת במקומי ומעל המסמכים שמולה מוצאת את קורות החיים שלי.
"חלב? סוכר?" היא מרימה את שפופרת הטלפון ולוחצת על כפתור גדול מרובע.
"חלב ושתי כפיות סוכר."
"פטרישיה. תכיני בבקשה קפה לי ולסופי. כן, רגיל. חלב ושתי כפיות סוכר, תודה." היא מנתקת וניגשת ישר לעניין. "אז עבדת ב־KBB."
"כן." היא משלבת את ידיה בלי להסיר את מבטה ממני ואני ממשיכה לדבר. "הלחנתי מוזיקה לתוכניות שלהם ומדי פעם גם עשיתי אפקטים ועריכות סאונד."
"ולמה החלטת לעזוב?" היא שואלת ואז אני נזכרת בפעם הראשונה ששמעתי על 'לאודר'. תום ואני צפינו במשחק הסופרבול בחודש פברואר האחרון וכמו בכל שנה המתנו למופע המחצית ולפרסומות הזהב של המשחק. מרגע שהפרסומת בת חצי הדקה של אפל עלתה על המסך, היא הפכה לפרסומת המדוברת ביותר באותה השנה עם כשישים מיליון צפיות! כשהחלטתי לבדוק מי עומד מאחוריה — השם קתרין לאודר עלה לנגד עיניי. מייד ידעתי שאני רוצה לעבוד בחברה שלה.
"חיפשתי אתגר חדש. רציתי להתקדם ולעשות דברים גדולים יותר."
"עומדים להיות לך כאן ימי עבודה ארוכים," היא בוחנת אותי במבטה. "את יודעת את זה."
"כמובן."
"את מנגנת על עוד כלים?"
"קצת פסנתר, קצת בס."
הנהון קטן. "תיק העבודות שלך מרשים מאוד."
"תודה רבה," אני מחייכת. ממה ששמעתי על קתרין היא לא אחת שמתרשמת בקלות. פטרישיה נכנסת עם ספלי הקפה שלנו, מניחה אותם מולנו ויוצאת.
"בכל מקרה, את תחליפי את ליאם, הוא יחפוף אותך. ודאי שמעת שהוא עוזב בעוד כחודש לניו יורק. הוא יעבוד איתנו בשלט רחוק."
ניו יורק, העיר האהובה עליי. אפילו בשם שלה יש משהו מסעיר.
"כן, אני יודעת. הספקנו לדבר קצת כשהוא ראיין אותי."
"את לא שותה?" היא לוגמת מהקפה וחיוכה מעדן את תווי פניה החדים מעט. השאלה שלה מסיבה לי חוסר נוחות מסוים ואני מצליחה לחייך בקושי ורק מקרבת את ספל הקפה לשפתיי. "כתוב כאן שאת גרה בסנטה מוניקה."
"נכון." תום ואני גרים בסנטה מוניקה כבר שלוש שנים, מיום שהתחתנו. הוריי קנו לנו דירה ממש על החוף וכל ניסיונותיי למחות על כך היו חסרי תועלת. הם תמיד נתנו לי הכול, מגיל ילדות ועד אחרי שהשתחררתי מהקן, ואף שרציתי לקנות בעצמי את הנוף שלי לים — את הדירה הספציפית הזאת לא היינו מצליחים להרשות לעצמנו אלמלא הם, ובעיקר לא עכשיו, כשתום מנסה להוכיח את עצמו כרואה חשבון חדש ב'אי־איי ושות'' — אחד ממשרדי רואי החשבון הנחשבים בעולם.
"קרוב יחסית," היא אומרת.
"כשאין פקקים," אני מוסיפה.
"הגעת ברכב אני מניחה?"
"כן, תום הקפיץ אותי."
"בן הזוג שלך?"
"בעלי. כן."
"אם תצטרכי, החניה בקומה מינוס אחת."
"תודה." אני לא יודעת מה עוד לומר תחת מבטה הבוחן ושואלת, "את גרה בבוורלי הילס?"
היא נראית מופתעת מהשאלה. "אז אני מבינה שתחקרת עליי קצת לפני שהגעת."
"לא, אה, זאת אומרת — "
מי בכלל שואל דבר כזה!
"זה בסדר, ברור לי שאני דמות מוכרת," היא מעבירה יד בשערה ומצילה אותי ממבוכתי. "וכן, אני גרה בבוורלי הילס. לא אגיד שזה המקום המועדף עליי לגדל בו את הבנים שלי, אבל כרגע זה המצב."
"בני כמה הבנים שלך?" אני מייד מתחרטת ששאלתי ולוגמת לגימה קולנית מהקפה.
"ליאו בן שש ודני בן ארבע עשרה."
"די גדולים," קולי נשמע חלש משרציתי. רעשי המשרד חודרים מבחוץ פנימה ולפתע אני מרגישה מודעת יותר לכך שאנו נמצאות פה לבדנו. אני מסיטה ממנה את עיניי, משתדלת לא לבהות בה.
"אז," היא מכחכחת בגרונה. "כבר הכרת את העובדים, סופי?"
"לא את כולם. רייצ'ל עשתה לי סיור בשבוע שעבר, אבל לא כולם היו."
היא מניחה את ידיה על השולחן ורק אומרת, "בואי איתי." אני קמה בעקבותיה וניחוח הבושם שלה עולה באפי. היא מראה לי את חדרי העריכה ומכירה לי את אנשי הקריאייטיב, מספרת על המחלקות, על שיתופי הפעולה עם הכוכבים ההוליוודיים, ולראשונה השיחה בינינו מתחילה לזרום ללא מאמץ.
אנחנו נכנסות לאולפן שבו אעבוד וכשהיא לוחצת על מתג האור הכול מתעורר לחיים בתאורה לבנה נסתרת. שטיח מכסה את הפרקט, במרכזו שולחן ועליו שני מסכי מחשב, רמקולים וסינתיסייזרים אנלוגיים. ספת בד ניצבת לידנו וחלון זכוכית גדול חוצץ בינינו לבין חדר ההקלטות הסמוך.
"אני אוהבת את האולפן הזה." התרגשות מציפה אותי.
"כזה אולפן היה לך ב־KBB?" היא נשענת על הדלת ועיניה עוקבות אחריי.
"הממ, לא," אני מציצה אליה. האולפן הזה לא משתווה לאף אולפן אחר שעבדתי בו עד כה. "כמעט לא היה שם ציוד אנלוגי וגם חדר ההקלטה היה הרבה יותר קטן וגם... כן, טוב, הוא היה צנוע יותר." אחד הכבלים מסתבך סביב העקב שלי, אני מועדת ונתקעת בשולחן. "אופס."
"תיזהרי."
"סליחה."
"זה בסדר," שפתיה מתעקלות לחיוך כמעט בלתי מורגש. הטלפון שלה מצפצף בידה והיא מביטה בו ואומרת, "תיקחי לך כאן עוד כמה דקות או שתבואי איתי למשרד? נראה שחסרה חתימה שלך על אחד הטפסים."
"אני באה איתך," אני אומרת ואנחנו יוצאות אל המסדרון. "סליחה על השאלה, אבל איפה מעשנים כאן?"
"למטה, על הגשר." היא מחייכת. "יש לך כאן הזדמנות נהדרת להפסיק לעשן."
"לא חושבת שאצליח."
אנחנו נכנסות למשרדה. הספרייה הגדולה שלה שוב מושכת את תשומת ליבי, אך הפעם אני מרגישה נינוחה יותר, ומתקרבת אליה.
קתרין מתיישבת על כיסאה, מסתכלת עליי אך לרגע ומוציאה משהו מהמגירה. "את אוהבת ספרים?"
"מאוד," אני שולחת יד לעבר ספר שתופס לי את העין. 'מזל קטן' של קלאודיה פיניירו. "אפשר?"
"כן, בטח." היא נוגעת בעכבר ופונה להקליד במקלדת. "זה רומן מצוין. את יכולה לקחת אותו אם את רוצה."
"רק אם יש לו סוף טוב."
"יש לו סוף טוב." שעשוע קל חולף על פניה כשאני מתיישבת. "האמת היא שכל הספרים שכאן הם ספרים שכבר לא היה להם מקום בבית."
"וקראת את כולם?"
"קראתי את כולם."
מפתיע, היא אישה עסוקה, מתי היא מוצאת זמן?
"הנה כאן, פספסת," היא מסמנת באצבע מטופחת על שורה המיועדת לחתימה ואני לפתע מרגישה מטופשת שגלשתי מהנושא המקצועי. "תעברי על זה שוב."
"אין בעיה," אני מזדקפת ואז הטלפון שלה מצלצל.
"איפה אתה?" היא שואלת ובעודי מעמידה פנים שאני עוברת על הניירת אני מאזינה לדבריה. נימתה משתנה ואני מישירה בזהירות את מבטי אליה ותוהה, איך יהיה לעבוד עם אישה כוחנית כמותה? עד כמה בכלל תהיה אינטראקציה בינינו? "אבל למה כל כך הרבה זמן? זה לא מקובל עליי. תזדרז, אני וסופי מחכות." היא מנתקת ואומרת, "ליאם מתעכב."
"זה בסדר, אני אחכה,״ אני חותמת בזריזות בתחתית העמוד ומוסרת לה את ערמת הדפים.
"אולי סיגריה בינתיים?" היא זוקפת אליי מבט ושולפת חפיסת 'מור' מהתיק.
עוד זמן בחברתה, כן או לא?
אני מהנהנת, ומסיבה לא ברורה שמחה מעט שליאם מאחר.
תום אוסף אותי קצת אחרי השעה חמש. הוא ממתין בתוך האינפיניטי שלו בכניסה לבניין ואני ממהרת לעברו, נרגשת לחלוק חוויות.
"נו, איך היה?" הוא שואל. "אני במתח."
"אלוהים, אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני מצמידה ללחיו נשיקה. הוא מביט בי רגע בעיניו הירוקות לפני שהוא מתחיל להשתלב בתנועה. "את ממש קורנת."
"אולי כי 'לאודר' בדיוק סיימו לעבוד על קליפ להממ... ולווט וקס?"
"ולווט וקס? באמת?" הוא מעביר יד בשערו השטני ונראה נלהב.
"ולווט וקס, תום. בכבודה ובעצמה." אני חוגרת את חגורת הבטיחות. "אתה קולט בכלל לאיזה מקום הגעתי? אני בעצמי עוד לא לגמרי מעכלת."
הוא מחייך. "את בטח תכירי עכשיו את המפיקים הגדולים בתחום, לא?"
"טוב, אני עוד לא יודעת, זאת עדיין רק חברת הפקה והכול, אבל תחשוב איזו חשיפה אני עומדת לקבל. הם עובדים עם החברות הכי גדולות בשוק ועם הכוכבים הכי גדולים בהוליווד, אז לך תדע לאן המוזיקה שלי עוד תגיע."
"וואו. אז את הולכת להיות כמו קארה דיוגווארדי? הרעיון הזה מוצא חן בעיניי. ואת יודעת שבעלה קבלן בנייה? זה סיפור מטורף, מזכיר את שלנו."
"ממש לא. לך יש קריירה משל עצמך."
"אני צוחק. ועכשיו ברצינות. אני ממש שמח בשבילך, מתוקה. את זוכרת מה תמיד אמרתי לך? הסבלנות שלך וההתמדה ישתלמו בסופו של דבר."
"אני מקווה, תומי. מקווה מאוד." תום היה איתי לאורך כל הדרך, מיום שהכרנו, לפני חמש שנים. הוא בדיוק חזר לאל־איי לאחר שביקר את הוריו בקנדה, ונפגשנו באחד הברים שבהם ניגנתי בימי רביעי. זיפים כיסו את פניו והוא לבש חולצת חאקי דהויה, מכנסי ג'ינס אפורים וכובע מצחייה אדום. "את מנגנת יפה," הוא ניגש אליי בעת שקיפלתי את הציוד וחייך. "תום."
"סופי," השבתי ולחצנו ידיים. הוא שידר פשטות נדירה והיה שונה שנות אור מהאקס הבסיסט שהיה לי בברקלי. נשארנו בבר למשקה, וביום למחרת כבר יצאנו לארוחת ערב במסעדה איטלקית. החיבור בינינו היה מיידי וההתאהבות בו הייתה בלתי נמנעת. הוא היה עד להחתמה הראשונה שלי בחברת תקליטים קטנה, ותמיד עודד אותי בשאיפותיי המוזיקליות. תוך שנתיים כבר היינו נשואים ולא היה לי ספק שהוא האחד שאיתו אקים משפחה.
אני ממשיכה לספר לו על היום שלי, על השפנפנות הבלונדיניות, על הדברים שליאם סיפר והסביר וכן על הפסקת הסיגריה שלי עם קתרין, שנתנה לי הרגשה כאילו זה המשך ראיון עבודה.
"איך היא באמת?" הוא שואל. ״קתרין.״
איך להגדיר אותה, עוד לא הבנתי בעצמי. כריזמטית, אניגמטית. מסקרנת. "טוב, היא מהנשים המצליחניות האלה שממש מתחשק לך להיות כמותן. רוב הזמן דיברנו על ענייני עבודה, אבל בסך הכול היא הייתה נחמדה אליי. היא אפילו השאילה לי ספר."
"גם היא בקטע של ספרים?"
"אין לך מושג. הספרייה שלה במשרד בגודל של חדר הארונות שלנו," האייפון שלי מתריע על הודעת דואר נכנס:
חברי 'לאודר' היקרים!
הינכם מוזמנים להרצאת TED של הסופרת דיאן קולינס ביום שישי בשבוע הבא, בשעה 20:00.
האירוע יתקיים במרכז הכנסים של לוס אנג'לס בשיתוף עם 'העמותה האמריקאית לילדים חולי סוכרת'.
יש לאשר הגעה כדי לשריין מקום מראש.
קתרין
אני לא מאמינה. דיאן קולינס, אחת הסופרות האהובות עליי, מעבירה הרצאה כאן באל־איי וברור שאשריין לעצמי מקום!
"הכול בסדר?" מצחו של תום מתכווץ.
"אתה לא תאמין," אני תופסת את ידו. "המשרד שלנו מוזמן להרצאה של דיאן קולינס בשבוע הבא."
הוא שורק. "בהחלט נשמע שהגעת למקום טוב."
"אני מתה עליה."
"כן, כן, אני יודע," צחוקו מהדהד במכונית.
"טוב, זה כנראה באמת יום המזל שלי, גם דיאן קולינס וגם סיימת מוקדם היום. מה אתה אומר על ערב רומנטי יחד? אני אכין משהו טעים."
מתחשק לי להשקיע. אני אכין פאי תפוחים ואת כדורי הבשר שהוא אוהב. נפתח בקבוק דום פריניון ונצפה באיזה סרט. הרי לא בכל יום בעלך חוזר הביתה לפני עשר בערב. צריך לחגוג את זה.
"נשמע טוב," הוא משפשף את מצחו. "אבל יש ערב צוות במועדון 'קרוקס' ואת יודעת, כולם יבואו וגם אני חייב להיות שם. גיבוש וכל זה."
הוא נמצא במשרד מעל שתים עשרה שעות בכל יום. זה לא מספיק זמן בשביל להתגבש?
"בגלל זה סיימת מוקדם היום?"
"הם החליטו על זה בספונטניות." הוא לוחץ בעדינות את הברך שלי. "הֵיי."
"כן, אני מבינה. אתה לא יכול לסרב."
"מתוקה," נימתו מתרככת. "אני מבטיח לך פיצוי."
"אוקיי," אני משפילה מבט, מתאפקת לא לחשוב על כל אותן הבטחות שהוא לא קיים.
התרסקתי. סיפור נהדר, סוף מושלם. סוף סוף ספר בוגר שלא מזלזל באינטליגנציה של הקוראים. והדמות של קתרין מטמטמת.
*למה* אני; 💔 למה זה היה חייב להיגמררררררר😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭 חייב המשך!
ספר מצוין ונוגע ללב עם נגיעות עצובות על החיים והשקר המושלם שנקרא חיי הזוהר.
ספר מדהים. סוחף ומרגש עם עלויות ומורדות וסוף בהחלט לא צפוי. ממליצה בחום
לא ייאמן שרק לפני ארבעה ימים התחלתי לקרוא את הסיפור הסוחף הזה וכבר הוא הסתיים. החיים הם טלטלה שצריך לעבור אותה והסיפור של סופי נותן לנו השראה להמשיך כל יום גם כשהגלים מכים בנו בחוזקה ונראה שמחר לא יבוא ולמצוא את הכוח והאמונה בעצמנו לגלות מה מחר יוליד. רנה, תודה רבה מחכה לספר הבא שלך!
לא חשבתי שאצליח להתחבר לרומן בין 2 נשים אבל הופתעתי ונסחפתי! הכתיבה מופלאה, מדויקת ומרגשת ובחיים לא הייתי מנחשת שמדובר בספר ביכורים. מומלץ בטירוף!!
פשוט נהדר. לקח לו קצת זמן להתניע אבל ברגע שהתניע לא רציתי שיגמר. היה נחמד גם אם היה המשך או נקודת מבט של קתרין. סוחף וקולח.
שאב אותי, לא יכולתי להניח אותו! סוחף, מטלטל, בוגר, כתוב מעולה. מומלץ!!
לפעמים מגיע ספר שנוגע בעומק הנשמה ומשאיר אחריו צלקת יפה של רגש. שקרים מושלמים הוא בדיוק כזה. הדמויות הרגישו אמיתיות וכואבות, העלילה הייתה מדהימה ומלאה בתובנות על אהבה,אובדן ותקווה. היו רגעים שמצאתי את עצמי עוצרת כדי לנשום או פשוט לבכות. אני ממליצה עליו לכל מי שמחפש חיבור עמוק, לכל מי שרוצה להרגיש חלק ממשהו גדול יותר-חלק מסיפור שאי אפשר לשכוח.
מדובר בסיפור עדין רגיש ומרגש, על אהבה חדשה שמפציעה בזמן שהכי לא ציפו לה. על לא להצליח תמיד ׳לתפוס את החיים.׳ על סליחה וחרטות שגם הזמן לא יוכל להן. עם שפריץ או שניים של שאנל חמש על היד- ואני נהניתי במיוחד. מומלץ ביותר לקריאה‼️ מילה על הכריכה- מרהיבה🥰
לא זוכרת מתי, בפעם האחרונה, התיישבתי לכתוב סקירה בשנייה שסיימתי לקרוא ספר והינה, זה קורה! סופי סמית' תמיד חלמה להגישם את חלומה ולהצליח בעולם המוזיקה. התחום מאוד תובעני, במיוחד בלוס אנג'לס, העיר בה היא מתגוררת עם בעלה, תום. את ההמתנה לפריצה היא ממלאת באהבתה לבישולים, לבעלה ולמשפחתה ואז ההזדמנות מתדפקת על דלתה. סופי מתקבלת לעבודה בלאודר, אחת מחברות ההפקה הגדולות ביותר בתעשייה. כמו כל חלום שמתגשם, הוא מגיע עם אחריות, מחויבויות והרבה השקעה והקרבה. שעות העבודה מתארכות ופרויקטים חדשים דורשים מסופי לתת מעצמה עוד יותר ממה שנתנה עד כה, והדבר גורם למתחים בחיי הנישואין שלה, שגם ככה סבלו בשל עבודתו התובענית של תום. אה, ויש את קתרין, הבוסית והבעלים של לאודר. אישה מרשימה, עוצמתית וכזו שיצא לה שם של לא מתפשרת, בלשון המעטה. ענני האופוריה שמרחפת מעליהם סופי, מקבלים עוד גוון עז ובוהק ומקורו במשיכתה של סופי אל קתרין, ונדמה לה שהתחושה הדדית. אז יש לנו כאן טרופ של פער גילים, בוסית ועובדת, יחסים אסורים ומתח מיני שאופף כל מפגש בין השתים. הסיפור הסוחף הזה מההתחלה ועד הסוף, מובא בגוף ראשון מפיה של סופי, וזה הכי מתאים לעלילה כי זה הסיפור שלה ושלה בלבד. הכתיבה ברמה מאד גבוהה, אינטליגנטית ומקורית. אהבתי את הצבת התפאורה בעיר המלאכים, אהבתי את תיאורי סביבת העבודה, את תיאורי עולם הזוהר, את המשברים ודרך ההתמודדות איתם. הרגשתי שאני נמצאת בתוך לאודר ובכל אירוע ומקום שסופי נכחה בהם. הדמויות בנויות בצורה מעולה! קל מאוד להישבות בקסמיה של קתרין, אשת העסקים הממולחת, האישה האסרטיבית והכריזמטית שכל תשומת הלב מופנית אליה בכל חדר אליו נכנסת. כן, כוח מושך וממגנט, במיוחד כשהוא טמון בדמות מיוחדת. על דמותה של סופי לא ארחיב ואשאיר לכם לגלות ולאהוב לבד, כן, גם אליה קל להתחבר ואפשר להזדהות עם הרבה דברים שהיא עברה. כשאדי האושר מופשרים ע"י המציאות, השתים נאלצות להתמודד עם השלכות הקשר ביניהן והמשמעות שלו לגבי עתיד השתים. אי שם בתחילת שנות האלפיים, למדתי קורס ספרות קווירית באוניברסיטה ושם קראתי לראשונה ספרי FF והיו כמה שעד היום ממליצה עליהם בחום אבל מאז, לא קראתי אף ספר בתת ז'אנר הזה, עד "שקרים מושלמים" הנהדר. לא אגזים אם אומר שמדובר ביצירה מיוחדת ושונה בנוף, בעיקר בגלל שיש עלילה, יש מצבים מהחיים האמיתיים ולא רק מיקוד בקשר הרומנטי בין סופי לקתרין. מתח מיני וסמאט איכותי אינם דברים שפשוט לכתוב בצורה אמינה, משכנעת ונוגעת, אבל רנה הצליחה בזה בענק. רוב הסצנות היו מרומזות וזה הוסיף יופי ועומק לחוויית הקריאה שלי. זהו סיפור על המסע שאותו עוברת אישה בעקבות הגשמת חלומותיה ובעקבות דפיקות ליבה. זהו סיפור על אהבה, האושר שהיא גורמת וגם הכאב אותו היא עלולה לגרום. סיפור על יופי, זוהר, תשוקה והמחיר שעלינו לשלם בשל בחירותינו. אין לי מספיק מילים לתאר עד כמה נהניתי מהספר הזה, ומחכה כבר לספרה הבא של הסופרת ועד אז, טוסו לקרוא! נ.ב תראו את הכריכה היפה הזו! מוזמנים לעקוב אחר סקירותיי: Aya's Reviews - הסקירות של איה
קשה להניח מהיד. מדיר שעות שינה. הזכיר קצת את שבעת הבעלים של אוולין הוגו.
ספר עמוק ומרגש, עם מסר חשוב מאוד. לא בטוחה שהוא ממש רומן רומנטי. חוויה עוצמתית.
גרם למחסור בשנות שינה אהבתי מאוד את קטרין דמות מאוד מעניינת ממלחצה בחום
אחד הספרים המהפנטים, הממכרים והאינטנסיביים שקראתי! סחף אותי מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הדמות של קתרין מעניינת ומסקרנת ביותר. אישה עוצמתית וחזקה שהחיים לא הטיבו עימה. בהתחלה קצת קשה להבין מי היא ורק לקראת הסוף התמונה מתבהרת. קשה שלא להתאהב בה. הספר הזה לא לכולם והוא יוצא מקווי הז'אנר. הוא אינטליגנטי ובוגר ומבחינתי גם אחד הטובים שקראתי. מומלץ ביותר!
כאלה הם ימי חיינו. מלאים בשקרים. ויש מעט מאוד ספרות שמוקדשת ללסביות. אני מברך על כך. הספר הוא אחד הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. תהיו גאים בעצמכם, זה חודש הגאווה.
אחלה ספר עם הרבה מוסר השכל. מומלץ. שם הספר: שקרים מושלמים. מאת: רנה שכטר. הוצאה: עצמית שנת הוצאה: 2024 מספר עמודים: 363 עמודים מודפסים. ז'אנר: פרוזה מקור, רומן רומנטי. סופי סמית', מוזיקאית בלוס אנג'לס, זוכה להזדמנות לעבוד ב"לאודר", חברת ההפקות מהגדולות בתעשייה. ההצלחה בעבודה מביאה איתה אחריות, מחויבויות והקרבה, וגורמת למתחים בחיי הנישואים עם תום בעלה. נוסף על הכל יש את קתרין הבוסית של סופי והבעלים של לאודר, אשה בעלת כריזמה ונוכחות שלא מתפשרת על הטוב ביותר. סופי נמשכת לבוסית שלה, קתרין, ואהבה אסורה נרקמת ביניהן. אך איזה סיפור הסופרת רקמה לנו, יחסים בין הבוסית לעובדת שלה, יחסים אסורים לכל הדעות והמתח המיני שפרץ וגלש בין מפגש למפגש. הספר מתאר את המסע של סופי בעקבות הגשמת חלומותיה, האהבה, הכאב, היופי, הזוהר והתשוקה, ואת המחיר שהיא משלמת בשל בחירותיה. מהמלה הראשונה העלילה משכה אותי ועד לסופה היפה. זהו למעשה סיפורה של סופי והוא מובא לקוראים דרך עיניה דבר שממחיש לקוראים את הדרך והשינוי שהיא עברה. סיפור מסע להגשמת חלומות, סיפור על אהבה אסורה ורווית פרפרים שמספק רגעי אושר עיליים ורגעי כאב ולבסוף צריך לשלם את המחיר בשל הבחירות שנעשו. הכתיבה כתובה לעילא ועילא ,ברמה גבוהה ביותר, סיפור העלילה מקורי והיה לי נעים להסחף ולסיים במהירות. נהנתי מהקריאה ומצפה כבר לספר הבא של הסופרת - שאפו. ממליץ בחום שמואליק קטלן מאי 2024.
אני חושבת שקצת התאהבתי בקתרין. הסמאט כתוב ממש טוב. תכינו טישו וויב*טור
וואו! סיימתי את הספר ב7 שעות, הסיפור ריסק אותי ואני עדין מתאוששת. ספר נפלא וענוג, לא מורגש שזה ספר ביכורים
מזמן לא קראתי ספר כזה סוחף ומרתק! תודה על מסע מופלא, קסום ומדהים. מחכה כבר שתוציאי את הספר הבא!!!!
הספר הזה השאיר אותי עם סבך של רגשות וזה אחד הדברים שאני הכי מעריכה בספרים - כשהם גורמים לי להרגיש חזק כל כך. הכתיבה סוחפת ומיוחדת, וגם אם הספר מכיל נושאים שקשה לי איתם בדרך כלל, ההתמודדות איתם כאן היא אנושית ואמיתית, בלי אידיאליזציה לא הוגנת או פנטזיות לא מציאותיות. אני יודעת שהספר הזה ימשיך לנגן בי הלאה, ואם כבר מדברים על לנגן, רנה, אפשר בבקשה את הפלייליסט?
וואו. נשארתי עם רגשות מעורבים. נשים עוצמתיות שרעבות לאהבה. 24 שעות של קריאה ענוגה , בועטת .
ספר סוחף עם עלילה ממכרת ודמויות שלא יוצאות מהראש השאיר טעם של עוד, הלוואי ואחשף לעוד סיפורים כאלה תודה
הספר הכי טוב שקראתי בפער! הכניס אותי למחסום קריאה ולחשוב שבטעות רכשתי אותו...
מה שכיף בספרים זה שאפשר לדמיין את הדמויות בדיוק איך שרוצים וקתרין בשבילי היא עם חליפה דמות כל כך מעניינת ומורכבת שהבחירות שלה ריגשו ושברו אותי בו זמנית הכתיבה זורמת ומצליחה לגעת בנקודות הכי רגישות קיצור ממליצה לקרוא את הרומן הזה והסופרת אין עליה הכתיבה מושלמת מחכה לספר השני 🥰🥰
וואו וואו וואו ספר מהמם! הכתיבה מדהימה וסיימתי לקרוא ממש תוך כמה ימים . שקעתי לתוך הספר ולא יכולתי להפסיק!
ספר מרגש וממכר! אהבתי את הדמויות העמוקות ואת הדרך שבה העלילה מתפתחת ומפתיעה. הכתיבה זורמת, והסיפור גורם לך לחשוב על אהבה, זהות ובחירות בחיים. לגמרי ספר ששווה לקרוא!
איזה כיף היה לי כאן מתח, ניצוצות ואבק של כוכבים, מתח, תשוקה, סקס ואוכל. נהניתי מאד! זה לא הז׳אנר האינטואיטיבי שלי, והיה סוחף וכיפי. אהבתי את שתיהן. תודה על כתיבה נפלאה, שמפעילה את כל החושים. 🌸
הכריכה מטעה לחשוב שזאת רומנטיקה שטחית אבל זה סיפור עמוק על התפתחות אישית. קצת רומן חניכה אולי. והכתיבה מהוקצעת, עשירה, אסתטית ומלאת פיוט כמו שהיא יומיומית. בראבו! זה ספר ביכורים ישראלי? מרגיש כמו תרגום של סופרת רב מכר אמריקאית.
הכתיבה טובה וקולחת. הסיפור מעניין ומכיל פן פסיכולוגי מעורר מחשבה, וזאת לצד הקלילות של הז'אנר. זהו רומן ביכורים, אך לא מרגיש ככזה.
מדובר סיפור מרגש, מעולה וסוחף שאהבתי במיוחד❣ רומן FF הכתוב בעדינות רבה👌 וטומן בחובו כל כך הרבה אתגרים שהחיים מזמנים. יש שיגידו שהוא לא מוסרי ולא מהוגן, בעקבות הערכים שנהרסו, אבל אתם כבר יודעים מה יטען מיודעינו מ'ערב טוב'⁉😎 זו הוליווד, כולם שם בוגדים וממשיכים הלאה בחיים, מה גם שהייתה שם תשוקה שלא הצליחו לרסנה.🔥 המעשים שנעשו, אותן טעויות לא היו הסיבה אלא התוצאה. הדברים החשובים באמת לא תמיד גלויים לעין, גם אם חווים תקופה קשה, כשבאמת אוהבים, מתגמשים, משתנים מוצאים פתרון. הדמויות בוגרות עם פערי גילים ויחסי עובדת מעבידה. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה. החיים מורכבים וקצרים, אנשים לפעמים מוותרים על החלומות שלהם ועל האהבות הכי גדולות שלהם, הם מוותרים על עצמם, החיים הם לא שחור או לבן, הם הרבה יותר מורכבים. גם אם אתם מכירים את עצמכם ואת החוקים, זכרו כי האושר שברירי, בקלות אפשר לנפץ אותו לרסיסים, מגיע לנו לחיות ולהיות מאושרים, ללא העמדת פנים. אני נהניתי עד בלי די, שאפו על ספר ביכורים גאה כחול לבן❣🤍💙🤍💙🤍 יפעת ארניה
הספר הזה כזה וואו...אחד הטובים שקראתי בכלל ובפרט בזאנר .ספר מיוחד שונה בנוף סוף מיוחד לא אפילוג של האפילוג נהננתי עד מאוד. לא להאמין שזה ספר ביכורים. מעלה שאלות על נאמנות בחירות בחיים שקרים ועוד...
איזה ספר מיוחד וסוחף! לא הורגש כלל שזהו ספר ביכורים של סופרת חדשה, נסחפתי למערכת היחסים הזו, מערכת יחסים שיכולה להרוס ולשבור את כל העולם של המשתתפות בה. מערכת יחסים שונה, מורכבת ומלאת טלטלות. מערכת יחסים שמוכיחה שאהבה היא אהבה, היא יכולה להגיע בכל הצבעים ובכל המקומות.
סיפור מיוחד מאוד, עם שתי גיבורות שנשארות איתך גם לאחר הקריאה. את כועסת עליהן, את כואבת בשבילן אבל את מבינה אותן. יפה מאוד.
ספר מעולה וואו סיימתי עם דמעות בעיניים . כתיב. נפלאה והנושא כה מורכב שאפו גמעתי כל מילה ואי אפשר להניחו מהיד מחכה לספר הבא שאפו ענק ❤️❤️❤️
וואו! נהניתי כל-כך לקרוא את הספר המעולה והייחודי שרנה כתבה בכישרון רב. מודה שבתחילה חששתי לקרוא כשהפוקוס הוא על אהבת נשים, אך אהבה היא בסוף אהבה ומצאתי את עצמי מרותקת בסיפורן הסוחף. גם עולם המוזיקה העוטף את העלילה הקסים אותי ממש. מחכה בציפייה רבה לספר הבא!
יש נגיעה בהרבה נושאים: ההבדל בין אהבה לתשוקה, החיים הם לא שחור-לבן, האיזון שמתערער בחיי הנישואים. הבחירה בעצמך. מקורי. אהבתי מאוד.
בתור מי שעברה גירושים ובגידה אני כל כך מזדהה עם הסיטואציה של סופי. לטנגו צריך שניים והדברים האלה אף פעם לא קורים סתם ככה. ספר מצוין ואנושי.
כל כך הרבה זמן חיפשתי ספר בז'אנר שיהיה כתוב בדיוק כך, עם טאבו שהוא באמת טאבו ודמויות בוגרות עם פגמים אמיתיים. כל כך קל להזדהות עם קתרין. אם הייתי יכולה הייתי נותנת גם 10 כוכבים.
הספר הזה הוא הרבה מעבר לרומן רומנטי, הוא מעבר לכל דמיון… אל הספר הגעתי נטו מover סקרנות. כתיבה איכותית חזקה ועוצמתית אשר לא מותירה רמז קל שבקלים להיותו ספר ביכורים. חוץ מזה שהוא הרבה הרבה מעבר לרומן רומנטי, תמצאו הרבה תובנות וערך מוסף כמו: שאהבה יכולה להגיע בכל צבע, ושהאושר שלנו תלוי אך ורק בנו... אהבתי מאוד ! ממליצה בחום
איזה כיף היה לקרוא ספר עכשוי, זורם ולוהט על שני נשים עוצמתיות מלאות תשוקה וגם פחדים שמנהלים אותן. ממליצה!
ספר מושלם קראתי והיה לי תענוג צרוף ומפתיע. הכתיבה נהדרת. אהבתי מאוד. ממליצה בחום לקרוא!
ספר מרגש וסוחף מאוד בעל כתיבה מעולה ועמוקה הספר הוא לא המשהו הרגיל שיש על המדפים אבל זה בדיוק מה שהספר מביא שהופך אותו למאוד ייחודי, כל הדמויות מאוד מורכבות ומעלה דילמות חשובות מאוד ככה שאי אפשר לדעת עד הסוף למה לצפות מאוד נהנתי מהקריאה שלו ממליצה בחום ❤️
קודם כל, אני בתור אוהבת FF מיד רציתי לקרוא את הספר. הוא מאוד מעניין ויוצר חיבור חזק שמתפתח לדמויות, וגם סקסי. מתאים למי שאוהבת את עולם הזוהר והדוגמנות, ארצות הברית, קליפורניה, יצירת מוזיקה, יחסי בוסית-עובדת, בעיות בנישואים, היסחפות לאהבה וסקס של פעם בחיים. הספר גם הפתיע אותי - קתרין, מושא האהבה, ידעה להיות חמה וקרה, בוסית מניאקית מהסוג שמישהי ישראלית בטח כבר הייתה לפחות נרתעת ומתרחקת ממנה. אבל התברר שיש לה עומקים וסיפור די עצוב. וכן, זה גם סיפור על התמודדות עם נטייה מינית מול הנורמות של החברה. נכון גם ש"הוא חוצה את גבולות הז'אנר", אבל ממש שווה את זה.
שמתי חמישה כוכבים רק כדי לתמוך בספרים להטביים באפליקציה, אין מספיק. אני אעדכן כשאסיים את הספר אבל בינתיים קראתי את רובו ולא חסרה לי ביקורת. הכי מפריע לי המיזוגניה המופנמת שנוטפת מכל מילה במונולוג הפנימי של הדמות הראשית, היא מאוד "לא כמו בנות אחרות" ולא מפסיקה לבקר את הנשים סביבה על כניעה לסטנדרט היופי, קוראות להן צבועות מזויפות ואפילו נחשות בלי הפסקה, כאילו היא האישה האינטיליגנטית היחידה בחדר בכל רגע נתון. גם קשה להיות בעד הקשר שמתבסס על בגידה כפולה לכל אורך העלילה.
כמה רגשות היו לי בספר הזה! ספר מומלץ ,אהבה חזקה ועוצמתית אהבתי רק על משהו בסוף פחות נקודה אבל כמובן שיש כאלה שיתחברו בהנאה בקריאה😉
אני כל כך עצבנית. אני כל כך כל כך עצבנית. מצד אחד, מתתי כבר שהספר יגמר, ומצד שני לא רציתי שהוא יגמר בחיים. הוא כל כך עצבן אותייייי אני מודה, הגעתי אליו משוחדת מראש, כי עצם זה שזה רומן בין נשים קנה אותי עוד כשקראתי את התקציר. אבל, ויש כאן אבל גדול, כן באתי סקפטית. הספר היה כתוב עם כל כך הרבה נשמה, שפשוט היה אפשר להרגיש שהוא נכתב מתוך המקום הכי אמיתי שיש, ועצם זה שמצאתי את עצמי בוכה אחרי שסיימתי אותו, אמנם מתסכול, אבל בוכה, כבר מראה עד כמה הוא נכנס לי חזק ללב. מצאתי את עצמי יושבת ומקללת דמויות שאני לא אוהבת בקול, בוכה בקול וצוחקת בקול, וזה משהו שלא חוויתי עם ספר כבר כמה חודשים טובים, העוצמה הזו. אני מודה שיש מקומות בספר בהם הייתי שמחה שתהיה התנהלות שונה, אבל באמת שהוא היה כל כך שונה מהנוף, וממש אהבתי את זה. הספר מדבר על בחורה בשם סופי, עם חיים מבולגנים, נישואים שעומדים על תהום של פירוק ואחרי שנים שהיא מחפשת את עצמה בעולם המוזיקה, היא מתקבלת לעבוד בחברת "לאודר" הידועה מאוד, בתור מעצבת הפסקול של החברה, תחת הבוסית הגדולה, קתרין לאודר, אשר ידועה בהיותה אישה ביצ'ית פלוס שלא כיף לעבוד איתה כשהיא עצבנית... עד מהרה סופי מגלה בקתרין עניין רב יותר ממה שחשבה, והעבודה בחברת לאודר לוקחת את השתיים למחוזות אליהם לא חשבו שיגיעו. לסקירות נוספות מוזמנים להכנס לעמוד האינסטגרם שלי❤️
ספר אהבה עדין, כתוב יפה, מיוחד, לא קלישאתי, פחות אהבתי שהדמות הראשית מאוד תמימה ו"מובלת" לתוך הסיטואציה, לא יודעת לקרוא מצבים, קצת שוקיסטית.
התוודאתי לספר בשבוע הספר 2024, ועקבתי אחרי המחברת באנסטגרם, למרות שלא קניתי אותו. עם הזמן המשכתי לראות טיזרים ודיבורים שלה על הספר ו-וואלה, היא קנתה אותי. רכשתי את הספר פה בעברית. לצערי הרב, בניתי לעצמי כזאת ערימת ציפיות על הספר, שיצאתי מאוכזבת... ולמרות האכזבה, המשכתי לחשוב על הספר ובעיקר על קתרין (מאוהבת!!!! שרופה!!) גם שבועות אחרי שסיימתי אותו. גם אם הרגשתי שהיו רגעים שהספר יכל לסחוף אותי חזק יותר, ספורות הדמויות הספרותיות שגרמו לי לחשוב עליהן לפני השינה. אם לקרוא את הספר, אז בשביל קתרין. אי אפשר להתכחש לעוצמה שהאישה הזאת משדרת - ועוד מבעד לדפים! הלוואי ויכולתי לקפוץ פנימה ולתת לקתרין לגנוב לי את הלב 🩷💔
בתור לסבית הספר הזה הרגיש כמו פשע שנאה, לא הצלחתי לסיים אותו, הפסקתי לקרוא שהן פשוט התחילו לבגוד שזה טרופ כל כך פוגעני כלפי הקהילה, וזה לא סוג ספרים שאני רוצה לתת להם יד וחבל כי אין הרבה ספרות סאפית בארץ
אתחיל מזה שהספר סקרן אותי מהרגע שהוא יצא, גם ספר FF שעדיין לא יצא לי לקרוא וגם סופרת ישראלית הספר נשמע ממש מבטיח ושמעתי המלצות פה ושם אבל זה איכזב אותי בענק *יש ספויילרים בסקירה** לא ממש התחברתי לכתיבה, לבניית עלילה, רוב הקריאה הייתה לי מוזרה ולא הרגשתי חיבור עם הדמויות זה הרגיש לי פחות מוצלח מהרגע הראשון של הספר עכשיו למה המשכתי? כי אני מזוכיסטית וזה ממש סיקרן אותי בעיקר הסמאט שאף פעם לא קראתי כזה, הוא היה טוב אבל גם מאכזב ובעיקר עניין אותי איך זה יתפתח הרגיש לי כאילו היו חסרים כמה פרקים בהתחלה שיכלו להוסיף עוד לעלילה ולהבנה שלי. זה היה לי ממש פתאומי התחושה הזאת שסופי מרגישה כלפי קתרין הבוסית שלה הריי היא נשואה לגבר ולא הייתה עם אישה לפני כן (וזה קרה כבר ב9 אחוז כן¿) הסופרת לא באמת הראתה או בנתה יותר מידי את האינטרקציות הראשונות שלהן אז לא היה ממש ברור לי המשיכה הפתאומית הזאת שלהן, כאילו התחלתי את הספר לא מההתחלה שלו ודילגתי על כל הבניית קשרים שהכי חשובה בעיניי לא הרגשתי שום דינמיקה של בוס ועובדת ועל ההתחלה הן הפכו להיות חברות וציפיתי לאיזשהו דיסטנס מסוים וחבל שזה לא הורגש לפחות בהתחלה של הספר הדבר שהכי לא אהבתי זאת הבגידה הכפולה, גם מהצד של קתרין וגם מהצד של סופי, שתיהן נושאות לגברים עכשיו סבבה סופי לא מקבלת יחס מהבעל שלה אז היא מחפשת את התחושה הזאת במקום אחר, ויצא שזה קורה דווקא עם אישה. אבל לא ראיתי שום תהליך לזה ובמיוחד שהיא אישה סטרייטית כל חייה רוב הספר באמת חשבתי שהבעל של קתרין סתם מומצא ולא באמת קיים כי היא לא דיברה עליו😀 ולא אהבתי שהיה פה ניסיון להצדיק את הבגידה של סופי בבעל שלה ובכך שבסוף היא גילתה שהוא בגד בה לפניה (מה שהיה ממש ברור מההתחלה) באמת לא הבנתי איך זה הגיע למצב שהדמות הפכה להיות דוגמנית לחברת איפור ענקית כי בתחילת הספר הדמות הזאת אמרה שהיא מפיקה שירים ומלחינה אותם, והיא עובדת בחברה של הפקות לחברות אחרות אז מה קשור לדגמן למותג איפור, כאילו אין עוד מאה דוגמניות אחרות בעולם הזה לא היה לי ברור למה לא להמשיך את הקו עלילה הראשונה שיכל להיות ממש טוב הבנתי שהיה רצון פה ששתי הדמויות הראשיות, קתרין וסופי יהיו יחד שבוע שלם אבל אפשר לעשות את זה בדרך אחרת שקשורה לעבודה סופי כל הספר מדברת על מוזיקה או שהיא אוהבת ליצור מוזיקה אבל אף חלק בספר לא מתעמק בזה ובהתקדמות שלה בקריירה הזאת ובסוף הספר היא בכלל מתעסקת משהו אחר גם מבחינת זמנים לא כזה ברור מה הולך שם, נאמר בספר שהן ברומן כבר כמה חודשים וזה די הפתיע אותי שעבר כל כך הרבה זמן ופתאום נאמר שכבר עברה שנה😀 בקיצור גם הסוף מאכזב ומרגיש שאמור להיות פה עוד ספר כי יש כמה חורים בעלילה פה לא מבינה למה הן לא סיימו יחד גם לאחר שעברו כמה שנים זה הרגיש לי שטותי בעיקר כי לקראת הסוף הן בלי סוף הצהירו את אהבתן אחת לשנייה ודיברו על עתיד
כתוב נוראאאא. כאילו נכתב ע"י כותבת צעירה... עלילה חסרת כל תוכן ועומק. ממש מפתיע הדירוגים הלא קשורים... לראשונה הפסקתי באמצע . תחסכו לעצמכם
1
הרגע הגדול הגיע ואני מחייכת בהתרגשות, שואפת את האוויר של חודש ינואר, אסירת תודה על ההזדמנות שנתנו לי החיים. מוזיקאית, מעצבת פסקול, שמוצאת עבודה באחת מחברות ההפקה הגדולות בלוס אנג'לס היא ממש בת מזל. כל חיי נאלצתי לעבוד קשה יותר מהאחרים בשביל להוכיח שאני לא סתם 'בלונדינית עם עיניים כחולות', גם אחרי שסיימתי בהצטיינות את לימודי המוזיקה בברקלי. כבר באותה שנה התחלתי לעבוד עם חברות תקליטים קטנות ובד בבד ניגנתי בברים. שכרתי אולפן והפקתי שירים לזמרות מתחילות וחיכיתי יום יום לפריצתי הגדולה. במקביל, חתמתי על חוזי הקלטות עם חברות עצמאיות ואף ניהלתי מגעים עם להקת בנות שרצתה שאהיה הגיטריסטית שמחממת אותה בסיבוב ההופעות שלה ברחבי ארצות הברית. הייתה זאת הפעם הראשונה שבעלי, תום, שתמיד תמך בי, התעקש שאדחה את ההצעה. ניסיתי לשכנע אותו ככל שיכולתי, אך בסופו של דבר נאלצתי לוותר והשלמתי עם זה. גם אני לא הייתי רוצה שהוא ייעדר שבועות מהבית.
כשנה לאחר מכן חתמתי על חוזה מול ערוץ KBB והתחלתי לעבוד שם כמעצבת הפסקול שלהם, מה שסוף סוף הבטיח לי מקור הכנסה לא רע, וקבוע. החלום הגדול, כמובן, היה לעבוד עם הזמרים הגדולים של MTV, אך ידעתי שהסיכויים שזה יקרה קלושים. החלטתי שאתקדם לאט במעלה הסולם, ולאחר שצברתי שם מספיק ניסיון התחלתי לשלוח את תיק העבודות שלי לאולפנים ולחברות ההפקה הגדולות באל־איי.
כשבוקר אחד אכן קיבלתי שיחת טלפון חוזרת ממחלקת משאבי האנוש של חברת 'לאודר', הבנתי שבחיים האלה הכול אפשרי. עברתי שלושה ראיונות: תחילה עם רייצ'ל — המפיקה והעוזרת הנמרצת של קתרין לאודר, שהיא אחת הנשים המוכרות ביותר בעולם הבידור, ואז עם ויל — מנהל הקריאייטיב של המקום, ולבסוף עם ליאם — מעצב הפסקול היוצא, שאותו אני עומדת להחליף. כשהודיעו לי שהתקבלתי לעבודה הופתעתי מכך שכלל לא פגשתי את קתרין. היא הייתה בנסיעות עבודה כל החודש ותהיתי מה יקרה אם לא אמצא חן בעיניה, שהרי היא ידועה בתדמיתה הנוקשה. מייד נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש פרטים וכתבות על מי שתהיה הבוסית שלי. גיליתי שהיא בת שלושים ושבע, מתגוררת עם בעלה עורך הדין, ג'ק, ושני ילדיהם בבוורלי הילס. היא למדה ספרות באוניברסיטת קליפורניה ואביה, שנפטר לפני יותר מעשור, הוריש לה את החברה. היא תוארה כאישה ש'אינה יודעת פשרות' וכמנהלת ש'לא פשוט להסתדר איתה', אך יותר מכול היא תוארה כאחת ש'אי אפשר להסתדר בלעדיה'.
היות שהבוקר, ביומי הראשון ב'לאודר', אני לא ממש יודעת למה לצפות, אני מחליטה שמוטב שאקדים בחצי שעה ולפיכך, בשעה שמונה וחצי אני מתייצבת בכניסה לבניין A של בנייני 'אפקס־גרנד'. שני הבניינים המלבניים מחוברים בגשר להולכי רגל ומחופים בזכוכית שחורה המשווה להם מראה יוקרתי ומודרני, אשר מלהיב אותי כל פעם מחדש. ידיי מזיעות ואני מניחה לעצמי להירגע ונכנסת מבעד לדלת המסתובבת, מרגישה כמו אשת העולם הגדול לפני התחלה חדשה. הכול סביבי מעוצב בדרמטיות עוצרת נשימה. רצפת השיש הלבנה, גימורי הנחושת הזהובים וקירות האבן האפורים.
אני פוסעת לעבר המעליות, מלווה בנקישות העקבים של מגפי השפיץ שאני נועלת. גברים ונשים בחליפות מחויטות חולפים על פניי ומותירים אחריהם שובל מרענן של בושם וקפה. קפה. אני חייבת קפה, ורצוי גם סיגריה להפגת המתח והחששות.
המעלית מגיעה ומטיסה אותי אל הקומה השלושים, מסדרון ארוך מוביל אותי אל הכניסה המפוארת של מקום העבודה החדש שלי, ואני מתקשה להאמין שזו לא עוד סצנה מסרט הוליוודי, אלא המציאות החדשה של חיי. על דלת הזכוכית החלבית שמולי חרוט הכיתוב Lauder Creative Media ואני פותחת אותה ונכנסת, מופתעת ממספר האנשים שגודשים את המקום בשעה כה מוקדמת. בלונדיניות מורעבות למראה מפוזרות ברחבי הלובי ונראות כאילו באו לאודישן של קמפיין אופנה. הציצים המזויפים שלהן בולטים מבעד למחשופיהן הנדיבים ודומה כי הן אינן מוטרדות מכך שדווקא הטרנד לסילוק השתלים הוא הלוהט עכשיו בהוליווד.
כשמבטיהן המתנשאים ננעצים בי אני מסיטה מהן את עיניי, מנסה להסוות את חוסר הנוחות שלי ומזכירה לעצמי שגם אני נראית לא רע. אומנם אני לא מאופרת בכבדות וגם לא כחושה כמוהן — מעולם לא הייתי, בלשון המעטה — אך חליפת החצאית השחורה שאני לובשת יושבת עליי נפלא, לדבריו של תום.
אני מחפשת פנים מוכרות ומבחינה בפטרישיה — המזכירה החיננית שאותה כבר הכרתי בביקוריי הקודמים. היא משוחחת בטלפון ומציעה לי להמתין על הספה לפגישתי הראשונה עם קתרין. אני מתיישבת בניסיון להשתחרר מתחושת החשש המתפשטת בי וסורקת את החלל הכביר. רצפת בטון אפורה, ספות בגוונים של צהוב וכחול, צילומיו של סטיב מק'קורי תלויים על הקירות ונוף עיר עוצר נשימה נשקף מבעד לחלונות הרחבים, מהרצפה ועד לתקרה. אני מאזינה לרחשי המשרד ובין שיחות עסקיות גם נחשפת לשיחות טלפון על איפור וציפורניים, המזכירות לי מייד שאני אכן גרה בבירת הזיוף העולמית.
משרדה של קתרין נמצא בקצה המסדרון וכשפטרישיה מלווה אותי אליו אנחנו חולפות על פני שאר המחלקות: העריכה, הארט, הגרפיקה והפוסט־פרודקשן. מבטים מסוקרנים מופנים לעברי ואני נפעמת שוב ושוב ממספר העובדים ב'לאודר'. מעולם לא עבדתי בחברה גדולה כל כך.
"בבקשה," פטרישיה פותחת את הדלת וברגע שאני נכנסת לתוך החלל הגדול אני מזהה אותה.
קתרין יושבת זקופה מאחורי שולחן משרדי ועיניה הכהות לוכדות את מבטי. שערה השחור פזור סביב כתפיה, הפוני שלה מסורק הצידה והאיפור שלה נראה מושלם ולא כבד כפי שחשבתי שיהיה. היא נראית כמו שחקנית איטלקייה מאיזה סרט ישן שפעם ראיתי, והתמונות שלה בגוגל ללא ספק אינן עושות עימה חסד.
"תודה, פטרישיה," היא אומרת בתנועת ראש קלה וקמה. אני מבחינה בקולה העמוק ומחליקה את החצאית שלי, מתקרבת ומביטה בה שוב. היא לובשת מכנסיים שחורים מחויטים, נעלי עקב שוודאי עלו יותר מהמשכורת החודשית שאקבל פה, וחולצה מכופתרת ורודה, שרווליה מקופלים עד המרפקים וחושפים עור שזוף בצבע זית. היא בערך בגובה שלי וגופה שופע בדיוק במידה הנכונה, לפחות בסטנדרטים הגבוהים של הוליווד.
"קתרין, נעים מאוד." היא לוחצת את ידי ובוחנת במבט מהיר את מאה ושבעים הסנטימטרים של גופי, מערערת לרגע את כל הביטחון שחשתי כשהגעתי לכאן חדורת מטרה להרשים.
"נעים מאוד, סופי." אני מתעשתת, מתיישבת על הכיסא מולה ומרשה לעצמי לסרוק את משרדה. חלונות גדולים המוגפים בווילונות עבים, מעל ספת הבד השחורה מראָה ותמונות של זמרים מפורסמים שאיתם הצטלמה באירועים שונים: ג'ייסון ריברס, רוברט ברוקס, מייק פוסטר, סטיו קופר, לא פחות! לאורך כל הקיר שמאחוריה ספרייה ענקית ועל שולחנה מסמכים, כלי כתיבה, משקפי ראייה ובושם שאנל 5. קתרין כבר יושבת על כיסאה וכשאני מחזירה את מבטי אליה אני שמה לב שהיא מסתכלת עליי.
"את שותה קפה, סופי?"
"כן, בטח," אני נעה קצת במקומי ומעל המסמכים שמולה מוצאת את קורות החיים שלי.
"חלב? סוכר?" היא מרימה את שפופרת הטלפון ולוחצת על כפתור גדול מרובע.
"חלב ושתי כפיות סוכר."
"פטרישיה. תכיני בבקשה קפה לי ולסופי. כן, רגיל. חלב ושתי כפיות סוכר, תודה." היא מנתקת וניגשת ישר לעניין. "אז עבדת ב־KBB."
"כן." היא משלבת את ידיה בלי להסיר את מבטה ממני ואני ממשיכה לדבר. "הלחנתי מוזיקה לתוכניות שלהם ומדי פעם גם עשיתי אפקטים ועריכות סאונד."
"ולמה החלטת לעזוב?" היא שואלת ואז אני נזכרת בפעם הראשונה ששמעתי על 'לאודר'. תום ואני צפינו במשחק הסופרבול בחודש פברואר האחרון וכמו בכל שנה המתנו למופע המחצית ולפרסומות הזהב של המשחק. מרגע שהפרסומת בת חצי הדקה של אפל עלתה על המסך, היא הפכה לפרסומת המדוברת ביותר באותה השנה עם כשישים מיליון צפיות! כשהחלטתי לבדוק מי עומד מאחוריה — השם קתרין לאודר עלה לנגד עיניי. מייד ידעתי שאני רוצה לעבוד בחברה שלה.
"חיפשתי אתגר חדש. רציתי להתקדם ולעשות דברים גדולים יותר."
"עומדים להיות לך כאן ימי עבודה ארוכים," היא בוחנת אותי במבטה. "את יודעת את זה."
"כמובן."
"את מנגנת על עוד כלים?"
"קצת פסנתר, קצת בס."
הנהון קטן. "תיק העבודות שלך מרשים מאוד."
"תודה רבה," אני מחייכת. ממה ששמעתי על קתרין היא לא אחת שמתרשמת בקלות. פטרישיה נכנסת עם ספלי הקפה שלנו, מניחה אותם מולנו ויוצאת.
"בכל מקרה, את תחליפי את ליאם, הוא יחפוף אותך. ודאי שמעת שהוא עוזב בעוד כחודש לניו יורק. הוא יעבוד איתנו בשלט רחוק."
ניו יורק, העיר האהובה עליי. אפילו בשם שלה יש משהו מסעיר.
"כן, אני יודעת. הספקנו לדבר קצת כשהוא ראיין אותי."
"את לא שותה?" היא לוגמת מהקפה וחיוכה מעדן את תווי פניה החדים מעט. השאלה שלה מסיבה לי חוסר נוחות מסוים ואני מצליחה לחייך בקושי ורק מקרבת את ספל הקפה לשפתיי. "כתוב כאן שאת גרה בסנטה מוניקה."
"נכון." תום ואני גרים בסנטה מוניקה כבר שלוש שנים, מיום שהתחתנו. הוריי קנו לנו דירה ממש על החוף וכל ניסיונותיי למחות על כך היו חסרי תועלת. הם תמיד נתנו לי הכול, מגיל ילדות ועד אחרי שהשתחררתי מהקן, ואף שרציתי לקנות בעצמי את הנוף שלי לים — את הדירה הספציפית הזאת לא היינו מצליחים להרשות לעצמנו אלמלא הם, ובעיקר לא עכשיו, כשתום מנסה להוכיח את עצמו כרואה חשבון חדש ב'אי־איי ושות'' — אחד ממשרדי רואי החשבון הנחשבים בעולם.
"קרוב יחסית," היא אומרת.
"כשאין פקקים," אני מוסיפה.
"הגעת ברכב אני מניחה?"
"כן, תום הקפיץ אותי."
"בן הזוג שלך?"
"בעלי. כן."
"אם תצטרכי, החניה בקומה מינוס אחת."
"תודה." אני לא יודעת מה עוד לומר תחת מבטה הבוחן ושואלת, "את גרה בבוורלי הילס?"
היא נראית מופתעת מהשאלה. "אז אני מבינה שתחקרת עליי קצת לפני שהגעת."
"לא, אה, זאת אומרת — "
מי בכלל שואל דבר כזה!
"זה בסדר, ברור לי שאני דמות מוכרת," היא מעבירה יד בשערה ומצילה אותי ממבוכתי. "וכן, אני גרה בבוורלי הילס. לא אגיד שזה המקום המועדף עליי לגדל בו את הבנים שלי, אבל כרגע זה המצב."
"בני כמה הבנים שלך?" אני מייד מתחרטת ששאלתי ולוגמת לגימה קולנית מהקפה.
"ליאו בן שש ודני בן ארבע עשרה."
"די גדולים," קולי נשמע חלש משרציתי. רעשי המשרד חודרים מבחוץ פנימה ולפתע אני מרגישה מודעת יותר לכך שאנו נמצאות פה לבדנו. אני מסיטה ממנה את עיניי, משתדלת לא לבהות בה.
"אז," היא מכחכחת בגרונה. "כבר הכרת את העובדים, סופי?"
"לא את כולם. רייצ'ל עשתה לי סיור בשבוע שעבר, אבל לא כולם היו."
היא מניחה את ידיה על השולחן ורק אומרת, "בואי איתי." אני קמה בעקבותיה וניחוח הבושם שלה עולה באפי. היא מראה לי את חדרי העריכה ומכירה לי את אנשי הקריאייטיב, מספרת על המחלקות, על שיתופי הפעולה עם הכוכבים ההוליוודיים, ולראשונה השיחה בינינו מתחילה לזרום ללא מאמץ.
אנחנו נכנסות לאולפן שבו אעבוד וכשהיא לוחצת על מתג האור הכול מתעורר לחיים בתאורה לבנה נסתרת. שטיח מכסה את הפרקט, במרכזו שולחן ועליו שני מסכי מחשב, רמקולים וסינתיסייזרים אנלוגיים. ספת בד ניצבת לידנו וחלון זכוכית גדול חוצץ בינינו לבין חדר ההקלטות הסמוך.
"אני אוהבת את האולפן הזה." התרגשות מציפה אותי.
"כזה אולפן היה לך ב־KBB?" היא נשענת על הדלת ועיניה עוקבות אחריי.
"הממ, לא," אני מציצה אליה. האולפן הזה לא משתווה לאף אולפן אחר שעבדתי בו עד כה. "כמעט לא היה שם ציוד אנלוגי וגם חדר ההקלטה היה הרבה יותר קטן וגם... כן, טוב, הוא היה צנוע יותר." אחד הכבלים מסתבך סביב העקב שלי, אני מועדת ונתקעת בשולחן. "אופס."
"תיזהרי."
"סליחה."
"זה בסדר," שפתיה מתעקלות לחיוך כמעט בלתי מורגש. הטלפון שלה מצפצף בידה והיא מביטה בו ואומרת, "תיקחי לך כאן עוד כמה דקות או שתבואי איתי למשרד? נראה שחסרה חתימה שלך על אחד הטפסים."
"אני באה איתך," אני אומרת ואנחנו יוצאות אל המסדרון. "סליחה על השאלה, אבל איפה מעשנים כאן?"
"למטה, על הגשר." היא מחייכת. "יש לך כאן הזדמנות נהדרת להפסיק לעשן."
"לא חושבת שאצליח."
אנחנו נכנסות למשרדה. הספרייה הגדולה שלה שוב מושכת את תשומת ליבי, אך הפעם אני מרגישה נינוחה יותר, ומתקרבת אליה.
קתרין מתיישבת על כיסאה, מסתכלת עליי אך לרגע ומוציאה משהו מהמגירה. "את אוהבת ספרים?"
"מאוד," אני שולחת יד לעבר ספר שתופס לי את העין. 'מזל קטן' של קלאודיה פיניירו. "אפשר?"
"כן, בטח." היא נוגעת בעכבר ופונה להקליד במקלדת. "זה רומן מצוין. את יכולה לקחת אותו אם את רוצה."
"רק אם יש לו סוף טוב."
"יש לו סוף טוב." שעשוע קל חולף על פניה כשאני מתיישבת. "האמת היא שכל הספרים שכאן הם ספרים שכבר לא היה להם מקום בבית."
"וקראת את כולם?"
"קראתי את כולם."
מפתיע, היא אישה עסוקה, מתי היא מוצאת זמן?
"הנה כאן, פספסת," היא מסמנת באצבע מטופחת על שורה המיועדת לחתימה ואני לפתע מרגישה מטופשת שגלשתי מהנושא המקצועי. "תעברי על זה שוב."
"אין בעיה," אני מזדקפת ואז הטלפון שלה מצלצל.
"איפה אתה?" היא שואלת ובעודי מעמידה פנים שאני עוברת על הניירת אני מאזינה לדבריה. נימתה משתנה ואני מישירה בזהירות את מבטי אליה ותוהה, איך יהיה לעבוד עם אישה כוחנית כמותה? עד כמה בכלל תהיה אינטראקציה בינינו? "אבל למה כל כך הרבה זמן? זה לא מקובל עליי. תזדרז, אני וסופי מחכות." היא מנתקת ואומרת, "ליאם מתעכב."
"זה בסדר, אני אחכה,״ אני חותמת בזריזות בתחתית העמוד ומוסרת לה את ערמת הדפים.
"אולי סיגריה בינתיים?" היא זוקפת אליי מבט ושולפת חפיסת 'מור' מהתיק.
עוד זמן בחברתה, כן או לא?
אני מהנהנת, ומסיבה לא ברורה שמחה מעט שליאם מאחר.
תום אוסף אותי קצת אחרי השעה חמש. הוא ממתין בתוך האינפיניטי שלו בכניסה לבניין ואני ממהרת לעברו, נרגשת לחלוק חוויות.
"נו, איך היה?" הוא שואל. "אני במתח."
"אלוהים, אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני מצמידה ללחיו נשיקה. הוא מביט בי רגע בעיניו הירוקות לפני שהוא מתחיל להשתלב בתנועה. "את ממש קורנת."
"אולי כי 'לאודר' בדיוק סיימו לעבוד על קליפ להממ... ולווט וקס?"
"ולווט וקס? באמת?" הוא מעביר יד בשערו השטני ונראה נלהב.
"ולווט וקס, תום. בכבודה ובעצמה." אני חוגרת את חגורת הבטיחות. "אתה קולט בכלל לאיזה מקום הגעתי? אני בעצמי עוד לא לגמרי מעכלת."
הוא מחייך. "את בטח תכירי עכשיו את המפיקים הגדולים בתחום, לא?"
"טוב, אני עוד לא יודעת, זאת עדיין רק חברת הפקה והכול, אבל תחשוב איזו חשיפה אני עומדת לקבל. הם עובדים עם החברות הכי גדולות בשוק ועם הכוכבים הכי גדולים בהוליווד, אז לך תדע לאן המוזיקה שלי עוד תגיע."
"וואו. אז את הולכת להיות כמו קארה דיוגווארדי? הרעיון הזה מוצא חן בעיניי. ואת יודעת שבעלה קבלן בנייה? זה סיפור מטורף, מזכיר את שלנו."
"ממש לא. לך יש קריירה משל עצמך."
"אני צוחק. ועכשיו ברצינות. אני ממש שמח בשבילך, מתוקה. את זוכרת מה תמיד אמרתי לך? הסבלנות שלך וההתמדה ישתלמו בסופו של דבר."
"אני מקווה, תומי. מקווה מאוד." תום היה איתי לאורך כל הדרך, מיום שהכרנו, לפני חמש שנים. הוא בדיוק חזר לאל־איי לאחר שביקר את הוריו בקנדה, ונפגשנו באחד הברים שבהם ניגנתי בימי רביעי. זיפים כיסו את פניו והוא לבש חולצת חאקי דהויה, מכנסי ג'ינס אפורים וכובע מצחייה אדום. "את מנגנת יפה," הוא ניגש אליי בעת שקיפלתי את הציוד וחייך. "תום."
"סופי," השבתי ולחצנו ידיים. הוא שידר פשטות נדירה והיה שונה שנות אור מהאקס הבסיסט שהיה לי בברקלי. נשארנו בבר למשקה, וביום למחרת כבר יצאנו לארוחת ערב במסעדה איטלקית. החיבור בינינו היה מיידי וההתאהבות בו הייתה בלתי נמנעת. הוא היה עד להחתמה הראשונה שלי בחברת תקליטים קטנה, ותמיד עודד אותי בשאיפותיי המוזיקליות. תוך שנתיים כבר היינו נשואים ולא היה לי ספק שהוא האחד שאיתו אקים משפחה.
אני ממשיכה לספר לו על היום שלי, על השפנפנות הבלונדיניות, על הדברים שליאם סיפר והסביר וכן על הפסקת הסיגריה שלי עם קתרין, שנתנה לי הרגשה כאילו זה המשך ראיון עבודה.
"איך היא באמת?" הוא שואל. ״קתרין.״
איך להגדיר אותה, עוד לא הבנתי בעצמי. כריזמטית, אניגמטית. מסקרנת. "טוב, היא מהנשים המצליחניות האלה שממש מתחשק לך להיות כמותן. רוב הזמן דיברנו על ענייני עבודה, אבל בסך הכול היא הייתה נחמדה אליי. היא אפילו השאילה לי ספר."
"גם היא בקטע של ספרים?"
"אין לך מושג. הספרייה שלה במשרד בגודל של חדר הארונות שלנו," האייפון שלי מתריע על הודעת דואר נכנס:
חברי 'לאודר' היקרים!
הינכם מוזמנים להרצאת TED של הסופרת דיאן קולינס ביום שישי בשבוע הבא, בשעה 20:00.
האירוע יתקיים במרכז הכנסים של לוס אנג'לס בשיתוף עם 'העמותה האמריקאית לילדים חולי סוכרת'.
יש לאשר הגעה כדי לשריין מקום מראש.
קתרין
אני לא מאמינה. דיאן קולינס, אחת הסופרות האהובות עליי, מעבירה הרצאה כאן באל־איי וברור שאשריין לעצמי מקום!
"הכול בסדר?" מצחו של תום מתכווץ.
"אתה לא תאמין," אני תופסת את ידו. "המשרד שלנו מוזמן להרצאה של דיאן קולינס בשבוע הבא."
הוא שורק. "בהחלט נשמע שהגעת למקום טוב."
"אני מתה עליה."
"כן, כן, אני יודע," צחוקו מהדהד במכונית.
"טוב, זה כנראה באמת יום המזל שלי, גם דיאן קולינס וגם סיימת מוקדם היום. מה אתה אומר על ערב רומנטי יחד? אני אכין משהו טעים."
מתחשק לי להשקיע. אני אכין פאי תפוחים ואת כדורי הבשר שהוא אוהב. נפתח בקבוק דום פריניון ונצפה באיזה סרט. הרי לא בכל יום בעלך חוזר הביתה לפני עשר בערב. צריך לחגוג את זה.
"נשמע טוב," הוא משפשף את מצחו. "אבל יש ערב צוות במועדון 'קרוקס' ואת יודעת, כולם יבואו וגם אני חייב להיות שם. גיבוש וכל זה."
הוא נמצא במשרד מעל שתים עשרה שעות בכל יום. זה לא מספיק זמן בשביל להתגבש?
"בגלל זה סיימת מוקדם היום?"
"הם החליטו על זה בספונטניות." הוא לוחץ בעדינות את הברך שלי. "הֵיי."
"כן, אני מבינה. אתה לא יכול לסרב."
"מתוקה," נימתו מתרככת. "אני מבטיח לך פיצוי."
"אוקיי," אני משפילה מבט, מתאפקת לא לחשוב על כל אותן הבטחות שהוא לא קיים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
